תוצאת חיפוש

אסתי גביש, מיכאל זיו, יהודית קראוס, דגנית רוזנמן

מחלקת עור ומין, מרכז רפואי העמק, עפולה

מיקוזיס פונגואידס עם נגע יחיד היא לימפומה נדירה בעור. הסתמנות הנגע כבעל מראה טב (Benign) גורמת לאיחור בקביעת אבחנה, שנקבעת על פי ביופסיה של העור. בפרשת חולה זו מובאת צעירה שפיתחה נגע דמוי גרב (אקזמה) באצבע במשך כשנה וחצי. טיפול מקומי בקרינה בעקבות אבחנה היסטולוגית של מיקוזיס פונגואידס הביא לריפוי מלא.

בנימין גזונדהייט¹, איתן זלוטניק², מיכאל ויגודה³, פסח יהושע רוזנצווייג⁴, אברהם שטינברג⁵

¹לימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת  בר אילן, רמת גן ²הפקולטה  לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ³ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים, ⁴ירושלים, ישראל, ⁵היחידה לאתיקה רפואית, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

החובה לעזור לזולת כרוכה לעיתים בסיכון עצמי, ובעקבות כך, ההיקף והגבול של מחויבות זו יכולים להוות דילמה מורכבת, אשר יש לה השלכות מעשיות ומוסריות גם בעולם הרפואה. באתיקה הרפואית היהודית נובעת דילמה זו ממפגש בין עקרון החובה לעזור לזולת על פי המצווה המקראית "לֹא תַעֲמֹוד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'" מחד גיסא, ובין זכותו וחובתו של האדם להגן על עצמו, על חייו ועל בריאותו, אשר מעוגנים בהלכה היהודית, מאידך גיסא. במאמרנו זה אנו סוקרים דילמה זו במקורות יהודיים מהמקרא, המשנה והתלמוד וספרות הפוסקים לדורותיה בהקשרים רפואיים ואחרים. בדיון מודגש ההבדל המהותי בין דרישות החוק, אשר מגן על זכויות האדם לדאוג לעצמו, לבין הדרישה המוסרית לעזור לזולת, גם אם הדבר עלול להיות כרוך בסיכון. המקורות מציעים להבחין בין רמת סיכון גבוהה, סבירה וקטנה. בכך מכינים המקורות הקלאסיים את העקרונות והכלים ההלכתיים לפתרון שאלות מודרניות בזמננו, כגון השתלת איברים, ולהתמודד עם מצבים חדשים על פי היסודות והערכים של תורת ישראל. מהדיון במקורות הללו עולה, שיש לשאוף לגישה מאוזנת בין חובת הושטת עזרה לזולת מחד גיסא, ובין הזכות להגנת הבריאות והבטיחות העצמית מאידך גיסא. יש להעריך את הסיכון והסיכוי של המצב, תוך התחשבות בשיקולים סובייקטיביים. 

בנימין גזונדהייט¹, איתן זלוטניק², מיכאל ויגודה³, פסח יהושע רוזנצווייג, אברהם שטינברג⁴

¹לימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, ²הפקולטה לרפואה, אוניברסיטה עברית, ירושלים, ³תחום משפט עברי, משרד המשפטים, ⁴היחידה לאתיקה רפואית, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

מחבר מכותב: בנימין גזונדהייט, ת.ד.411, 90433 אלון שבות. 

הגדרת האמת ואמירתה לחולה מהוות נושא מרכזי בפילוסופיה, במשפט ובפסיכולוגיה עם השלכות רבות ברפואה. במאה שנים האחרונות, עם המעבר מרפואה פטרנליסטית לדגש על האוטונומיה של החולה, ההחלטה על היקף המידע הרפואי שחושפים לחולה נעשית מורכבת ומחייבת שיקול דעת רב ורגישות מיוחדת של הרופא. במדינת ישראל נקבעו בחוק זכויות החולה (1996) כללים לצוות הרפואי בנוגע לאמירת אמת לחולה, עם האצלת סמכות מיוחדת לרופא להחליט לפעמים לטובת החולה לפי שיקול דעתו ובאישור ועדת האתיקה המוסדית, אך בפועל קיימים גם קשיים ליישום החוק. במאמר זה, נסקור מבחר מקורות ממורשת ישראל לדורותיה העוסקים באמירת אמת או בהסתרתה בהקשרים רפואיים ואחרים. מובאים מקורות מהמקרא, משנה-תלמוד וספרות הפוסקים, מהם ניתן להפיק לקחים לסוגיה זו. לדעתנו, ממקורות אלה עולים מסרים וערכים רלוונטיים גם לעולם הרפואה המודרני. דבר זה נכון במיוחד לסביבה רב תרבותית כמו בישראל, המחייבת את הרופא לפעול בהתחשבות ברקע שממנו מגיע החולה, ולדעת להעביר לו מידע בהתאם לרצונו, בצורה מועילה ורגישה.

 

אריה ביטרמן¹, איתן שילוני², יהודית גולדמן³, רנה חנא- זקנון², שירלי דוידוביץ¹, אלכסנדר קרמר², יואב בן-שחר¹, מריאנה שטיינר⁴

¹מחלקה לכירורגיה א', ²מחלקה לכירורגיה ב', ³מחלקת דימות, ⁴מחלקה לאונקולוגיה, מרכז רפואי כרמל, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

מחבר מכותב: אריה ביטרמן

מחלקה לכירורגיה א'

מרכז רפואי כרמל

סרטן השד מהווה כ-30% מסך הממאירויות המאובחנות בנשים בארה"ב מידי שנה. טיפול משמר שד מקובל באופן נרחב בעולם כאפשרות טיפול יעילה במטופלות עם סרטן השד בשלב המוקדם. קרינה תוך ניתוחית חד פעמית למיטת השאת, במטופלות נבחרות, עשויה להיות תחליף לקרינה חיצונית לכל השד, המקובלת כיום כטיפול הסטנדרטי בניתוחים משמרי שד ונמשכת על פני 7-5 שבועות.

מטרות: חקירת יעילות קרינה תוך ניתוחית חד פעמית באמצעות קרני X למיטת השאת במהלך הניתוח.

שיטות מחקר: משנת  2006, טופלו בקרינה תוך ניתוחית במרכז הרפואי כרמל 468 נשים עם סרטן שד בשלב מוקדם. נבחרו נשים המוגדרות כ"סיכון נמוך": מטופלות מעל גיל 60 שנה, עם שאת צינורית מסתננת בשלב המוקדם (שאת < 2 ס"מ) וללא חשד קליני או חשד בסקירת על שמע (US) למעורבות קשריות לימפה בבית השחי. אנו מדווחים על תוצאות 100 הנשים הראשונות, עם מעקב של יותר משלוש שנים לאחר הניתוח ומעקב חציוני של 63 חודשים. 

תוצאות: במשך תקופת המעקב, נצפתה הישנות של השאת באותו שד בארבע  מטופלות. במטופלת נוספת התפתחה מחלה מערכתית ללא הישנות מקומית, ומטופלת נוספת פיתחה סרטן שד בצד השני. סיבוכים מקומיים קלים לאחר הניתוח נצפו ב-24 מהמטופלות. סיבוכים משמעותיים נצפו בתשע מטופלות.

מסקנות: קרינה תוך ניתוחית עשוייה להוות חלופה טובה לטיפול המקובל של קרינה לאחר ניתוח לכל השד, בנשים עם שאת בשלב הראשון של המחלה. בשיטת הטיפול התוך ניתוחית, הקרינה ניתנת בזמן הניתוח מייד לאחר כריתת השאת לאזור מיטת השאת ובכך מסתיים הטיפול בניתוח ובקרינה. לפעולה זו יתרונות של טיפול קצר, יעיל ומהיר ללא הקרנה חיצונית ממושכת המשתרעת על פני 7-5 שבועות, עלות כוללת נמוכה יותר, שיפור הנוחות ואיכות חייה של המטופלת, השפעות לוואי פחותות והאפשרות לניתוח משמר שד במצב של התפתחות שאת נוספת ברביע אחר של השד.

דיון וסיכום: טיפול בקרינה תוך ניתוחית חלקית לשד נמצא עדיין תחת מחקר ועדיין אין תוצאות ארוכות טווח כמו בטיפול המקובל  של קרינה חיצונית. עם זאת, התוצאות הראשונות, הן שלנו והן בעולם, מעודדות. 

בנימין גזונדהייט¹ , איתן זלוטניק², אברהם שטינברג³

¹לימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, ²הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ³היחידה לאתיקה רפואית, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

מאז ומעולם זכתה הרפואה למקום של כבוד במורשת ישראל. מקורות היהדות כבר מתקופת המקרא מעריכים את פעולותיו של הרופא ורואים בהם שותפות שלו במעשי האל. בתקופת חכמי המישנה והתלמוד התפתח דגם של תלמידי חכמים שמלבד עיסוקם בתורה היו בעלי ידע רפואי ומדעי נרחב, עיסוקם בסוגיות שונות באתיקה רפואית מהווה את הבסיס לדיון בשאלות שהופיעו לאורך ההיסטוריה – עם התקדמות מדע הרפואה. המקורות השונים מתקופה זו חושפים את רגישותם של חכמי התלמוד לנושא של חיי אדם ופיקוח נפש, ולחשיבותה של זמינות השירותים הרפואיים לכל שכבות האוכלוסייה.

בשנים שבעקבות חתימת התלמוד היה מקצוע הרפואה נפוץ בקרב היהודים והם הצטיינו בתחום זה. הרופאים היהודים השאירו אחריהם מורשת של ערכים ברפואה. השפה העברית נחשבה כשפה משמעותית בתחום הרפואה עד כדי כך שאוזכרה בכתבים רפואיים שונים, דוגמת הספר שכתב וזליוס, אבי תורת האנטומיה.

התקדמותה המהירה של הרפואה מציבה אתגרים חדשים בתחום הביו-אתיקה, ישנו צורך ברופאים בעלי ידע רפואי נרחב יחד עם הבנה של בעיות אתיות על מנת להציע פתרונות למצבים החדשים.

הכרה של ספרות ישראל לדורותיה, בשלל הנושאים בם היא עוסקת ובערכי היסוד העומדים בבסיסה יכולה לתרום לדיון המודרני בענייני אתיקה רפואית. הדבר נכון עוד יותר לחברה הישראלית, שבה רבים מהחוקים מעוצבים לאור ערכים ממורשת ישראל. העיסוק באתיקה רפואית ביהדות יוכל לתרום לחינוך רופאים בעלי יכולת לתרום לדיון הציבורי ולחקיקה בצורה שתאזן בין הערכים והצרכים השונים שכל בעיה אתית מעלה. 

¹ילנה רבייב, ¹יפתח שגיא, ¹עיד אבו-זאיד, ¹רומן נבזורוב, ²אילנה הרמן-בהם , ¹ליאור זלר, ¹לאוניד ברסקי

¹מחלקה פנימית ו', ²יחידת הסוכרת, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

רקע: המטרה במחקר הנוכחי היא השוואה של מאפיינים קליניים ותוצאי הטיפול בחמצת קטוטית שמסוכרת בין מטופלים יהודים למטופלים בדואים.

שיטות: ניתוח רטרוספקטיבי של חולים עם חמצת קטוטית שמסוכרת אשר אושפזו במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה מחודש ינואר 2003 ועד לחודש ינואר 2010. בוצעה השוואה של מאפיינים קליניים וביוכימיים בין קבוצת המאושפזים היהודיים לקבוצת המאושפזים הבדואים. משתנה התוצאה הראשי הוגדר כתמותת פנים בית חולים מכל סיבה.

תוצאות: מחקר העוקבה כלל 220 חולים שאובחנו באשפוז באבחנה ראשית של חמצת קטוטית שמסוכרת. מחקר העוקבה כלל 177 (80.5%) מטופלים יהודים ו-43 (19.5%) מטופלים בדואים. מטופלים יהודיים היו מבוגרים באופן מובהק בהשוואה למטופלים בדואים (45.8±18.9 לעומת 32.9±15.3 שנים, בהתאמה, p<0.001). רוב המטופלים שאושפזו בגין חמצת קטוטית שמסוכרת בקרב שתי הקבוצות אובחנו עם סוכרת סוג 1. לא נמצאו הבדלים בתמותת פנים בית חולים מכל סיבה, תמותה בתוך 30 יום ושיעור הסיבוכים בין שתי הקבוצות. משך האשפוז היה ארוך יותר בקבוצת המטופלים היהודים בהשוואה למטופלים הבדואים (ארבעה ימים לעומת שלושה ימים, בהתאמה, p=0.05).

מסקנות: לא נמצאו הבדלים מובהקים בתוצאות הטיפול בחמצת קטוטית שמסוכרת בקבוצת המטופלים היהודים בהשוואה למטופלים הבדואים. במחקר הנוכחי נמצא, כי המטופלים הבדואים צעירים יותר ואושפזו למשך זמן קצר יותר בהשוואה למטופלים היהודים. גיל מתקדם, הנשמה מלאכותית וריתוק למיטה נמצאו כמנבאים בלתי תלויים של תמותה בתוך 30 יום בשתי הקבוצות האתניות.

קרן מאיר¹, יהודית כהן² 

¹המכון לפתולוגיה, מרכז רפואי הדסה, ירושלים, ²מאגרי רקמות למחקר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

ביו-בנקאות היא דיסציפלינה מדעית חדשה יחסית, הכוללת את פעולות האיסוף של דגימות ביולוגיות מתורמים, עיבודן, ואחסונן, יחד עם מידע קליני-פתולוגי ואפידמיולוגי רלוונטי, ומסירתן לחוקרים עתידיים.  הדגימות הנאספות מהוות בסיס למחקרים הצפויים לקדם הבנה עמוקה יותר של תהליכים ביולוגיים במצבי חולי ובריאות, להוביל לגילוי ביו-מרקרים אבחוניים או פרוגנוסטיים, ולפיתוח בדיקות וטיפולים חדשניים לחולים בסרטן ובמחלות אחרות. למחקרים ביו-רפואיים בעלי משמעות סטטיסטית ורלוונטיות קלינית, דרושות דגימות רבות, המלוות במידע קליני ופתולוגי.

יהודית כהן¹, איריס ברשק², אמיר און³ 

¹מאגרי רקמות למחקר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²המכון לפתולוגיה, מאגרי רקמות למחקר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ³המכון לרפואת ריאות אונקולוגית, מאגרי רקמות למחקר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

הקדמה: מחלות הסרטן הן גורם התמותה הראשון בבני אדם. זיהוי סמנים ייחודיים ומסלולים מטבוליים בדגימות רקמה ממאירה מחולים, עשוי להוביל להבנה טובה יותר של 'הביולוגיה של הסרטן', כמו גם לפיתוח אמצעים לזיהוי מוקדם וכן אמצעי ריפוי מותאמים וסגוליים לחולה. בנקי הרקמות למחקר במרכז הרפואי שיבא, מספקים לחוקרים חומר ביולוגי ממקור אדם (הומאני), אשר מהווה כלי עבודה משמעותי והכרחי, לביצוע מחקרים בתחום הסרטן.

מטרות: המרכז הרפואי שיבא שם לו למטרה להקים מאגרי רקמות למחקר במטרה לאסוף, לתעד, לשמר ולספק דוגמאות ביולוגיות ממקור אדם באיכות גבוהה ביותר, אשר יהוו כלי מחקר ראשון במעלה בהשגת הדרישות הגוברות של המחקר המדעי. מאגרים כאלה הם שותף מתבקש להאצת המחקר הרפואי ולפיתוח מוצרים רפואיים מתקדמים באמצעות משאבים קליניים, כל זאת, על מנת להביא לחולים את החלופות הטיפוליות הטובות ביותר.

שיטות עבודה: הפעילות נעשית על פי נהלים מסודרים ובאישור ועדת הלסינקי. לאחר החתמה על טופס הסכמה למחקר עתידי, אנו אוספים רקמת שאת, רקמה סמוכה ללא שאת, דם, נוזלי מיימת, נוזלי צדר (Pleural fluids), רקמות ב-OCT, תאים לתרבית ועוד. דוגמאות הרקמה נאספות ומעובדות בחדר הניתוח על ידי פתולוג מומחה, אך ורק לאחר שהוברר שלא ייגרמו פגיעה או נזק ביכולת אבחון המחלה או הטיפול בה. בנוסף, נאסף מידע דמוגרפי, קליני ופתולוגי לגבי כל תורם. הבנקים הקיימים במרכז הרפואי שיבא מסווגים לתחומים שונים (ריאות ובית חזה, מוח, אורולוגיה, דרכי עיכול, שד, גינקולוגיה, אא"ג, פה ולסתות, ילדים, אורתופדיה ועור).
סיכום: קיומם של מאגרי רקמות מוסדיים למחקר עתידי, מחייבים מאמץ מרוכז של צוות רב תחומי הכולל מקצוענים בתחומי הרפואה, המדע והפארא-רפואה. מחקרים העושים שימוש בדגימות המאוחסנות במאגרי רקמות כמו אלו הקיימים בשיבא, עשויים להוביל לפיתוח טיפולים חדשים, או אמצעים חדשים לבחינת הסיכון להתפתחות סרטן, או לאיתור אוכלוסיות בסיכון, או לאיתור סמנים מולקולאריים חדשים לגילוי מוקדם, או לבחינת הרגישות של תאים סרטניים לטיפולים שונים – כל זאת במטרה לקדם פיתוח של רפואה אישית.

נסרה אדלבי^1,2, מיכה ברחנא¹, עוזי מלמן^4,3, רפאל כראל¹

¹אוניברסיטת חיפה, בית הספר לבריאות הציבור, חיפה, ²בית החולים לגליל מערבי, נהרייה, ³שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, נהרייה, ⁴המחלקה לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, המכון הטכנולוגי לישראל, חיפה

הקדמה: ערביי ישראל מהווים קבוצה אתנית בעלת  אורח חיים, הרגלי תזונה  וחשיפות סביבתיות השונים במאפיינים אחדים מאלו של האוכלוסייה היהודית. הבדלים אלה מביאים לביטוי שונה של מחלות מסוימות, בפרט אלו הקשורות עם גורמי סיכון מיוחדים באוכלוסייה הערבית בישראל לעומת  האוכלוסייה היהודית. האוכלוסייה הערבית בישראל  חווה בשנים האחרונות שינויים מהירים  של אימוץ אורח חיים מערבי, ושינוי זה מביא לעלייה ברמת גורמי סיכון הידועים  כקשורים עם שכיחות יתר של שתי המחלות. נראה כי העלייה הנדונה ברמת גורמי הסיכון הללו באוכלוסיה הערבית מגבירה  משמעותית את ההיארעות של סוכרת סוגII   וסרטן באוכלוסייה זו. 

שיטה:  סקירת ספרות ופרסומים מדעיים עדכניים וכן נתונים סטטיסטיים על מאפייני בריאות באוכלוסיות בישראל.

תוצאות: במחקרים שונים נמצא, כי בעשרות השנים האחרונות עלה  שיעור ההיארעות של סוכרת מסוג II (DMII) בערבים ישראלים בשני המינים, עד ל-9.1 ל-1,000 נפש בשנה. בקרב נשים ערביות עלה שיעור היארעות הסרטן ב- 1.2 ל-1,000 נפש לשנה וב- 1.3 ל-1,000 נפש בגברים. לעומת זאת, נצפתה בתקופה זו   ירידה  בהיארעות של שתי המחלות האלו באוכלוסיה היהודית  .

מסקנות: שינוי באורח החיים בעשורים האחרונים לסגנון חיים מערבי באוכלוסייה הערבית בישראל, הביא לעלייה ניכרת בשיעור  ההיארעות של סרטן ו-DMII בקבוצה זו.  גורמי הסיכון  המשפיעים ביותר הם:  תזונה לא בריאה, היעדר פעילות גופנית ועישון טבק.  הבנה מלאה יותר של תהליכים אלה יכולה לסייע בקידום ופיתוח תוכניות התערבות על מנת להביא להפוך המגמה. 
 

נאסר נדים

טיי זקס היא מחלה תורשתית אוטוזומית רצסיבית קטלנית, מחלת טיי זקס נגרמת על ידי מוטציה גנטית אחת בגן HEXA במיקום 25-24 של הזרוע הארוכה (q)  של כרומוסום 15, כלומר -- (15q24.2-15q25.3) אלל אחד מכל הורה. מספר מוטציות אותרו: השכיחות ביניהן נפוצות ביהודים אשכנזים מזרח אירופאיים ופחות ביהודים צפון אפריקאיים או בקנדים באזור קוויבק. צורתה השכיחה ביותר של מחלת הטיי זקס היא זו שמתבטאת בגיל הינקות.

האיחור באבחון מחלת טיי זקס גם בנוכחות סימנים מזהירים, מתרחש לרוב עקב חוסר ערנות מצד קלינאים לכך שמחלה זו אינה נחלת היהודים בלבד. כך עולה מתיאור פרשת החולה במאמר זה, אשר מעלה את הצורך להביא בחשבון את מחלת הטיי זקס באבחנה המבדלת של מכלול סמנים של פגיעה בנוירון המוטורי העליון.

אלכסנדר צ'ורני¹, טובה ליפשיץ², אסף קרץ², חיים לוי², דניאל גולפרב³, אלכסנדר זלוטניק¹, בוריס קניאזר²

¹הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²מחלקת עיניים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ³שירותי בריאות קופת חולים כללית, מחוז הנגב, באר שבע

הקדמה: רטינופתיה מסוכרת היא הסיבוך המיקרו-ואסקולרי השכיח ביותר של מחלת הסוכרת. בשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית בשיעור התחלואה בסוכרת באוכלוסייה הבדואית באזור נגב.

מטרות: ניתוח מאפיינים דמוגרפיים וקליניים של אוכלוסיית חולי סוכרת ממוצא יהודי ובדואי בנגב, בדיקת שיעורי היארעות של סיבוכי עיניים כתוצאה מסוכרת וזיהוי גורמי סיכון להתפתחות סיבוכים אלה בקרב שתי האוכלוסיות.

שיטות מחקר: נאספו נתונים מתוך 523 גיליונות רפואיים של חולי סוכרת סוג 2 (350 ממוצא יהודי ו-173 ממוצא בדואי), אשר עברו בדיקת עיניים שגרתית במרפאות בדרום הארץ ולא היו ידועים עד לאותה בדיקה כלוקים ברטינופתיה מסוכרת. כל נתוני החולים עברו עיבוד סטטיסטי שכלל ניתוח נתונים חד משתנים ובניית דגמים רב משתנים של גורמי סיכון להתפתחות רטינופתיה מסוכרת.

תוצאות: הגיל הממוצע של חולי הסוכרת היהודים היה 10.3±64 ושל הבדואים של 12±58.6 שנים (P<0.001). משך מחלת הסוכרת בממוצע היה 6±7.7 שנים בשתי האוכלוסיות. מקרב האוכלוסייה היהודית, 13.4% אובחנו עם סיבוכים בעיניים כתוצאה מסוכרת, לעומת 22% מקרב האוכלוסייה הבדואית (P<0.01). טיפול באינסולין נמצא בשכיחות גבוהה יותר באוכלוסייה הבדואית (14.5%) לעומת האוכלוסייה היהודית (5.7%). בדגם רב משתנים לזיהוי גורמים להתפתחות רטינופתיה מסוכרת, הודגמו שישה גורמים מנבאים באוכלוסייה היהודית: גיל מבוגר, משך מחלה ארוך, טיפול באינסולין, ערכי HbA1c, LDL וקריאטינין גבוהים, וארבעה גורמים מנבאים להתפתחות רטינופתיה מסוכרת באוכלוסייה הבדואית: משך מחלה ארוך, טיפול באינסולין, ערך HbA1c גבוה ועישון.

דיון וסיכום: ממצאי המחקר מעלים, כי שיעור הפגיעה בעיניים גבוה יותר בחולי סוכרת ממוצא בדואי בהשוואה לחולים ממוצא יהודי. גורמי הסיכון להתפתחות סיבוכים בעיניים, המשותפים לשתי האוכלוסיות, הם משך מחלה ארוך, טיפול באינסולין וערך HbA1C גבוה. אנו סבורים, כי ממצאי העבודה יכולים לעזור בתהליכי תכנון והפעלת שירותי ההסברה וההדרכה של ארגוני שירותי הבריאות, לצורכי העלאת המודעות והבנת המחלה, המודעות לחשיבות שבגילוי מוקדם, חשיבות המעקב הצמוד, והגברת ההיענות לטיפול במחלת הסוכרת  וסיבוכיה בשתי אוכלוסיות החולים.

יהודית ראובני, מנחם אוברבאום, קורנליוס גרופ

מכתבים למערכת "הרפואה" בנושאים מגליונות קודמים: מערכת אופק – התיק הרפואי הווירטואלי; רפואה משלימה – עובדות אחרות

יעל קשת¹, ערן בן-אריה^3,2

¹המכללה האקדמית גליל מערבי, ²התוכנית לרפואה משולבת באונקולוגיה, השירות האונקולוגי, מרכז רפואי לין, מחוז חיפה והגליל המערבי, שירותי בריאות כללית, ³היחידה לרפואה משלימה ומסורתית, המחלקה לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט,  הטכניון, חיפה

הקדמה: "רפואה משלימה" היא שם כולל לשיטות מגוונות לטיפול בבריאות, ביניהן שיטות ריפוי שמקורן משויך לתרבויות שונות. אחד מעקרונות היסוד שעליהם מושתתת הרפואה המשלימה הוא פלורליזם תרבותי, דהיינו פתיחות להיבטים תרבותיים שונים לגבי בריאות, חולי והטיפול בו. בשני העשורים האחרונים שולבו מספר שיטות רפואה משלימה בתוך ארגוני הבריאות בישראל.

המטרה במחקר: הייתה לבחון האם שיטות הרפואה המשלימה המשולבות בארגוני הבריאות תואמות להעדפות אוכלוסיות אתניות שונות בישראל.

שיטת המחקר: המחקר נערך בצפון ישראל, באזור חיפה והגליל, שבו אוכלוסייה אתנית מעורבת, הכוללת כ-55% יהודים וכ-41% ערבים. בסקר טלפוני נבדקו שיטות רפואה משלימה המוצעות על ידי מרפאות ארבע קופות החולים והושוו לממצאי מחקר קודם על העדפות מטופלים בשבע מרפאות קהילה בצפון.

תוצאות: ארבע קופות החולים מציעות מגוון של 24 שיטות שונות ב-58 מרפאות. הנפוצות ביותר הן רפלקסולוגיה, רפואה סינית כולל דיקור, עיסוי, שיאצו, טווינה, הומיאופתיה ונטורופתיה. שיטות אלו תואמות בחלקן לשימוש הדומה של יהודים וערבים ברפואה סינית, ובטיפולי מגע ותנועה. רפואת צמחים, כחלק מהרפואה העממית-מסורתית המועדפת לטיפול על ידי האוכלוסייה הערבית, כמעט שאינה מקבלת מענה במרפאות לרפואה משלימה, כמו גם חלק מהעדפות האוכלוסייה היהודית.

מסקנות: שיטות רפואה משלימה, המקובלות כטיפול במדינות מערביות, משולבות בארגוני הבריאות, לעומתן, שיטות מקומיות עממיות-מסורתיות אינן משולבות בקופות החולים. השיטות המשולבות תואמות יותר להעדפות האוכלוסייה היהודית מאשר הערבית.

דיון: במאמרנו נדונים מספר גורמים המשפיעים על שילוב שיטות מסוימות ואי שילוב אחרות.

לסיכום: הרפואה המשולבת יכולה להוות צוהר לשילוב שיטות טיפול רפואי עממיות מקומיות בארגוני הבריאות בישראל, כמו טיפול בצמחי מרפא מקומיים ואנדמיים שהשפעתם נחקרה. לפיתוח הרפואה המשולבת כמרחב משותף יהודי-ערבי ייתכנו יתרונות רפואיים וחברתיים-תרבותיים בצמצום פערי הבריאות בישראל.

ישראל כץ¹, אלעד שיף²

¹שירותי בריאות כללית מחוז ירושלים, מרפאת שריגים, והמחלקה לרפואת משפחה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ²מחלקה פנימית ב', המרכז הרפואי בני ציון, חיפה, והיחידה לרפואה משלימה, אתיקה ומשפט שבמרכז הבינלאומי לבריאות, משפט ואתיקה, אוניברסיטת חיפה

בישראל, בדומה למדינות המערב, מתפשט והולך הטיפול בגישות שונות של רפואה משלימה, המעלה שאלות אתיות בקרב המטפלים והציבור כאחד. האם הרופא יכול להמליץ על טיפול שאין לו הוכחה מדעית? האם על החברה לתקצב טיפולים כאלו? האם יש למטפלים בשיטות משלימות הגנה מסוימת מפני תביעות אם טיפלו בדרך מקובלת?

מטרתנו בסקירה זו היא להציג את עמדת ההשקפה היהודית בנושאים אלו. המקורות הבסיסיים הנוגעים בשאלות אלו עוסקים ביחס חכמי ישראל לרפואות שונות שהיו בזמניהם.

ההוגה והפוסק היהודי הגדול שעסק בנושא בהרחבה הוא הרמב"ם, אשר טען שרק טיפול המבוסס על הגיון או ניסיון יכול להיחשב "רפואה". רוב הפוסקים שעסקו בתחום ניסו לפרש את דבריו. מתוך המקורות שנציג עולה שניתן לסווג את הטיפולים לארבע קבוצות, אשר לכל אחת מהן מעמד הלכתי אחר.

טיפול שיש בו חשש לסכנת חיים – כל טיפול שאינו בטוח נשלל באופן ברור, אין להמליץ עליו, ואסור ליהודי שומר מצוות לתת טיפול כזה. 

טיפול בטוח – טיפול שמותר ליישום, אך אין לו מעמד הלכתי מיוחד.

טיפול מקובל בקרב המטפלים בתחום הרפואה המשלימה – לטיפול כזה יש מעמד הלכתי ועבורו קיימים היתרים הלכתיים, בעיקר בתחומים של קיום מצוות, כמו שבת, כשרות ועוד.

טיפול שהוכחה יעילותו בניסוי מבוקר כפי שמקובל ברפואה המערבית – לטיפול כזה יש מעמד הלכתי מבוסס. למעמד זה יש גם משמעויות ציבוריות: למטפל קיימת הגנה משפטית אם טעה טעות סבירה, ויש מקום לשקול לתקצב טיפול כזה מכספי הציבור.

בסקירתנו יוצגו מקורות הלכתיים יהודיים שעליהם מושתת המודל האתי-פרקטי המוצע כגישה לסוגיה זו.

נעמי ווין-רביב¹, רחל דקל², מיכה ברחנא^1,3, שי לין^1,4, ליטל קינן-בוקר^1,5 

¹בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי רווחה ובריאות, אוניברסיטת חיפה, ²בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בר אילן, ³רישום הסרטן הלאומי, משרד הבריאות, ⁴היחידה לאפידמיולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, ⁵המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות

רקע: הקשר בין חסך קלורי לסרטן השד נחקר בעיקר בקרב אוכלוסיות לא יהודיות באירופה, שנחשפו לדרגות שונות של חסך קלורי במהלך מלחמת העולם השנייה (להלן מלה"ע ה-2). הערכת החשיפה לרעב של יהודים במהלך מלה"ע ה-2 מורכבת ביותר, הן מבחינת הזמן שחלף והן מבחינת משך החשיפה ושונותה.

מטרות: לבחון מדדים ייעודיים חדשים לאומדן החשיפה לחסך קלורי, המותאמים לאוכלוסייה היהודית ששהתה באירופה בזמן המלחמה, ולבדוק את ישימותם בקרב שורדות שואה המתגוררות בישראל.

שיטות: אוכלוסיית המחקר התבססה על מדגם נוחות של שורדות שואה ילידות 1945-1926, חולות ושאינן חולות בסרטן השד, המתגוררות בישראל. איסוף החולות היה פרוספקטיבי, במסגרת המרכז הרפואי רמב"ם בחיפה. איסוף קבוצת הבקרה התנהל במקביל בקהילה. הנכללות במחקר הוחתמו על טופס הסכמה מדעת וענו בראיון פנים-אל-פנים על שאלון שכלל התייחסות למשתנים דמוגרפיים, מילדותיים ואחרים וכן לחשיפה לרעב במהלך מלה"ע ה-2. לכל נכללת במחקר חושב מדד חשיפה פרטני לרעב שהתבסס על מקומות השהות במהלך המלחמה. כמו כן, הוערכו תסמיני הרעב במהלך התקופה הרלבנטית, ונבדק הדיווח הסובייקטיבי לגבי תחושת הרעב, גובה ומשקל בתחילת המלחמה ובסיומה.

תוצאות: מדד החשיפה האישי לרעב היה גבוה (ושיקף חשיפה גבוהה יותר) בקרב קבוצת המחקר לעומת הבקרה (ציון ממוצע של 141.06 לעומת 130.07, בהתאמה). אותה מגמה נצפתה לגבי ממוצע תסמיני הרעב (ציון ממוצע של 4.89 בחולות לעומת 3.56 בבקרה) ובדירוג הדיווח הסובייקטיבי של תחושת רעב (2.75 לעומת 2.40, בהתאמה). ממצאים אלו לא היו מובהקים סטטיסטית. בשל חוסר בנתונים לא נותחו הדיווחים שנגעו לגובה ולמשקל.

מסקנות: כלי המחקר הייעודיים להערכת חשיפה לרעב במהלך מלה"ע ה-2 נמצאו מתאימים להערכת הבדלים בין קבוצת מחקר לקבוצת בקרה במחקר המשך.