תוצאת חיפוש

בסתיו 1942 היו עיני העולם כולו נשואות ללב ליבה של ברית-המועצות בשעה שהתחוללו בה קרבות אדירים בין הפולשים הנאציים והצבא האדום. ההזדהות של היישוב עם רוסיה נבעה לא רק מהמטרה המשותפת –הניצחון על גרמניה – אלא גם מהאידיאולוגיה הסוציאליסטית והתרבות הרוסית, שהשפעתן בארץ-ישראל הייתה חזקה. הרופא א' מנדלברג, פולמונולוג ידוע וסוציאליסט נלהב, היה מעמודי התווך של "ליגה וי" ("ניצחון") שמטרתה הייתה – מתן סיוע רפואי לסובייטים: חמישה אמבולנסים וקרון נגרר ובו בית-חולים נייד. כלי רכב אלה נבנו בארץ-ישראל בהזמנת הליגה ונשלחו לנציגי הצבא האדום בטהרן. הם עוטרו במגני דוד וכתובות שהדגישו את מוצאם. רק עתה, לאחר יותר משישים שנה נודע לנו לראשונה ובמפתיע, שלפחות אחד האמבולנסים הגיע לחזית בעיטוריו המקוריים ובניגוד מוחלט למדיניות האנטי-ציונית הסובייטית.

משה פיינסוד

החטיבה למדעי הנירולוגיה הקלינית, הפקולטה לרפואה, הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

חזונן של הסתדרות מדיצינית "הדסה" (ה.מ.ה.) והאוניברסיטה העברית בירושלים היה להקים בית-חולים אוניברסיטאי שבמחלקותיו תאוחדנה מצוינות קלינית ורמה אקדמית גבוהה. ברוח זו ניסו קברניטי המוסדות האלה להקים עוד לפני למעלה משבעים שנים מחלקה לנירוכירורגיה, מקצוע שעשה אז, במדינות בודדות בלבד, את צעדיו הראשונים כהתמחות ייחודית. רק בעיצומה של מלחמת העולם השנייה עלה בידי ה.מ.ה להביא ארצה נירוכירורג מומחה שפעל במשך יותר משלוש שנים בבית-החולים בהר-הצופים. במאמר זה יתוארו פרשת בחירתו של ד"ר הנרי ויגדרסון כנירוכירורג הראשון בארץ-ישראל, נושאי פעילותו וטיבה, והטמעת התודעה, למרות מפח הנפש שליווה את עזיבתו, כי גם בתנאי מצוקה אין הנירוכירורגיה בגדר מותרות, כי אם מקצוע חיוני למוסד רפואי מתקדם.

זלמן גרינברג

מעבדה לבריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים

ד"ר ג'ון קרופר, רופא אנגלי, הגיע לארץ-ישראל בסוף המאה ה-19 לשליחות מיסיונרית רפואית. היה חוקר רפואי שפירסם יותר מכל אחד אחר בארץ בתקופתו. מחקריו החלוציים בתחום המחלות הזיהומיות בכלל, ובנושא מחלת המלריה בפרט, היו הנדבך הראשון במחקר הרפואי המודרני, בארץ-ישראל מוכת המחלות. במלחמת העולם הראשונה התנדב לשרת בחיל הרפואה המלכותי הבריטי וטבע עם אוניית בית-החולים 'בריטניק' ליד חופי יוון.
 

צבי גיל

מירפאות קהילתיות לבריאות הנפש, גליל מערבי, בית-חולים פסיכיאטרי פליגלמן (מזרע), עכו, מכון קדם לפסיכותרפיה, חיפה

בריאות הנפש בישראל עומדת לעבור רפורמה, אשר עיקרה העברת התחום מאחריותו של משרד הבריאות לאחריותן של קופות-החולים, בדומה לנעשה בתחומי הרפואה האחרים, לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. מזה מספר שנים מתריעים גורמים על האפשרות שהעברה כזו תגרום לירידה בהיקף ובאיכות של הטיפול בתחום בריאות הנפש שציבור המבוטחים יקבל, וזאת בעיקר משום שקופות-החולים תשתדלנה, באופן טבעי, לחסוך במידת האפשר בהוצאותיהן על בריאות נפש: כל מה שלא יהיה הכרחי יקוצץ, והגדרת ה"הכרחי" תותאם לרמת טיפול מיזערית. הדבר צפוי כי תקציב הבריאות הכללי הוא מטיבעו מוגבל, ובריאות הנפש תתחרה בתחומים חיוניים לא פחות של תחומי הבריאות האחרים. בארצות-הברית מנוהל תחום הבריאות בעיקר על-ידי גורמים מבטחים, ובזאת משקף במידה רבה את המצב הצפוי בישראל לאחר הרפורמה המתוכננת. עיון בדיווחים מהסיפרות האמריקאית מלמד על מציאות עגומה, שבה גורמים מבטחים מצמצמים במידה המרבית את הטיפול הנפשי שהם מאפשרים למבוטחיהן, ומגבילים את הנגישות והזמינות שלו. בסופו של דבר נראה כי שיקולים כלכליים מכריעים יותר משיקולים מקצועיים. מאמר זה נועד להתריע על מציאות אפשרית זו, ומזמין למחשבה נוספת על הכיוון שבו צועדת המדיניות בתחום בריאות הנפש בישראל.

* הכותב הוא פסיכולוג קליני בכיר העובד במשרד הבריאות. עמדתו ניתנת על דעתו ואינה מייצגת את משרד הבריאות.

הווארד טנדטר¹, מרטין גרנק קטריבס², יונה יפה², טד מילר³, מרדכי אלפרין⁴

¹המח’ לרפואת המישפחה ומרכז סיאל למחקר ברפואת מישפחה ורפואה ראשונית, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²החוג לרפואת המישפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³המח’ לרפואת המישפחה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ⁴המח’ לרפואת המישפחה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, טכניון, חיפה

מחלקות אוניברסיטאיות במדינות רבות בעולם, מגייסות את חבריהן למטלות אקדמיות מבלי שיוכשרו קודם לכן במסגרות פורמליות בנושא. גישה זו הייתה מקובלת גם בישראל. אולם, יש ארצות שפיתחו תוכניות להוראה אקדמית אשר מסייעות לחברי סגל חדשים לבצע את המשימות המוטלות עליהם. במאמר זה מתואר תהליך גיבושה של תוכנית ארצית, ראשונה מסוגה בישראל, לפיתוח סגל הוראה אקדמי לרופאי מישפחה. המטרות העיקריות של התוכנית הן: שיפור החיוניות בחינוך, קידום המצוינות האקדמית, ופיתוח מנהיגות מקצועית וארגונית.

בשנת 1998 החליט איגוד המורים ברפואת מישפחה בישראל לגבש תוכנית ארצית לטיפול בדרישות הבסיסיות להכשרת סגל הוראה אקדמי. רופאי מישפחה ואנשי חינוך תכננו את הקורס והעבירוהו בצוותא. התוכנית הושקה בשנת 2001 וכיום אנו עוסקים בהערכת השנה הראשונה, ובהכנת הקורס השני. בקורס השתתפו עשרים ושלושה רופאי מישפחה, כמחציתם נולדו ולמדו רפואה בישראל. בתום השנה הראשונה התקבל משוב חיובי הן מהמשתתפים והן מהמדריכים בקורס, ואף נתבקשנו לפתוח קורס נוסף.

יהודה סנצקי^2,1, גרי דיאמונד^2,1, טובה ספיר¹, דוב ענבר^2,1

¹המכון להתפתחות ולשיקום הילד, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח-תקווה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

עם הגידול שחל בשנים האחרונות באימוץ ילדים מחו"ל, נחשפה מערכת הבריאות בישראל לבעיות רפואיות בממדים שטרם התמודדה עימם בעבר. רוב האמהות הנוטשות את ילדיהן או מוותרות עליהם עברו את הריונן במצב תזונתי ירוד, חלקן נחשפו לאלכוהול ולסמים, ולעתים אף לקו במחלות שעלולות להיות הרות-אסון להתפתחותו של הילד. התינוקות שנמסרים לבתי-היתומים בתחילת חייהם לוקים בהזנחה רגשית ותזונתית בדרגות שונות, בתקופה קריטית בהתפתחות המוח. הסקירה להלן מוקדשת לבעיות גדילה והתפתחות בקרב ילדים אלה.

הקבוצה הישראלית לרישום סתב"א

במאמר על מימצאי השנה הראשונה לקיום הרישום לסוכרת בגילי 0-17 שנים, דיווחנו על עלייה בהיארעות השנתית של סוכרת תלויה באינסולין מסוג 1 (סתב"א) בישראל בהשוואה לאומדנים עליהם דווח בעבר. מגמה זו נמצאת במיתאם עם מימצאי רישומים וסקרים שבוצעו בשנים האחרונות במרכזים שונים בעולם, המצביעים על עלייה הדרגתית בהיארעות סוכרת התלויה במתן אינסולין. במאמר הנוכחי מובאים מימצאים מתוך הרישום הארצי לסתב"א בקרב ילדים נוער בישראל לשנת 1998, תוך השוועה לנתונים משנת 1997.

הרישום לסוכרת מבוסס על דיווחיהם של כל האנדוקרינולוגים לילדים בישראל לגבי חולים חדשים הפונים לטיפול. שיעורי ההיארעות המובאים במאמר זה כוללים שיעורים גולמיים וסגוליים למין, גיל, קבוצת אוכלוסייה ומוצא. לכל ערך חושב 95% רווח בר-סמך.

בתקופה שבין ה-1.1.98 ל-31.12.98 דווח על 186 חולים חדשים בגילי 0-17 שנה הלוקים בסתב"א. שיעור היארעות המחלה בגילי 0-17 שנים בכלל האוכלוסייה על פי נתונים אלו היה 9.1 חולים ל-100,000 בעוד שבערבים עמד השיעור על 8.0 חולים ל-100,000. בקרב היהודים השיעור הגבוה ביותר היה בילדים ממוצא אתיופי (18.2 ל-100,000), אך מימצא זה מבוסס על 6 חולים בלבד השיעור הנמוך ביותר נמצא בילדים שמוצאם מאסיה וצפון אפריקה (5.7 ל-100,000). ניצפה הבדל בין בנים לבנות בשיעורי ההיארעות הסגוליים לגיל. שלושים-וחמישה אחוזים מהילדים דיווחו על קרוב-משפחה מדרגה ראשונה עד שלישית הלוקה בסתב"א, ו-15 ילדים (8.1% מסה"כ המאובחנים בשנת 1998) דיווחו על קרוב-משפחה מדרגה ראשונה הלוקה בסתב"א.

לסיכום, שיעור ההיארעות של סתב"א בגילי 0-17 בשנת 1998 גבוה ב-15% מהשיעור עליו דווח בשנת 1997. בקרב ערבים חלה עליה של 74% בשיעור ההיארעות, בעוד שביהודים מגיע שיעור העלייה ל-4.4% בלבד. אימות מגמת העלייה יתאפשר עם צבירת מידע נוסף בשנים הקרובות.

אמנון מיכלין

בית-המסחר לתרופות 'סלומון לוין ואלשטיין' נוסד לפני מאה שנה. תחילתו בחנות קטנה בסמוך לחומות העיר העתיקה בירושלים שרכשו הגיסים חיים בן יואל משה סלומון ו-משה גוטל לוין. עם ראשוני הלקוחות נימנו בתי החולים העבריים וועדי המושבות שרכשו תרופות לבתי המרקחת שלהם. התרופות הנדרשות באותם ימים היו הכינין לטיפול במלריה וסוגי קדחת שונים, ותרופות לטיפול במחלת הגרענת (trachoma).

יהודה סנצקי, אורי רובינשטיין, גרי דיאמונד ודב ענבר

היצע דל של ילדים מועמדים לאימוץ בעולם המערבי וגם בישראל גרם לעלייה רבה באימוץ ילדים בין-ארצי כדי למצוא פתרון למשפחות רבות שהיו עד כה חשוכות ילדים. בד בבד עם העלייה במספר האימוצים החלו רשויות הבריאות להתמודד עם מחלות קשות הנפוצות במדינות מהן הובאו הילדים, אך נדירות יותר בעולם המערבי. בדומה למדינות נוספות, החלו בישראל לתת את הדעת לביות הרפואיות הכרוכות בהבאת ילדים ממדינות נחשלות, ומשרד הבריאות הוציא הוראות והמלצות, על-מנת לשמור על בריאות הציבור מפני מחלות מדבקות ולמנוע עוגמת-נפש מהמשפחות המאמצות.

רוב רופאי הילדים בקהילה חסרי ניסיון וידע בהיבטים הרפואיים של אימוץ ילדים בין-ארצי. ילדים אלו מהווים קבוצה הדורשת התייחסות מיוחדת, וברחבי העולם יש רופאים שזהו עיסוקם היחיד או העיקרי. בסיקה זו נדון בהיבטים הרפואיים הכרוכים באימוץ ילדים מחו"ל.

Multiresistant Escherichia Coli from Elderly Patients

Ilana Slucky-Shraga, Moshe Wolk, Sofia Volis, Israel Vulikh, David Sompolinsky

Dept. of Medicine and Microbiology Laboratory, Mayanei Hayeshua Hospital, Bnei Brak; Central Laboratories, Ministry of Health, Jerusalem; and Faculty of Life Sciences, Bar Ilan University, Ramat Gan

We examined all ceftriaxone-resistant Escherichia coli isolates obtained from clinical samples during 16 months (1‚Dec. '97 - 31 Mar. '99). A total of 97 resistant isolates from 36 patients were obtained, mostly from urine specimens. Of these patients, 35/36 were over 75 years old, most lived in nursing homes, were dependent on nursing in their daily lives, and were incontinent and/or had indwelling catheters.

All 97 isolates had similar susceptibility profiles: resistant to ciprofloxacin, gentamicin, ampicillin, amoxycillin/clavulanate, tricarcillin/clavulanate, aztreonam, and cefuroxime; decreased susceptibility to ceftazidime and cefepime; and susceptible to imipenem and meropenem. Double-disc tests indicated that all strains produced extended spectrum beta-lactamase(s). All the isolates belonged to 1 of 3 E. coli serotypes: 79 were 0153:H31, 13 were 0142:H10, and 5 were 0102:H6.

Thrombolytic Therapy or Primary Coronary Angioplasty in Acute Myocardial Infarction?

David Pereg, Shlomo Behar, Alexander Battler, Valentina Boyko, Shmuel Gottlieb, Jonathan Leor: Israel Thrombolytic Survey Group

Cardiology Division, Soroka Medical Center and Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba; Neufeld Cardiac Research Institute, Tel Hashomer and Tel Aviv University; and Cardiology Dept., Rabin Medical Center, Petah Tikva

There has been continuous debate over the superiority of primary percutaneous, transluminal, coronary angioplasty (PTCA) over thrombolysis for acute myocardial infarction (AMI). It was questioned whether this advantage of primary PTCA reported in selected populations by experienced centers can be replicated in our clinical practice.

We compared demographic and clinical variables, therapies and outcome in AMI treated with primary PTCA vs thrombolytic therapy. Clinical and demographic variables of 1,678 unselected AMI patients (admitted January/February and May/July 1996) were analyzed in 16 cardiac care units with on-site catheterization facilities and ability to perform PTCA. Of these 803 (48%) were treated by thrombolysis and 99 (6%) by primary PTCA.

The prevalence of adverse prognostic variables, such as anterior wall MI, heart failure on admission or during hospital stay, pulmonary edema, and ventricular tachycardia or fibrillation, was higher in the PTCA group. The 7-day, 30-day and 1-year mortality rates were similar in the 2 groups: 4%, 7.2% and 12.8%, respectively, in the PTCA group and 5%, 7.2% and 11.1% in the thrombolysis group. There was a trend toward lower mortality in subgroups of high-risk patients: those with heart failure on admission (Killip class >1), the elderly (>65 years), and those with previous MI treated with PTCA. After adjusting for confounders, treatment with primary PTCA was not found to be associated with lower mortality.

Only a small proportion of AMI patients in Israel were treated with primary PTCA in 1996. The frequency of adverse prognostic factors among them was higher but their short and long term outcomes were similar to those of high risk patients treated with thrombolysis.

Incidence of Insulin Dependent Diabetes in Youth in Israel 

Israel IDDM Registry Study Group

Recent reports from different countries have shown an increasing incidence of insulin-dependent diabetes mellitus (IDDM, type I diabetes). In Israel, several surveys of the incidence of IDDM have been conducted. During 1996, a national juvenile diabetes register was founded by specialists in endocrinology, and the Israel Center for Disease Control (ICDC).

This is the first report of the national incidence of IDDM in the 0-17 year age group in Israel. New cases of juvenile diabetes were reported using an anonymous form. The ICDC was responsible for data collection, control and statistical analyses.

During 1997, 162 new cases of diabetes mellitus were reported in the age group 0-17, 154 of them diagnosed as IDDM. The annual incidence in the total population of Israel in 1997 was 7.7/100,000. Age-specific incidence was 7.3/100,000 in boys and 8.1 in girls. A family history of IDDM was found in 14.3% of the cases. Incidence was higher for Jews (9.2/100,000) than Arabs (3.6/100,000). Among Jews, children whose fathers were born in Yemen had the highest incidence and those born to fathers born in Israel the lowest incidence.

IDDM incidence rates for 1997 are higher than reported in previous surveys. It will be possible to draw conclusions regarding possible trends in incidence from data to be gathered in the next few years.

Clinical and Immunological Characteristics of HIV-Positive AIDS in Children in Northern Israel

E. Kedem, A. Etzioni, E. Shahar, S. Pollack

Institute of Immunology, Allergy and AIDS and Dept. of Pediatrics A, Rambam Medical Center and B. Rappaport Faculty of Medicine, The Technion, Haifa

We are treating 11 children in our AIDS clinic. All were infected by vertical transmission from carrier mothers. However, among 31 HIV-carrier AIDS patients who were under follow-up during pregnancy, supposedly taking zidovudine prophylaxis, only 1 (3.3%) gave birth to a baby infected with HIV. Our children with HIV and AIDS are 3 months to 12 years of age (average 4.5 years); mean age at diagnosis was 18 months. All are either symptomatic or have laboratory evidence of progressive immunodeficiency, 1 is asymptomatic (N2), 1 has mild symptoms (A2) and the rest present significant symptoms or AIDS-defining disease. All have moderate to severe immunodeficiency, as evidenced by CD4+ cells counts. 60% have rapidly progressive disease, based on their symptomatology and immune state, whereas clinical reports in the literature point to only 10-15%. However, the average CD4+ cell count was 22% (749/mm³) at diagnosis and 22% (759/mm³) at last follow-up. These stable findings during an average follow-up of 28 months probably reflect the effect of medical and supportive treatment.

All received antiretroviral medication consisting of a combination of 2 or 3 drugs. 8 of 11 also received prophylactic treatment against opportunistic infections and 8 of 11 are clinically well. Routine follow-up and a good relationship with the patient's family increase cooperation and promote optimal medical treatment, and consequently improve the clinical condition and quality of life.

The Israel Teratogen Information Service: A 10-Year Report 

A. Ornoy, S. Shechtman, J. Arnon

Hebrew University - Hadassah Medical School and Israel Ministry of Health, Jerusalem

The Israel Teratogen Information Service (TIS) was established 10 years ago with the help of the Ministry of Health and the Hebrew University-Hadassah Medical School. During these 10 years we have had 20,631 calls. We describe the results of our experience in counseling.

There was a gradual increase in the number of calls, which in 1997 reached 4,447. Most calls (84.5%) were during pregnancy, while 12% were prior to pregnancy. In 75.7% the calls were due to drug exposure during pregnancy; 10.9% were due to exposure to X-rays; there was maternal infection in 6.6% and in 5% immunization during pregnancy. The callers were: physicians in 46.6%, nurses 18.9%, pregnant women 39.5%, and 4.8% others.

In 76.6% there was no additional risk to the embryo or fetus and in 17.4% there was a small additional risk of less than 1%; a significant additional risk to the fetus was expected in only 6%. In 3625 pregnant women with known outcome there were 8.9% spontaneous and 9.2% induced abortions. Of the 2968 live-born children, 2.3% were malformed, a rate similar to that among controls.

The information provided by the TIS alleviated the fears most pregnant women have, and reduced unnecessary terminations of pregnancy planned because of unjustified fear of the teratogenic effects of agents to which women were exposed. It reduced the number of children born with congenital anomalies, since pregnancies were interrupted whenever there was a high risk for congenital anomalies.

Optic Glioma in Children with Type 1 Neurofibromatosis

M. Ben-Arush, H. Goldberg, A. Kuten, J. Guilbord, R. El-Hassid

Pediatric Hematology-Oncology Unit, The Northern Israel Oncology Center, and Division of Neurosurgery, Rambam Medical Center; and Technion School of Medicine, Haifa

During the period 1985-95 we treated 5 girls and 13 boys with optic glioma associated with Type 1 neurofibromatosis (median age 3 years, range 2-10 years). 6 were treated with radiotherapy alone, 1 with surgery and radiation therapy and 1 with chemotherapy in order to postpone irradiation to an older age; 1 is being followed with no therapy. All children are alive, 2-10 years from diagnosis (mean follow-up time 5.4 years). 3 had improvement of vision following therapy and in 4 visual ability stabilized, including the child being followed without treatment. In 1 vision deteriorated despite therapy.