תוצאת חיפוש

אסנת רזיאל¹, נאסר סקרן^1,2, דוד גויטיין^1,3

¹קבוצת אסיא מדיקל, מרכז רפואי אסותא, תל אביב, ²מחלקה לכירורגיה א', בית חולים העמק, עפולה והפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה, ³מחלקה לכירורגיה ג', מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מגפת ההשמנה הוכרה זה מכבר כבעיה עולמית. יותר משליש מהמבוגרים וכ-15% מן הילדים והמתבגרים מוגדרים כלוקים בהשמנת יתר. רשויות הבריאות בכל העולם מנסות להתמודד עם הבעיה בגישה רב תחומית, גם בהיבט המניעה וגם בהיבטים הטיפוליים. בחיפוש אחר הגורמים להשמנת יתר ולחוסר היכולת לשמור על המשקל, נחקר בשנים האחרונות הקשר בין הפרעות קשב וריכוז (ADHD) והשמנה. הקשר ניתן להסבר על פי שתי תיאוריות: הפרעות קשב וריכוז תורמות להשמנה בגלל האכילה האימפולסיבית, הקשר בין שתי התופעות מקורו במנגנון פסיכופתולוגי משותף.

הפרעות קשב וריכוז מופיעות לרוב בילדות וכוללות אימפולסיביות, מוסחות דעת והיפראקטיביות, וברוב הילדים הללו ממשיכות גם לחיים הבוגרים ומתבטאות בתסכול, חוסר ארגון, ותגובה רגשית גבוהה. הטיפול בהפרעות קשב מחייב לרוב שילוב של טיפול תרופתי לצד טיפול נפשי וסיוע גופני (כגון ריפוי בעיסוק), וכן הנחיה בנוגע לתזונה נכונה. לצד אלו, חשוב גם ייעוץ של גורם מקצועי המעריך את התמונה החברתית והמערכתית (פסיכולוג חינוכי/עובד סוציאלי).

רוב המחקרים על הקשר בין ADHD  והשמנת יתר התבצעו על אנשים שהגיעו לייעוץ לגבי השמנה, ונמצא ששיעור הפרעות הקשב אצלם גבוה משיעור ההפרעות בכלל האוכלוסייה (בילדים ובמבוגרים). אותם מטופלים עם השמנת יתר שטופלו בתרופות בהפרעת הקשב, הצליחו לרדת במשקל בצורה יעילה יותר. בנוסף נמצא, כי מנותחים בריאטריים בעלי הפרעת קשב וריכוז הקפידו פחות על ביקורי המעקב לאחר הניתוח.

נראה שהפתרון לבעיה הוא ראשית באבחון הפרעות הקשב בקרב הלוקים בהשמנת יתר, ובשלב השני על ידי טיפול קוגניטיבי התנהגותי שירתום את הפרעת הקשב לצרכים של הירידה במשקל, כגון זיהוי נקודות המשבר (שעמום, דכדוך, עיסוק באוכל) והסטת תשומת הלב לתהליכים בונים, כמו פעילות גופנית או פעילות אחרת שאיננה קשורה במזון.

משה מוק^2,1, לנה קורץ^3,2, רונית רוט-חנניה¹, יעקב ממט²

¹היחידה לטיפול מיני וזוגי, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא, ²היחידה לאונקו-סקסולוגיה, מרכז רפואי לניאדו, נתניה, ³האגודה הישראלית למלחמה בסרטן, גבעתיים

למרות שמחלת הסרטן מהווה עדיין גורם מרכזי לתמותה במדינות המערב, הרי שבשנים האחרונות, לנוכח התקדמות בשיטות הטיפול, מחלת הסרטן הופכת למחלה כרונית עם שיעור מחלימים גדל והולך. מחלת הסרטן והטיפול בה משפיעים על חיי המטופל, בן או בת זוגו, והסובבים אותו. עקב המחלה והטיפולים (כימותרפיה, הקרנות וניתוחים), מדווחים קשיים בתפקוד בקרב חולים במישור האישי (ברמה הפיזיולוגית והמנטלית) ובמישור הבינאישי (קשיים בזוגיות, באינטימיות ובתפקוד המיני). בעיות בתפקוד המיני מזוהות ברוב חולי הסרטן, במיוחד בקרב חולות בסרטן הקשור למערכת הגינקולוגית ובקרב גברים עם סרטן אורולוגי. למרות השכיחות הגבוהה של ליקויים בתפקוד מיני בקרב החולים האונקולוגיים, ממד זה אינו זוכה להתייחסות מקצועית וטיפולית הולמת מצד הצוות המטפל. בנוסף, החולים עצמם לרוב אינם מודעים, ואינם מקבלים מידע מספק לגבי הקשיים שהם חווים בתחום המיני ודרכי הטיפול האפשריות. מערך ההתערבות האונקו-סקסולוגי מאגד בתוכו אנשי צוות טיפוליים מדיסיפלינות שונות (רופאים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים מיניים וזוגיים, אחיות אונקולוגיות וכדו') – המתמחים במתן מענה אינפורמטיבי וטיפולי מותאם בתחום המיני והזוגי, הן לחולי הסרטן והן לבני זוגם. יש צורך להגביר את המודעות בקרב רופאים, אחיות ואנשי מקצוע אחרים המעניקים טיפול לחולי סרטן ביחס לקשיים בתפקוד מיני של חולים אלו, ולהכשיר צוותים מיוחדים במרפאות לאונקולוגיה, על מנת שיוכלו לספק טיפול הולם ומותאם בתחום התפקוד המיני, וכדי לשפר ולקדם את איכות חייהם של החולים.
 

אלדר כרמל¹, ריקי טייטלבאום-סויד², ללה מיגירוב¹, מינקה הילדסהיימר², יונה קרוננברג¹

המח' לרפואת אף אוזן וגרון וניתוחי ראש צוואר¹ והמכון להפרעות שמיעה ודיבור², מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

שתל שבלול הוא טיפול מקובל לשיקום שמיעה במטופלים עם ליקוי שמיעה תחושתי עצבי דו-צדדי בדרגה חמורה עד עמוקה. בשנים האחרונות פורסם מספר גדל והולך של מחקרים המצביעים על יתרונות בהשתלה דו-צדדית לעומת חד-צדדית.

במאמר זה מדווח על 15 מושתלים, ילדים ומבוגרים, אשר עברו ניתוח שתל שבלול דו-צדדי. תוצאות מבחני תפיסת הדיבור מצביעים על תועלת לשמיעה בהשתלה דו-צדדית לעומת חד-צדדית, בעיקר במבחני תפיסת דיבור על רקע רעש.

ברוך ברנר, עופר פרים, אהרון סולקס

המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח-תקוה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הטיפול בשאת ממאירה ממוקמת של הוושט (שממ"ו) שנוי במחלוקת. הגישות הטיפוליות למחלה כוללות ניתוח או קרינה בלבד. קרינה טרום-ניתוחית או בתר-ניתוחית, כימותרפיה טרום-ניתוחית או בתר-ניתוחית וכימותרפיה-קרינה משולבת, כטיפול מוגדר (דפיניטיבי) או כטיפול טרום-ניתוחי. סוג הטיפול שהחולה מקבל במציאות היומיומית תלוי במקרים רבים בתחום מומחיותו של הרופא המטפל (כירורגיה, אונקולוגיה, וכדומה). היישום של גישות טיפוליות שונות בחולי שממ"ו מעיד בראש ובראשונה על מיעוט מידע ממחקרים מבוקרים, וכן על תוצאות ירודות של הטיפול הנוכחי.

למרות כל האמור לעיל, המידע שהצטבר עד כה מראה כי ניתוח או מישלב טיפולי כימותרפיה-קרינה הן שתי החלופות הטיפוליות במחלה זו, ואילו שילובן, טיפול כימותרפיה-קרינה טרום-ניתוחי, לא הוכח כבעל יתרון הישרדותי על-פני כל אחת מהן בנפרד, ולכן נחשב טיפול זה עדיין לניסיוני. במאמר זה נסקר המידע הקיים לגבי גישות הטיפול הנהוגות כנגד שממ"ו.

זיו גיל (1), סרגי ספקטור (2), אברהם אברג'ל, יעקב כהן (1), אבי חפץ (1), בנימין שלומי (3), אהרון עמיר (4), אייל גור (4), גדעון צוקר (6), דן פליס (1),

היח' לניתוחי בסיס הגולגולת והמח' לאף-אוזן-גרון וניתוחי ראש-צוואר, (2)המח' לנירוכירורגיה, (3) היח' לניתוחי פה ולסת, (4) המח' לניתוחים פלסטיים, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (5) המח' לנירוכירורגיה, מרכז רפואי סורוקה באר-שבע, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

תהליכים תופסי-מקום (mass lesions) בבסיס גולגולת הקדמי, חלל האף וגתות הפנים (sinuses) מהווים אתגר איבחוני וטיפולי. הגישה הניתוחית הקלאסית לשתות בסיס הגולגולת הקדמי (craniofacial resection) הוכחה כטובה ויעילה לכריתת שאתות באזור אנטומי זה, אולם היא כרוכה בביצוע חתכים באזור הפנים והגולגולת, ובדחיקה של אונות המוח הקדמיות – פעולה העלולה לגרום לפגיעה נירולוגית בתר-ניתוחית.

המטרה בעבודה זו היא להציג את ניסיוננו בגישה של ניתוחים חלופיים (alternative) לגישה הקלאסית. בין השנים 1994-2002 נותחו 64 חולים (72 ניתוחים) בגישה התת-גולגולתית (subcranial approach) טווח הגילאים של החולים היה שנתיים עד 81 שנה. בעשרים-ותשעה מהם (40%) בוצע הניתוח עקב שאת ממאירה וב-43 (60%) עקב שאת טבה. השאת הטבה השכיחה ביותר היתה מנינגיומה (n=12) והממאירה ביותר היתה סרטן אפיתל תאי קשקש (n=8). שיחזור בסיס הגולגולת הקדמי בוצע עם הסתייעות במספר שכבות של מעטפת השריר שנלקחו מאזור הירך (facial lata) או שריר הרקה (temporalis fascial). שיחזור גרמי בוצע באמצעות עצם הגולגולת החיצונה, הדופן האחורי של גת המצח או באמצעות רשת טיטניום. במעקב בתר-ניתוחי (26 חודשים בממוצע), נמצא כי 76% מהחולים שרדו ללא מחלה, 14% שרדו עם מחלתם, 3% נפטרו מהמחלה והשאר נפטרו מסיבות אחרות (7%). בקרב 27 חולים היתה כריתת השאת כרוכה באובדן חוש הריח (42%). שיעור הסיבוכים הקשים כתוצאה מהניתוח עמד על 5.6%.

בעבודה זו הודגם, כי הגישה הניתוחית התת-גולגולתית היא שיטה בטוחה, המאפשרת כריתת שאתות בבסיס הגולגולת הקדמי, תוך הימנעות מדחיקת האונות הקדמיות של המוח ומביצוע חתכים בפנים ובמצח. היתרונות שבשיטה הם חשיפה מצוינת של חלל האף, גתות האתמואיד, הספנואיד וארובות העיניים, המאפשרת גישה רחבה ובטוחה לגומה הקדמית של המוח. הדבר מתבטא בתוצאות אונקולוגיות טובות, בשיעור סיבוכים נמוך, בשיקום מהיר של החולה ובתוצאות קוסמטיות טובות.

דניאל חמיאל (1), דונלד מוס (2), פסח שוורצמן (3)

(1) המרכז לבריאות הנפש בריל, קופת-חולים כללית, תל-אביב, (2) מרכז רפואי גרנד הבן, מישיגן, (3) המח' לרפואת המשפחה, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

בתחילת המאה ה-21 ניכר במערכות הבריאות בעולם הצורך בגישה רפואית אחרת. בגישה חדשה יש להדגיש, בנוסף לבדיקות מעבדה, גם בדיקות דימות, טיפול תרופתי, תפקיד החולה, והעברת מיקוד השליטה לחולה ולבני-משפחתו. זוהי הגישה הביו-פסיכו-חברתית, שבה הצוות הרפואי מתחשב בגורמים ביולוגיים מסורתיים, אך בנוסף גם בגורמים סביבתיים אפשריים בבואו להחליט על אופן הטיפול. אי-היענות לצרכים רפואיים ופסיכולוגיים אמיתיים של החולה האופייני עלולה להוביל לביזבוז משאבים רבים, לתיסכול החולה והצוות הרפואי, ולהפחתה ביעילות הטיפול.

פסיכופיסיולוגיה קלינית היא היישום הטיפולי של הגישה הביו-פסיכו-חברתית, והיא אמורה לענות לצרכים ביולוגיים ופסיכולוגיים של החולה. גישה זו משלבת טיפול פיזיולוגי והתערבות התנהגותית-קוגניטיבית. במאמר הנוכחי מוצגים באופן פרטני התהליכים בפסיכופיסיולוגיה קלינית, על-פי המדווח בספרות העדכנית בנושא. לפסיכופיסיולוגיה קלינית יעילות מוכחת לבעיות רבות של החולים ברפואה ראשונית כמו כאב כרוני, יתר-לחץ-הדם, הפרעות קשב, הפרעות שינה ועוד. מערכת הרפואה הראשונית מעניקה את התשובה הטיפולית המיטבית לביצוע התערבויות אלו, והאתגר העומד היום לפני החוקרים הוא פיתוח שיטות שתאפשרנה נגישות רבה יותר לחולים הזקוקים לסיוע.

במאמר זה נדונות בפרטנות חמש אסטרטגיות המאפשרות יישום נרחב יותר של כלים פסיכופיסיולוגיים קליניים: 1) הרחבת החינוך של הרופא; 2) מעורבות של אנשי מקצוע רפואי קרוב (allied health professionals); 3) אינטגרציה של טיפול רפואי התנהגותי ברפואה ראשונית; 4) שינוי יעיל עם מגע מיקטי (minimal) של המטפל; 5) הפניה להמשך טיפול. פסיכופיסיולוגיה קלינית במסגרת הרפואה הראשונית מהווה מישלב חזק של דגמים ביו-רפואיים וביו-חברתיים.

סולי מזרחי

המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

בחמש עשרה השנים האחרונות של המאה העשרים החלה להתחולל מהפכה שקטה, ואנו עדים להתעצמותה במילניום הנוכחי. המהפכה נגזרת מהתפתחות היכולת לנצל אמצעים אופטיים המוחדרים לתוך כללי הגוף דרך נקבים בדופנותיהם, על מנת לחזות בנעשה בתוכם בתצוגה על גבי צג מחשב. ביסוד מהפכה זו מונחת התפיסה, שכל ניתוח המתבצע בשיטה זו ממזער את הפגיעה בשלמות חללי גוף החולה, את שיעור התחלואה המיידי ואת הסיבוכים המאוחרים הנגרמים מעצם ביצוע חתכי הכניסה לחלל המנותח וסגירתם. מכאן מקור הכינוי לגישה ניתוחית זו – זעיר-פולשנית (minimally invasive). הדינמיקה של מהפכה זו הביאה לשיפור היכולות לבצע פעולות פולשניות מורכבות בחללי הגוף, תוך התאמה ושידרוג של המיכשור המתוחכם לצורת התערבות ניתוחית "אחרת" זו, מובן מאליו, שמערכת המכשירים שבהם מסתייע המנתח בשיטה הזעיר-פולשנית כיום, תהיה זרה וחסרת משמעות למנתחים ותיקים של עידן הניתוחים השמרניים הפתוחים.

Extraperitoneal Laparoscopic Adrenalectomy

J. Kuriansky, A. Saenz, D. Rosin, E. Astudillo, L. Fernandez-Cruz

Dept. of General Surgery and Transplantation, Sheba Medical Center, Tel Hashomer, and Dept. of Surgery, Hospital Clinic, Barcelona

Laparoscopic adrenalectomy has recently been shown to be safe and effective for a variety of benign adrenal tumors, such as aldosterone adenoma, pheochromocytoma, nonfunctioning adenoma, Cushing's adenoma and Cushing's syndrome. Recently, laparoscopic surgeons adopted an extraperitoneal approach in which a space is created by the introduction of a trocar with an inflatable balloon tip. This technique with a minimal access procedure provides direct access to the adrenal glands without interfering with intraperitoneal organs.

Laparoscopic adrenalectomy using the extraperitoneal approach was completed in 18/20 consecutive patients. Mean operative time was 95 min (range 80-120) and median hospital stay 3 days. Blood transfusion was not required, and there were no postoperative complications.

Tension-Free Repair of Inguinal Hernia with Properitoneal Mesh

Eduard Ramadan, Dan Seror, Roman Belavsky, Zeev Dreznik

Dept. of Surgery A, Rabin Medical Center, Golda Campus (Hasharon Hospital) Petah Tikvah, and Sackler School of Medicine, Tel Aviv University

The results of properitoneal mesh repair of inguinal hernia were evaluated in 38 of 43 consecutive patients operated by Stoppa's technique. In 33 patients the hernia was bilateral and in 10 unilateral; in 20 it was recurrent. In 33/43 patients the mesh was fixed either by sutures or metal clips. The overall recurrence rate after 22 (14-36) months of follow-up, was 10.5%. This result was composed of a 3.0% recurrence rate in the fixated-mesh group, and 30.0% among those with non-fixated mesh.

The outcome following the Stoppa method for tension-free properitoneal mesh repair of inguinal hernia, compares favorably with those of other methods, provided proper attention is paid to adequate mesh placement and fixation. Further prospective studies are needed to define the role and indications for this technique in the laparoscopic era.