תוצאת חיפוש

אורן שריג (1), יעקב אמיר (2), חנה תמרי (3), בנימין וולוביץ (2), משה נוסינוביץ (2)

(1) אוניברסיטת זמלוויס, בודפשט, (2) המח' לרפואת ילדים ג', (3) היח' להמטולוגיה, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

עגבת מלידה היא מחלה זיהומית רב-מערכתית. ניתן לטפל במחלה באופן יעיל ופשוט במת פניצילין. בפרשת-החולה המובאת במאמר זה היו אלח-דם והפרעות קרישה והביטויים הראשוניים למחלה. על-פי הנתונים בספרות הרפואית זהו הדיווח הראשון על מחלה זו בילוד בגיל 6 שבועות.

במאמר זה נדונים תסמיני עגבת מלידה, תוך התמקדות בתסמינים ההמטולוגיים, באיבחון ובטיפול.

(1) קרן גבע, (1) גיל זלצמן, (2) אלן אפטר

(1) המח' לנוער, המרכז לבריאות הנפש 'גהה', הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2) מרכז פיינברג למחקר הילד, בית-חולים שניידר, פתח-תקווה, ישראל

התאבדות היא הגורם השני בשכיחותו לתמותה בקרב צעירים ומהווה בעיה קשה לבריאות הציבור. קיימים הבדלים אפידמיולוגיים בהתנהגות אובדנית בין בנים לבנות, ואלה כונו 'הפרדוקס המיגדרי'. מחד-גיסא, מחשבות אובדניות וניסיונות אובדנות אופייניים יותר לבנות; מאידך-גיסא, שיעור הבנים הנפטרים מהתאבדות עולה על זה של הבנות. בעוד שבנושא זיהוי גורמי-סיכון להתנהגות אובדנית הוקדשו עבודות רבות, הרי שבסוגיית ההבדלים בהקשר זה בין המיגדרים לא בוצעו מחקרים רבים. בסקירה זו יובאו ההבדלים בהתנהגות אובדנית בין בנים לבנות בגיל הילדות וההתבגרות, תוך התייחסות להבדלים בכלל בין המיגדרים. ייסקרו ההבדלים בין המיגדרים מבחינת גורמי-הסיכון, ותהיה התייחסות לגישה החברתית, תלויית-המיגדר, כלפי התנהגות אובדנית יסייע להבין מדוע שיעור ניסיונות האובדנות גבוה יותר בקרב בנות ושיעור התמותה נמוך יותר בהשוואה לבנים. דיון זה חיוני לתיכנון תוכניות למניעת אובדנות.

דפנה ברסוק^1,5, חיים ברקנשטט^2,5, מיכאל שטיין³, גיא לין⁴, אמיתי זיו⁵

¹המח' לכירורגיה ואונקולוגיה ג', מרכז רפואי שיבא תל-השומר, ²המערך להרדמה וטיפול נמרץ, מרכז רפואי שיבא, ³היח' לטראומה,מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, ⁴ענף טראומה, מיפקדת קצין רפואה ראשי, צה"ל, ⁵מס"ר- המרכז הארצי להדמיה (סימולציה) ברפואה.

עם פיתוחם של מכשירי הדמיה (סימולטורים, להלן מ"ה)¹ מתקדמים. המאפשרים הדרכה מובנית והערכה סטנדרדית של יכולות ביצוע מגוונות. התפתח באופן ניכר תחום ההדרכה וההערכה של מיומנויות רפואיות מורכבות. בעבודה זו בדקנו את דעתם של המתורגלים על תרומת הלימוד במ"ה מתקדמים לתיגבור התירגול המתקיים במסגרת השתלמות ה-ATLS (Advancesd Trauma Life Support). עבודת המחקר בוצעה במס"ר (המרכז הארצי לסימולציה רפואית)  בתל-השומר. במחקר הייתה הסתייעות במ"ה מתקדמים: האחד, HPS (Human Patient Simulator), המיועד להדמיה בתחומי הרפואה הדחופה, הרדמה, וטיפול הנמרץ; השני, SimMan, המיועד בעיקר להדרכה בתחומי ההחייאה.

לצורך הניסוי פותחו ארבעה תרחישים של בעיות קריטיות שכיחות בטיפול בנפגעי טראומה טרם הגיעם לבית-החולים. בניסוי השתתפו 82 רופאים וחובשים צבאיים בסדיר ובמילואים, שתירגלו את התרחישים בהדרכת מדריכים בכירים, תוך הסתייעות בתיעוד שמיעתי-ראייתי (audio-visual) של כל הפעילות. מתוצאות עבודה ראשונית זאת עולה, כי יש מקום לבדוק את ההסתייעות בהדמיה מתקדמת בתחום הכשרת מיומנויות קליניות של רופאים וצוותות רפואיים והערכתן לטיפול הראשוני בנפגעי טראומה.

אנדרי קידר דינה לב-שלוש, ענת רביד, יוסף קלאוזנר, גדעון גולדמן, מיכה רבאו

היח' לכירורגיה של הכרכשת והחלחולת, המח' לכירורגיה ב', מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הניתוח לכריתת שאתות החלחולת (rectum) התיכונה והתחתונה מתאפיין בשנים האחרונות ביכולת לבצע השקה נמוכה, תוך שימור המשכיות מערכת-העיכול וסוגרי פי-הטבעת (anal sphinchers). גישה ניתוחית זו חוסכת פיום קבוע של הכרכשת. אלא שחלק ניכר מחולים אלו לוקים בצאיות מרובות, בתכיפות ואי-נקיטה בדרגות חומרה שונות. לשיפור תוצאות תיפקוד אלו פותחה שיטה שבה נבנה מיכל המיועד לכרכשת (להלן מיכל כרכשתי=מ"כ).

המטרה בעבודתנו היתה להשוות את תוצאות הניתוח בין חולים שעברו שיחזור של מערכת העיכול באמצעות מ"כ לבין חולים שבוצעה בהם השקה ישירה (ה"י).

לשם כך נסקרו רטרוספקטיבית גיליונות האישפוז ומירפאות המעקב של חולים שאושפזו במחלקתנו בין השנים 1994-2001 ועברו כריתה נמוכה של החלחולת עם שיחזור באמצעות מ"כ או ה"י. בנוסף לכך, מילאו החולים שאלון עדכני לגבי השלכות הניתוח על תיפקוד הכרכשת והחלחולת.

נמצא כי 39 חולים עברו כריתה קדמית ומ"כ ו-42 עברו ה"י. משך המעקב הממוצע היה 31 חודשים. תדירות צאיות ממוצעת הייתה 4.2 ו-6 פעמים ביממה בקבוצות המ"כ והה"י, בהתאמה. ממוצע הצאיות הליליות היה 0.4 פעם לעומת 1.5, בהתאמה. דירוג כושר הנקיטה היה למעלה מ-4 (מתוך 5) ב-72% מהמנותחים בגישת מ"כ לעומת 51% מהמנותחים בגישת ה"י.

לא נמצא הבדל משמעותי בין שתי הקבוצות במשך האישפוז לאחר הניתוח ובשיעור הסיבוכים הבתר-ניתוחיים.

מכאן הסקנו, כי תוצאות התיפקוד לאחר כריתה קדמית נמוכה של החלחולת במישלב עם יצירת מ"כ נטו להיות טובות יותר לעומת ה"י בלבד, לנוכח דיווחים קודמים שאוששו גם בעבודתנו, הופכת שיטה זו בהדרגה לשיטת הבחירה בשיחזור המשכיות המעי לאחר כריתה נמוכה של החלחולת.

בנימין פיורה (1), אלכס רבינוביץ (1), ויקטוריה יאבלסקי(2), מרינה וולפסון (2)

(1) היח' לגינקולוגיה-אונקולוגית, החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, (2) המח' למיקרוביולוגיה ואימונולוגיה, מרכז רפואי סורוקה והפקולטה למדעי-הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

חלבוני הלם-חום (heat shock proteins) הם חלבונים המתפקדים כ-'בני לוויה' של מולקולות חלבון (molecular chaperones) בתהליכים תוך-תאיים חיוניים שונים. הם שומרים על קיפול ומיבנה במרחב תקינים של מולקולות חלבון ומסלקים מהתא מולקולות חלבון פגומות. שמם נובע מהעובדה שהם התגלו לראשונה בעת חשיפת תאים לטמפרטורה גבוהה, רך ריכוזם עולה גם בתנאי לחץ אחרים, כגון זיהומים, דלקות, איסכמיה, התמרה ממארת וחשיפה לרעלנים כמו תרופות ציטוטוקסיות. חלבוני הלם-חום מסווגים למשפחות לפי משקלם המולקולתי. ממחקרים שבוצעו עד כה על חלבוני הלם-חום ושאתות ממאירות של איברי-המין הנקביים, ניתן לסכם כדלקמן: 1) בסרטן השחלה כרוך ביטוי-יתר של חלבון הלם-חום-27 בהגברת העמידות לתרופות ציטוטוקסיות ובפרוגנוזה גרועה; 2) בסרטן רירית-הרחם כרוך ביטוי-יתר של חלבון הלם-חום-70  בהתמיינות ובפרוגנוזה גרועות, בעוד שביטוי-יתר של חלבון הלם-חום-27 וחלבון הלם-חום-90 כרוכים בהתמיינות ופרוגנוזה טובות; 3) בסרטן צוואר-הרחם כרוך ביטוי-יתר של חלבון הלם-חום-70 בפרוגנוזה גרועה. חלבוני הלם-חום הם אנטיגנים מובהקים, וייתכן שניתן לנצל תכונה זו, וכן את תכונת קשירתם לחלבוני שאת ולחלבונים שמיוצרים על-ידי נגיפים לצורך פיתוח חיסון כנגד שאתות ממאירות ומחלות אחרות. יתכן שבדיקת הפרשות מצוואר-הרחם לנוכחות נוגדנים מסוג IgA כנגד חלבוני הלם-חום תתרום לגילוי מוקדם של שאתות ממאירות. מכיוון שנוכחות חלבוני הלם-חום בשאתות ממאירות משפיעה על שיגשוג תאי השאת והתגובה לתרופות ציטוטוקסיות, יתכן שפיתוח תרופות מעכבות חלבוני הלם-חום ישפר את הטיפול בשאתות ממאירות.

פלטיאל וינר, רסמי מגדלה, נועה ברר-ינאי, מרינלה בקרמן

המח' לרפואה פנימית א', מרכז רפואי הלל-יפה, חדרה

ידוע שקיימים הבדלים גדולים בקרב חולי גנחת-הסימפונות בתפיסת קוצר-הנשימה (תק"ג). הסיבה להבדלים אלו אינה ברורה עדיין, אך נודעת לה חשיבות רבה בשל היותה מכוונת את הטיפול העצמי במרחיבי-סימפונות ואת הפנייה של החולה לסיוע רפואי.

תפיסת קוצר-הנשימה וצריכת מרחיבי-סימפונות נבדקו ב-80 חולי גנחת-הסימפונות (ג"ס) הלוקים בגנחת קלה-בינונית (FEV₁>60% מהצפוי לפחות בשני ביקורים), בתקופה יציבה של מחלתם, שאובחנו על-פי המדדים של החברה האמריקאית למחלות ריאה. כל החולים טופלו באופן קבוע בקורטיקוסטרואידים בשאיפה ובמרחיבי-סימפונות בשאיפה, אך ורק על-פי הצורך. בדיקה של תק"נ בוצעה הן במנוחה והן בזמן נשימה באמצעות התנגדויות גדלות והולכות שבמהלכן החולה מדרג את התק"נ שלו לפי סולם דירוג קוצר-נשימה מקובל. דרגת קוצר-הנשימה הושוותה לנתוניהם של 60 נבדקים בריאים שגילם תואם את גיל החולים.

תשעה חולים הוצאו מן המחקר, ולכן התוצאות המדווחות מתבססות על נתוניהם של 71 חולים. בשלושים-ותשעה מהחולים (55%) נמצא תק"נ תקין, ב-12 חולים (17%) תק"נ משמעותי בין דרגת ה- FEV₁לדרגת התק"נ. נמצאה צריכה ממוצעת של 2.9+-0.4 (טווח 0-7.2) שאיפות ליום ממרחיבי-סימפונות. כמו-כן, נמצא הבדל סטטיסטי משמעותי בין צריכת מרחיבי-הסימפונות בקבוצת החולים במחלה בדרגה קלה לבין החולים במחלה בדרגה בינונית (0.01>p). בשתי הקבוצות היתה צריכת מרחיבי-הסימפונות גבוהה משמעותית בחולים עם תק"נ גבוה לעומת החולים עם תק"נ תקין (0.05>p) ולעומת החולים עם תק"נ נמוך (0.01>p).

לסיכום, במחצית לערך מהלוקים בגנחת-סימפונות בדרגה קלה-בינונית נמצא תק"נ הדומה לזו של בריאים, ובמחציתם השנייה נמצא תק"נ גבוה או נמוך מהתקין. כצפוי, נמצא שחולי גנחת במצב קשה יותר צורכים יותר מרחיבי-סימפונות, אך בכל דרגת חומרה של המחלה קיים מיתאם ישיר בין דרגת התק"נ לבין צריכת מרחיבי-סימפונות.

יהושע לשם, הדסה כהן-לולב, נועה די-קסטרו, חוה טבנקין ודב שטינמץ

יתר-לחץ-דם עמיד מוגדר כלחץ-דם אשר אינו יורד מתחת לערך של 140 ממ"כ סיסטולי או 90 ממ"כ דיאסטולי, למרות שהחולה מטופל בשלוש תרופות במישלב מתאים ובמינון מיטבי, כאשר אחת התקופות היא מקבוצת המשתנים. היארעות של יתר-לחץ-דם עמיד נבדקה במספר מועט יחסית של עבודות, ושיעורה נע בין פחות מ-3% ועד 29%. ידוע היום על מספר סיבות התורמות להתהוות מצב זה, הכוללות בין השאר מצבי יתר-לחץ-דם עמיד מדומה, היענות נמוכה לטיפול, נטילה בו-זמנית של תרופות נוספות, עודף נוזלים, מצבים קליניים כמו עישון, השמנת יתר, סוכרת, עודף שומני הדף, תוכנית טיפול-תת מיטבית וסיבות שניוניות. שכיחותן של סיבות אלו טרם נבדקה בישראל.

המטרות בעבודה הנוכחית הן לבדוק את שכיחות המטופלים עם יתר-לחץ-דם עמיד ולערוך השוואה בין שכיחות הגורמים השונים ליתר-לחץ-דם עמיד במירפאות הראשוניות בקהילה לעומת מירפאה מחוזית מייעצת ליתר-לחץ-דם.

שיטות המחקר כללו בדיקת תיקיהם הרפואיים של כל המטופלים מעל גיל 20 ב-5 מירפאות כפריות ראשוניות במחוז הצפון, ובמירפאה המייעצת ליתר-לחץ-דם נסקרו החולים העונים למדדים של יתר-לחץ-דם עמיד. עבור אותם חולים שאותרו ועמדו במדדי ההגדרה, מולאו שאלונים שנכללו בהם פרטים דמוגרפיים, טיפול תרופתי מעודכן לביקור האחרון והערכת הסיבות השונות האפשריות למצב זה. כל השאלונים עברו עיבוד סטטיסטי לפי chi-square ו- Exact Fishers test, ועל פי התוצאות הוסקו המסקנות.

יתר-לחץ-דם עמיד נמצא ב-10 מטופלים מתוך 227 חולי יתר-לחץ-דם במירפאות הראשונות (4.4%), וב-21 מטופלים מתוך 131 חולי יתר-לחץ-דם במירפאה המייעצת ל יתר-לחץ-דם (16%). בשמונה מטופלים (25.8%) נמצאה סיבה אחת להתהוות יתר-לחץ-דם עמיד, ב-14 מטופלים (45.2%) נמצאו 2-3 סיבות וב-9 מטופלים (29%) נמצאו 4 סיבות ויותר. היענות נמוכה לטיפול נמצאה ב-7 חולים, שיטת מדידה לקויה ב-3 חולים ונטילת תרופות המעלות את לחץ-הדם נמצאה בחולה אחד. מבין המצבים הקליניים הנלווים, דיסליפידמיה לא מאוזנת נמצאה ב-15 מטופלים (48.4%), סוכרת לא מאוזנת ב-11 מטופלים (35.5%) והשמנת יתר ב-10 מטופלים (32.3%). פעילות סימפאתטית מוגברת נמצאה ב-6 מטופלים (19.4%), וסיבות שניוניות נמצאו ב-4 מטופלים (12.9%).

המסקנות ממימצאים אלו הן, כי שכיחות יתר-לחץ-דם עמיד במירפאות הראשוניות היא בשיעור של 4.4%, ובמירפאה המייעצת ליתר-לחץ-דם – 16%.

השכיחות זהה לזו המדווחת בספרות הרפואית ונובעת מהאופי השונה של החולים המטופלים בהן. העובדה שבמחצית מהחולים נמצאו 2-3 סיבות ליתר-לחץ-דם עמיד, וכי בשליש מהם נמצאו 4 סיבות ויותר, מדגישה את מורכבות הבעיות הרפואיות של קבוצת חולים זו מחד-גיסא, והצורך בגישה טיפולית כוללנית רב-מערכתית מאידך-גיסא. בכמחצית מהחולים ביתר-לחץ-דם עמיד ניתן לזהות חולי סוכרת ודיסליפידמיה לא מאוזנים, וכן חולים עם השמנת יתר. עובדה זו ממחישה את הצורך באיזון קפדני של רמות הסוכר ושומני הדם בחולים אלו, כחלק בלתי-נפרד מהטיפול ביתר-לחץ-הדם, ואת חשיבות הירידה במשקל בחולים הלוקים בעודף משקל.

בוריס נמץ, אליעזר ויצטום ומשה קוטלר

בסקירה זו מובא הפולמוס הסוער בנושא מעמדו ותוקפו הקליני של הזיכרון הטראומטי המשוחזר. קיימות שתי אסכולות של קלינאים וחוקרים בהתייחסות לזיכרונות משוחזרים הקשורים להתעללות בילדות. האסכולה הראשונה מאמינה באותנטיות של זיכרונות משוחזרים ללא תנאי. לעומתה, האסכולה השנייה, של אלה המתנגדים לאותנטיות הגורפת של זיכרונות כאלה, טוענת לקיומה של תיסמונת הזיכרון המדומה. אנשי אסכולה זו מגדירים אותה "כפסיכופתולוגיה קשה המתבטאת בזיכרונות מדומים על התעללות מינית שהתרחשה בילדות, וכמצב שבו זהותם האישית ויחסיהם הבין-אישיים של הלוקים בה מתרכזים סביב הזיכרונות על התעללות מינית וחוויה טראומטית בילדות, אף-על-פי שזיכרונות אלה אינם נתמכים בכל עדות אובייקטיבית".

בסקירה זו מובאות עמדות האסכולות השנויות במחלוקת, ונסקרת הספרות המחקרית והמשפטית העדכנית בנושא, ביחד עם המלצות למטפלים.

יצהל ברנר

תהליך ההזדקנות פוגע בפעילויות הפיסיולוגיות של המערכות השונות בגוף. הפעילות המינית היא פעילות מורכבת הורמונית, תנועתית (מוטורית), תחושתית, גופנית ונפשית. הפעילות המינית משפיעה על הרגשת הבריאות הכללית של האדם ומהווה חלק מזהותו בכל גיל. כמו-כן, הפעילות המינית מהווה בסיסי ראשוני לקשר אנושי וזכות יסוד של כל אדם.

מיניות ופעילות מינית נחשבים לפעילות של צעירים, ושילוב המושגים מיניות וזיקנה מעורר לעתים גיחוך ותמיהה. במצבים רבים מתייחסים אל הפעילות המינית בזיקנה כאל פעילות חריגה המחייבת הגנה של מוסדות החברה מפני האדם הקשיש. זאת כאשר בשנים האחרונות מתרבות הטכנולוגיות המאפשרות שמירה על פעילות מינית, חרף מגבלות פיסיולוגיות ולעתים אף אנטומיות. הכרת השפעתם של השינויים בהזדקנות על הפעילות המינית והבנת המגבלות מחד-גיסא, והסרת המגבלות הקשורות בתקשורת אודות הנושא מאידך-גיסא, הם הדרך העיקרית לשמירת הפעילות המינית, על מגבלותיה, גם בגיל הזיקנה.

המטרה בסקירה זו היא להציג את ההביטים השונים של הפעילות המינית בקרב קשישים.

פלטיאל וינר ופריד מסארווה

ידוע שגברים ונשים מגיבים באופן שונה לתסמיני גנחת-הסימפונות. הסיבה להבדלים אלו עדיין אינה ברורה, אולם חשיבותה רבה מאחר שהיא מכוונת את הטיפול העצמי במרחיבי-סימפונות ואת פניית החולה לסיוע רפואי.

נבדקו במחקר זה חוזק שרירי הנשימה, תפיסת הנשמת (dyspnea), איכות-החיים ונטילת מרחיבי-סימפונות ב-40 חולים בגנחת-הסימפונות (20 גברים ו-20 נשים). החולים שנכללו במחקר לקו בגנחת קלה-בינונית (60%<FEV₁ מהצפוי לפחות בשני ביקורים), היו בתקופה יציבה של מחלתם, אובחנו בהתאם למדדים של החברה האמריקאית למחלות ריאה וטופלו באופן קבוע בקורטיקוסטרואידים, ועל-פי הצורך במרחיבי-סימפונות בשיאוף. דרגת הנשמת הושוותה לנתוני קבוצת בקרה שנכללו בה 40 נבדקים בריאים גיל התואם לגיל החולים.

מתוצאות המחקר עלה, כי חוזק שרירי-הנשימה, הן שרירי השאיפה והן שרירי הנשיפה, יה גבוה משמעותית בגברים לעומת הנשים (p<0.001). תפיסת הנשמת היתה גבוהה משמעותית בקרב הנשים לעומת הגברים (p<0.01). ממוצע +- שגיאת התקן של צריכת מרחיבי-הסימפונות היה גם הוא גבוה יותר בקרב הנשים (3.2+-0.6 לעומת 2.0+-0.4 שאיפות.יום, p<0.01). נמצא מיתאם חיובי, הן בנשים והן בגברים, בין ה-FEV₁  לבין תפיסת נשמת. כמו-כן נמצא שהנשים דיווחו על איכות-חיים ירודה יותר לעומת הגברים.

לסיכום, נשים הלוקות בגנחת-הסימפונות מגיבות למחלתן בשונה מגברים. למרות שלא נמצא הבדל בין המינים בדרגת היצרות הסימפונות, נשים דיווחו יותר על נשמת, נטלו יותר מרחיבי-סימפונות להקלת התסמינים והתלוננו על איכות-חיים ירודה יותר. כמו-כן נמצא ששרירי הנשימה בנשים חלשים יותר, ורק במחקרים בעתיד יובהר אם חולשה זו גורמת לשינויי התנהגות בנשים.

גליה גולן, יעל לצר ואורנה צישינסקי

בשלושת העשורים האחרונים מדווח על עלייה מתמדת בשכיחות הפרעות אכילה בחברה המערבית. התסמונות העיקריות הן אנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה והפרעות אכילה לא סגוליות נוספות. הפרעות אלו כרוכות בתחלואה מרובה ובסיבוכים רפואיים מסכני-חיים. מבין התסמינים הרבים בולטת שכיחות התלונות על הפרעות שינה. במחקרים רבים נבדקו הפרעות שינה בקרב הלוקים בהפרעות-אכילה, ננקטו מספר שיטות מדידה: רישום שינה פוליסומנוגרפי במעבדה, רישום שינה אמבולטורי באמצעות אקטיגרף ושאלוני דיווח עצמי. במאמר זה נסקרו מרבית המחקרים שנבדקו בהם דפוסי שינה בקרב הלוקים באנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה והפרעת איכלה בולמוסית. כמו-כן הובאו דפוסי השינה של תיסמונת האכילה הלילית, המוכרת כמישלב של הפרעת איכלה ושינה.

בסיום המאמר מובאים מנגנוני שינה-ועירות האופייניים לכל תסמונת בנפרד, ונדונו לנוכח ההבדלים ביניהם לבין אוכלוסיית הבקרה. הועלו מספר הסברים אפשריים לפערים שנצפו בין הדיווחים הסובייקטיביים לבין אלה האובייקטיביים שהודגמו בבדקיות השינה. בדיון הועלו מספר אפשרויות להסברת המימצאים והוצגו כיווני מחקר אפשריים לעתיד.

יהודה סנצקי, אורי רובינשטיין, גרי דיאמונד ודב ענבר

היצע דל של ילדים מועמדים לאימוץ בעולם המערבי וגם בישראל גרם לעלייה רבה באימוץ ילדים בין-ארצי כדי למצוא פתרון למשפחות רבות שהיו עד כה חשוכות ילדים. בד בבד עם העלייה במספר האימוצים החלו רשויות הבריאות להתמודד עם מחלות קשות הנפוצות במדינות מהן הובאו הילדים, אך נדירות יותר בעולם המערבי. בדומה למדינות נוספות, החלו בישראל לתת את הדעת לביות הרפואיות הכרוכות בהבאת ילדים ממדינות נחשלות, ומשרד הבריאות הוציא הוראות והמלצות, על-מנת לשמור על בריאות הציבור מפני מחלות מדבקות ולמנוע עוגמת-נפש מהמשפחות המאמצות.

רוב רופאי הילדים בקהילה חסרי ניסיון וידע בהיבטים הרפואיים של אימוץ ילדים בין-ארצי. ילדים אלו מהווים קבוצה הדורשת התייחסות מיוחדת, וברחבי העולם יש רופאים שזהו עיסוקם היחיד או העיקרי. בסיקה זו נדון בהיבטים הרפואיים הכרוכים באימוץ ילדים מחו"ל.

מנחם בן חיים

המצוקה הקשה במצאי שתלי כבד מתורמים לאחר מוות מוחי, העלייה בשיעור התמותה בזמן ההמתנה להשתלה והניסיון המצטבר בהשתלות כבד מתורם חי בילדים – כל אלה מצביעים על השתלות מתורם חי (living donor) בין בוגרים כחלופה המתבקשת. במאמר זה מובאות התוצאות של עשרים ההשתלות הראשונות מסוג זה במרכז הרפואי "הר סיני", תוך השוואה בין שתלי אונה ימנית לשתלי אונה שמאלית.

עשרים בוגרים (גיל ממוצע 15+-46 שנה; משקל ממוצע 12+-68 ק"ג) עברו השתלת כבד; בעשרה חולים הושתל שתל מאונה שמאלית (מיקטעים II, III, IV, במשקל ממוצע של 115+-805 ג').

התורמים (גיל ממוצע 10+-38 שנה, משקל ממוצע 9+-85 ק"ג) היו קרובי משפחה מדרגה ראשונה (8), שניה (3) בני זוג (4) או מקורבים רגשית (5). כריתת הכבד החלקית בתורמים בוצעה ללא חסימה של אספקת הדם (inflow occlusion), תוך הסתייעות במספרי על שמע (ultrasonic scissors) ומיחזור דם (cell saver). כריתת הכבד השלמה במושתלים בוצעה בחדר ניתוח צמוד ובתיאום זמנים. ההשתלה בוצעה תוך השקה ורידית לגדמים של ורידי הכבד (piggy-back). בשמונה מושתלים (אונה שמאלית) נדרשה הסתייעות במיקרוסקופ לביצוע ההשקה העורקית. בשתלי אונה שמאלית נדרש חיבור בין צינוריות המרה למעי (hepatico-enterostomy) עם מיקטע IV יחיד, זאת לעומת הצורך בהשקה לשתיים (בשמונה חולים) או לשלוש (בשני חולים) צינוריות מרה בשתלי אונה ימנית.

כל התורמים החלימו, ללא סיבוכים משמעותיים, ללא צורך בעירוי-דם זר וללא סימנים של אי-ספיקת כבד. שיעור התמותה הסב-ניתוחי בקרב המושתלים היה 15%, ושיעור הישרדות השתל (graft survival) – (70%-80% בשתלי אונה ימנית לעומת 60% בשתלי אונה שמאלית; זמן מעקב ממוצע – 8 חודשים). תיסמונת ייחודית (small for size syndrome) ניצפתה בארבעה מושתלים בשתלי אונה שמאלית קטנים יחסית [יחס בין משקל: שתל=מושתל (GRWR) < 0.8%].

שיעור הסיבוכים בקרב מושתלי אונה שמאלית היה גבוה יותר: דלף מרה (billary leak) היה 50% לעומת 20%, ופקקת עורק הכבד (hepatic artery thrombosis) היתה 20% לעומת 10%.

בהשתלת כבד מתורם חי בין בוגרים, מאפשרים שתלי אונה ימנית התאמת גודל מיטבית וכרוכים בפחות סיבוכים, כל זאת מבלי לפגוע בבריאותו של התורם.

ריבה טאומן ויעקב סיון

תיסמונת דום-נשימה חסימתי בשינה (תדנח"ב) היא מחלה שכיחה בילדים, ולעתים היא בעלת השלכות ארוכות-טווח. חסימת דרכי-הנשימה העליונות בזמן שינה, יכולה להיגרם מהיצרות גרמית של מעברי האוויר במצבים כמו ליקויים מלידה בעצמות הפנים (craniofacial anomalies) או תמט של קטעים גמישים בדרכי-הנשימה העליונות לוע-אף (nasopharynx) תת-לוע (hypopharynx). הגדלת הריקמה הלימפטית בחלל הלוע-אף נחשבת כגורם העיקרי, אך לא היחיד, להתהוות תדנח"ב בגיל הילדות. דרכי הנשימה העליונות הן צרות יחסית בילדים, אולם דרכי-הנשימה בילדים בריאים נשמרות פתוחות בעת שינה בעקבות העלאת המתח הנירומוטורי ודחף הנשימה המרכזי.

במחקרים שנערכו בשנים האחרונות הודגם, שתדנח"ב בילדים היא תהליך דינאמי, שמשולבים בו גורמים מיבניים, נירומוטוריים ותורשתיים. בסקירה זו יובאו היבטים עדכניים בפתופיסיולוגיה של תדנח"ב בילדים ותינוקות.