יוסף אל און, יוחנן פייזר

המעבדה לפרזיטולוגיה ומינהלת חדר ניתוח, מרכז רפואי סורוקה, המח' למיקרוביולוגיה ואימונולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

טוקסופלסמוזיס (toxoplasmosis) היא מחלה הפוגעת בבני-אדם ובעלי-חיים בכל העולם, ונגרמת על-ידי טפיל חד-תאי ותוך-תאי מסוג טוקסופלסמה (toxoplasma). כמיליארד בני-אדם בעולם נגועים במחלה, והיא נחשבת למחלה החד-תאית הטפילית השכיחה ביותר בעולם. תפוצת המחלה מושפעת ממנהגי בני-האדם בכל הקשור לגידול צאן, אכילת בשר ואופן שימורו, מגע עם חתולים ותנאי אקלים. הטפיל שייך לקבוצת ה-Apicomplexa, שאליה משתייך גם טפיל המלריה, ולא בכדי הוא נפגע ונהרס באמצעות תרופות נוגדות-מלריה.

מחלת הטוקסופלסמוזיס פוגעת בילדים ומבוגרים בקרביים, בעוד שבעוברים ובילודים היא פוגעת בעיקר במוח ובעיניים. נודעת חשיבות מכרעת לזיהוי המחלה בהדבקה ראשונית של האם בתקופת ההריון, שכן הדבר עלול להיות גורלי באשר להמשך הטיפול באם ובעובר כאחד. בשנים האחרונות פותחו שיטות בדיקה חדשות לזיהוי המחלה, ובמאמר סקירה זה נדונה מחלת הטוקסופלסמוזיס, ומובהרת חשיבותם ומשמעותם של תבחינים אלו.

איתן מור

השתלת כבד מתורם חי של חלק מהאונה השמאלית היא שיטת ניתוח, שפותחה כדי לענות על הצורך במציאת שתלי כבד שיתאימו בגודלם להשתלה בילדים. בניסיון הרב שנרכש בהשתלת אונות כבד בילדים בעשור האחרון והתוצאות הטובות שהושגו, הביאו לאחרונה להרחבת היישום של שיטה דומה, שבה מושתלת האונה הימנית ש הכבד מתורם חי במבוגרים.

השתלה זו מתאימה במיוחד לחולים הלוקים בצמקת הכבד (cirrhosis) שאינם מצויים בדרגת סיכון גבוהה ועשויים להמתין זמן ממושך להשתלה מן המת. לדוגמה, חולים הלוקים במחלות כולסטטיות וחולי צמקת עם שאת הכבד מסוג הפאטומה. עם זאת יש לזכור, כי התורמים הם אנשים בריאים, הנוטלים על עצמם סיכון משמעותי בהסכימם לניתוח, מאחר שכריתת האונה הימנית באדם בריא לצורך השתלה היא ניתוח נרחב יותר מכריתת חלק מאונת הכבד השמאלית. ניתוח זה כרוך בסיכון לתחלואה של כ-5%. בעיקר בשל דמם במהלך הניתוח או דלף לאחריו, והסיכון לתמותה מוערך בשיעור של 0.2%-0.5%.

ניסיון נרחב בביצוע מיגוון כריתות והשתלות אונות כבד בילדים הוא תנאי מוקדם לביצוע השתלה מן החי במבוגרים. כמו-כן, קביעת הוריות ברורות לבחירת התורמים והמושתלים יפחיתו את הסיכון לסיבוכים ולתמותה, ויצדיקו את הרחבת היישום של שיטה זו.

מנחם בן חיים

המצוקה הקשה במצאי שתלי כבד מתורמים לאחר מוות מוחי, העלייה בשיעור התמותה בזמן ההמתנה להשתלה והניסיון המצטבר בהשתלות כבד מתורם חי בילדים – כל אלה מצביעים על השתלות מתורם חי (living donor) בין בוגרים כחלופה המתבקשת. במאמר זה מובאות התוצאות של עשרים ההשתלות הראשונות מסוג זה במרכז הרפואי "הר סיני", תוך השוואה בין שתלי אונה ימנית לשתלי אונה שמאלית.

עשרים בוגרים (גיל ממוצע 15+-46 שנה; משקל ממוצע 12+-68 ק"ג) עברו השתלת כבד; בעשרה חולים הושתל שתל מאונה שמאלית (מיקטעים II, III, IV, במשקל ממוצע של 115+-805 ג').

התורמים (גיל ממוצע 10+-38 שנה, משקל ממוצע 9+-85 ק"ג) היו קרובי משפחה מדרגה ראשונה (8), שניה (3) בני זוג (4) או מקורבים רגשית (5). כריתת הכבד החלקית בתורמים בוצעה ללא חסימה של אספקת הדם (inflow occlusion), תוך הסתייעות במספרי על שמע (ultrasonic scissors) ומיחזור דם (cell saver). כריתת הכבד השלמה במושתלים בוצעה בחדר ניתוח צמוד ובתיאום זמנים. ההשתלה בוצעה תוך השקה ורידית לגדמים של ורידי הכבד (piggy-back). בשמונה מושתלים (אונה שמאלית) נדרשה הסתייעות במיקרוסקופ לביצוע ההשקה העורקית. בשתלי אונה שמאלית נדרש חיבור בין צינוריות המרה למעי (hepatico-enterostomy) עם מיקטע IV יחיד, זאת לעומת הצורך בהשקה לשתיים (בשמונה חולים) או לשלוש (בשני חולים) צינוריות מרה בשתלי אונה ימנית.

כל התורמים החלימו, ללא סיבוכים משמעותיים, ללא צורך בעירוי-דם זר וללא סימנים של אי-ספיקת כבד. שיעור התמותה הסב-ניתוחי בקרב המושתלים היה 15%, ושיעור הישרדות השתל (graft survival) – (70%-80% בשתלי אונה ימנית לעומת 60% בשתלי אונה שמאלית; זמן מעקב ממוצע – 8 חודשים). תיסמונת ייחודית (small for size syndrome) ניצפתה בארבעה מושתלים בשתלי אונה שמאלית קטנים יחסית [יחס בין משקל: שתל=מושתל (GRWR) < 0.8%].

שיעור הסיבוכים בקרב מושתלי אונה שמאלית היה גבוה יותר: דלף מרה (billary leak) היה 50% לעומת 20%, ופקקת עורק הכבד (hepatic artery thrombosis) היתה 20% לעומת 10%.

בהשתלת כבד מתורם חי בין בוגרים, מאפשרים שתלי אונה ימנית התאמת גודל מיטבית וכרוכים בפחות סיבוכים, כל זאת מבלי לפגוע בבריאותו של התורם.

אלון ילין, דויד סימנסקי, מיכאל פלאי ויעל רפאלי

ניתוח בבית החזה בשיטת התורקוסקופיה עם הסתייעות בווידיאו הפכו לשיגרה בישראל, בדומה למרבית המדינות בעולם. צבירת ניסיון והתפתחויות טכנולוגיות המאפשרות ביצוע ניתוחים מורכבים יותר. עד כה לא בוצעה בישראל כריתה של אונת ריאה בשיטה התורקוסקופית.

במאמר זה מובא הניסיון הראשוני במרכז הרפואי שיבא בכריתת אונה תורקוסקופית, ונדונים יתרונותיה, חסרונותיה וההוריות לבחירתה של שיטה זו.

מיוני 2000 ועד ינואר 2001 עברו חמישה חולים (3 גברים ו-2 נשים) בגילי 22-72 כריתת אונה תורקוסקופית. בארבעה מהם אובחנה שאת ממאירה ובחולה אחת – תהליך טב. ההכנה לניתוח, שיטת ההרדמה והניטור היו זהים לאלה המתבצעים בניתוח פתוח. הניתוחים בוצעו דרך שלושה פתחים באורך 1.5 ס"מ ובאמצעות תורקטומיית עזר באורך 5-7 ס"מ. החלק הארי של הניתוח בוצע באמצעים מקלברים. בחולים הלוקים בסרטן הריאה ניטלו דגימות מקישריות-הלימפה האזוריות ונבדקו תיפקודי הריאה לפני הניתוח ומיד לאחריו.

בכל החולים הושלמה כריתת האונה על-פי התיכנון הראשוני, מבלי שיתעורר הצורך לעבור לשיטה הפתוחה. הניתוח נמשך 120-160 ד'. לא היה צורך בעירוי-דם במהלך הניתוח או לאחריו. לא נפטר אף חולה במהלך הניתוח, וחולה אחת בלבד לקתה בשני סיבוכים לא קשים. כמות התרופות הנרקוטיות הנצרכות לאחר הניתוח היתה קטנה. תיפקודי הריאות הדגימו ירידה קטנה מהצפוי בהשוואה לניתוח פתוח. התוצאה האסתטית היתה מעולה.

לסיכום, כריתה אונת ריאה בשיטה התורקוסקופית ניתנת לביצוע גם בישראל, ומהווה חלופה טובה עבור חלק מהחולים. יתרונה הגדול של השיטה הוא בצימצום הטראומה בעקבות הניתוח בעדיפות תיפקודית ובשיעורי תמותה ותחלואה נמוכים יותר. עם זאת, חסרונה העיקרי של השיטה הוא בעלותה הגבוהה.

דניאל ורדי, לי-און גלעד ושושנה פרנקנבורג

לישמניאזיס בעור, המוכר בישראל בשמו העממי "שושנת יריחו", הוא מחלת עור המתבטאת בהופעת פצעים מכוייבים בקוטר של עד מספר ס"מ, המתקיימים חודשים ארוכים למרות טיפולים שונים. המחלה נגרמת מחדירה של טפילים חד-תאיים (protozoal) מסוג לישמניה לעור בעקבות עקיצה של נקבת זבוב החול. לכן הפצעים ממוקמים לרוב על חלקי גוף שבדרך-כלל אינם מכוסים, כמו הפנים והגפיים. המחלה נחשבת אנדמית באזורים מסוימים בישראל, בעיקר ביקעת הירדן ואזור יריחו, ים המלח, אזור כפר אדומים, רמת הנגב (קציעות) והערבה. בישראל מדובר בבעיה בריאותית משמעותית, הפוגעת בעיקר במטיילים באזורים אנדמיים (חלק גדול מהם חיילים). נפגעים נוספים הם תרמילאים, הנדבקים במחלה במהלך טיליהם, בעיקר בדרום-אמריקה. היעילות של הטיפולים הקיימים כיום כנגד מחלה זו מוגבלת ולרוב אינה נוחה או נעימה לחולים. בשנים האחרונות מתרבים הדיווחים על טיפולים חדשים בלישמניאזיס מערכתי, הנושאים עימם תקווה לגילוי טיפול יעיל גם כנגד לישמניאזיס בעור. בסקירה זו אנו דנים במחלה ובאפשרויות הטיפול. בין השאר, מדווח בסקירה זו על יעילותו של טיפול מקומי חדש ללישמניאזיס בעור באמצעות תכשיר מיוחד של אמפטריצין (amphotericin).

Penile Prosthesis for Erectile Dysfunction: Long-Term Follow-Up 

Ofer N. Gofrit, Ofer Z. Shenfeld, Ran Katz, Amos Shapiro, Ezekiel H. Landau, Dov Pode

Urology Dept., Hadassah University Hospital, Jerusalem

Our armamentarium for the treatment of erectile dysfunction has recently been expanded by addition of Viagra and the MUSE. However, their long-term results are still unknown. The insertion of a penile prosthesis is invasive, expensive, and irreversible, but under optimal condition provides an acceptable, definitive solution for erectile dysfunction. We evaluated our long-term results with penile prosthesis insertion (PPI).

From 1987-1998, 57 patients underwent PPI in our department. Mean age was 55 years and the common causes of erectile dysfunction were atherosclerotic disease (23), radical pelvic surgery (15), and diabetes mellitus (14). Semirigid prostheses were inserted in 12 and inflatable prostheses in 45, including 42 single-component and 3 multi-component prostheses.

Recently we interviewed these patients by telephone, using a standard questionnaire. Those not satisfied with the surgical results (83% of the living patients) were examined in our clinic. Mean follow-up was 53 months. In 37 (84%) the prosthesis was mechanically functional (rates after 1, 5 and 10 years were 87.8%, 80%, and 75%, respectively). In only 2 (2.5%) had serious complications led to prosthesis removal.

All mechanical failures had occurred in those with inflatable prostheses after a mean of 48.5 months (range 4-113). At the time of the survey 68% were sexually active and 64% were satisfied with the surgical result. We conclude that PPI is safe treatment for erectile dysfunction. Although the rate of mechanically functioning prostheses decreases with time, modern multi-component prostheses may lead to better mechanical results.

Concomitant Coronary Artery Bypass Surgery and Pulmonary Lobectomy 

Amit Korach, Uzzi Izhar, Ehud Rudis, Amir Elami

Dept. of Cardiothoracic Surgery, Hadassah University Hospital, Jerusalem

Coronary artery disease amenable to percutaneous interventions or coronary artery bypass grafting, and resectable lung cancer are major causes of morbidity and mortality. We present our experience in the treatment of 3 patients (men aged 64 and 66 and a woman of 77) who each had significant coronary artery disease and a resectable lung tumor. They underwent combined coronary artery bypass grafting and pulmonary lobectomy.

We conclude from our experience and review of the literature that concomitant surgery in such cases is safe and effective, decreases suffering, and decreases the cost of 2 separate invasive procedures.

Prioritizing Suspected Diagnosis of Both Brain and Abdominalinjuries: Is it a Problem?

Leon Levi, Moshe Michaelson

Dept. of Neurosurgery and Trauma Unit, Rambam Medical Center, Haifa

Current guidelines for management of suspected head and abdominal injuries are based on retrospective studies like that of Wisner & al, Following a recent review in this journal by Y. Kluger & al, which was based on non-Israeli data, we decided to define the current status at our trauma center.

We compare our data of 18 months of hospital admissions for acute trauma in which head CTs were done with those of 5 articles advocating specific protocols for decisions in pre-laparotomy diagnosis.

In the 861 cumulated cases, compared with the 800 of Wisner & al, craniotomy was required in 15% vs 7% (p<0.05); laparotomy was much less frequent, 2.7% vs 12.9% (p<0.05). The chance of finding a case requiring both craniotomy and laparotomy was 1 in 300.

As the clinical condition of multiple trauma involving the head and abdomen is becoming less frequent and includes diverse situations, a comprehensive algorithm might be inaccurate. Good clinical judgment of the clinician and teamwork are therefor preferable.

Attentional Characteristics of Developmental Right Hemi-Sphere Syndrome

Yael E. Landau, Varda Gross-Tsur

Neuropediatric Unit, Shaare Zedek Medical Center, Jerusalem

Developmental right hemisphere syndrome (DRHS) is characterized by emotional and interpersonal difficulties, attention deficit hyperactivity disorder (ADHD), visuo-spatial handicaps, subtle left body neurologic signs and failure in nonverbal academic domains, especially arithmetic. Concurrence of ADHD and DRHS is not surprising because research has implicated dysfunction of the right hemisphere in both syndromes. Furthermore, the right hemisphere has more brain areas devoted to attentional processing, making it more important and more vulnerable in attentional problems.

We describe the clinical parameters of DRHS as exemplified by 2 cases, a boy and a girl, both 13 years old. They participated in a study group in which attention and speed of performance were assessed in children with DRHS and were compared to children with ADHD and to a control group. A tendency to overfocusing, difficulty in inhibition, perseverative behaviors, stereotypy, and slowness and absence of hyperactivity characterized the DRHS group. These behaviors led us to hypothesize that the attentional symptoms in DRHS define a specific subgroup of ADHD which requires a different therapeutic approach.

Recording Nocturnal Erections and Insurance Claims: Cost-Effectiveness

Ron Peled, Giora Pillar, Y. Berger, Naveh Tov, Nir Peled, Peretz Lavie

Sleep Lab, Gutwirth Building, Technion Medical School, Haifa

Road accidents, work accidents, or other trauma can cause impotence and are frequently followed by insurance claims. During 1990-97 we examined 230 males with such a complaint. All underwent full polysomnographic recordings in the sleep laboratory for 2 nights, during the course of which NPT (nocturnal penile tumescence) was examined with special equipment. It was assessed by an experienced technician following planned awakenings from REM sleep.

In 75 of the 230 subjects (33%), satisfactory erections were observed. In 100 (43%), who experienced at least 3 periods of REM sleep, no erections occurred. These patients were categorized as suffering from organic impotence. In the remaining 55 (24%), the results were inconclusive, with only partial erections or not enough REM sleep periods.

Since a man recognized as suffering from impotence may be awarded large monthly payments for life, these examinations, in our opinion, are an important tool to prevent unjustified claims, and can save the state unnecessary expenses.
 

Follicle-Stimulating Hormone in Azoospermia in Prediction of Spermatogenic Patterns

David B. Weiss, Shoshana Gottschalk-Sabag, Zvi Zukerman, Elchanan Bar-On, Zvi Kahana

Kupat Holim Me'uhedet; and Dept. of Pathology and Cytology and Male Infertility Unit, Shaare Zedek Medical Center, Jerusalem; Andrology Unit, Rabin Medical Center (Beilinson Campus), Petah Tikva; and Paper Research Consultant Institute, Jerusalem

Follicle-stimulating hormone (FSH) is considered to be the most important plasma hormone correlated with spermatogenesis. Elevated FSH plasma levels were shown to be associated with complete damage to testicular seminiferous tubule germinal epithelium. Recently, there have been conflicting reports with regard to the value of FSH plasma levels in predicting seminiferous tubule histology in the azoospermic patient and hence, as a guide for therapy in assisted reproduction using testicular sperm retrieval. The aim of this study was to evaluate whether FSH plasma levels can predict spermatogenic pattern in the testes of the azoospermic infertile patient. 69 infertile men with non-obstructive azoospermia and 18 with very severe oligospermia were studied. In all, plasma levels of testosterone, free testosterone, prolactin, luteinizing hormone and follicle-stimulating hormone were measured by enzyme immunoassay. In the azoospermic patients the seminiferous tubule spermatogenic pattern was determined in testicular aspirates obtained by multiple fine needle aspiration and categorized according to the most mature spermatogenic cell type in the aspirates: Sertoli cells only, spermatogenic maturation arrest or full spermatogenesis. There were no significant differences in plasma levels of any hormone measured except in very severely oligospermic and azoospermic patients. Both normal and elevated levels were detected in all, regardless of seminiferous tubule cytological pattern or plasma FSH in azoospermic patients. It is concluded that plasma levels of FSH can not be used as a predictive parameter, neither for the presence of spermatozoa nor for any other seminiferous tubule cytological pattern in azoospermic infertile men. They cannot serve as guides for selection of azoospermic men for trials of testicular sperm retrieval in assisted reproduction.

Viagra, the First Oral Treatment for Impotence

Y. Assouline-Dayan, Y. Levi, Y. Shoenfeld

Medical Dept B, Chaim Sheba Medical Center and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Impotence, a common problem especially among older men, can now be treated with Viagra, This oral pill, unlike previous approved treatments mostly involving local injections, does not directly cause penile erection, but increases response to sexual stimulation. It acts by enhancing the relaxant effects of nitric acid on smooth muscle, and thus increases blood flow to certain areas of the penis, leading to erection. It has been evaluated in many randomized trials and in all was more successful in inducing erection than placebos. The most common side-effects include headache, flushing and indigestion, but there have also been reports of fatalities.

We describe a 75-year-old man who had an acute myocardial infraction in the past and who had maturity-onset diabetes and hypertension. In the week prior to admission he had a cardiac scan following a few weeks of exacerbation of anginal pain for which he had been taking nitrites. He took a Viagra pill without prescription or medical advice and 2 hours later, during intercourse with his wife, developed audible respiratory distress and lost consciousness. His wife started cardiac massage but not mouth-to-mouth breathing. The emergency team found ventricular fibrillation and gave 5 electrical shocks and amines and atropine. He remained unconscious, but his pulse returned and he was hospitalized. He then had several generalized convulsions treated with IV valium. 20 minutes after admission there was asystole and all attempts at resuscitation failed.

Cardiovascular status must be considered prior to prescribing Viagra, and the associated risk evaluated.

Nerve Preservation during Superficial Parotidectomy

J. Shvero, I. Koren, R. Feinmesser

Depts. of Otorhinolaryngology and Head and Neck Surgery, Rabin Medical Center (Beilinson Campus), Petah Tikva and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Sensory loss in the operative area after superficial parotidectomy is one of the complications which disturbs the patient. The greater auricular nerve, which stems from the cervical plexus, supplies sensation to the area. Sacrifice of the nerve during superficial parotidectomy causes sensory loss in the area. We investigated the degree of sensory loss in the operative area after superficial parotidectomy in 10 patients in whom the posterior branch of the greater auricular nerve was preserved and compared the results with those in whom it was not, a year after operation. There was more sensory loss when the greater auricular nerve was sacrificed. We therefore suggest preserving the posterior branch of the greater auricular nerve during superficial parotidectomy if at all possible.

Combinations of Vasoactive Agents by Penile Injection for Erectile Dysfunction

E. Segenreich, S. Israilov, J. Shmueli, D. Simon, J. Baniel, P. Livne

Andrology Unit, Institute of Urology, Rabin Medical Center (Beilinson Campus), Petah Tikva and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

In the past 15 years there has been continuous increase in the use of injections into the corpora cavernosa of different vasoactive drugs for treatment of erectile dysfunction (ED). However, some of these drugs are very expensive, are not available everywhere, and have side effects. We therefore compared the success rate of the most widely used compounds, papaverine and regitine, in 452 patients (age range 26-85) with different types of ED. Each patient received in the clinic injections of papaverine, 6-25 mg, and regitine, 0.05-1.5 mg. When maximal rigidity of the penis (MRP) was >80%, we instructed the patient to self-inject the drug at home, 5-30 minutes before coitus. If after 3 injections MRP was not >80%, prostaglandin E1 (PGE1) in an average dose of 10-25 mcg was added. If there was no response, papaverin+regitine+PGE1 were given in higher dosage, and atropine sulfate, 0.02+0.06 mg, was added if necessary.

Of 452 patients, 305 (67.4%) had MRP >80% after 3 injections of papaverine plus regitine. The other patients received PGE1 in addition. This was helpful in 61 patients (41.5%), while 55 (63.9%) required papaverine + regitine + prostin in higher doses. Of these, only 31 received papaverine + regitine + PGE1 + atropine sulfate. Of these, 20 (64.5%) reached MRP >80%, and 11 (2.4%) MRP <60. For these 11 patients, we recommended a penile prosthesis. Thus in 67.4% of the 452 patients, papaverine + regitine injections were effective; in 41.5%, PGE1; in 63.9%, papaverine + regitine + prostin + atropine sulfate. Only 11 (2.4%) did not react to intracorporeal injection.

This progressive method of treatment enabled us to select the optimal dosage and combinations of compounds in 441/452 patients (97.5%) according to the severity of their dysfunction. During follow-up of 6 months, spontaneous erections without injection were achieved in 115 (26.0%).

Use of Intranet in the Hospital Setting

David Bregman, Leon Levi

College of Administration, Tel Aviv and Rambam Medical Center, Haifa

In the Intranet system, the organization uses technologies developed and applied in the Internet network world-wide. Hospitals can use Internet technologies to make hospital information systems more efficient by improving use of existing systems and by adding additional possibilities. Furthermore, the hospital can improve its relations with its customers and also bring the organization additional customers. Intranet implementation can be divided into the areas of: communication, managing and distributing information, and application linkage. Implementation must be modular, gradual and planned according to economic, technological and organizational aspects of the hospitals. By the Intranet, organizations can achieve benefits that include: improving communication array, availability of data and information, using existing information systems and their applications, enhancing customer satisfaction and saving costs of manual application systems.