תוצאת חיפוש

באיברים שונים - בעיקר בריאות, במוח ובכבד. תסמיני המחלה קלים ברוב החולים, ומיעוט מהחולים לוקים בסיבוכים מסכני-חיים. חולים עם נצורים בריאות ובמוח עשויים להיות אי-תסמיניים עד להתהוותם של סיבוכים אלה. נמצא, כי שני גנים המקודדים לחלבונים אשר מרכיבים את הקולטן ל-

- transforming growth factor (TGF)- β HHT1ו-HHT2 - הם הגורמים לשתי צורותיה של מחלה זו. אפשרות לאיבחון גנטי קיימת, אם כי היא אינה ביישום קליני נרחב.

המטרה בסקירה הנוכחית היא להגביר את מודעותם של הרופאים המטפלים במבוגרים ובילדים למחלה זו. חולים הפונים לטיפול עם תסמינים לא סגוליים העשויים להתאים לאבחנה של מחלה זו, יש להפנות לבירור ולסקירה לבדיקת נוכחות של נצורים בריאות ובמוח.
 

שבתאי ורסנו (1), עירית גנץ (2), נעמי אלדור (2), מילה גרנקין (3)

(1) היח' לחינוך וטיפול בגנחת, המח' לרפואת ריאות, (2) בית-הספר לסיעוד שליד בית-החולים, (3) היח' לאפידמיולוגיה ומידע רפואי, בית-חולים מאיר, מרכז רפואי ספיר, כפר סבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

עישון טבק נרגילה הוא תופעה ידועה בקרב בני-נוער בישראל, טבק הנרגילה טומן בחובו פוטנציאל מסוכן של התמכרות לניקוטין, נזקי עישון נוספים וצריכת סמים.

המטרה העיקרית היתה לבדוק את השכיחות של עישון נרגילה בקרב תלמידי בתי-ספר בישראל ולאפיינה לפי גיל, מין, תדירות, נהגים ועמדות. מטרה משנית היתה להשוות הרגלי עישון סיגריות בקרב אותם תלמידים.

לשם כך הופץ סקר שאלון למילוי עצמי בקרב 388 תלמידי כיתות ד', ט', יא' באזור השרון. על מילוי השאלון, שבוצע בכיתות, פיקחו מורה הכיתה ותלמידי בית-ספר לסיעוד.

מתוצאות הסקר עלה, כי 41% מכלל התלמידים מעשנים נרגילה, זאת מבלי להתחשב בתדירות העישון, וכי 22% מעשנים לפחות כל סופשבוע. עישון נרגילה שכיח פי 3 מעישון סיגריות (14%), והוא נפוץ במידה כמעט שווה בין שני המינים, אולם נמצא כי בנות מעשנות בתדירות גבוהה יותר (מעשנות 'כבדות יותר'). שישה אחוזים ממעשני הנרגילה מוסיפים לעישון גם אלכוהול או סם. הסיבות העיקריות לעישון הן הנאה מהעישון עצמו והאינטימיות שהעישון מעניק במיפגש חברים. מכלל התלמידים 90% סברו שעישון נרגילה אינו נטול סיכונים בריאותיים, אך לפחות 50% סברו כי הוא מזיק פחות מעישון סיגריות.

ארבעים אחוזים מהוריהם של תלמידים המעשנים נרגילה לפחות כל סופשבוע עישנו או מעשנים נרגילה, זאת לעומת 10% מהוריהם של תלמידים שאינם מעשנים. כמו-כן, 23% מהתלמידים המעשנים נרגילה דיווחו כי הם מעשנים בצוותא עם הוריהם.

לסיכום, עישון טבק נרגילה נפוץ מאוד בקרב תלמידי בתי-ספר ברמת החטיבה מכיתות ז' ואילך, ונמצא כי בנות הן מעשנות כבדות יותר. כן קיימת תופעה של הוספת סם ואלכוהול לעישון. התלמידים, וככל הנראה גם הוריהם, סבורים כי עישון נרגילה בטוח הרבה מעישון סיגריות. בכיתות הגבוהות ניכר מעבר מעישון נרגילה לעישון סיגריות. המימצאים האלו מחייבים מעורבות נמרצת ומיידית מצד משרד החינוך ומשרד הבריאות ומהרשות למלחמה בסמים הן בהסברה, מניעה, פיקוח ומעקב, והן במחקר.

שלמה ברק

המח' לניתוחי פה ולסת, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

הוספת פלואור למי השתייה (הפלרה) בישראל הומלצה לראשונה על-ידי ועדת מומחים שמינה שר הבריאות בשנת 1973. ההחלטה עוגנה לבסוף בחקיקה משנית (תקנות), והחל מנובמבר 2002 חייבים כל ספקי המים והרשויות המקומיות להפליר את מי השתייה.

במחקרים אפידמיולוגיים בארה"ב נמצא, כי הוספת 1 מ"ג פלואור לליטר מי-שתייה מביאה לירידה של 50%-60% בשיעור הילדים הלוקים בעששת השיניים, מבלי לגרום להשפעות-לוואי כלשהן. בשנת 1994 קבע אירגון הבריאות העולמי, כי הפלרת מי-השתייה היא האמצעי היעיל ביותר למניעת עששת בכל קבוצות הגיל ובכל שכבות האוכלוסייה, ומסקנה דומה נקבעה בשנת 2000 בדו"ח של ה-General Surgeon.

מתנגדי הפלרת המים טוענים כי הפלואור הוא חומר כימי-תרופתי כנגד עששת, והספתו למי-השתייה כמוה כמתן טיפול רפואי לכלל אוכלוסיית המדינה, ללא קבלת הסכמה מדעת של התושבים, וזו עשויה אף להיחשב כמתן טיפול רפואי בכפייה – בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק זכויות החולה. במחקרים אפידמיולוגיים נמצאה שכיחות גבוהה יותר של שברי אגן הירכיים בקרב נשים הלוקות באוסטאופורוזיס, ואף דווח על  שכיחות גבוהה של אוסטאוסרקומה בקרב בני-נוער השותים מים מופלרים.

למרות זאת, בכל הוועדות המדעיות הבלתי תלויות שנבדקו בהן היבטים שליליים של הוספת פלואור למי-השתייה לא נמצא ביסוס מדעי בין החדרת הפלואור למי-השתייה לבין השפעות-לוואי או מחלות שונות.

בישראל, שבה טיפולי השיניים אינם נכללים בסל שירותי הבריאות, הפלרת מי-השתייה היא האמצעי היעיל והזול להקטנת שיעור תחלואת השיניים, בעיקר לאוכלוסיות מעוטי היכולת.

אריק קרסנטי^1,2, הרולד סגן-כהן³, יובל ארד³, אלכס לבנטל²

¹היח' לאפיסמיולוגיה סביביתית, משרד הבריאות, ²שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ³המח' לרפואת שיניים קהילתית, הפקולטה לרפואת שיניים, האוניברסיטה העברית, הדסה, ירושלים

הפלרת מי-השתייה כשירות לקהילה היא השיטה הבטוחה, בעלת עלות-תועלת הגבוהה ביותר והשוויונית ביותר למניעת מחלת העששת במדינות רבות. להפלרת המים תפקיד הגנתי מובהק כנגד עששת השיניים בכל מחזור החיים, ומפיקים תועלת מכך ילדים ומבוגרים כאחד. לאוכלוסיית הפעוטות והילדים הקטנים מהווה הפלרת המים שיטת המניעה היחידה לקידום בריאות השיניים, שאינה מצריכה ביקור במירפאת השיניים או נקיטת צעדים הדורשים רמת מודעות, השכלה והנעה (מוטיבציה) גבוהה של ההורים. יש להדגיש, כי אין תחליף סביר להפלרת המים לקהילה במלחמה כנגד העששת. עלותה של כל חלופה אחרת גבוהה בהרבה וקשה מאוד ליישום לאורך זמן. שיניו של האדם זקוקות לפלואוריד בכל ימי חייו להגנה בפני העששת. הפלרת המים נמנית על עשרת הישגי הרפואה המרשימים והבולטים ביותר במאה העשרים. עלות של שלושה שקלים לאדם בשנה (בקבוק מים מינרליים של חצי ליטר) מקדמת את בריאות השן של תושבי מדינת ישראל. בריאות הפה היא חלק בלתי נפרד מבריאותו הכללית של האדם, אך מסיבות שונות טיפול שיניים אינו נכלל בסל השירותים של חוק ביטוח בריאות ממלכתי שנחקק ב-1994. לאחר יישום התקנות להפלרת מי-השתייה בישראל ודחיית עתירתם של המתנגדים בבית-המשפט העליון תגיע ההפלרה בישראל לכלל האוכלוסייה, ומדינת ישראל תתקרב למצב שבו הציבור יפיק לכל הפחות תועלת מהיתרונות של שיטת קידום בריאות יעילה, ותיקה ובטוחה: ההפלרה המיטבית של מי-השתייה.

עומר בונה, רונן סגמן, מאור כ"ץ, עטרה קפלן-דינור

המחלקה לפסיכיאטריה, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

על-פי תוצאות מחקרים, רמות העקה המדווחות על-ידי סטודנטים לרפואה גבוהות מהממוצע לאוכלוסייה. עם זאת, טרם נבדק דיו הקשר הסיבתי בין גורמי עקה אפשריים לבין מצוקתם הנפשית של הסטודנטים לרפואה.

המטרות במחקר זה היו להעריך את המצוקה הנפשית בקרב סטודנטים בפקולטה לרפואה בירושלים ולאפיין את סיבותיה. לשם כך הסתייענו ברשימת המצאי הקצרה לתסמינים ובשאלון גורמי עקה אפשריים בקרב סטודנטים בשנתם הראשונה השלישית והחמישית ללימודי הרפואה. על-ידי ניתוח נתונים נבדק הקשר ההדדי בין גורמי העקה המדווחים לבין מידת המצוקה, ונבדקה מידת השונות המוסברת על ידי כל אחד מהגורמים.

מתוצאות המחקר עלה, כי מידת המצוקה בקרב כל הנבדקים הייתה גבוהה מהממוצע באוכלוסייה. המצוקה הגבוהה ביותר דווחה על-ידי תלמידי השנה השלישית (מתוך שש שנים). גורמי העקה שהוגדרו מראש יכולים להסביר את מרבית השונות במידת המצוקה בקרב הסטודנטים. עם זאת, גורמים שונים השפיעו במידה שונה בקרב סטודנטים בשנות לימודים שונות ובין המינים.

לסיכום, בשל אופיים של מקצועות הרפואה ותכונותיהם של הסטודנטים הבוחרים לעסוק בו, אין זה סביר להניח שסביבת הפקולטה לרפואה תוכל להיות נטולת עקה. עם זאת, בהתחשב בנטייתם שלא לפנות לשירותי בריאות הנפש, הרי שהניסיון לשנות את הגורמים המעוררים עקה בפקולטה לרפואה חשוב במיוחד.

חנוך מיודובניק, חגית כהן, משה קוטלר, ולדימיר לרנר

משרד הבריאות, המרכז לבריאות הנפש באר שבע, הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע

הטיפולים המקובלים כיום בסכיזופרניה נמצאו יעילים ביותר כנגד הסימנים החיוביים של המחלה, אך עדיין נותרה בעיה של השפעות-הלוואי הממושכות הנובעות מטיפולים אלו, בשנים האחרונות פורסמו בספרות המדעית מספר דיווחים על ניסיונות טיפוליים בסימנים החיוביים של סכיזופרניה על-ידי מתן ויטמין 6B. כמו כן, דווח על שיפור בהפרעות תנועה בחולי פרקינסוניזם ובחולים שלקו בהשפעות-הלוואי הדיסקינטיות.

למטרה זו נערך מחקר מבוקר כדי לבחון את השפעת תוסף ויטמין 6B הן על הסימנים החיוביים והשליליים של סכיזופרניה והן על הדיסקינזיה המאוחרת במקביל למדידת רמות ויטמין 6B בפלסמה.

לשם כך נערך המחקר באופן כפול-סמיות, צולב עם בקרה (double-blind crossover controlled study). במחקר זה נכללו 15 חולים הלוקים בסכיזופרניה ובהפרעה סכיזואפקטיבית, וטופלו בוויטמין B6 בניסיון להתגבר על השפעות-הלוואי הדיסקינטיות.

בתוצאות המחקר הודגם כי תוסף וויטמין B6 יעיל בשיפור הפרעות התנועה הדיסקינטיות בחולי סכיזופרניה המטופלים בתרופות נוגדות-פסיכוזה. השיפור בהשפעות-הלוואי  הדיסקינטיות ניצפה כשלושה עד ארבעה שבועות מתחילת הטיפול בוויטמין 6B כשזה ניתן במינון 300 מ"ג ביום. בבדיקה של השפעת הטיפול בוויטמין B6 על הסימנים החיוביים והשליליים של המחלה (תוך הסתייעות בסולמות הערכה PANS ו- CGI) לא הוכחה יעילות הטיפול.

לסיכום, לנוכח הממצאים שצוינו לעיל, נדרש המשך המחקר באוכלוסיות גדולות, לטווח ארוך ובמישלב עם תרופות אחרות, כדוגמת התרופות החדשות נוגדות-הפסיכוזה, ובמינונים גבוהים מאלה שניתנו במחקר הנוכחי.
 

אלכס לבנטל¹, יצחק ברלוביץ², דניאל שם טוב^1,3

¹שרותי בריאות הציבור, ²המשנה למנכ"ל , ³המחלקה לשחפת ואיידס, משרד הבריאות, ירושלים

התופעה העולמית של הגירה ממדינות מתפתחות לצורך עבודה החלה בישראל בשנת 1993, השנה בה הותר למעסיקים להעסיק עובדים זרים. היום, בשנת 2003, מגיע מספרם של העובדים הזרים לכרבע מיליון בני-אדם, רובם ללא אשרות עבודה.

המטרה במאמר להלן היא לדווח לראשונה מנקודת מבטה של מערכת הבריאות על ההיבטים הקשורים לשהות מהגרי העבודה בישראל ועל שירותי הבריאות שסופקו להם, תוך התלבטות בין האסטרטגיות של הכלה להדרה.

המוסד לביטוח לאומי הוא הגוף הראשון שהתמודד עם נוכחותם של מהגרי עבודה בישראל; הוא קבע כי הם זכאים לקבל מילגה חודשית או פיצויים במקרה של תאונת עבודה או היפגעות בפעולות איבה. מערכת הבריאות הכילה בתוכה בשלבים את מהגרי העבודה עם האשרות, עד לחקיקת פרק הבריאות ב"חוק העובדים הזרים" (העסקה שלא כדין) בשנת 2000. בחוק מודגשת חובת המעביד לספק למהגרי העבודה בעלי האשרות ביטוח בריאות באמצעות חברות ביטוח פרטיות. כמו-כן, סל השירותים לו זכאים העובדים הזרים על-פי חוק ביטוח ממלכתי, כמעט זהה לזה שזכאים לו תושבי ישראל.

בחלקו השני של המאמר נדונה התמודדות מערכת הבריאות עם אספקת שירותים למהגרי עבודה ללא אשרות שהייה, כולל עובדים המתגוררים בישראל עם בני-משפחותיהם. במאמר מוצגת הכל חלקית בשלבים, המתבטאת במתן השירותים הבאים: שירות מונע לילדים ולנשים הרות, אפשרות לבטח את ילדיהם ב"קופת חולים מאוחדת" תמורת תשלום חודשי, שירות רפואי אמבולטורי במירפאה המנוהלת בהתנדבות על-ידי העמותה לרופאים לזכויות האדם בתל-אביב, טיפול חינם בנושאי נגיף הכשל החיסוני הנרכש (HIV), בנשים הרות ולאחר הלידה, או בחולי שחפת ובמגעי שחפת, טיפול במירפאות למחלות המועברות במגע מיני ואפשרות לרכישת מסיכות מגן במלחמה בעיראק, שיושמה במארס 2003.
 

גל שובל (1), צבי זמישלני (1,2)

(1) מחלקה ג', המרכז לבריאות הנפש "גהה", פתח-תקווה, (2) הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הפסקת טיפול תרופתי היא תופעה מוכרת בקרב חולים לוקים במחלות ממושכות. בקרב חולי נפש ההיענות לטיפול היא חשובה במיוחד, שכן אלו מחלות עם החמרות נישנות, הגורמות סבל לחולה ולמשפחתו, ומלוות באישפוזים נשנים ובעלות רבה למערכת הבריאות. לדוגמה, 700% מהלוקים בסכיזופרניה המפסיקים את הטיפול התרופתי, לוקים בתוך שנה באירוע פסיכוטי נישנה: בעבודה זו נסקרות הסיבות לאישפוז והאבחנות שנקבעו ל-100 חולים עוקבים, שהתקבלו לאישפזז במחלקה סגורה במרכז לבריאות הנפש גהה מה-1.4.2000 ועד ה-23.6.2000.

מתוך 100 חולים שאושפזו ל-54% היתה אנמנזה של הפסקת הטיפול התרופתי על-ידי המטופל בשנה האחרונה. הפסקת הטיפול לא היתה קשורה לאבחנה שנקבעה, למין החולה, לתרופה או לצורת מתן התרופה.

בעיית חוסר ההיענות לטיפול צריכה להיעשות בשתי רמות: ברמת המטפל-מטופל וברמה המערכתית של אירגון שירותי בריאות הנפש. ברמת מטפל-מטופל יש צורך בהתאמת הטיפול באופן יחודי לכל חולה, כך שההשפעה תהיה מרבית והשפעות הלוואי מיקטיות, תוך יצירת קשר טיפולי ואמון עם החולה ובני-משפחתו. ברמה המערכתית חייבת בריאות הנפש להיכלל בחוק הבריאות הממלכתי ולעבור לאחריות הקופות המבטחות, בדומה למקצועות הרפואה האחרים.
בצורה זו יוכלו חולי נפש להיות בטיפולו של רופא המשפחה, תוך שמירת הרצף המערכתי עם בית-חולים. בנוסף, יש להעתיק את מרכז הכובד של הטיפול מבתי-החולים אל הקהילה. הזמינות והנגישות של השירות בקהילה, והצמדתו למירפאות רפואיות, יסייעו להגברת ההיענות ולהורדת אות הקלון (STIGMA) בחולים הלוקים במחלות נפש.

אייל מלצר (1), אורי אלקיים (2),

המח' לרפואה פנימית ה' (1) והמכון למחלות רימטולוגיות (2), מרכז רפואי סוראסקי תל-אביב והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מתוך למעלה מרבע מיליון מהגרי עבודה המצויים בישראל, שיעור גדול מהם שוהים ללא רישיון עבודה ולרוב בלא כל סוג של ביטוח בריאות. פועל יוצא מכך הוא נגישות נמוכה לשירותי רפואה אמבולטרית, עם השלכות בריאותיות מובנות. מהגרי עבודה חסרי רישיון אלה והרופאים המטפלים בהם בעת שהייתם בבית-החולים הציבורי נאלצים להתמודד עם בעיות רבות: מעשיות ואתיות. מובאים במאמר זה מספר אירועים המאירים בעיות אלה, ומוצגת הסכנה הנשקפת מהמצב הנוכחי לבריאות אוכלוסייה זו ולאתיקת העבודה בבית-החולים הציבורי.

רוברטו מסטר(1), אריה באואר(2), פאולה רושקה(3), חורחה גלזר(4), אלכסנדר גרינשפון(5), אליה רזניק(6), משה קוטלר(1,7)

(1) שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2) המח' לפסיכיאטריה משפטית, שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל-אביב, (3) המח' לפסיכיאטריה המשפטית, שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, (4) המח' למניעה ולטיפול בהתמכרויות, משרד הבריאות, (5) שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, (6) היח' למחקר, המרכז לבריאות הנפש נס ציונה, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (7) המרכז לבריאות הנפש באר יעקב, משרד הבריאות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בשנים שלאחר הקמתה של מדינת ישראל היה מספר המכורים לאלכוהול או לסמים קטן מאוד. לא היו בנמצא שירותי פסיכיאטרייה ייחודיים לאוכלוסיית מטופלים זו ואף לא היה צורך בכך. היו מספר גורמים למצב זה: על-פי המסורת היהודית (הן בישראל והן בקהילות יהודיות בחו"ל), היתה השכיחות של צריכת אלכוהול או חומרים ממכרים אחרים נמוכה מאוד, וזמינותם של משקאות חריפים וסמים היתה מיקטית (minimal) אף היא (מספר הפאבים, הבארים, ומקומות הבילוי והשתייה – היה מוגבל). הנטיות התרבותיות והדתיות גם הן לא עודדו התנהגות מתמכרת.

גליה רהב

היח' למחלות זיהומיות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

בנובמבר 2002 דווח על 305 חולים בדלקת ריאה לא טיפוסית (atypical) מדבקת וקשה בחבל גואנגדונג בדרום סין. המחלה תקפה בעיקר עובדי בריאות ובני-משפחתם.

בעשרים-ושישה בפברואר 2003 התקבלו דיווחים ראשונים על חולים בדלקת-ריאה בהונג-קונג. בתאריך זה ד"ר קרלו אורבני, חוקר מטעם אירגון הבריאות העולמי, דיווח לראשונה על המחלה, שפגעה באיש עסקים אמריקני בהנוי, ויאטנם. אורבני עצמו נדבק מהחולה ונפטר חודש לאחר מכן.

אריה באואר (1,2), פאולה רושקה (1,3), אלכסנדר גרינשפון (1), רזק חואלד (1) ורוברטו מסטר (4,5)

(1) שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, ירושלים, (2) הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל-אביב, (3) הפקולטה לרפואה, החוג לפסיכיאטריה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, (4) בית-החולים לפסיכיאטריה, נס-ציונה, (5) הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לפסיכיאטריה, אוניברסיטת תל-אביב

עם חקיקת החוקים של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. החוק לטיפול בחולי נפש וחוק זכויות החולה, שבהם מעוגנים זכויותיו של הפרט בכלל ושל חולה הנפש בפרט, חלה עלייה גדולה במודעות החולים לזכויותיהם ולאפשרות העומדת בפניהם לקבול בפני הרשויות המוסמכות אם לדעתם זכויותיהם לא נשמרו או נפגעו.

המחקר להלן, שבו נדונה הסוגייה של קבילות הציבור, בוצע במחלקה לפסיכיאטריה משפטית, בשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, הפועלת על-פי דגם תיווך ייחודי עליו יפורט בהמשך.

למרות העלייה במודעות החולים לזכויותיהם, קיים מצב של תת-דיווח מסיבות שונות, בין השאר עקב חשש של החולים שמא יאונה להם רע עקב תלונתם או מחוסר מודעות לאפשרות להגיש תלונה וכיצד.

במאמר זה מובא סיכום שנת 2001 בסוגיית הטיפול בתלונות ובפניות שנתקבלו בשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות מהציבור הרחב, מכלל חולי הנפש, ממשפחות, מאגודות ומעמותות לזכויות האזרח המתייחסות לבריאות הנפש. כמו-כן, מנותחים במאמר זה תוכן התלונות, תהליך הבדיקה והטיפול בהן, ותיבחנה תוצאות הטיפול.

מניתוח הנתונים עולה, כי רוב המתלוננים היו המטופלים עצמם, ממין זכר ומבוגרים. תוכן התלונות היה בסוגיית הטיפול שקיבל המתלונן כשזה לא התאים לציפיותיו ולהשקפתו. במחצית (50%) מהתלונות נדון הטיפול שניתן במסגרת המירפאה. שני-שלישים מהמתלוננים (65%) הגישו תלונה אחת בלבד במהלך השנה. הטיפול בתלונה והמענה לפונה הסתיים בשני-שלישים מהמקרים (66%) תוך חודשיים.

לסיכום, מובאות המלצות לשיפור השירותים הקיימים לאלו הנזקקים להם.
 

(1) קרן גבע, (1) גיל זלצמן, (2) אלן אפטר

(1) המח' לנוער, המרכז לבריאות הנפש 'גהה', הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2) מרכז פיינברג למחקר הילד, בית-חולים שניידר, פתח-תקווה, ישראל

התאבדות היא הגורם השני בשכיחותו לתמותה בקרב צעירים ומהווה בעיה קשה לבריאות הציבור. קיימים הבדלים אפידמיולוגיים בהתנהגות אובדנית בין בנים לבנות, ואלה כונו 'הפרדוקס המיגדרי'. מחד-גיסא, מחשבות אובדניות וניסיונות אובדנות אופייניים יותר לבנות; מאידך-גיסא, שיעור הבנים הנפטרים מהתאבדות עולה על זה של הבנות. בעוד שבנושא זיהוי גורמי-סיכון להתנהגות אובדנית הוקדשו עבודות רבות, הרי שבסוגיית ההבדלים בהקשר זה בין המיגדרים לא בוצעו מחקרים רבים. בסקירה זו יובאו ההבדלים בהתנהגות אובדנית בין בנים לבנות בגיל הילדות וההתבגרות, תוך התייחסות להבדלים בכלל בין המיגדרים. ייסקרו ההבדלים בין המיגדרים מבחינת גורמי-הסיכון, ותהיה התייחסות לגישה החברתית, תלויית-המיגדר, כלפי התנהגות אובדנית יסייע להבין מדוע שיעור ניסיונות האובדנות גבוה יותר בקרב בנות ושיעור התמותה נמוך יותר בהשוואה לבנים. דיון זה חיוני לתיכנון תוכניות למניעת אובדנות.

יוחנן בן-בסט

מכון ברוקדייל, תוכנית לחקר מדיניות בריאות,ירושלים

קיים פער בין הצריכה של שירותי בריאות לבין זמינותם המוגבלת. פער זה מחייב לפעמים מניעה מכוונת מחולה של התערבות רפואית שעלותה גבוהה, גם אם זו נחשבת מועילה. מכאן הדילמה הכרוכה במחויבות הכפולה של הרופא: לחולה מחד-גיסא ולחלוקה הוגנת של משאבי בריאות מאידך-גיסא. ברשימה זו נסקרים חלק מהקשיים הכרוכים במחויבות כפולה זו.

חלוקה הוגנת של משאבי בריאות מושתתת על שלושה עקרונות: מחויבות לכל החולים, שפירושה מעבר מאתיקה המעוגנת בפרט לאתיקה המעוגנת בכלל; שיוויוניות, המחייבת יחס שווה לכל העומדים בהגדרה נתונה; ותועלתיות המבססת את חלוקת המשאבים על מידת התועלת הצפויה מהם. הקושי ביישום העקרונות האלה נובע מעמימותם ומנורמות שנויות במחלוקת שהשתרשו בעשייה הקלינית. דוגמות לנורמות כאלה הן השילוב בין שירות ציבורי לבין פרקטיקה פרטית; תמריצים לרופאים לחסוך בעלויות; והשיווק של התערבויות קליניות שטרם הוכחה יעילותן.

הדרכים שהוצעו בספרות הרפואית להתמודדות עם חלק מהקשיים האלה כוללות עידוד הרופא לכבד את האוטונומיה של החולה על-ידי בירור העדפותיו ומתן מידע על מה שהחולה זקוק ועל מה שהוא זכאי; הסתייעות בהנחיות קליניות (clinical guidelines) סגוליות (specific) והימנעות מתמריצים כלליים לחיסכון; ושמירה על ערוץ לעירעור על החלטות רפואיות. ניתן לשפר את הגינות החלוקה של המשאבים הרפואיים גם על-ידי הימנעות מפרקטיקה פרטית במוסדות הרפואה הציבורית והגברת המודעות לכך שגם הרופאים עלולים לקפח בצורה בלתי מודעת חולים מהשכבות החלשות של האוכלוסייה.

אריק קרסנטי (1), אלכס לבנטל (2)

(1) היח' לאפידמיולוגיה סביבתית, (2) שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות

מערכות מיפוי גיאוגרפי בריאותי (HGIS) מהוות כלי מהפכני העומד לרשות מקבלי ההחלטות בתחום מדיניות בריאות הציבור. אולם לעתים קרובות המסתייעים בתוכנות המאפשרות הפעלת מערכות HGIS מסתפקים ביישומן ככלי תיכנון הנדסי או ככלי הצגה גרפית של נתונים, מבלי לנצל את עוצמתן ככלי להסקת מסקנות, לנטילת החלטות, להערכה ובקרת התרבויות. עם זאת, למרות כל המכשולים, הפיכת מערכת המיפוי הגיאוגרפי (GIS) לכלי אפידמיולוגי ותכנוני במערכת הבריאות (HGIS) היא מעשית בטווח הקצר, מצריכה השקעה נמוכה יחסית מבחינת כוח-אדם, וניתן לתקצב את הפעלתה גם בהסתייעות בסוכנויות חיצוניות, לדוגמה בשיטת outsourcing של שירותים עבור צרכנים שונים במערכת הבריאות, כגון לשכות הבריאות, המחלקות השונות של משרד הבריאות, קופות-החולים ובתי-חולים.