אייל יצחיאק

המחלקה לנירוכירורגיה, בית החולים האוניברסיטאי של הדסה.

הטיפול בקרינה נחשב זה מכבר כקו הטיפול הראשון בחולה עם לחץ מגרורה על חוט השידרה. מתן טיפול זה התבסס על סדרות של פרשות חולים שהוצגו בעבודות משנות השמונים של המאה הקודמת, אשר הראו שאין יתרון בטיפול בחולים אלו בניתוח ובקרינה לעומת הטיפול בקרינה בלבד. הטיפול בניתוח נשמר רק למצבי חירום, כאשר הטיפול בקרינה נכשל. הניתוח המקובל בתקופה זו היה כריתה של קשת החוליה (למינקטומיה), בעוד שהרוב המכריע של גרורות לעמוד השידרה פוגעות בגוף החוליה או בפדיקל. כפועל יוצא מכך, ניתוח זה לא רק שלא שיחרר את הלחץ מחוט השידרה, אלא גרם לפגיעה בחלק היחיד בחוליה שלא נפגע מהשאת (Tumor) – חלק שהיווה מרכיב עיקרי בשמירה על יציבות עמוד השידרה. כך תרם ניתוח כזה להתפתחות של חוסר יציבות בעמוד השידרה, להיווצרות קיפוזיס מקומי ולהגברת הלחץ על חוט השידרה.

דודו דגן¹, הדר מרום¹, יצחק קרייס^1,2 

¹צה"ל, חיל הרפואה,²המחלקה לרפואה צבאית, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים

ביום ה-8 בנובמבר 2013, פקדה את איי הפיליפינים סופת טייפון רבת עוצמה שזכתה לכינוי "יולנדה" וזרעה הרס רב. דווח על כ-4,000 הרוגים ועוד 1,600 נעדרים, כמיליון בתים הרוסים וכ-4,000,000 תושבים שנותרו ללא קורת גג. הסופה הוגדרה על ידי התושבים כחזקה ביותר אי פעם.

דן לוי פבר¹ , משה לפידות¹ , עמי נויברגר² , מיכאל אורלובסקי¹, ליאל אנסון בסט¹, רן קרמר¹

¹המחלקה לכירורגיה של בית החזה, רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה, ²היחידה למחלות זיהומיות, רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה

נוקרדיאזיס היא מחלה זיהומית נדירה הנגרמת על ידי חיידק ממין הנוקרדיה וגורמת לתחלואה ולתמותה ניכרות. אנו מדווחים במאמר זה על שתי פרשות חולים לא אופייניות של נוקרדיאזיס בחולים צעירים ללא דיכוי חיסוני. החולה הראשון נדבק בתת המין נוקרדיה Farcinica, והמחלה התבטאה בזיהום של הריאות ודופן בית החזה. החולה השני נדבק בתת המין נוקרדיה Asiaticum ולקה, בנוסף לזיהום בריאות, בזיהום המיצר הקדמי עם מאפייני דימות של שאת. חולים אלה משקפים את הצורך באבחנה מבדלת רחבה בזמן חקירת מימצאים בבית החזה, שתובא בה בחשבון אפשרות של זיהום בנוקרדיה.

יובל רווה¹, עמר בונה²

¹היחידה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, ²המחלקה לפסיכיאטריה, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה

הערכת אובדנות מהווה חלק משמעותי מתחום העיסוק הפסיכיאטרי. המטרה בהערכה זו היא הפחתה בתחלואה ובתמותה כתוצאה מניסיונות אובדניים. הערכת אובדנות היא מאתגרת, מאחר שמחד גיסא לא קיימים כלי ניבוי קליניים או מעבדתיים מספקים לבחינת מידת הסיכון, ומאידך גיסא לעיתים הנבדק אף מסתיר ומטשטש את כוונותיו. לעיתים גם בדיקות פסיכיאטריות קפדניות נשנות אינן מצביעות על גורמי סיכון מובהקים, למרות שהנבדק נמצא בסיכון אובדני משמעותי. לנוכח זאת, על הקלינאי המעריך לשמור על רמת חשד גבוהה ולפעול בהתאם.

במאמר זה אנו מציגים פרשת חולה צעיר אשר ביצע מספר ניסיונות אובדניים חמורים שהעמידו את בריאותו ואת חייו בסכנה. בהיעדר גורמי סיכון בולטים, ובהיעדר שיתוף פעולה בהערכה הפסיכיאטרית, אבחון וטיפול הולמים בחולה זה היוו אתגר קליני משמעותי. בחרנו להציג פרשת חולה זה, על מנת לשוב ולהדגיש את הקושי והמורכבות הכרוכים בהערכת אובדנות מחד גיסא, ועל מנת להדגיש את הצורך והחשיבות בשמירה על רמת חשד גבוהה מאידך גיסא.

אור זהבי^*1, נועה סילבצקי*¹, דוד רווה², רותי הנשקה-בר-מאיר¹, עמוס ינון³, שושנה זווין¹

¹מחלקה פנימית ב', ²היחידה למחלות זיהומיות ³והאגף לרפואה פנימית, המרכז הרפואי שערי צדק, מסונף לפקולטה לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים

* מחברים אלה תרמו באופן שווה לכתיבת המאמר.

רקע: במחלקות פנימיות רבות בישראל נפתחו יחידות ניטור שעלות הפעלתן פחותה מיחידות לטיפול נמרץ, אולם אין מידע על תרומתן להישרדות. המטרה במחקרנו היא לקבוע את תוצאות האשפוז של חולים שטופלו במהלך אשפוזם ביחידת ניטור בהשוואה לקבוצת בקרה.

שיטות: המחקר כלל חולים עוקבים ששהו במהלך אשפוזם ביחידת ניטור בתקופה של כחמישה חודשים. קבוצת הבקרה כללה חולים שאושפזו במחלקות פנימיות עם התאמה (Matching) על פי מין, גיל ± 10 שנים וכן/לא מונשם. המשתנה העיקרי שנמדד היה שיעור ההישרדות ב-28 יום לאשפוז, והמשתנה המשני היה משך האשפוז.

תוצאות: בתקופת המחקר נכללו 100 חולים שטופלו במהלך האשפוז ביחידת ניטור, ו-100 חולים בקבוצת הבקרה שטופלו במחלקה פנימית בלבד. נצפו מספר הבדלים בין הקבוצות: ביחידת הניטור שיעור גדול יותר של חולים נזקק בזמן הגעתו לתמיכה נשימתית כלשהי (83/94, 82%) לעומת קבוצת הבקרה (72/99, 72%) (p<0.05), ובחולים שאושפזו ביחידת ניטור היה שיעור גבוה יותר של אי ספיקת כליות כרונית וחדה, בהתאמה (23% ביחידת ניטור לעומת 8% בקבוצת הבקרה, p<0.05, ו- 20% ביחידת ניטור לעומת 10% בקבוצת הבקרה, p<0.05). מנגד, בחולי קבוצת הבקרה היה שיעור גבוה יותר של חולים עם מדד גלזגו 5-3 (10% ביחידת ניטור לעומת 20% בקבוצת הבקרה, p<0.05). למרות הבדלים אלה, לא היה הבדל בשיעור התמותה המנובא על פי מדד MPM (Mortality Probability Model). למרות זאת, שיעור ההישרדות של החולים ששהו ביחידת הניטור היה גדול יותר (76/100, 76%) מזה של קבוצת הבקרה (64/100, 64%) (P<0.05). לעומת זאת, משך האשפוז של החולים שטופלו ביחידת הניטור היה ארוך יותר (20±42) מזה של קבוצת הבקרה (29±27) (p<0.05).

מסקנה: יחידת ניטור במחלקה פנימית עשויה לתרום לשיעורי ההבראה של חולים. יש מקום למחקר נוסף לזיהוי חולים/מחלות המפיקים תועלת מיוחדת מיחידת הניטור.
 

חבצלת ירדן-בילבסקי^1,2, שי אשכנזי^1,2

¹המחלקה לרפואת ילדים א', מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

פרסום מאמרים רפואיים מהווה אבן בסיס בהתקדמות מדע הרפואה. הכתיבה המדעית מהווה כלי חשוב המיועד לשיתוף ידע וניסיון, ובנוסף היא משרתת תהליך של סיעור מוחות מדעי ועיוני. בעולם המודרני הממוחשב, אשר בו שיתוף ידע הוא מטבע עובר לסוחר, מהווים פרסומים אלה בסיס להבנת מנגנוני מחלות ולקידום אבחון וטיפול בחולים.

¹היחידה למחלות זיהומיות, מרכז רפואי רבין, בילינסון, פתח תקווה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ³היחידה למניעה ובקרה של זיהומים, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ⁴היחידה למחלות זיהומיות, המרכז הרפואי מאיר, כפר סבא, ⁵מחלקה פנימית ה', מרכז רפואי רבין, בילינסון, פתח תקווה

מטרה: להעריך את ההיענות לקריטריונים לאשפוז וניהול הטיפול בחולים המאושפזים עם שפעת 2009 A/H1N1 מתועדת, בתקופה שבה ניתנו הנחיות ארציות לאבחון, אשפוז וטיפול חולים עם שפעת פנדמית.

שיטות: נערך מחקר עוקבה רטרוספקטיבי שכלל את כלל החולים המבוגרים עם שפעת A/H1N1 מוכחת במעבדה שנרכשה בקהילה, אשר אושפזו בשלושה בתי חולים בישראל בין התאריכים 22.7.2009-15.2.2010. איסוף המידע נעשה מתוך הרשומות הרפואיות בצורה אחידה בשלושת בתי החולים. השווינו בין בתי החולים מבחינת נתוני הרקע של החולים, חומרת שפעת והימצאות סיבוכים בהגעה לאשפוז, ניהול החולה בבית החולים ותוצאות. ביצענו תבחיני כי בריבוע ANOVA ו-Kruskal-Wallis להשוואה בין בתי החולים.

תוצאות: נכללו במחקר 496 חולים עם שפעת A/H1N1 מתועדת. הגיל הממוצע היה 44 שנים. נצפו מעט הבדלים במאפייני הרקע של החולים. הבדלים משמעותיים נצפו בתסמיני וסימני שפעת וסיבוכים בעת הגעתם לאשפוז, כולל דרגת חום, תסמינים נשימתיים, היפוקסיה, דלקת ריאות, וחומרת מחלה (p <0.05 עבור כולם). נמצאו הבדלים במתן ותזמון טיפול באוסלטמיוויר, הניתן ל-79.5% (154/194) מהחולים בבית חולים אחד ול-98.9% (176/178) בבית חולים אחר. טיפול אנטיביוטי היה שכיח בשלושת בתי החולים (סה"כ 71% [351/496] מהחולים), אך נמצאו הבדלים בין בתי החולים מבחינת סוג האנטיביוטיקה. היחס בין רופאים מומחים למחלות זיהומיות למספר מיטות בבית החולים נע בין 0 ל-0.35 ל-100 מיטות.

מסקנות: הובחנה שונות משמעותית בין בתי החולים בניהול של חולים המאושפזים עם שפעת A/H1N1 2009, מבחינת מאפייני החולים שאושפזו והטיפול בהם. זאת למרות הנחיות ארציות לניהול אחיד של חולי שפעת פנדמית.

היחידה להתעוררות והשהייה בתר הרדמה, החטיבה לאורתופדיה והמחלקה לנירוכירורגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, והפקולטה לרפואה על שם סאקלר, אוניברסיטת תל אביב 

מטרות: עבודה זו נועדה להעריך את התגובה הסובייקטיבית של חולים לאחר הרדמה וניתוח שנשארו ביחידה להתעוררות והשהייה בתר הרדמה יותר מן הנדרש, בשל סיבות מנהלתיות בבית חולים שלישוני.

שיטות: במהלך תקופה של 18 חודשים נערכו ראיונות לחולים שהסכימו להתראיין. אוכלוסיית המחקר כללה שתי קבוצות: קבוצת מחקר, שכללה חולים שנשארו ביחידה להתעוררות והשהייה בתר הרדמה (ילוב"ה) מעל כפליים הזמן המרבי הנדרש להתאוששות מסיבות רפואיות (ארבע שעות), בשל מחסור במיטת אשפוז פנויה במחלקת האם, וקבוצת בקרה של חולים ששוחררו מהילוב"ה תוך פרק זמן הקצר מארבע שעות. השאלות נבחרו משלל שאלונים גנריים או מכווני מצב שעברו תיקוף.

תוצאות: רואיינו 67 חולים ששהו יותר מארבע שעות בילוב"ה ו-63 חולים ששהו פחות מארבע שעות בתקופת המעקב. מירב החולים השתייכו למחלקה לנירוכירורגיה. החולים בקבוצת המחקר הושהו בממוצע 5.8±14.2 שעות (טווח 30-1.5 שעות), קבוצת הבקרה שהתה 0.8±2.0 שעות (P<0.05). לא נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות מבחינת גילים, מגדר, זמן הניתוח או ניקוד הכאב הבתר ניתוחי. רמת אי שביעות הרצון עקב חוסר עצמאות הייתה גבוהה יותר ושיעור שביעות הרצון היה נמוך יותר באופן מובהק בחולים ששהו >12 שעות בילוב"ה בהשוואה לאלה ששהו 12-4 שעות (P<0.05). אלה האחרונים אף העריכו את מקצועיות הרופאים בילוב"ה בשיעור נמוך יותר (בכ-15%) מהראשונים. ביקורת זו לא נמצאה מופנית כלפי המוסד או המנתח. ככלל, קבוצת המחקר הביעה רמת שביעות רצון מההשהיה הממושכת הנמוכה פי 2.3 מקבוצת הבקרה (P<0.05).

מסקנות: תפוסת יתר במחלקות אשפוז גורמת לעיכוב בשחרור חולים מילוב"ה. שהות ממושכת בילוב"ה מחייבת תשומת לב רפואית, סיעודית ומנהלית, על מנת לשכך את נרגנות החולה ואי שביעות רצונו. חולה נרגן עלול להביא להסחת הדעת של הצוות הרפואי ולהפריע במתן טיפול מיטבי לכלל החולים בילוב"ה.

ולדימיר קרבצוב^1,2, דן  סרנגה³, דבורה קדרון^1,2 

¹המכון לפתולוגיה, בית חולים מאיר, כפר סבא, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³שירותי בריאות כללית

רקע: שברים בעצם הירך הקריבנית (Proxymal) נפוצים בקרב האוכלוסייה המבוגרת. הם גורמים לתחלואה ולתמותה ניכרים. זיהוי גורמים אטיולוגיים ופתוגנטיים עשוי לסייע במניעת השברים ובהפחתת שכיחותם. יש סברה ששינויים במיפרק הירך הנובעים מדלקת מיפרקים ניוונית  (שינויים אוסטאוארתריטיים), נמצאים בשכיחות נמוכה בקרב חולים עם שבר בראש עצם הירך וייתכן שהם אף מגנים מפני שברים. אולם פורסמו עבודות שנתוניהן אינם תומכים בכך.

המטרה במחקרנו הנוכחי הייתה בדיקת הקשר בין שינויים במיפרק הירך על רקע דלקת מיפרקים ניוונית לבין שברים בצוואר הירך, על פי מדדים רנטגניים והיסטולוגיים.

שיטות: אוכלוסיית המחקר כללה 41 חולים בגיל 93-61 שנים,  עם שבר בצוואר עצם הירך, אשר עברו ניתוח להחלפת ראש עצם הירך בתותב. המדדים הרדיוגרפיים לאוסטאוארתריטיס כללו היצרות המרווח המיפרקי, קיום טרשת תת כונדראלית (Sub-chondral sclerosis), עיוות (Deformation) בראש הירך, הימצאות כיסות (Cysts) תת כונדראליות ונוכחות אוסטאופיטים.

תוצאות: שינויים  ברנטגן, לרוב קלים, המעידים על דלקת מיפרקים ניוונית, נמצאו בקרב 22 חולים (54%). לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין נשים לגברים וכן בין קבוצות הגיל השונות. 

הבדיקה ההיסטולוגית כללה מדידת עובי הסחוס. נרשמו גם טרשת תת כונדראלית וכיסות בעצם. שינויים קלים מדלקת מיפרקים ניוונית, לרוב בצורת לייפת תת כונדראלית,  נמצאו ב-78% מהחולים. בנוסף חלו שינויים מדלקת מיפרקים ניוונית בראש הירך.

דיון ומסקנות: שכיחות השינויים הנובעים מדלקת מיפרקים ניוונית בקבוצת המחקר הייתה דומה לאלה שהודגמו בצילומי רנטגן באוכלוסייה הכללית. מימצאים אלו מחזקים את הטענה, כי שברים בצוואר עצם הירך אינם קשורים לנוכחות שינויים במיפרק הנובעים מדלקת מיפרקים ניוונית (שינויים אוסטאוארתריטיים).

ולדיסלב ליטצ'בסקי¹, שלומי פרץ², איריס ברשק^3,4, איגנט שורץ³

¹היחידה למחלות זיהומיות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²המחלקה לנירולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ³המכון לפתולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ⁴הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*דיון קליני-פתולוגי זה נערך במסגרת הישיבה השבועית של החטיבה הפנימית במרכז הרפואי שיבא, תל השומר.

מחברת מכותבת:

איריס ברשק

המכון לפתולוגיה

בית החולים תל השומר

רמת גן

חולת מיאסתניה גרביס המקבלת טיפול, התקבלה לאשפוז עם אי ספיקת נשימה שהחמירה עד לפטירת החולה. בנתיחה נמצא זיהום מפושט עקב זחל נמטודה טפילית מסוג סטרונגלואידס — Strongyloides stercoralis.

אריה אוליבן¹, רחל נווה¹, דליה חסון-גלעד², אדם ברוך³

¹הפקולטה לרפואה, טכניון, חיפה, ²הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה, ³המחלקה למדעי המחשב, מכללת תל-חי

הקדמה: מקרים קליניים המוצגים במערכת ממוחשבת ("מטופלים וירטואליים", מו"ר) מאפשרים לתרגל ולבחון ידע, חשיבה קלינית, וכן כישורי החלטה והנמקה של סטודנטים לרפואה במגוון מצבי מחלה. עם זאת, חשוב לבחון כיצד תופסים הסטודנטים את שילוב תוכנת מו"ר בהוראה ובהערכה, כדי שכלי זה יוטמע במערכת הלימודים. בעבודה זו, בחנו את תפיסותיהם של סטנטים לרפואה לגבי היבטים שונים של תוכנת מו"ר שפותחה בפקולטה לרפואה של הטכניון. תוכנה זו מאפשרת שיחה חופשית (בכתב) עם המו"ר לצורך לקיחת אנמנזה וציון מימצאים שיש לחפש בבדיקה הגופנית. נוסף לכך היא מאפשרת להציג תמונות וסרטונים, להשמיע קולות לב ונשימה, ולהזמין בדיקות מעבדה, בדיקות דימות וכדומה. התוכנה עוצבה כך שתאפשר לימוד עצמי ותרגול "החולים", תוך קבלת משוב מיידי על הביצועים בזמן ובמקום המתאימים ללומד.

שיטות: לאחר שימוש בתוכנה ככלי לתרגול מגוון מקרי מו"ר והערכת הביצוע בעזרת התוכנה בבחינת סיום קורס מבוא לרפואה קלינית, התבקשו הסטודנטים לענות על שאלונים כדי לקבל את חוות דעתם ותפיסותיהם את שיטת התרגול וההערכה החדשים.

תוצאות: רוב הסטודנטים (יותר מ-95%) הסכימו באופן מלא או חלקי, כי למדו באמצעות תוכנת התרגול גישה למקרים קליניים שלא נחשפו אליהם די הצורך במהלך הקורס, ושהתוכנה סייעה להם לשנן את האבחנה המבדלת ולשפר את ידיעותיהם וניסיונם הקליני. כמו כן, הסטודנטים הסכימו כי התוכנה מלמדת ומתרגלת גישה לחולה וחשיבה קלינית. שיעור דומה הסכימו בצורה מלאה או חלקית כי תוכנת הבחינה בוחנת באופן הוגן ואובייקטיבי את דרישות הקורס, כמו גם הבנה קלינית.

דיון וסיכום: מהתשובות לשאלונים עולה, כי תוכנת מו"ר אינטרנטית מקובלת מאוד על הסטודנטים כאמצעי לתרגול ובחינה. מאידך, סטודנטים רבים מצפים להערכה גם ליד מיטת החולה, בכדי להשלים היבטים שלא ניתן להעריכם באמצעות תוכנת מחשב.

פלטיאל וינר,  טטיאנה נוביצקי , דרור וינר, מרינלה בקרמן

המחלקה לרפואה פנימית א', מרכז רפואי הלל יפה, חדרה, ¹מרכ"ח – מחלת ריאות כרונית מחסימה. ²שלר"א – שילוב לייפת ריאות ונפחת 

רקע: התסמונת של נפחת, בעיקר באונות העליונות של הריאה, ולייפת אינטרסטיציאלית של בסיסי הריאות, הוכרה בשנים האחרונות כתסמונת סגולית ואף קיבלה את השם "שילוב לייפת ריאות ונפחת". האבחנה מתבססת על המימצאים בריאות בבדיקת טומוגרפיה של בית החזה עם דרגת הפרדה (רזולוציה) גבוהה. מטרה: לחקור את הקשר בין תלונותיהם, ובעיקר תפיסת קוצר הנשימה וכושר תפקודם של חולי מחלת ריאות כרונית מחסימה (COPD) עם שילוב לייפת ריאות ונפחת לעומת חולי COPD עם נפחת בלבד.

חולים ושיטות: גויסו 14 חולים שאובחנו כחולי COPD עם הקריטריונים לתסמונת שילוב לייפת ריאות ונפחת, ובנוסף 16 חולי COPD עם נפחת בלבד. כל החולים עברו בדיקות תפקודי ריאות מלאים ותבחין פעפוע של CO, מבחן מרחק הליכה במשך 6 ד', חוזק שרירי השאיפה, הערכת תפיסת קוצר הנשימה של החולה, מדד קוצר נשימה בסיסי ((BDI והערכת איכות חיים.

תוצאות: חולי שילוב לייפת ריאות ונפחת היו מעט צעירים יותר עם אנמנזה דומה של עישון ועם הפרעת חסימה קלה יותר (p<0.05), RV ו-FRC קטנים יותר (p<0.01) ופעפוע CO קטנה יותר (p<0.05) בהשוואה לחולים עם נפחת בלבד. למרות דרגת הצרות סימפונות קלה יותר, מרחק ההליכה במשך 6 דקות היה משמעותית קטן יותר בחולי השלר"א. חוזק שרירי השאיפה היה דומה בשתי הקבוצות. תפיסת קוצר הנשימה הן במנוחה והן במאמץ, הייתה גבוהה יותר בחולי השלר"א, ומימצא דומה עלה  בבדיקת ה-BDI (מדד קוצר נשימה בסיסי). איכות החיים נמצאה ירודה יותר בחולי תסמונת שילוב לייפת ריאות ונפחת.

מסקנות: תסמונת שילוב לייפת ריאות ונפחת המתבססת על המימצאים בריאות המודגמים בטומוגרפיה ברזולוציה גבוהה של בית החזה, היא תסמונת ייחודית המתאפיינת בתפקודי ריאה שמורים יותר, בפעפוע CO ירוד מאוד, ביכולת תפקוד ירודה, בקוצר נשימה בולט ובאיכות חיים ירודה.

לקריאת המאמר מאת אילן אשר, דניאל אלבירט, קרן מחלב-גורי, שירה רוזנברג בצלאל, בן ורנר וזאב שטגר. "הרפואה" – כרך 152 חוב' 4, אפריל 2013

אילן אשר, דניאל אלבירט, קרן מחלב-גורי, שירה רוזנברג בצלאל, בן ורנר, זאב שטגר

מחלקה פנימית ב' והמערך לאלרגיה אימונולוגיה ואיידס, מרכז רפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

הקדמה: מחלת האיידס בשנים האחרונות משנה את פניה ואינה עוד מחלת צעירים, בשל יעילות הטיפול האנטי-רטרו-נגיפי, המאריך את חיי החולים, ובשל אבחנות חדשות הנעשות בגיל מבוגר (מעל גיל 50 שנה). על כן, חולים רבים המטופלים כיום במרכזי האיידס הם מבוגרים.

מטרת המחקר: קביעת שיעור החולים המאובחנים לראשונה בגיל מבוגר כנשאי HIV או חולי איידס ולאפיין קבוצה זו מבחינה דמוגרפית, קלינית ואימונולוגית בהשוואה לחולים המאובחנים בגיל צעיר (מתחת גיל 50 שנה).

שיטות: מחקר רטרוספקטיבי חד מרכזי בשנים 2009-2004, שהוכללו בו 282 חולים עם אבחנה חדשה של נשאות HIV או מחלת איידס במרכז הרפואי קפלן, מתוכם 62 (22%) חולים מעל גיל 50 שנה. במחקר נבדקו ההבדלים הדמוגרפיים, האימונולוגיים והקליניים בין קבוצת החולים המבוגרת לצעירה.

תוצאות: הגיל הממוצע של כל החולים החדשים במועד האבחנה היה 15.7±39 (טווח 18-88 שנים). גיל החולים במועד האבחון עלה לאורך שנות המחקר.  במקביל, שיעור החולים החדשים המבוגרים עלה בהדרגה לאורך שנות המחקר. לעומת החולים הצעירים, קבוצת הגיל המבוגר התאפיינה בשיעור גבוה יותר של גברים לעומת נשים ובשיעור מופחת של חולים שנדבקו מיחסים הומוסקסואליים. לחולים המבוגרים היו ערכי CD4  נמוכים יותר ועומס נגיפי גבוה יותר במועד האבחון. החולים המבוגרים לוקחים הטיפול היטב, אך השיפור האימונולוגי שלהם אינו שלם ורבים נשארים עם דיכוי חיסוני משמעותי.

מסקנות: שיעור החולים המבוגרים החיים עם נגיף ה-HIV-1 בישראל, כמו במדינות המערב,  עולה והולך. יש לפתח, לכן, תוכניות מניעה, הסברה, סיקור ואיתור ייחודיים לקבוצת גיל זו, ולהיערך לשינוי בגיל החולים המטופלים במרכזי האיידס בישראל. 

ויקטוריה רוטשילד, קרן אולשטיין-פופס, שלמה מעין

המרכז לרפואת איידס, המרכז האוניברסיטאי הדסה, ירושלים



מאמר זה מוקדש לזכרו של ד"ר סרגיי שולמן, שהשתתף באופן פעיל במחקר.

רקע: הארכת תוחלת החיים של נשאי  HIVהעלתה את חשיבות התפתחותן של מחלות כרוניות. בנשאים קיים סיכון מוגבר למחלה קרדיווסקולארית. בנוסף, אוכלוסיית הנשאים מתבגרת, ולגורמי הסיכון הנרכשים כתוצאה מזיהום HIV מתווספים גורמי זמן שמעלים את השכיחות של גורמי סיכון קלאסיים למחלת לב.

שיטות: בעבודה זו, ערכנו סקר השוואתי תצפיתי לגורמי סיכון קרדיווסקולאריים בנשאים הנמצאים במעקב במרכז לרפואת איידס בהדסה. הערכת הסיכון הקרדיווסקולארי נעשתה באמצעות מודל Framingham.

תוצאות: בסקר הוכללו 150 מטופלים, כמחציתם ממוצא אתיופי. רוב המטופלים (90%) נחשפו לטיפול נוגד-נגיפים במשך 6.5 שנים בממוצע. רוב המטופלים (88%) דיווחו על היענות גבוה לטיפול תרופתי. הערכת גורמי סיכון קלאסיים למחלות קרדיווסקולאריות בקרב המטופלים העלתה שיעור דומה של יתר לחץ דם (18.5%), סוכרת (5.7%) ועישון (25%), בהשוואה לכלל האוכלוסייה בישראל (15%, 5.7% ו- 24%, בהתאמה). שיעור המעשנים בקרב מטופלים ממוצא אתיופי היה נמוך יותר (8%). שיעור של 20% מהמטופלים אובחנו כבעלי סיכון קרדיווסקולארי מוגבר. פילוח לפי מוצא הראה שיעור נמוך יותר של מטופלים ממוצא אתיופי עם סיכון גבוה ללב (11% בלבד). סיכון קרדיווסקולארי מוגבר נמצא במיתאם עם גורמי סיכון קלאסיים, כגון גיל, מין ויתר לחץ דם (p<0.05), אך לא עם עישון, ערכי CD4 או עומס נגיפי (p>0.5). תסמונת מטבולית אובחנה בקרב 13% מהמטופלים. 17% מהנכללים בסקר היו מועמדים לטיפול בדיסליפידמיה. הוספת זיהום ב-HIV כגורם סיכון קרדיווסקולארי נוסף, העלתה את שיעור הנשאים הזקוקים לטיפול בדיסליפידמיה, במיוחד בקרב אנשים עם סיכון קרדיווסקולארי נמוך.

מסקנות: בקרב נשאי HIV שמקבלים טיפול נוגד-נגיפים ממושך נמצאו גורמי סיכון קלאסיים למחלת לב כלילית, כגון יתר לחץ דם, סוכרת ועישון בשיעור דומה לכלל האוכלוסייה בישראל. עם זאת, שיעורי סיכון נמוכים למחלה קרדיווסקולארית נמצאו באוכלוסיית המטופלים ממוצא אתיופי.

נבו מרגלית¹, גל ברקאי², ענת קסלר³

¹המחלקה לנירוכירורגיה, מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³היחידה לנירואופתלמולוגיה, מחלקת עיניים, מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הקדמה: אבחון מוקדם של שאתות (Tumors) הלוחצות על מערכת הראייה הקדמית, אשר כוללת את עצבי הראייה ותצלובת הראייה (כיאזמה), ממלא תפקיד חשוב במניעת נזק תפקודי. קיים מיתאם ברור בין מידת הפגיעה בראייה לפני ניתוח לתוצאות הראייה לאחר ניתוח, כך שעיכוב בקביעת אבחנה המוביל להחמרה בתפקודי הראייה עלול לגרום לנזק בלתי הפיך.

מטרות: בחינת ניסיוננו ב-100 חולים עם מנינגיומות המערבות את מערכת הראייה הקדמית וקביעת הנחיות לביצוע בדיקת דימות מוקדמת בחולים עם הפרעות בראייה, על מנת למנוע עיכוב בקביעת אבחנה.

שיטות מחקר: העבודה נעשתה בצורה רטרוספקטיבית על ידי איסוף נתונים של 100 חולים עם מנינגיומה המערבת את מערכת הראייה הקדמית אשר נותחו בין השנים 2011-2003. התבססנו על גיליונות אשפוז, תיקי מירפאות חוץ ובדיקות עיניים מתחילת הופעות התלונות, וכן על בדיקות נוספות שבוצעו בקהילה.

תוצאות: בקרב 14 מטופלות נצפה עיכוב של שנה ויותר באבחון המנינגיומה. בקרב שלוש מהן האבחנה הראשונית שנקבעה הייתה ברקית (גלאוקומה), שלוש אובחנו עם ירוד (קטרקט), שתיים אובחנו עם צילחות (מיגרנות), ואילו בחמש חולות לא בוצע כל בירור במשך שנה ומעלה חרף תלונותיהן על הפרעת ראייה. בחולה אחת בוצעה בדיקת דימות של המוח, אך זו פורשה כתקינה.

לסיכום, עיכוב בקביעת אבחנה של מנינגיומה הלוחצת את עצבי הראייה אינו נדיר. על חולה המתלונן על ירידה בחדות הראייה אשר איננה מתוקנת על ידי משקפיים, עם עדות בבדיקה לאישון אפרנטי והפרעה בשדה הראייה, לעבור בדיקת דימות של המוח לשלילת תהליך תופס מקום. יש להפנותם לדימות של המוח גם אם בבדיקה שנערכה להם מאובחן ירוד (קטרקט), העשוי להסביר חלק מהירידה בחדות הראייה.