תוצאת חיפוש

עדי רחמיאל (1), דרור איזנבוד (2), מיכה פלד (1),

(1) המח' לניתוחי פה ולסת, מרכז רפואי רמב"ם והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, (2) היח' לאורטודונטיה וחיך שסוע, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

שיטת המתיחה ממלאת תפקיד חשוב בטיפול בעצמות פנים שלא התפתחו. את הלסת התחתונה ניתן להאריך באמצעות מכשירי מתיחה פנימיים או חיצוניים. מכשירי המתיחה הפנימיים הם קטנים ובלתי נראים מחוץ לפה, אינם משאירים צלקת חיצונית ואינם גורמים לבעיות חברתיות למתרפא. חסרונם הוא שליטה מופחתת על כיוון המתיחה והצורך בניתוח שני לפירוק המכשיר. הגורמים החשובים בטיפול הלסת התחתונה הם תיכנון המתיחה, מיקום החתך בעצם, שליטה על כיוון המתיחה וסוג מכשיר המתיחה. בלסת העליונה ניתן לבצע מתיחה בשלוש שיטות: 1) באמצעות מכשיר קשיח חיצוני; 2) באמצעות מסיכת פנים; 3) באמצעות מכשיר פנימי.

בשנים האחרונות יושמה שיטת המתיחה בטיפולים של דום-נשימה חסימתי בשינה. לשיטה מספר יתרונות על-פני השיטות הקיימות, בעיקר היא מאפשרת שיפור במעבר אוויר בחולים צעירים ואף ביטול הצורך בטרכאוסטומיה. בעצם המכתשית שבחלל הפה מאפשרת השיטה שיחזור על הרכס הספוג, על-מנת להחדיר שתלים מבלי להזדקק בשתלי עצם או בתחליפי עצם. בתיכנון הטיפול יש להעדיף תחילה הסתייעות במכשירים פנימיים. אולם במצבים קשים שנדרש בהם תיקון תלת-ממדי, יש למכשירים החיצוניים יתרון על-פני המכשירים הפנימיים.

בעתיד יהיה צורך לשפר את חיתוך העצם באנדוסקופיה, לפתח מכשירי מתיחה קטנים עם יכולת מתיחה תלת-ממדית, ולשפר את איכות העצם על-ידי הסתייעות בציטוקינים ובגורמי גדילה – כל זאת כדי לקצר את זמן נשיאת המכשיר על-ידי המטופל.

רפאל נגלר

המח' לניתוחי פה ולסת והמעבדה לביוכימיה פומית, הפקולטה לרפואה, הטכניון והמרכז הרפואי רמב"ם, חיפה

במאמר זה נסקרות תוצאות המחקרים בנושא שינוים מולקולתיים וסמני שאת, ותפקידם בגילוי, איבחון וניטור הטיפול בשאתות ממאירות של הראש והצוואר. להלן נדונה חשיבותם של סמני פני שטח התא, כולל אנטיגנים של דם, גורמי צמיחה, קולטנים וסמנים תוך-ובין-תאיים, ציטוקרטינים (cytokeratins), פילאגרין (filaggrin), אינוולוקרין (involucrin) ורטינואידים (retinoids). התפקיד הפרוגנוסטי של סמני השאת בראש צוואר טרם הטיפול במסגרת המעקב הנמשך שבעקבותיו, נדון בהרחבה.

גיל מאייר, מיכאל מילרד, עופר נתיב

המח' לאורולוגיה, המרכז הרפואי בני-ציון

מובאת בזאת סקירה עדכנית של ההוריות, השיטות והתוצאות של ניתוחים משמרי ריקמת כליה כטיפול בנגעים טמומים (solid) של הכליות. לשם כך נאספו נתונים ממאמרים מהספרות הרפואית בנושא, תוך הסתייעות במאגר המידע Medline.

מהנתונים שנאספו עלה, כי שכיחות ההסתייעות בניתוחים משמרי ריקמת כליה כטיפול בנגעים טמומים בכליות נמצאת במגמת עלייה. שיעור ההצלחה הטכנית גבוה ביותר, ושיעור התחלואה והתמותה מהניתוחים נמוך. שיעור ההישרדות בחולים הלוקים בסרטן הכליה ללא שאת לאחר ניתוח משמר ריקמת כליה דומה לזה שלאחר כריתה נרחבת (radical) של הכליה, בעיקר אם השאת בשלב התפשטות נמוך. השיעור המדווח של מחלה רב-מוקדית הוא 15%, והוא תלוי בממדי השאת, בהיסטולוגיה שלה ובשלב התפשטותה. הסיכון למחלה רב-מוקדית פוחת (פחות מ-5%) אם קוטר השאת קטן מ-4 ס"מ. מומלץ לשקול הסתייעות בשיטות זעיר-פולשניות להרס השאת או לכריתתה בחולים נבחרים, ויש להמתין לשיפור שיטות הניתוח ולקבלת תוצאות מעקב ארוך-טווח.

לסיכום, ניתוח משמר ריקמת כליה מהווה אמצעי טיפול יעיל בחולים עם חשיבות מיוחדת בשימור תיפקוד הכליה. על-פי המידע שנצבר רואים המחברים יתרון מבחינת תיפקוד הכליה המושג על-ידי שימור ריקמת כליה תקינה, מבלי לפגוע בשליטה על השאת.

אריה בלשר, בועז שגיא, יגאל ברייטמן, צ'רלס לוין, משה גרייף

המכון לדימות והמח' לכירורגיה ב', מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

בקעים פנימיים הם סיבה לא שכיחה לחסימת המעי הדק. בקעים סב-תריסריוניים (para-duodenal) נחשבו עד לאחרונה לסוג השכיח ביותר. במרבית החולים מופעים בקעים אלה בצד שמאל של הבטן וגורמים לתיסמונת התלויה בחומרת החסימה במעיים. בדרך כלל לוקים החולים באירועים נשנים של כאבי-בטן המלווים בבחילה ובהקאה. בשל האפשרות לשינוק (strangulation) של תוכן הבקע, בקעים פנימיים הם מסוכנים ויכולים להסתיים במוות, במיוחד כשהאיבחון מתאחר. במאמר זה מדווח על חולה עם בקע סב-תריסריוני שאובחן באמצעות בדיקת טומוגרפיה מחשבית (CT) לפני שנותח. נסקרים התיסמונת הקלינית ומאפייני דימות של בקעים אלה.

אשר בשירי, בעז שיזף, מזל יחיאל, משה מזור

מרכז רפואי סורוקה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

מצג עכוז הוא הנפוץ מבין המצגים החריגים ומופיע בכ-4%-3% מכלל הלידות במועד. גורמים רבים עלולים לגרום לעובר לאמץ מצג עכוז. בעבר יולדו עוברים במצג עכוז בדרך לדנית או בניתוח לחיתוך הדופן (cesarean section), על פי שיקולים ומדדים סגוליים. במחקרים עדכניים מומלץ על ניתוח לחיתוך הדופן בכל מצג עכוז. ההיפוך החיצוני שבו מסובבים את העובר ממצג עכוז לראש הוא הפעולה היחידה המאפשרת להימנע מניתוח לחיתוך הדופן (נלח"ד) במצג עכוז. במאמר זה מודגשת חשיבות הניסיון להיפוך חיצוני, המומלץ לכל אישה במצג עכוז שסיימה 36 שבועות הריון, תוך התייחסות לשיעורי ההצלחה ולגורמים הקשורים בכך.

¹פביאן סיקרון, ²רחל ווילף-מירון, ³אברהם (אבי) ישראלי,

¹מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, ²מכבי שירותי בריאות, האגף לרפואה, ³הסתדרות מדיצינית הדסה

הריונות בגיל העשרה מסתיימים לעיתים בהפלה יזומה, בייחוד אם הנערות ההרות הן רווקות שלא תיכננו את ההריון ואינן רוצות ללדת בשלב זה של חייהן. להריון שאיננו מתוכנן יש השלכות שליליות ניכרות על בריאותם ורווחתם של המתבגרת והילוד.

בישראל קיימים דיווחים על לידות חי, לידות מת, הפלות טבעיות והפלות יזומות, אך לא מבוצעים האחדה ושילוב של מקורות המידע, מסד נתונים אמין של שיעור ההריונות חיוני כדי לאפשר זיהוי ואיפיון של קבוצות אוכלוסייה בסיכון, כבסיס לבניית תכניות התערבות להקטנת היקף ההריונות הלא מתוכננים בקרב נערות.

המטרות במאמר זה הן להציג מתודולוגיה לחישוב שיעור ההריונות, ולהסתייע בה לניתוח מאפיינים ומגמות בשיעור ההריונות בקרב מתבגרות בישראל, כולל השוואה עם מדינות אחרות.

שיעור ההריון חושב כסכום של שיעור הלידות, שיעור הפניות לביצוע הפלה יזומה, ואומדן שיעור ההפלות הטבעיות, אומדן המתבסס על מתודולוגיה שפותחה בארה"ב. על-פי חישוב זה, שיעור ההריונות הגולמי בקרב נערות עד גיל 19 בישראל הוא 32 ל-1,000. השיעור גבוה פי 3 בנערות מוסלמיות בהשוואה לנערות יהודיות. בין השנים 1988 עד 1998 ניצפתה ירידה של 12% בשיעור ההריונות. השיעורים המחושבים בישראל דומים למדווח במערב-אירופה ונמוכים פי 3 מהמדווח בארה"ב.

למרות מיגבלות הנתונים הקיימים, השיטה שדווחה מהווה שלב חשוב במיסוד בסיס נתונים קבוע שיאפשר קבלת החלטות מושכלת לקידום הבריאות של נשים בכלל ומתבגרות בפרט.

דורון רימר (1), יוסי רימר (2)

(1) המח' לרפואה פנימית ה', מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, (2) המח' לפדיאטריה, מרכז רפואי בני-ציון, חיפה

מקור שמותיהן של מחלות רבות השגורות בשפה הרפואית כיום נובע מפרשיות ותגליות מהעבר הרחוק והקרוב. במאמר זו מובאות מספר פרשיות הקשורות בשמותיהן של מחלות ובחוקרים שעזרו להסיר מעט מהמסתורין האופף מחלות ותחלואים אלו, כמו-כן, מובאות האטימולוגיה (etymology) של שמות מחלות אלו.
 

איתן מור(1), נתי בר-נתן(1), ריקי שפירא(2), מילה קצ'קו(3), גבריאל דינרי(2)

המח' להשתלות (1), המכון לגסטרואנטרולוגיה (2) המח' להרדמה (3), המרכז הרפואי שניידר לילדים, פתח תקווה, מסונף לפקולטה לרפואה סוראסקי, אוניברסיטת תל-אביב

יתר-לחץ-דם שערי בילדים ללא מחלת כבד ראשונית מהווה אתגר טיפולי. במרבית הילדים הלוקים בבעיה זו אין מניעה בגדילה ובהתפתחות, ולכן קיימת נטייה לטיפול שמרני על-ידי קשירה של הדליות בוושט. עם-זאת, עם התהוותו של יתר-לחץ-דם שערי משמעותי, קיים סיכון לדמם בלתי-נשלט ממעקפים ורידיים לאורך מערכת-העיכול. כמו-כן, שריעות הטחול גורמת להפרעה מכאנית ולפעילות-יתר של הטחול (hypersplenism). ניתוחי הדלף בין מערכת השער לוורוד החלול או לווריד הכליה גורמים לירידת הלחץ במערכת השער, ובכך מהווים טיפול סופי לבעיה בריאותית זו.

המטרה במאמר זה היא להציג את ניסיוננו בניתוחי דלף שערי-מערכתי.

במשך 5 שנים (1998-2001) הופנו למחלקתנו 9 ילדים (ממוצע גיל 11.4 שנים) לביצוע ניתוח דלף שערי-מערכתי. הנתונים על הניתוח ולאחריו נאספו מתיקי האישפוז והמעקב (סוג הדלף והלחצים במערכת השער לפני ביצוע הדלף ולאחר-מכן). בחמישה ילדים בוצע דלף בין וריד הפדר (המזנטריום) העליון לבין הווריד החלול התחתון, ב-3 ילדים בוצע ניתוח דלף בין וריד הטחול לווריד הכליה, ואילו ילד נוסף עבר כריתת טחול בלבד בעקבות אבחנה משוערת של יתר-לחץ-שערי מישני לפקקת וריד הטחול.

במעקב שנמשך בין 63-3 חודשים (ממוצע 21.2 חודשים), ב-7 מתוך 8 הילדים נשאר הדלף פתוח, והביא מיידית לירידת הלחץ בשער ולהפחתה ביתר-פעילות הטחול. בילדה נוספת שכבר עברה ניתוח דלף קודם בחו"ל, אירעה חסימה של הדלף החדש בסמוך לניתוח, ובילד אחר שעבר כריתת טחול בלבד הופיעו דליות בוושט לאחר הניתוח שנשלטו באמצעות קשירה אנדוסקופית. במעקב ארוך-טווח לא לקה אף אחד מהילדים בדמם נישנה במערכת-העיכול, ובשלושת הילדים שלקו בשריעות ניכרת של הטחול (splenomegaly) חלה נסיגה בגודלו.

לסיכום, יש מקום לביצוע ניתוחי דלף שערי-מערכתי בילדים הלוקים ביתר-לחץ-דם שערי ללא מחלת כבד ראשונית, עם דמם בלתי-נשלט או עם שריעות ניכרת של הטחול המלווה בפעילות-יתר של הטחול.

טוביה הדר, יעקב שבירו, בני נגריס ואיתן יניב

גת הספנואיד (sphenoid sinus) היא הנסתרת מכלל גתות האף. התסמינים של מחלה בגת זו אינם סגוליים, ולכן האיבחון מתבסס על בדיקות דימות, טומוגרפיה מחשבית ותהודה מגנטית.

בשנים האחרונות הפכה השיטה האנדוסקופית לגישה הנבחרת בטיפול בלוקים בגת הספנואיד. בין השנים 1992-1997 בוצעו במחלקתנו 38 ניתוחים אנדוסקופיים של גת הספנואיד, בעקבות מחלה מבודדת של גת זו.

התסמינים של החולים היו כאבי ראש, נזלת, חסימה של האף ודמם מהאף. אולם תסמינים אלו אינם סגוליים למחלה בגת הספנואיד. המימצאים בניתוח כללו תהליך זיהומי, כיסה, מוקוצלה, זיהום פטרתי, אדנומה של בלוטת יותרת המוח וגרורה של שאת הרקטוסיגמואיד.

בסקירה זו מדווח על ניסיוננו ביישום השיטה האנדוסקופית לטיפול בלוקים במחלה מבודדת בגת הספנואיד. בגישה ניתוחית זו שיעורי האיבחון וההצלחה הטיפולית גבוהים, שיעור התחלואה נמוך, ומשך הניתוח והאישפוז קצרים.

עמי ברק, אמיר טרן, שרגא מייבלום, דניאל אמסלם וירון הר-שי

שיחזור האפרכסת למומים מלידה של האוזן, בעיקר למיקרוטיה, עבר תהפוכות רבות בארבעת העשורים האחרונים. ניצול מפגש סחוסי הצלעות על-מנת ליצור תבנית סחוסית לשיחזור האפרכסת הוא עיקרון שהנחה את רוב המנתחים הפלסטיים בעולם. שיחזור האפרכסת בוצע במשך שנים רבות במספר שלבים, בדרך כלל על-פי שיטתו של ברט ברנט. אולם בשנים האחרונות, בניסיון לצמצם את מספר שלבי השיחזור, החלו מבוצעים ניתוחים אלה בשני שלבים בלבד, על-פי שיטתם של סאטורו נגאטה ו-פרנסואה פירמין.

בשלב הראשון מתבצעת קצירת הסחוסים, גילופם וחיבורם לתבנית תלת-מימדית, הכנסת התבנית לכיס בתת-עור באזור המיועד לשיחזור האפרכסת וניוד התנוך. בשלב השני, המתבצע חצי שנה לאחר מכן, מונפת האוזן למצב תלת-מימדי, תוך הסתייעות במיקטע סחוס, בחיתולית רקתית-פריאטלית ובשתל עור.

מובאת במאמר זה סקירה של שיטות הניתוח לשיחזור אפרכסת בחולים עם מיקרוטיה, פיתוחן של שיטות אלו במהלך העשורים האחרונים וניסיון המחברים בסיבוכים הנגרמים מניתוחי שיחזור אלו בילדים.

מיכל מיסטרסקי, ישראל נודלמן, שלמה ללצוק ומשה רובין

שיטת הניתוח הלאפארוסקופי מיושמת במיגוון גדל והולך של ניתוחים. כריתת קיבה לאפארוסקופית בשל אדנוקראצינומה של הקיבה בוצעה בחולים ספורים בלבד. במאמר זה מובא ניסיוננו בכריתה תת-שלמה של הקיבה בשיטה הלאפארוסקופית ב-4 חולים שלקו באדנוקאצינומה של הקיבה.

למרות זמן ניתוח ארוך במקצת מהמקובל ומשך אישפוז הדומה לזה שבגישה הפתוחה, המהלך הבתר-ניתוחי הקל והיעדר סיבוכים הקשורים לניתוח מצדיקים את יישומה של שיטה זו.
 

אלון ילין, דויד סמינסקי, מיכאל פלאי, הנרי פרידמן, מאיה טפרברג ויעל רפאלי

חולים הלוקים בשאתות המערבות את חלל הצדר (pleura) הם בעלי תוחלת חיים קצרה. סיבת המוות העיקרית היא התפשטות השאת לצדר. טיפול הבחירה בחולים אלו אינו ברור.

המטרה במחקר הנוכחי היתה לבדוק האם טיפול אורי משולב הכולל ניתוח, כימותרפיה מקומית וחימום-יתר אפשרי הוא בטוח ויעיל בלוקים בשאתות עם פיזור צידרי.

נבדקו רטרוספקטיבית 43 חולים שעברו ניתוח עם זילוח צידרי כימותרפי בחימום-יתר. מרבית החולים לקו בשאתות בצדר או ההרת (thymus) עם פיזור בחלל הצדר. עשרים-וחמישה (25) חולים קיבלו טיפול אחר בעת כלשהי לפני הזילוח. במהלך הניתוח בוצעה כריתה לפי סוג השאת ומצב החולה. הזילוח בוצע באמצעות משאבה סיבובית, מתמר חום וציספלטינום במינון של 60-200 מ"ג.

הטמפרטורה התוך-צידרית בכל החולים היתה מעל 40 מ"צ. לא ניצפו בעיות המודינמיות או בעיות נשימה הקשורות לזילוח. לא היתה תמותה תוך-ניתוחית ולא רעילות המטולוגית, כילייתית או מערכתית. שלושה חולים נפטרו בתקופה הבתר-ניתוחית (7% תמותה) ו-14 לקו בסיבוכים, ברובם קלים. שיעור ההישרדות בחיים של כלל החולים לשנה אחד, שנתיים, שלוש וחמש שנים היה 78%, 72%, 50% ו-36%, בהתאמה. שיעור ההישרדות הגבוה ביותר ניצפה בחולים עם תימומה – 70% לאחר שלוש וחמש שנים, והנמוך ביותר ניצפה בחולים עם גרורות – 31% לשלוש שנים.

מבין 39 חולים שהיו במעקב לטווח קצר ובינוני (24 חיים ו-15 שנפטרו), ב-28 מהם (72%) לא ניצפתה הישנות של השאת בריאה או בצדר בצד המנותח.

המסקנות מהמחקר היו שניתוח עם זילוח כימותרפי בחימום-יתר ניתן לביצוע והוא בטוח יחסית. השיטה מעניקה סיכוי טוב להכחדה מקומית מלאה לטווח בינוני של שאתות עם מעורבות הצדר. בחולי תימומה עם פיזור צידרי מסתמן יתרון ריפויי על-פי שיטות טיפול אחרות. יש לבדוק בעתיד זילוח עם תרופות כימותרפיות אחרות כטיפול חד-תכשירי או רב-תכשירי.

פיטר סמוק, בוריס גורביץ, זהר דותן, דיב זבידה, דניאל גבע וטיבריו עזרי

המטרה במחקר הנוכחי היתה בדיקת המשמעות הקלינית ועלות בדיקות מעבדה ובדיקות עזר כסקר טרום-ניתוחי בחולים צעירים בבית-חולים ציבורי בישראל.

מתוך מטרה לברר את המשמעות הקלינית ביחס לעלות של בדיקות מעבדה ובדיקות עזר טרום-ניתוחיות בבית-חולים ציבורי בישראל, נסקרו תיקיהם של 300 חולים צעירים (18-40 שנה) שהוגדרו כ- ASA 1 על פי סולם סיכון ההרדמה של איגוד המרדימים האמריקאי (ASA). משמעות חיובית של בדיקות מעבדה ובדיקות עזר הוגדרה כשתוצאות הבדיקות הובילו לקביעת אבחנה חדשה, לעיכוב הניתוח או לדחייתו.

מתוך 300 חולים, בקרב 34 (11%) נמצאו בבדיקות מעבדה ובדיקות עזר טרום-ניתוחיות מימצאים פתולוגיים. בקרב 31 (91%) מהם נמצא קשר ישיר בין הבדיקה הפתולוגית לבין האנאמנזה או מימצאי הבדיקה הגופנית. אצל אף אחד מהחולים לא נמצאה יותר מבדיקה פתולוגית אחת.

מכלל 300 החולים, בשלושה חולים בלבד נקבעה אבחנה שלא היתה ידועה, ומתוכם לחולה אחד בלבד היתה האבחנה שנקבעה בעלת משמעות קלינית.

העלות הכוללת של בדיקות המעבדה ובדיקות העזר הטרום-ניתוחיות לחולים שנכללו בעבודה היתה 114,000 ש"ח.

ניתן היה לחסוך מעלות זו 104,000 (93%) לו היו נמנעים מביצוע בדיקות קדם-ניתוחיות לחולים ללא אנאמנזה או מימצאים בבדיקה הגופנית. אנו סבורים שניתן להימנע מביצוע בדיקות קדם-ניתוחיות בקבוצת החולים הצעירים עד גיל 40 שנה ללא אנאמנזה או מימצאים בבדיקה הגופנית, הזקוקים לניתוחים קטנים, זאת מבלי לחשוף אותם לסיכון נוסף.

רפאל נגלר

ההסתייעות בשיטת הניתוח הפתוחה, שבה מקובעים במדויק שברי עצמות הפנים באמצעות פלטות וברגים מסוגים שונים, פותחה במחצית השנייה של שנות השישים. על השיטה דווח לראשונה במחקרים מבוקרים בדגם חיה בלסת תחתונה מדולדלת (mandibular atrophy) על-ידי Luhr בשנת 1970 ועל-ידי Spiessl וחב' בשנת 1971. עם זאת, למרות שחלפו מאז למעלה מ-30 שנה, מצא לנכון Guerrissi להצהיר במאמרו שפורסם לאחרונה, ש"הטיפול המתאים בשברי עצם הלסת התחתונה בשיטה סגורה או פתוחה הוא נושא ששנוי עדיין במחלוקת מתמדת". מאמרם של שלומי וחב' מחזק קביעה וחשיבותו בשלושה היבטים:

1.    נחשף בפני הקוראים אחד האתגרים הטיפוליים המורכבים המזומנים למנתח פה ולסת המטפל בשברי עצמות הפנים.

2.    מוצג הניסיון שנצבר באחד המרכזים הגדולים בישראל, שבו מטופלים שברים מסוג זה בסידרה גדולה יחסית של מטופלים (כ-23 מטופלים).

3.    במאמר מודגשת נקודה מרכזית של התלבטות טיפול בתחום זה – מתי לנקוט בטיפול שמרני בשיטה הסגורה ומתי בטיפול חודרני בשיטה הפתוחה.

שמואל עברון, אוסקר סדן, טיבריו עזרי ומרק גלזרמן

תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (תכח"נ) (AIDS) פרצה לפני כעשרים שנה, אך למרות זאת היא ממשיכה להתקדם לקראת פנדמיה. מעל 50 מיליון בני-אדם נדבקו במחלה ו-20 מיליון נפטרו ממנה. שני שלישים מכלל 36 מיליון הנשים של נגיף הכשל החיסוני הנרכש (HIV) (נכח"נ) מצויים באפריקה.

במדינת ישראל דווח עד דצמבר 2000 על 2,843 נשאים ו-165 חולים. אולם מספר הנשאים הוא ככל הנראה גדול יותר.

בהנחה שמספר הנשאים ימשיך לעלות, יש לצפות למספר גובר והולך של נשאיות נכח"נ הרות המגיעות לחדרי הניתוח או לחדרי הלידה. על המילדים, המרדימים והמנתחים להיות מודעים למחלה ולהכירה היטב, על-מנת להיות מודעים לכל השלכותיה על שיטות ההרדמה וליחסי-הגומלין בין חומרי ההרדמה לתרופות הניתנות לחולות אלה.

כמו-כן, מידע לגישות הטיפוליות החדשות כלפי יולדות, המבוססות על המיטען הנגיפי ודרגת החיסון של נשאיות נכח"נ או החולות בתכח"נ החיוני להפחתת שיעור ההדבקה. על הצוות הרפואי המטפל מוטלת האחריות לבצע הליכים טיפוליים בצורה בטוחה, תוך נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים.