תוצאת חיפוש

מנחם רתם

השירות לאלרגיה גנחת (אסתמה ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

רגישות לפירות ים וביצי דגים נדירה יחסית בהשוואה לרגישויות אחרות למזונות, עקב גורם הכשרות. עם זאת, שכיחותה בישראל עולה בשנים האחרונות בעקבות שינוי הרכב האוכלוסייה והרגלי אכילה. מדווח במאמרנו על שלוש פרשות חולים המייצגים מאפיינים של רגישויות אלו. מבחינת ההסתמנות הקלינית, הרגישות עשויה להופיע באופן יחידני או כחלק מביטויי אלרגיה אחרים ועלולה לסכן חיים. אבחנה במעבדה אפשרית כיום במצבי רגישות לפירות ים, אך אינה זמינה בינתיים לביצי דגים. מבחינה טיפולית, יש להימנע באופן מוחלט מהמזון גורם האלרגיה ולהחזיק מזרק מוטען עם אפינפרין (אפיפן, Epipen למקרה של תגובה אנפילקטית עקב חשיפה לא צפויה. השימוש במזרק זה עשוי להציל את חיי המטופלים הסובלים מרגישות אלרגית מסכנת חיים.

יובל טל¹, אלון הרשקו^2,3, ארנון ברוידס⁴, אילן אשר⁵ , טלי שטאובר², רונית כהן-קונפינו^2,3, ננסי אגמון-לוין⁶*

¹היחידה לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, מרכז רפואי הדסה עין כרם, ירושלים, ²היחידה לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל-אביב יפו, ⁴המירפאה לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית בילדים, מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בן גוריון,  באר שבע, ⁵היחידה לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, מרכז רפואי קפלן, רחובות,  ⁶מרכז זבלודוביץ למחלות אוטואימוניות,  מרכז רפואי שיבא, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב,

*המלצות אלה נוסחו על ידי ועדת התרופות של האיגוד לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, ואושרו לפרסום לאחר סקירה של חמישה מבכירי האיגוד לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית:

פרופ' אילן דלאל, המרכז הרפואי וולפסון, חולון.

פרופ' מאיר שליט, המרכז הרפואי הדסה עין כרם, ירושלים.

פרופ' שמואל קיויתי, המרכז הרפואי סורסקי, תל אביב.

ד"ר שי כהן, המרכז הרפואי כרמל, חיפה.

פרופ' אהרון קסל, המרכז הרפואי בני ציון, חיפה.

רגישויות יתר מהוות חלק קטן מכלל התגובות הבלתי רצויות לתרופות. תגובות אלו הן בלתי צפויות והן תוצאה של שפעול מערכת החיסון. משפחת התרופות נוגדות הדלקת שאינן סטרואידים היא אחד הגורמים השכיחים ביותר לתגובות רגישות יתר שכאלה. כיום ניתן להעריך ולקבוע עבור מרבית המטופלים האם הם לוקים ברגישות לתרופה מסוימת, והאם יוכל המטופל ליטול תרופה החשודה כגורמת לתגובה ו/או תרופות הדומות לה באופן מבני. אבחון רגישות לתרופות בכלל ולתרופות ממשפחת נוגדי הדלקת שאינם סטרואידים בפרט מחייב הערכה קלינית וביצוע תבחינים סגוליים ו/או תבחיני תגר במירפאה לאלרגיה. אבחון זה מפחית מחד גיסא את הסיכון לתגובות מסכנות חיים בחשיפה נשנית, ומאפשר מאידך גיסא לעיתים קרובות טיפול בתרופות נחוצות אלו גם בחולים שהגיבו לתרופה מאותה משפחה.

תגובות רגישות יתר לנוגדי דלקת שאינם סטרואידים עלולות להיות מיידיות או מאוחרות. התגובות המיידיות מסווגות לשני תת סוגים הנבדלים האחד מהשני במנגנון פעולתם. קרי, תגובות מיידיות המתווכות על ידי  IgE הן התגובות האלרגיות ה"אמיתיות" ותגובות מיידיות הנגרמות כתוצאה מעיכוב האנזים ציקלואוקסיגנאזה 1. תגובות הקשורות בעיכוב האנזים אינן סגוליות לתרופה אחת או למבנה כימי אחד והן לרוב צולבות לקבוצה רחבה יותר של תרכובות. האבחנה הקלינית בין שתי התגובות המיידיות היא קשה ונגזרת מהאנמנזה הרפואית של החולה, התגובה לתרופות אחרות מאותה המשפחה, אופי התגובה ועוד. מגוון התסמינים המאפיין תגובות מיידיות לנוגדי דלקת שאינם סטרואידיים רחב וכולל: נזלת, גנחת הסימפונות (אסתמה), חרלת (אורטיקריה) חדשה, או החמרה של תפרחת כרונית, אנאפילקסיס ומוות. תגובות רגישות יתר מאוחרות מופיעות לרוב לאחר 24 שעות ולעיתים גם לאחר ימים רבים של טיפול בתרופות, ואף עלולות להיות חמורות ומסכנות חיים. בנייר עמדה זה, מוגשות המלצות האיגוד הישראלי לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית לאבחון וטיפול בחולים החשודים כלוקים ברגישות יתר לנוגדי דלקת שאינם סטרואידים.

איתן ישראלי, יהודה שינפלד 

המרכז למחלות אוטואימוניות על שם זבלודוביץ' , מרכז רפואי שיבא, תל השומר 

שני כתבי העת של ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י) – "הרפואה" ו-IMAJ – מספקים תמונה מקיפה על מצב המחקר הרפואי בישראל. מדי פעם אנו מתבוננים אחורה ובוחנים תמונה זו, שאינה גלויה לעין כל בלהט העשייה. תוך עיון בחוברות כתב העת IMAJ מן השנתיים האחרונות, ניתן לקבל תמונה מייצגת של דמות המחקר הרפואי בישראל. דמות זו משתקפת בתחומים רפואיים רבים, ובמאמר זה נדונים בעיקר נושאים שלרוב אינם במרכז ההתעניינות.

מחלקה פנימית ב' והמערך לאלרגיה אימונולוגיה ואיידס מרכז רפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים 

הציטוקינים הם מתווכים בעלי עוצמה רבה וחשיבות מרכזית בתגובת המערכת החיסונית על כל זרועותיה. כדי למנוע השפעת יתר ותגובה חיסונית-דלקתית מוגזמת, קיימות מספר מערכות בקרה לייצור, להפרשה ולפעילות הציטוקינים השונים. לאחרונה הוגדרה מערכת בקרה תוך תאית (SOCS) המווסתת את פעילות הציטוקינים לאחר קשירתם לקולטנים הסגוליים בתאי המטרה (Regulation of signal transduction). מערכת זו כוללת שמונה חלבונים (CIS,SOCS1-7) שכל אחד מהם מווסת ומבקר ציטוקין (אחד או יותר) סגולי. הפרעה במערכת בקרה זו עלולה לגרום לפעילות יתר של ציטוקינים ולהתפתחות מחלות אלרגיות ואוטואימוניות. 

דוד שטרית, אולגה טלקר, אלונה מטבייציק, אילנה יעקובי

מערך הריאות, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

הקדמה: אומליזומב – Omalizumab (קסולייר) הוא נוגדן סגולי כנגד אימונוגלובולין E לטיפול בגנחת אלרגית בינונית עד קשה. הטיפול בו מומלץ כבר מספר שנים, אולם עדיין קיימים חששות באשר ליעילותו ובטיחותו.

מטרות: בדיקת יעילות ובטיחות הטיפול בקסולייר בחולי גנחת במצב בינוני-קשה במרכז הרפואי מאיר.

חולים ושיטות: סיכום המידע הרפואי כולל את מאפייני החולים, מידת היעילות הקלינית, יכולת הירידה או ההפסקה בסטרואידים פומיים, ופרופיל הבטיחות בכלל החולים שטופלו בקסולייר שלושה חודשים ויותר, במערך הריאות, בית החולים מאיר, כפר סבא.

תוצאות: 54 חולים מטופלים בקסולייר במערך הריאות מאיר. ענו לקריטריוני ההכללה 47 חולים. מכלל החולים, 33 (70%) היו נשים. גיל ממוצע היה  12 ±61 שנים. הגנחת נמשכה 25±17 שנים. נצפתה ירידה מ-70.2% ל-38.3% בשיעור ההחמרות בגנחת בקבוצה שטופלה בקסולייר (p=0.007). חל שיפור בתפקודי הריאות תחת הטיפול מ-58±14% ל-63 ± 17 (p=0.002). ארבעה חולים (8.5%) הפסיקו את הטיפול בסטרואידים באופן מוחלט, ומינון הטיפול הופחת בעשרה חולים (21%). 45% מהחולים (21 חולים) לא אושפזו כלל תחת הטיפול בקסולייר. 25% (12 חולים) אושפזו פעם אחת בלבד ו-17%  (8 חולים) אושפזו פעמיים. בקרב 13%  (שישה) נצפו שלושה אשפוזים ויותר. רק חולה אחד הפסיק את הטיפול. ארבעה חולים סבלו מכאבים באזור ההזרקה. לא תועדו אנפילקסיס או ממאירות.

דיון וסיכום: הטיפול בקסולייר בחולים עם גנחת אלרגית בינונית עד קשה החווים החמרות תחת טיפול מניעתי משולב, מומלץ ומלווה בפרופיל בטיחות גבוה. יש להפנות חולים אלו למרפאות ריאות בכדי לשלבם בטיפול  זה.

ענת גוז-מרק¹, נועם זביט^2,5, יורם רוזנבך^2,5, שרה מורגנשטרן⁴, דנה רזניק^2,3, קרן דוידסון^2,3, רענן שמיר^2,5, גילת לבני^1,5

¹המחלקה לרפואת ילדים א', מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה, ²המכון לגסטרואנטרולוגיה תזונה ומחלות כבד, מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה, ³היחידה לתזונה ודיאטה - מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה, ⁴המכון לפתולוגיה, מרכז רפואי רבין-קמפוס בילינסון, פתח תקווה, ⁵הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הקדמה: דלקת ושט אאוזינופילית היא מחלה דלקתית ששכיחותה נמצאת במגמת עלייה. במחלה זו, רירית הוושט מוסננת על ידי אאוזינופילים. התסמינים האופייניים הם קשיים בבליעה, תסמינים דמויי החזר קיבה-ושט, ובפעוטות גם הפרעה בשגשוג. אנדוסקופיה ובדיקה פתולוגית נדרשות לאבחנה. הפתוגנזה מוסברת בחלקה מנטייה לאלרגיה ולתופעות של רגישות-יתר, ולכן הטיפול כולל לרוב הימנעות מאלרגנים בתזונה וסטרואידים מקומיים או מערכתיים.

מטרות: סיכום הניסיון במרכז שלישוני לרפואת ילדים עם ילדים ומתבגרים שאובחנו כלוקים בדלקת ושט אאוזינופילית, במטרה לדווח על התבטאות המחלה ודרכי הטיפול בה, ולסייע בהעלאת המודעות למחלה בקרב ציבור הרופאים.

שיטות: מחקר תיאורי-רטרוספקטיבי, שבו נסרקו תיקי החולים שטופלו במוסדנו בחמש השנים האחרונות ואובחנו כלוקים בדלקת ושט אאוזינופילית. נאספו פרטים דמוגרפיים, מידע אודות תלונות החולים, בדיקות מעבדה ובדיקות עזר, ותיאור ממצאים אנדוסקופיים והיסטופתולוגיים. בנוסף, רוכזו נתונים אודות הטיפול התרופתי והתזונתי שהותאם לחולים, והתגובות לטיפול.

תוצאות: אובחנו 15 ילדים ומתבגרים עם דלקת ושט אאוזינופילית. הגיל הממוצע בעת האבחון היה תשע שנים (טווח 16-0.7 שנים), והתלונה הנפוצה (60%) הייתה קשיי בליעה. ברוב החולים (9/12) הייתה עדות לאלרגיה לרכיבי תזונה. מרבית החולים טופלו בסטרואידים מקומיים. הטיפול התזונתי כלל הוצאת רכיבים אלרגניים מהתזונה, ולעיתים הצריך טיפול בלעדי בתרכיבי מזון אלמנטליים. תגובות טובות נצפו ברוב החולים שטופלו בסטרואידים (8/11). טרם הצטברו מספיק נתונים בנוגע לתגובה לטיפול תזונתי לאורך זמן.

מסקנות: דלקת ושט אאוזינופילית גורמת לקשיים באכילה, להפרעה משמעותית באיכות חייהם של ילדים ומתבגרים, ולעיתים אף להפרעה בשגשוג. רמת חשד גבוהה היא אבן הבסיס לקביעת אבחנה מוקדמת וטיפול. חובה להפנות לגסטרואנטרולוג ולבצע ביופסיות מהוושט. קיים קשר עם אלרגיה לרכיבי תזונה, ותגובה טובה לטיפול בסטרואידים. שילוב הטיפול עם שינויים תזונתיים נראה מבטיח, אך דרוש מחקר נוסף לבחינת תוצאות ארוכות-טווח.

מנחם רתם

השירות לאלרגיה אסתמה ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

נזלת אלרגית גורמת לתחלואה ולהפרעה משמעותי בתפקוד, אך פעמים רבות אינה מאובחנת ואינה מטופלת כראוי. נזלת אלרגית מהווה גורם סיכון להתפתחות גנחת. עד 30% מחולים עם נזלת לוקים בגנחת, ורוב חולי הגנחת לוקים בנזלת. איתור גורמי הסיכון לנזלת והטיפול בה עשויים למנוע גנחת. מסיבות אלו נקבעו ההמלצות וההנחיות בנושא שנקבע בהן, כי בכל מחלה עם נזלת יש לברר אפשרות של גנחת, וכי תוכנית הטיפול צריכה להיות משותפת להבטחת מירב היעילות והבטיחות. כאשר ניתן טיפול נגד נזלת, חלה הטבה גם במחלת הגנחת. לנוכח המידע הרב שנוסף בשנים האחרונות בתחום זו, חודשו גם ההנחיות הקליניות. הנחיות אלו מיועדות הן לרופאים הראשוניים והן לרופאים המומחים, ונדרש מאמץ משותף של כל הרופאים המטפלים בנזלת ובגנחת כדי להביא ליישומן.

קובי שדה^1,2, אורי ויזל², שמואל קיויתי¹, יורם לבוא²

המרכז לגנחת (אסתמה) ולאלרגיה¹ ומחלקה פנימית ט'², מרכז רפואי סוראסקי תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הצלילה המודרנית הפכה לתחביב שנהנים ממנו מיליוני בני-אדם ברחבי העולם. במהלך הצלילה נחשפים הצוללים לשינויים גופניים ופיזיולוגיים, בעיקר בכל הקשור לנשימה. שינויים אלו מהווים מקור לדאגה לגבי חולי גנחת המבקשים לצלול.  מראשיתה של הצלילה הספורטיבית התגבשה הדעה שיש לאסור על חולי הגנחת מלצלול, אך האיסור למעשה נעקף על-ידי חולי גנחת רבים ברחבי העולם, ושיעור חולי הגנחת העוסקים בצלילה דומה לשיעורם בכלל האוכלוסייה.

המטרה במאמר הנוכחי היא להביא מתוך הסיפרות את המידע הקיים היום שבעזרתו ניתן להגיע להחלטות מודעות יותר לגבי הסיכון שבצלילה עבור חולי גנחת.

מסקירת הסיפרות נראה, כי למרות עדויות שלפיהן עלולה הגנחת להוות סיכון מוגבר לבארוטראומה בצלילה, הרי שהסיכון נמוך ונדרשים מחקרים נוספים על-מנת לבססו. לפיכך, בנסיבות המתאימות, חולי גנחת יכולים לעסוק בצלילה ספורטיבית ללא סיכון משמעותי לתאונות צלילה.

לסיכום, ההחלטה אם הצלילה מסוכנת או אסורה צריכה להיעשות על בסיס פרטני, ולהתבסס על הסכמה מודעת ומשותפת בין המטופל לרופאו.

מונה ינקוביץ כידון¹, דוד נלקן²

¹מכון לריאות ואלרגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון והמירפאה לאלרגיה בילדים, מרכז בריאות הילד, שירותי בריאות כללית, ראשון-לציון, ²המירפאה לגנחת ואלרגיה, בית הרופאים, תל-אביב

אימונותרפיה בגנחת (Asthma) ובמחלות אחרות על רקע אלרגי, היא שיטת הטיפול היחידה הגורמת לשינוי סגולי בתגובה של המערכת החיסונית לאלרגנים. לאימונותרפיה הקלאסית, התת-עורית, השפעות-לוואי מיידיות ידועות המחייבות טיפול מיומן ומהיר, והיא גם מלווה באי-נוחות ניכרת וכאב מקומי. בשנים האחרונות מיושמת במדינות רבות בעולם שיטה של אימונותרפיה תת-לשונית שבה כמויות מבוקרות של אלרגן, ההולכות ועולות באופן יומיומי, מונחות למספר דקות מתחת ללשון ולאחר-מכן נבלעות.

ביקשנו במאמר הנוכחי לסקור את הפירסומים החדשים על שיטה טיפולית זו בסיפרות הרפואית.

בוצעה סריקה של הסיפרות הרפואית למאמרים אשר פורסמו בין השנים 1985 ועד דצמבר 2004, וכללו את המונחים "תת-לשוני – Sublingual" ו"אימונותרפיה –  Immunotherapy" בכותרת או בתקציר המאמר. בעיקר התרכזנו במאמרים אקראיים וכפולי-סמיות אשר היוו את הבסיס למטה-אנליזה שפורסמה על-ידי ספריית הקוכריין בינואר 2005.

הטיפול באימונותרפיה תת-לשונית מוכח כטיפול בטוח בגנחת ובמחלות אלרגיה אחרות בכל הגילאים. הטיפול מוכח כיעיל בנזלת אלרגית של המבוגר. הניסיון המקומי מראה אף הוא פרופיל בטיחותי מרשים והצלחות טיפוליות טובות.

לסיכום, אימונותרפיה תת-לשונית היא שיטת טיפול מבטיחה. נראה כי בעתיד הקרוב יימשכו המאמצים להרחיב את הידע בנושא על-ידי עריכת מחקרים רבי-היקף נוספים, ויש לשקול בחיוב את הכנסת השיטה למיגוון הטיפולים המוצעים כיום לחולה האלרגיה בישראל.

עדי כהן, בתיה לוי, משה לשנו*, יצחק כץ

מכון אלרגיה ואימונולוגיה מרכז רפואי אסף הרופא *והפקולטה לניהול והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

קיימת שונות רבה בין הרופאים בהערכת שכיחות אלרגיה למזון. במיוחד קיימת אי-בהירות בהערכת אלרגיה צולבת לחלב פרה וסויה.

המטרות בעבודה הנוכחית היו להעריך עמדת רופאים בעלי התמחות שונה: אלרגולוגים, גסטרואנטרולוגים ילדים, רופאי ילדים בכירים ורופאי ילדים בקהילה ביחס לשכיחות אלרגיה צולבת לחלב פרה וסויה. ההתייחסות לאלרגיה לשומשום היוותה מדד לצורך השוואת השכיחות האמיתית של מיפגש והיכרות הרופא עם אלרגיה למזון.

לשם כך, נשלחו שאלונים ל-186 רופאים מומחים ממיגזרים שונים. עמדתם של רופאי ילדים ראשוניים בקהילה נבדקה באמצעות 171 שאלונים שמולאו לפני כנס אלרגיה למזון שבו השתתפו.

חמישים-וארבעה אחוזים (54%) מהאלרגולוגים העריכו את שכיחות האלרגיה הצולבת בין חלב פרה לסויה בפחות מ-5%, באופן משמעותי פחות מגסטרואנטרולוגים ילדים ורופאי ילדים בקהילה, שהעריכו כי השכיחות גבוהה יותר. לעומת זאת, רק 15% מהגסטרואנטרולוגים ילדים דיווחו כי הכירו חולים עם אלרגיה לשומשום, באופן משמעותי פחות מהאלרגולוגים (65%) ורופאי ילדים בכירים (44%). בפועל, רק כמחצית מהאלרגולוגים (51%) דיווחו כי הכירו חולים עם אלרגיה צולבת לחלב פרה וסויה, פחות מגסטרואנטרולוגים ילדים (88%) ומרופאי ילדים בכירים (80%). בעוד שרופאי הילדים בקהילה העריכו שכיחות אלרגיה צולבת לחלב פרה וסויה כגבוהה, במציאות 94% מהם דיווחו כי הכירו רק מעט חולים כאלה.

לסיכום, נמצא קשר בין התמחות הרופא לבין הערכת השכיחות של אלרגיה למזון. נראה שדעת הרופא מושפעת יותר מהדעה הרווחת מאשר מניסיונו האישי. אנו ממליצים להדגיש בחינוך הרפואי, כי קיימות שתי מחלות נפרדות של אי-סבילות לחלב פרה – האחת מתווכת על-ידיIgE  והשנייה במנגנון אחר.

מנחם רתם

השירות לאלרגיה, גנחת ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

בתאריך 2-4 בדצמבר 2004 התקיים הכנס השנתי של האיגוד הישראלי לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית. בכנס נידונו מיגוון נושאים בתחומי האלרגיה והאימונולוגיה שהוצגו, הן על-ידי המומחים מישראל והן על-ידי אורחים מחו"ל, ובחרתי לדון בכמה מהם.

דורון רימר (1), יוסי רימר (2)

(1) המח' לרפואה פנימית ה', מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, (2) המח' לפדיאטריה, מרכז רפואי בני-ציון, חיפה

מקור שמותיהן של מחלות רבות השגורות בשפה הרפואית כיום נובע מפרשיות ותגליות מהעבר הרחוק והקרוב. במאמר זו מובאות מספר פרשיות הקשורות בשמותיהן של מחלות ובחוקרים שעזרו להסיר מעט מהמסתורין האופף מחלות ותחלואים אלו, כמו-כן, מובאות האטימולוגיה (etymology) של שמות מחלות אלו.
 

חיים ביבי (1), דוידי שוסייב (2), נליה קרזנר (1), יורי זלדין (1), מיכאל ארמוני (1), מלי אוהלי (1), מנחם שלזינגר (1)

(1) המח' לרפואת ילדים, מרכז רפואי ברזילי, מסונף לפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בן-גוריון של הנגב, (2) המירפאה לריאות ילדים, בית-החולים ביקור-חולים, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים

גנחת הסימפונות (ג"ס) (1) (asthma) היא המחלה הכרונית השכיחה ביותר בגיל הילדות. חלק מהילדים החולים בג"ס לוקים גם באלרגיה.

המטרות במאמר הנוכחי הן: (א) לבדוק את שכיחות תבחיני עור המדגימים אלרגיה בילדים הלוקים בג"ס ומצויים במעקב במירפאה לריאות ילדים במרכז הרפואי ברזילי, אשקלון; (ב) לבדוק אם קיים הבדל בשכיחות תבחיני עור המדגימים אלרגיה בין ילדים המתגוררים בעיר לבין ילדים המתגוררים בכפר.

נבדקו במחקר הנוכחי כל התיקים הרפואיים של הילדים הנמצאים במעקב במירפאת ריאות ילדים במרכז רפואי ברזילי באשקלון. מהתיקים הרפואיים נלקחו נתונים על גיל, מין, מקום מגורים, עישון הורים וכן נתונים על תגובה לתבחיני עור לאלרגנים שונים. תבחיני העור בוצעו בילדים מגיל 6 שנים ומעלה.

נמצאו 1,353 תיקים רפואיים שהכילו את כל הנתונים המתאימים למחקר. מהם 1,238 תיקים של ילדים תושבי עיר ו-115 של ילדים תושבי כפר. בתבחיני עור שבוצעו נמצא כי ילדים הלוקים בג"ס היו אלרגיים בעיקר לקרדית אבק-הבית ולעובש. בקרב הילדים העירוניים 86.2% היו רגישים לקרדית אבק-הבית לעומת 48% מהילדים הכפריים (p<0.02). רגישות לעובש נמצאה ב-63.1% מהילדים הגרים בעיר לעומת 44% בקרב הילדים הגרים הכפר (p<0.04).

שכיחות תבחיני העור שהודגמה בהם אלרגיה היתה גבוהה יותר בקרב ילדים הגרים בעיר בהשוואה לילדים הגרים בכפר. הסיבה להבדל בשכיחות אינה מוסברת בהבדל של עישון הורים או בהימצאות בעלי-חיים בסביבה הקרובה.

לסיכום, רוב הילדים הלוקים בג"ס הגרים באזור אשקלון מגיל 6 שנים ומעלה רגישים לקרדית אבק-הבית. בקרב ילדים הגרים בעיר יש יותר תבחיני עור המדגימים רגישות לאלרגנים בהשוואה לאלו הגרים בכפר, למעט תבחיני עור המדגימים רגישות לחתולים, השכיחים יותר בילדי הכפר. הסיבה להבדל זה אינה ברורה. 

מנחם רותם

השירות לאלרגיה, גנחת (אסתמה) ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק, מסונף לפקולטה לרפואה וספורט, הטכניון

גנחת-הסימפונות (ג"ס) היא הסתמנות קלינית מורכבת המאופיינת בהיצרות משתנה של דרכי-האוויר, תגובתיות-יתר של דרכי-הנשימה, בצקת בדופן דרכי-הנשימה ודלקת הנגרמת מתאי דלקת, אאוזינופילים ולימפוציטים, בעיקר תוך בנייה מחדש (remodelng) של דופן דרכי-האוויר.

הקשר בין גירויים אלרגניים לג"ס מוכר היטב. תגובת דרכי-האוויר בג"ס לאלרגנים כוללת תגובה מהירה של התכווצות הסימפונות ותגובה אלרגית-אימונולוגית מאוחרת של תגובה דלקתית. תהליך זה מתרחש בחולי ג"ס גם בתגובה לגירויים שאינם סגוליים, כגון עשן סיגריות או מאמץ גופני. הגורם המשותף ללוקים בג"ס עם או ללא רקע אלרגי הוא ככל הנראה רגישות-יתר של תאי הפיטום (mast cells) והאאוזינופילים. גירויים של תאי הפיטום מביא לשיחרורם המיידי של גורמים, כגון היסטמין, הקיימים וצבורים בגרנולות התאים, פרוסטגלנדינים וליקוטריאנים מדופן התאים, ובמקביל מתווכים פרו-דלקתיים, המביאים לגיוסם של תאי דלקת ולשלב המאוחר של דלקת בדופן כלי-הנשימה.