תוצאת חיפוש

מאיר פומרנץ

חדר מיון נשים, בית חולים מאיר, כפר סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

החברה האמריקאית לסרטן פרסמה הערכה, כי ליותר מ-85% מתוך 200,000 חולות סרטן השד המאובחנות מדי שנה,  אין אנמנזה משפחתית של המחלה. שכיחות המחלה גבוהה משמעותית לאחר חדילת אורח (Menopause) מעל גיל 55 שנים, אך עדיין 18,600 נשים צעירות מגיל 45 שנים לוקות במחלה זו. גורמי סיכון נוספים מלבד אנמנזה משפחתית הם: רקמת שד בצפיפות גבוהה, אלכוהול, השמנת יתר, הריונות בגיל מאוחר, אי הנקה או טיפול חלופי בהורמונים. לא ברור לחלוטין האם השראת גירוי יתר של השחלות בזמן טיפולי פוריות וכתוצאה מכך רמות הורמונים  גבוהות, עשויות לגרום לסרטן השד או לזרז את הופעת המחלה. ייתכן שנשים הלוקות באי פוריות ראשונית מייצגות קבוצה בסיכון לפתח סרטן שד גם ללא טיפול, בעיקר נשים שאי הפוריות שלהן נובעת מאי ביוץ.

שלומית ריסקין-משיח

המחלקה לרפואת נשים ויולדות, מרכז רפואי כרמל, והמירפאה להריון בסיכון גבוה, המרכזים לבריאות האישה – לין וזבולון, שירותי בריאות כללית, חיפה

סרטן שד הוא המחלה הממאירה השכיחה ביותר בקרב נשים, ומהווה את גורם התמותה המוביל מכלל מחלות הסרטן בקרב נשים, בישראל ובעולם כאחד. הסיבה לסרטן שד אינה ידועה, אך לאנמנזה גינקולוגית ולגורמים הורמונאליים יש השפעה ניכרת על הסיכון לפתח סרטן שד. אי פוריות פוגעת ב-20%-15% מהזוגות במדינות המפותחות ורובם נזקקים לטיפולי פוריות. מגוון טיפולי הפוריות ויישומם התפשטו מאוד בחמישים השנים האחרונות, בעיקר מאז שנוספו טיפולי ההפריה החוץ גופית. במהלך טיפולי הפוריות, ובתלות בסוג הטיפול, גורמים לגירוי יתר של השחלות ולהבשלה של מספר זקיקים עם רמות גבוהות מהרגיל של אסטרדיול בגוף. במאמר זה נסקרים המחקרים המובילים שנבדק בהם הקשר האפשרי שבין אי פוריות, טיפולי פוריות שונים והתפתחות סרטן שד. ברוב המחקרים לא נמצא קשר בין טיפולי פוריות והתפתחות סרטן שד. יחד עם זאת, בחלק מהמחקרים נמצא קשר אפשרי בין סוגי טיפול מסוימים לסיכון מוגבר לפתח סרטן שד בתת קבוצות של נשים. לפיכך נחוצים מחקרים נוספים, גדולים יותר, עם משך מעקב ארוך יותר, תוך התחשבות בכל מגוון הערפלנים הידועים, על מנת לאשש את בטיחות טיפולי הפוריות גם לטווח הארוך. מכאן, שהשילוב של אי פוריות וטיפולי פוריות עלול לגרום נזקים כמו סיכון מוגבר לסרטן שד. לכן, יש לשקול היטב ביחד עם האישה את הצורך בטיפולי פוריות ולתת את המינון המזערי (המינימאלי) ולזמן הקצר ביותר, על מנת להקטין את הסיכון.

אסתר טחובר, אמיר זוננבליק, תמר פרץ, דניאלה כץ

מכון שרת לאונקולוגיה, מרכז רפואי-אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

חלק מהחולות לאחר ניתוח לכריתת סרטן שד תזדקקנה לטיפול משלים בכימותרפיה, בהורמונותרפיה, בטיפול ביולוגי או בהקרנות. בחולות שבהן השאת חיובית ל-HER2, הטיפול המשלים כולל טרסטוזומב. לטיפול בטרזסטוזמב יש יתרון משמעותי בהפחתת הסיכון להישנות מחלה בכמחצית ובשליש לערך את הסיכון לתמותה, במחקרים פרוספקטיבים אקראיים שכללו סך הכול מעל 10,000 חולות.

נודעת חשיבות במתן טרסטוזומב מוקדם ככל האפשר בטיפול המשלים,  כבר עם הכימותרפיה. אולם אם אנטרציקלינים הם חלק מהטיפול, יש לטפל בטרסטוזומב בסיום הטיפול, כדי להפחית את הסיכון לרעילות ללב.

השפעת הלוואי המשמעותית ביותר של טרסטוזומב היא התפתחות חדה של רעילות ללב. רעילות זו מתבטאת בירידה במקטע הפליטה של חדר שמאל ב-17.3%-2.3% מהחולות, אך ברוב המכריע של החולות אין לירידה זו משמעות קלינית. היארעות אי ספיקת לב תסמינית נמוכה בהרבה: היא מופיעה ב-4%-0% מהמטופלות, ולרוב היא הפיכה עם הפסקת הטיפול בטרסטוזומב.

בסקירה זו נדון בתוצאות המחקרים העדכניים ובאפשרויות הטיפול המשלים בחולות סרטן שד חיוביות ל-HER2.

מערכת הרפואה

לאחרונה געשה הארץ, מאחר שבצרפת זומנו מאות נשים שהושתלו להן שתלי סיליקון של חברה מסוימת. לשתלים אלו נטיית יתר לדליפה, ובשני מקרים נמסר שבעקבות הדליפה הושרה סרטן השד. ההנחיות בארצנו בשלב זה היו: על הנשים שהושתלו להן שתלי סיליקון להימצא במעקב, ואם אין דליפה – אין הנחיה לשליפת השתל ו/או החלפתו בשתל אחר. אולם כיום מבהיר משרד הבריאות, כי בהתאם להמלצות הגורמים המקצועיים בישראל ובאירופה, תפורסמנה בימים הקרובים הנחיות מקצועיות והמלצות לציבור באשר להמשך מדיניות הטיפול בשתלי סיליקון.

רינת ירושלמי, אהרון סולקס
 

מרכז דווידוף, מרכז רפואי רבין

ההתפתחויות בטיפול בסרטן שד הושפעו רבות מפיתוחן של תרופות ביולוגיות מכוונות מטרה. התרופה הביולוגית היחידה שנכנסה עד כה כטיפול סטנדרטי הן בסרטן שד ראשוני והן במחלה מתקדמת, היא הנוגדן החד שבטי  Trastuzumab (H).

נעמי ווין-רביב¹, רחל דקל², מיכה ברחנא^1,3, שי לין^1,4, ליטל קינן-בוקר^1,5 

¹בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי רווחה ובריאות, אוניברסיטת חיפה, ²בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בר אילן, ³רישום הסרטן הלאומי, משרד הבריאות, ⁴היחידה לאפידמיולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, ⁵המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות

רקע: הקשר בין חסך קלורי לסרטן השד נחקר בעיקר בקרב אוכלוסיות לא יהודיות באירופה, שנחשפו לדרגות שונות של חסך קלורי במהלך מלחמת העולם השנייה (להלן מלה"ע ה-2). הערכת החשיפה לרעב של יהודים במהלך מלה"ע ה-2 מורכבת ביותר, הן מבחינת הזמן שחלף והן מבחינת משך החשיפה ושונותה.

מטרות: לבחון מדדים ייעודיים חדשים לאומדן החשיפה לחסך קלורי, המותאמים לאוכלוסייה היהודית ששהתה באירופה בזמן המלחמה, ולבדוק את ישימותם בקרב שורדות שואה המתגוררות בישראל.

שיטות: אוכלוסיית המחקר התבססה על מדגם נוחות של שורדות שואה ילידות 1945-1926, חולות ושאינן חולות בסרטן השד, המתגוררות בישראל. איסוף החולות היה פרוספקטיבי, במסגרת המרכז הרפואי רמב"ם בחיפה. איסוף קבוצת הבקרה התנהל במקביל בקהילה. הנכללות במחקר הוחתמו על טופס הסכמה מדעת וענו בראיון פנים-אל-פנים על שאלון שכלל התייחסות למשתנים דמוגרפיים, מילדותיים ואחרים וכן לחשיפה לרעב במהלך מלה"ע ה-2. לכל נכללת במחקר חושב מדד חשיפה פרטני לרעב שהתבסס על מקומות השהות במהלך המלחמה. כמו כן, הוערכו תסמיני הרעב במהלך התקופה הרלבנטית, ונבדק הדיווח הסובייקטיבי לגבי תחושת הרעב, גובה ומשקל בתחילת המלחמה ובסיומה.

תוצאות: מדד החשיפה האישי לרעב היה גבוה (ושיקף חשיפה גבוהה יותר) בקרב קבוצת המחקר לעומת הבקרה (ציון ממוצע של 141.06 לעומת 130.07, בהתאמה). אותה מגמה נצפתה לגבי ממוצע תסמיני הרעב (ציון ממוצע של 4.89 בחולות לעומת 3.56 בבקרה) ובדירוג הדיווח הסובייקטיבי של תחושת רעב (2.75 לעומת 2.40, בהתאמה). ממצאים אלו לא היו מובהקים סטטיסטית. בשל חוסר בנתונים לא נותחו הדיווחים שנגעו לגובה ולמשקל.

מסקנות: כלי המחקר הייעודיים להערכת חשיפה לרעב במהלך מלה"ע ה-2 נמצאו מתאימים להערכת הבדלים בין קבוצת מחקר לקבוצת בקרה במחקר המשך.
 

אביעד זיק, לימור אפלבום

בית חולים הדסה עין-כרם, ירושלים

חולות סרטן השד המאובחנות עם מחלה מוגבלת, מטופלות כיום בטיפול המשלב כריתה בניתוח, קרינה וטיפול בתרופות (הורמונאלי, כימי, ביולוגי). בשנים האחרונות נעשים מאמצים למקד את הטיפול בתרופות לפי תת קבוצות המפיקות רווח מרבי מטיפול מסוים.

מטרה זו מושגת על ידי בחינת מספר מדדים סטנדרטיים, ביניהם בחינת קולטנים סגוליים בשאת והתאמת הטיפול לפרופיל הקולטנים. דוגמה לכך היא הטיפול בהרצפטין. ידוע, כי טיפול זה יעיל רק בחולות עם שאתות חיוביות ל-HER2. לאחרונה נמצא, כי קבוצה זו גם מפיקה תועלת רבה יותר מטיפול באנטרציקלינים.
 

אבי שמעוני¹, דורית תדהר², דוד ב' גפן³

¹המערך לקרדיולוגיה, בית-החולים האוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ²מכבי שירותי בריאות, סניף נתיבות, מחוז דרום, ³המח' לאונקולוגיה, בית-החולים האוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

לימפאדמה – הצטברות נוזל עשיר חלבון בגף או בחלק גוף אחר – היא תופעה המתרחשת לאחר ניתוחים שונים, בדרך-כלל לאחר ניתוחים בעקבות סרטן השד. החולים הלוקים בלימפאדמה סובלים מבעיות רפואיות, נפשיות, חברתיות ואסתטיות. שיעור ההיארעות של לימפאדמה לאחר ניתוח בעקבות סרטן שד נע סביב 5%-56% מקרב חולות אלה. בהתחשב בהיארעות שנתית של חולי בסרטן שד, אומדן החולות בלימפאדמה בישראל מידי שנה יכול להגיע עד 1,000 חולות ויותר.

במאמר זה נסקרת הסיפרות המתייחסת לאפידמיולוגיה, פתופיזיולוגיה, גורמי-סיכון, איבחון ושיטות טיפול. בנוסף, נסקר המצב המתייחס ללימפאדמה בישראל. המטרה במאמר סקירה זה היא להעמיק ולשפר את ידע הרופאים ושאר הצוות הרפואי בתופעה זו, אשר ניתנת לטיפול ולמענה הולם, אך פעמים רבות מוזנחת.

דוד גורביץ

החוג לגנטיקה מולקולתית של האדם ולביוכימיה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הכנס "פרמקוגנטיקה" אורגן על ידי קבוצת המחקר הפרמקוגנטי (PGRN) של המוסדות הלאומיים למדע בארה"ב (NIH) והיה הכנס השנתי הרביעי בסידרה מאז החלה בשנת 2003. כנס זה נערך לסירוגין בארה"ב ובבריטניה, ובשנת 2006 נערך במעבדת קולד ספרינג הרבור (CSHL) הסמוכה לעיר ניו יורק. בכנס השתתפו מעל 100 מדענים ורופאים, מרביתם מארה"ב ומיעוטם ממדינות אחרות לרבות קנדה, אירופה (בייחוד בריטניה), יפן, קוריאה, אוסטרליה, ברזיל וישראל. הדגש בכנס היה השימוש בביו-אינפורמטיקה ככלי לשיפור המחקר הרפואי, ובנוסף הוצגו תוצאות חדשות ממחקרים פארמקוגנטיים בעלי חשיבות לטיפול רפואי. במיסגרת זו הוקדש מושב שלם של הכנס לתגליות חשובות בנושא הפארמקוגנטיקה של טמוקסיפן

(Tamoxifen).

נאוה זיגלמן-דניאלי¹, משה שטיין², נטליו וולך¹

¹מכבי שירותי בריאות, ²מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, ³מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

לשאתות ממאירות בשד מאפיינים קליניים ופתולוגיים רבגוניים. בעשור האחרון התפתח היישום בשיטות מולקולתיות מתקדמות המאפשרות הערכה בו-זמנית של ביטוי אלפי גנים ברקמות (Expreion studies). בשיטות אלו מתקבלות הגדרות מפורטות של מצב חילוף-החומרים בתאי השאת ובסביבתם הסמוכה. בסקירה הנוכחית מפורטות תוצאות סיווג מולקולתי של שאתות השד. בבדיקת שאתות מתקדמות-מקומית, בשיטת Unsupervised analysis (בדיקת כלל הנתונים וללא מידע מוקדם על מאפייני השאת), ניצפה סיווג לתת-הקבוצות הבאות: שאתות תאי אפיתל מסוג Luminal (ותת-סוגים A ו-(B המראות ביטוי מוגבר של קולטנים לאסטרוגן וגנים נוספים המתווכים פעילות אסטרוגנית, שאתות תאי אפיתל עם מאפייני תאי בסיס (Basal) ללא ביטוי קולטנים לאסטרוגן ופרוגסטרון או ביטוי האונקוגן ל- Her2, קבוצת שאתות עם ביטוי-יתר של גנים האופייניים לאמפליקון של Her2, וקבוצה המכונה Normal breast-like group. נמצא, כי כל שאת היא ייחודית, וכי מאפייניה הפנימוניים (Intrinsic) ניתנים לזיהוי בדיוק של טביעת אצבע. כמו-כן נמצא, כי תת-הקבוצות השונות נבדלות בתהליכים פתופיזיולוגיים, בגורמי-סיכון ובמהלך קליני. בבדיקת שאתות נתיחות בשיטת Supervised analysis

תמר מייס¹, רותי סייג², פאני שלמה³, מאיה זנגפור⁴, ציונה שלוש⁵

¹המח' לכירורגיה, ²היחידות לטיפול נמרץ כללי-נשימתי, ילדים ופגים, ³המח' לאא"ג, ⁴המח' לשיקום, ⁵המח' לרפואה פנימית ג', בית-חולים לגליל המערבי, נהרייה

סרטן השד הוא המחלה הממארת השכיחה ביותר בישראל ובמדינות המערב בכלל, ומהווה 30% מכלל התחלואה בסרטן בקרב נשים. ההיחשפות לחוויה של אובדן, ניתוח וטיפולים מתמשכים תובעים מהחולה מאמצי התמודדות גופנית ונפשית קשים.

בעבודה זו נבחן הקשר בין מידת התמיכה שמקבלות חולות יהודיות, ערביות ועולות ממדינות חבר העמים מסביבתן הקרובה (במיוחד מבעליהן, בני-משפחתן, חברים ומהצוות המקצועי המטפל בהן) לבין יכולתן להתמודד עם המחלה (התמודדות גופנית ונפשית).

נכללו במחקר נשים שאושפזו בבית-חולים לגליל המערבי נהרייה בחודשים ינואר-מרץ 2005. המחקר, שהוא כמותי מיתאמי-פרוספקטיבי, נערך באמצעות שאלון לדיווח עצמי ואנונימי שבו חמישים שאלות, אשר דורגו בסולם ליקרט מ-1 (לא מתאים כלל) עד 5 (מתאים מאוד). השאלונים מולאו על-ידי המטופלות במחלקה לכירורגיה, במירפאת השד ובמחלקה לאישפוז יום-אונקולוגי. המחקר הוא מקדמי ובעתיד יוגדל המידגם לביסוס המימצאים.

נמצא במחקר קשר חיובי חלש ומובהק בין התמיכה שקיבלה האישה ממקורות התמיכה השונים לבין יכולת התמודדותה הנפשית עם המחלה. ממוצע משתנה התמיכה מכלל מקורות התמיכה הוא 0.94 ±2.36. כמו-כן, נמצא כי לנשים יהודיות יותר תמיכה ממקורות תמיכה שונים בהשוואה לנשים ערביות (יהודיות M=3.87, SD=0.74, ערביות  M=3.32, SD=0.38). מטופלות שעלו לישראל ממדינות חבר העמים קיבלו תמיכה רבה יותר מבני-זוגן לעומת נשים ילידות ישראל (יהודיות וערביות). המימצאים מלמדים שבני-הזוג מהווים את מקור התמיכה העיקרי להתמודדות עם המחלה, בעוד שהצוות הטיפולי מהווה מקור תמיכה משמעותי יותר מאשר חברים.

מחקר זה עשוי לתרום לגיבוש אסטרטגיה טיפולית חדשה בחולות סרטן השד. נערך מחקר השוואתי מועט בלבד בנושא התמודדות נשים מתרבויות ומלאומים שונים במחלת הסרטן בישראל ובעולם. מחקרים מסוג זה עשויים לסייע למערכת הבריאות בישראל.

רוני וייצן¹, טומס טישלר², בלה קאופמן¹, רפי קטן¹, יעל שפאץ¹

¹המערך לאונקולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ²המכון לאונקולוגיה על-שם דוידוף, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה

רבות נכתב על הקשר בין תזונה, פעילות גופנית ותחלואה בסרטן. אולם רק לאחרונה נבדק הקשר בין משקל הגוף, תזונה ופעילות גופנית לבין הישנות סרטן השד לאחר טיפול מרפא. האם משקל גוף, גורמי תזונה או עיסוק בפעילות גופנית יכולים להשפיע על הסיכון להישנות המחלה, על סיכויי ההישרדות או על איכות-החיים לאחר החלמה מהשאת הראשונית?

לאחר איבחון סרטן השד, קיימת התייחסות לשלושה נושאים "תזונתיים": משקל גוף (עודף משקל והשמנה), התזונה עצמה ופעילות גופנית. נמצא כי קיים קשר הדוק בין שלושה גורמים אלו לסיכויי ההחלמה. עודף משקל, פעילות גופנית מועטת ותזונה לקויה מעלים את הסיכון להישנות המחלה.

ניתן כיום לכוון ולהמליץ לנשים שלקו בסרטן השד לשמור על משקל גוף תקין, על תזונה דלת שומן, עשירה בירקות ופירות, במידת הצורך לשנות הרגלי אכילה ובנוסף לעסוק בפעילות גופנית. נשים שחלו בסרטן השד רוצות ומצליחות לשנות אורח-חיים בכל שלושת התחומים הללו, ובכך להקטין את הסיכון להישנות המחלה, ולשפר את איכות-חייהן וסיכויי החלמתן.

שרון פרלמן, אדי ויסבוך, אלון בן-אריה

מח' נשים ויולדות, המרכז הרפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

שאת ממאירה של השד היא השאת השכיחה ביותר בנשים בעולם המערבי. הירידה בתמותה בעשור האחרון נכרכה הן בבדיקות סקר לגילוי מוקדם של המחלה והן בטיפול המשלים לניתוח, בכלל זה מתן הטיפולים ההורמוניים, ובעיקר טמוקסיפן. בניגוד לפעולתו נוגדת- האסטרוגן בריקמת השד, ברירית-הרחם קשירתו לקולטנים לאסטרוגן היא דווקא בעלת השפעה מעוררת. בנשים המטופלות בטמוקסיפן דווח על טווח רחב של שינויים ברירית-הרחם – החל מפוליפים, דרך שיגשוג-יתר של הרירית (היפרפלזיה) וכלה בשאתות ממאירות. עם זאת, אין אחדות דעה בסיפרות באשר לאופי השאתות המתהוות תחת טיפול זה, כמו גם באשר לגישה להערכת רירית-הרחם והסיכון לממאירות בנשים המטופלות. בשני היבטים אלו נתמקד בסקירה זו.

ברוריה מנור¹, חנה זוהר<sup>2 

1</sup>מרכז רפואי העמק, עפולה, ²מרכז רפואי רמב"ם, חיפה 

סרטן השד הוא המחלה הממארת השכיחה ביותר בקרב נשים בישראל ובמדינות המערב. קרוב ל-4,000 נשים מאובחנות מדי שנה בישראל וכ- 900 נפטרות עקב המחלה. חלק גדול מהנשים שחלו בסרטן השד מתקשות להתמודד עם נושא המיניות. הן נבוכות ומתביישות במה יחשוב עליהן הרופא או האחות אם תעזנה לשאול על הנושא שאינו כרוך בהצלת חיים.  

המטרות במחקר הנוכחי היו לדווח על השינויים הגופניים והתיפקוד המיני בקרב נשים צעירות בישראל ששרדו את מחלת סרטן השד ונכנסו לשלב של חדילת-אורח מוקדמת (Premature menopause), מהם צורכי המידע שלהן בתחום התיפקוד המיני ועד כמה צרכים אלה סופקו על-ידי הצוות המטפל. עמדת המוצא של המחקר התבססה על העובדה, כי הצוות המטפל מספק מידע על סוג הניתוח, השפעות הכימותרפיה, השפעות-הלוואי, ההקלה בתסמינים, נטילת תרופות, בדיקות ותזונה, אך ממעט לתת מידע לגבי השינויים הצפויים: חדילת-אורח ותיפקוד מיני. במחקרים שונים נמצא, כי המטפלים מתעלמים מחיוניות המידע על חדילת-אורח מוקדמת ושינוי בתיפקוד מיני מסיבות אישיות, מקצועיות וסביבתיות.

שיטת המחקר התבססה על תשובותיהן של 82 נשים שנבחרו במידגם נוחות Cross sectional, אשר אובחנו כלוקות בסרטן השד בדרגה 1,2 וטופלו באחד או יותר מהטיפולים המקובלים: ניתוח, כימותרפיה, הקרנות וטיפול הורמוני, והסכימו לענות על  שאלון מילוי עצמי ובו 4 חלקים.

מהתוצאות עלה, כי חדילת-אורח מוקדמת שונה מחדילת-אורח פיזיולוגית בעוצמת התסמינים ובחדות הופעתה. נשים שטופלו בכימותרפיה דיווחו על קשיים בתיפקוד המיני לעומת נשים שלא טופלו. ההנאה מהתיפקוד המיני וכאבים ביחסי-המין בנשים שטופלו בכימותרפיה משתנה על ציר הזמן: ככל שהאישה קרובה יותר לטיפול, כך היא מדווחת על הפחתה בהנאה וביחסי-מין עקב כאבים. ככל שהיא מתרחקת מהטיפול, משתפרת ההנאה והכאבים ביחסי-המין פוחתים. רוב הנשים דיווחו כי יכולת האביונה נשמרה והושפעה מעט מהטיפולים. נשים ציפו וקיבלו מידע "במידה רבה" בנושא השפעות-לוואי של טיפולים לעומת קבלת מידע מועט בנושא תיפקוד מיני מהצוות המטפל, ומעונינות  ביותר מידע.

לסיכום, מפאת שכיחותה ההולכת וגוברת של מחלת סרטן השד בנשים בכלל ובצעירות בפרט, קיימת חשיבות להכנת האישה להופעתם של תסמיני חדילת-אורח ושינויים בתיפקוד המיני על-ידי הצוות המטפל, למרות היותו נתון לקשיים ועכבות.

חגית דאום¹, מיכל שגיא⁴, אלי פיקרסקי³, דיאנה פרוס³, תמר המבורגר², תמר פרץ²

¹מח' נשים ויולדות בית-חולים הדסה הר-הצופים, ²מכון שרת לאונקולוגיה, ³המח' לפתולוגיה, ⁴והמח' לגנטיקה של האדם, המרכז לאונקולוגיה, בית-חולים הדסה עין-כרם, ירושלים

בשנים האחרונות זוהו שני הגנים BRCA1 ו-BRCA2 שמוטציות בהם אחראיות להופעת התיסמונת של סרטן שד ושחלה משפחתי. בעוד שבאוכלוסייה הכללית הסיכון ללקות בסרטן שד במהלך החיים הוא כ-11% והסיכון ללקות בסרטן השחלה הוא כ-1.8%, נשים הנושאות מוטציה באחד מהגנים הללו נמצאות בסיכון של 50%-85% ללקות בסרטן שד במהלך חייהן ו-20%-40% ללקות בסרטן השחלה. שכיחות הנשאות של מוטציות בגנים BRCA1 ו-BRCA2 באוכלוסייה היהודית-אשכנזית היא כ-2.5%, שיעור הגבוה משמעותית מאשר באוכלוסיות אחרות. במחקרים שנערכו הוכח, כי כריתה מונעת של השחלות עשויה להקטין את הסיכון ללקות בסרטן השד וסרטן השחלה. יחד-עם-זאת, ניתוח זה איננו מספק הגנה של 100%, ובנוסף, בהתחשב בכל  הכרוך בניתוח כזה מבחינה גופנית ונפשית, ההיענות להמלצה אף היא אינה מלאה.

המטרות היו במחקר הנוכחי היו לדווח על המאפיינים השונים של נשים בריאות, נשאיות של BRCA1/2 שעברו כריתת שחלות מונעת (להלן כש"מ)¹, לבדוק את המימצאים הפתולוגיים בריקמת השחלות של נשים אלו ולהעריך את שיעור השינויים הפתולוגיים המשמעותיים שנמצאו, כולל תהליכים ממאירים.

השיטות כללו איסוף מידע מהתיקים הרפואיים של 30 נשאיות בריאות אשר עברו כריתת שחלות מונעת. במחקר לא נכללו נשים שבעברן סרטן שחלה או שד.

מהתוצאות עלה, מתוך 30 הנשים הנשאיות למוטציה ב-BRCA1/2 שעברו כריתת שחלות מונעת מתוך כשהן בריאות, בשלוש מהן נמצאה שאת בעת הניתוח, בשתיים מהן בשחלה ובאחת בחצוצרה. שתיים מהשאתות היו בשלב מוקדם ואחת בשלב מתקדם. בכל השלוש הייתה המוטציה ב-delAG185 ב-BRCA1.

לסיכום, נמצא שיעור לא מבוטל, 3 מתוך 30 (10%), של שאתות סמויות (Occult). בשתיים מהן התגלתה המחלה בשלב מוקדם. בנשים אלו הפך הניתוח המונע לטיפול מודגר בשאת קטנה המוגבלת לאיבר.