תוצאת חיפוש

בועז מושקוביץ, יקיר שגב, ולדימיר סופוב, ניר חורב, דויד גרושר, עופר נתיב

המח' לאורולוגיה, המח' לרפואה גרעינית, מרכז רפואי בני-ציון, חיפה

המטרה במחקר הייתה לבדוק באופן כמותי את השפעת ריסוק אבני כיליה בגישה מילעורית (ראכ"מ)¹ על תיפקוד כללי ומקומי של הכליות באמצעות סריקה כמותית של קליטת Tc-dimercaptosuccinic acid (DMSA) על-ידי הכיליה, תוך הסתייעות במכשיר טומוגרפיה מחשבית (Single Photon Emission Computerized Tomography-SPECT).

שבעים-ותישעה חולים מיועדים לראכ"מ עברו הערכה כמותית של קליטת Dimercaptosuccinic Acid (DMSA), מהם 42 (53%) גברים ו-37 (47%) נשים בגיל ממוצע של 47± 16. הערכות ראשוניות בוצעו לפני תהליך הראכ"מ, והמעקב בוצע לאורך 1.5-24 חודשים לאחר ביצוע הראכ"מ. מבין 79 החולים שעברו ראכ"מ בגישה לקוטב כיליה עליון או תחתון, ב-60 חולים (76%) חושב בנפרד תיפקוד הכליות המקומי של הקוטב השני באותה הכיליה.

לא ניצפה הבדל משמעותי סטטיסטית בין קליטת הכיליה לפני טיפול ראכ"מ ולאחריו (11.9%±5% לעומת 11.6%±5%; t=0.9, P=0.368, בהתאמה). נפח הכיליה המתפקד בכיליה שעברה טיפול היה ירוד במעט, מ-235 סמ"ק ±62 סמ"ק ל-224 סמ"ק ±59 סמ"ק (t=2.7, P=0.011). אחוז המנה המוזרקת למ"ל ריקמת כליה בכיליה שעברה טיפול לא נפגע באופן משמעותי סטטיסטית (0.051± 0.02 לעומת 0.053± 0.02; t=0.86, P=0.296). בהערכת תיפקוד כיליה מקומי בכיליה שעברה ריסוק ניצפתה ירידה משמעותית סטטיסטית בנפח הכיליה המתפקד באזור שעבר ראכ"מ (91 סמ"ק± 30 סמ"ק לעומת 82 סמ"ק± 27 סמ"ק; t=2.64, p=0.013). באשר לאחוז המנה המוזרקת לנפח כיליה, לא נמצא הבדל משמעותי סטטיסטית בין האזור שעבר טיפול בראכ"מ לאזור שלא עבר טיפול באותה כיליה (0.049± 0.02 לעומת 0.05± 0.02; t=0.693, P=0.494). תיפקוד הכיליה הנגדית נותר ללא שינוי (13.4%± 5.2% לעומת 13.6%± 4.8%; t=0.68, P=0.5).

לסיכום, למרות ירידה משמעותית סטטיסטית בנפח הכיליה המתפקד בכיליה שעברה ראכ"מ, לא ניצפתה כל ירידה באחוז החומר שעבר קליטה ובאחוז המנה המוזרקת לנפח ריקמת הכיליה. לפיכך, ראכ"מ אינו פוגע בתיפקוד הכיליה הכללי והמקומי בטווח הזמן הקצר. עם זאת, נדרש מחקר עם מעקב ארוך-טווח בחולים עם כיליה שעברה ראכ"מ.

_____________________________________

¹ ראכ"מ – ריסוק אבני כיליה בגישה מילעורית

ירון ניב, גליה ניב, זהר לוי, יונה ניב  

המכון לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אחד השינויים הבולטים בחלק מחולי השיטיון לקראת סוף חייהם הוא ההתנגדות לאכול. מכיוון שאכילה נתפשת בתרבות שלנו כהכרח בל  יגונה ומזון חשוב כ"אוויר לנשימה", מטפלים רבים סבורים כי יש להאכיל את חולה השיטיון גם כנגד רצונו.

במחקר זה ביקשנו ללמוד על דעותיהם של קשישים לגבי אפשרויות הזנה ופעולות דפואיות מתקדמות אם יחלו בשיטיון.

לשם כך חולק שאלון לתושבי דיור מוגן בני יותר מ-70 שנה. נכללו בשאלון פרטים דמוגרפיים, שאלות על הערכה עצמית ודירוג הנכלל במחקר על-פי סולם אנלוגי בנושאי ניידות, איכות-חיים, רמת תיפקוד, סבל מכאב, השתתפות באירועים, תמיכה משפחתית וסביבתית, פירוט מצבים הגרועים ממוות בעיני הנכללים ודירוג הסכמה אפשרית לביצוע פעולות מקיימות חיים בכל אחד משלבי השיטיון: החדרת גסטרוסטום אנדוסקופי,

הזנה דרך צינור, החייאה, הנשמה מלאכותית או ניתוח. הנכללים במחקר נשאלו אם הם מעונינים לכתוב צוואה המאפשרת התערבות טיפולית מוגדרת על-פי מצבי השיטיון, אשר תנחה את האפוטרופוס לצורך קבלת החלטות בעת הצורך.

חולקו 120 שאלונים והוחזרו 61 שאלוני שמולאו (היענות של 50.8%), מתוכם נכללו 47 נש'ם (77%). הגיל הממוצע היה 83 שנה. מאפייני רוב הנכללים במחקר היו אלמנות, מוצא אירופאי, חילוניים, בעלי מקצוע מנהלי והשכלה ממוצעת של 12 שנה. מעל 70% מהנכללים התנגדו להזנה ולביצוע פעולות מקיימות חיים בדרגות השיטיון הנמוכות, ולמעלה מ-80% התנגדו לכך בדרגות הגבוהות. תשעים-וחמישה אחוזים (95%) מהנכללים במחקר ביקשו לכתוב צוואה המפרטת הסכמה או אי-הסכמה להזנה ולפעולות רפואיות במצבי השיטיון השונים.

תוצאות המחקר הנוכחי מצביעות על רצונם של 95% מאוכלוסיית המתראיינים לכתוב צוואה שייכתב בה הטיפול העתידי במצבי שיטיון. נטיית ליבם של הנכללים במחקר היא לקבל תזונה ותמיכה רפואית מיקטית Minimal)) במצבי שיטיון שבהם הארכת חיים עלולה לגרום לסבל מיותר, הן לחולה והן לסובבים אותו.

דן אליאן, ויקטור גויטע

מכון הלב, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

לתרופות המעכבות את הקולטן גליקופרוטאין 2b3a תפקיד טיפולי מרכזי הן בחולים הלוקים בתיסמונת חדה של העורקים הכליליים והן באלו העוברים אנגיופלסטיה. הטיפול בתרופות אלו בדרך פומית ובהזרקה לתוך הווריד היה נושא למספר רב של מחקרים בהם נבדקה יעילות התרופות, ההבדלים בין הטיפולים והשפעתם על שיעור הסיבוכים הפקקתיים. במספר רב של מחקרים שנכללו בהם עשרות אלפי חולים נבדק בין השאר ההבדל הקליני בין התרופות, האם מוצדק הטיפול בהם בחולים עם אירוע כלילי חד והקשר שבין מתן התרופות לבין התערבות פולשנית מוקדמת.

חולים העוברים אנגיופלסטיה מפיקים תועלת רבה יותר מהטיפול בחוסמי הקולטן 2b3a בהשוואה לחולים שעברו אירוע כלילי חד. באלו האחרונים מומלצת התרופה כטיפול בחולים המוגדרים בסיכון גבוה, קרי חולים עם תעוקת בית-החזה שאינה מגיבה לטיפול, חולים עם דינמיקה בקע ST בתרשים האק"ג וחולים עם רמות טרופונין גבוהות.

הטיפול בחוסמי הקולטן 2b3a במהלך אנגיופלסטיה ובחולים שעברו אירוע כלילי חד, מפחית שיעורי תמותה ואוטם שריר הלב, אך מעלה שכיחות של דימומים.