תוצאת חיפוש

הקדמה: צילומי רנטגן בעמידה באורך מלא מספקים הערכה של ציר הגף התחתון, וביצועם  נפוץ בעיקר לצורך תכנון ניתוחי החלפת ברך. צילומים אלה אינם זמינים ברוב מכוני הרנטגן, ולרוב מבוצעים צילומי ברך בעמידה בלבד.

מטרות: מטרתנו בעבודה זו הייתה להעריך את הפער שבין מדידה שנעשית על צילומים קצרים וזמינים לבין צילומי ציר מלאים בעמידה. הבדיקה בוצעה במדידת הדיוק של זווית aLDFA (anatomic lateral Distal femoral angle) על צילומי רנטגן AP קצרים סטנדרטיים בהשוואה לצילומי ציר באורך גף מלא.

שיטות: נערך מחקר רטרוספקטיבי, שכלל 200 סטים של צילומי רנטגן. כל סט כלל צילום ציר באורך מלא וצילום ברך AP קצר בכל צד. כל צילום נבדק על ידי שני מודדים. הזווית הנמדדת היא aLDFA.

תוצאות: גיל ממוצע של הנכללים במחקר היה 71.17 שנים (6.37SD) BMI 32.98 (6.53SD). שיעור הנשים מכלל המטופלים היה 74.5%. לא נמצא הבדל משמעותי בין צילומי רנטגן קצרים וארוכים עבור aLDFA (p=0.69), ולא נצפתה שונות עם מובהקות סטטיסטית בין רגל שמאל לרגל ימין (0.592p=). הסכמה בין המודדים הייתה גבוהה. הודגם גודל אפקט קטן של 0.04.

דיון: תוצאות מחקרנו הנוכחי תומכות בהסתמכות על צילומי רנטגן קצרים בעמידה, ומדגימות כי לא קיים הבדל בין צילום ברך קצר לצילום באורך מלא במדידות aLDFA.

מסקנה: אין יתרון לצילומי רנטגן באורך מלא לתכנון טרום ניתוחי עבור ניתוחים להחלפת ברך בגישה קינמטית מבחינת aLDFA.

הקדמה: שילוב כלי עזר דיגיטליים תוך-ניתוחיים נועד לשפר את העבודה היום-יומית בחדר הניתוח על ידי שיפור התקשורת בין אנשי הצוות, שיפור הבטיחות ויצירת בסיס נתונים למחקר בעתיד.

מטרת המחקר: הערכת ההשפעה של כלי עזר דיגיטלי תוך-ניתוחי על זמן הניתוח הכולל, הסטנדרטיזציה בין מנתחים וכמות השימוש בפלואורוסקופיה.

שיטות: במחקר רטרוספקטיבי זה בדקנו חולים עם שברים פרטוכנטריים שטופלו בשחזור סגור וקיבוע פנימי עם מסמר צפלומדולרי קצר באמצעות מערכתPFNA  ((Proximal Femoral Nail Anti-rotation System). פרוטוקול הניתוח הוצג על מסך ונשלט על ידי דוושת רגל. הנתונים שנאספו כללו את זמן הניתוח הכולל ואת כמות הקרינה שנפלטה ב-millisievert (mSv). החולים סווגו לארבע קבוצות בצורה כרונולוגית על פי רבעונים שנתיים. זמן הפעולה הכולל הושווה לספרות.

תוצאות: השתמשנו במערכת ב-60 ניתוחים, מהם 44 בוצעו על ידי מנתחים צעירים ו-16 על ידי מנתחים ותיקים. זמן ההליך הממוצע היה 59.66 דקות. נצפתה ירידה בזמן הניתוח עבור כלל אוכלוסית המנתחים (ירידה של 2.27 דקות לחודש, p=0.0232, עבור מנתחים ותיקים וירידה של 1.71 דקות לחודש, p=0.0093 עבור מנתחים צעירים). לאחר ביצוע סטנדרטיזציה לא נראה הבדל משמעותי (p=0.201). משך הזמן הממוצע של קבוצה 4, שכללה ניתוחים שבוצעו בתקופה המאוחרת ביותר (n=15) היה 42.37 דקות בלבד – הרבה מתחת לערך המקובל בספרות - 60.62 דקות  .(p=0.00117) במהלך הפרוצדורות נעשה שימוש בפלואורוסקופיה בממוצע של 7.14 mSv, וערך זה לא השתנה באופן משמעותי לאורך המחקר (p=0.414).

מסקנות: הטמעת כלי עזר דיגיטלי תוך-ניתוחי הפחיתה את זמן הניתוח הכולל עבור כלל אוכלוסיית המנתחים, אך לא הביאה לירידה בשימוש בפלואורוסקופיה.

תסמונת הסינוס השקט היא מצב נדיר המתגלה לרוב באקראי בבדיקות דימות, ללא תסמינים סגוליים. מטופלים מסתמנים לרוב עם שינוי במראה הפנים לרבות שקיעת גלגל העין. הטיפול כולל ניתוח אנדוסקופי לפתיחת הסינוס המקסילרי וחידוש אוורורו, למניעת המשך הצטברות הלחץ השלילי. במאמר זה מובאת פרשת חולה המדגימה את הביטוי הקליני וההתערבות הטיפולית בתסמונת זו.

דלקת גתות הפנים (סינוסיטיס) ממקור אודונטוגני היא מצב שבו מחלות דנטליות מובילות לזיהום בגתות הפנים, עם מאפיינים ייחודיים מבחינת התסמינים, הבקטריולוגיה והטיפול הנדרש. תת האבחון של מצב זה נובע מהאתגר האבחוני. הבנת המנגנונים האטיולוגיים וההסתמנות הקלינית עשויה לשפר את התוצאות הטיפוליות.

הקדמה: אקוואבלציה של הערמונית (Aquablation) היא ניתוח רובוטי חדשני המשתמש בסילון מים עוצמתי המכוון בסקירת על-שמע (US) ובהסתכלות ישירה לטיפול בהגדלה טבה (Benign) של הערמונית.

מטרות: לבדוק את יעילות ובטיחות ניתוח אקוואבלציה לטיפול בהגדלה טבה של הערמונית בקרב מטופלים שטופלו במוסדנו.

שיטות מחקר: נערך ניתוח רטרוספקטיבי של 50 הניתוחים הראשונים שבוצעו במוסדנו בין 10.2022 ל-05.2023. תועדו נתונים דמוגרפיים, מהלך הניתוח והאשפוז הבתר-ניתוחי, ומעקב במרפאה 1,3,6 חודשים לאחר הניתוח, כולל הערכת איכות ההשתנה והתפקוד המיני.

תוצאות: נכללו 50 חולים במחקר בגיל חציוני של 69 שנים, גודל ערמונית החציוני היה 74 סמ"ק, בטווח של 138-31 סמ"ק. שלושה-עשר חולים נשאו צנתר (קטטר) או ביצעו צנתורים עצמיים בשל אצירת שתן שהובילה לניתוח. רמת PSA בדם טרם הניתוח הייתה 3.36. משך הניתוח החציוני היה 51 דקות (57-38). בכל המטופלים בוצע הניתוח המתוכנן, ללא סיבוכים. הירידה הממוצעת בהמוגלובין לאחר הניתוח הייתה 1.2  מ"ג/ד"ל בלבד. שני חולים (4%) טופלו במנות דם לאחר הניתוח בשל ירידה תסמינית ברמות המוגלובין, ואף חולה לא נלקח לחדר ניתוח באופן דחוף על מנת לעצור דימומים. מדד IPSS ירד בערך ממוצע של 13 נקודות, עם שאלת איכות חיים שירדה ב- 2.25 בממוצע. השינויים הפונקציונליים הציגו יציבות בששת החודשים לאחר הניתוח. שיעור של 88% מהחולים דיווחו כי הם "מאושרים", "מרוצים מאוד", או "מרוצים" מההשתנה לאחר הניתוח. רמת PSA בדם ירדה ב-48% מרמתו לפני הניתוח. כל המטופלים שסבלו מאצירת שתן טרום הניתוח, נגמלו מהצנתר או הפסיקו את הצנתור העצמי  לאחר הניתוח (אחד מהם נזקק לניתוח חוזר – TURP). אי נקיטת שתן משמעותית לא דווחה באיש מ-50 המטופלים.

מסקנות, דיון וסיכום: אקוואבלציה של הערמונית היא טכניקה ניתוחית חדשנית, מדויקת ויעילה, הנמשכת זמן קצר, עם שיעור נמוך של השפעות לוואי וסיבוכים. הניתוח ניתן לביצוע בערמונית בנפחים עד מעל ל-150 סמ"ק. שיעור הסיבוכים והניתוחים החוזרים הוא נמוך מאוד בטווח הקצר, והתוצאות הפונקציונליות קצרות הטווח הן טובות מאוד. לניתוח זה יש מקום בשורה הראשונה של הטיפולים הקיימים כיום להגדלה טבה של הערמונית.

מחבר הספר: יצחק ברוק

מספר עמודים: 114

בהוצאה עצמית ארה"ב

ברקית (גלאוקומה), המכונה גם "הגנב השקט של הראייה", היא מחלת עיניים כרונית המחוללת נזק הולך ומתקדם לעצב הראייה והיא הגורם המוביל בעולם לעיוורון  בלתי הפיך הניתן למניעה. הברקית פוגעת בשדה הראייה של המטופל ועלולה להביא לפגיעה משמעותית באיכות חייו. הטיפול במחלה מבוסס על הפחתת הלחץ התוך-עיני תוך שימוש בטיפות, לייזר או ניתוח. מבחינה היסטורית, הטיפול בברקית התנהל בגישת "צעד אחר צעד", כאשר הניתוחים נשמרו לשלבים המתקדמים של המחלה. בשני העשורים האחרונים ננקטת מגמה של התערבות מוקדמת יותר במהלך מחלת הברקית, בין אם באמצעות לייזר כטיפול ראשוני לפני שימוש בטיפות, בין אם בהפניה לניתוח בשלבים מוקדמים ובין אם באמצעות משתלים מפרישי תרופה. השינויים הללו הם דרמטיים, ובכוחם להביא לשיפור של ממש באיכות חיי המטופלים וביכולת לשמור על תפקודי הראייה שלהם. המטרות בסקירתנו הנוכחי הן להציג את הרקע לשינוי הפרדיגמה, את הצורך בו, את המקומות שבו הוא מתבטא כיום ואת המשמעויות הפוטנציאליות לאוכלוסיית המטופלים.

הקדמה: בקרב מטופלים עם תחלואה כרונית העוברים ניתוח בריאטרי לירידה במשקל, עלולים להיות שינויים בספיגה ושינויים פרמקוקינטיים נוספים היכולים להשפיע על מינוני התרופות הכרוניות הנדרשות לחולה. כיום יש מידע מועט לגבי ההשפעה של ייעוץ תרופתי ייעודי למטופלים אלה.

מטרת המחקר: בחינת ההשפעה של ייעוץ רוקח קליני סביב הניתוח הבריאטרי על שיעור הסיבוכים, האשפוזים החוזרים ושיעור התמותה בקרב המטופלים.

שיטת המחקר: במחקר עוקבה רטרוספקטיבי זה, הושוו התוצאים של מנותחים בריאטריים שקיבלו ייעוץ של רוקח קליני לבין התוצאים בקרב קבוצה של מנותחים בריאטריים בין השנים 2019-2013, שתועדו ברשם הבריאטרי הישראלי. אוכלוסיית ההתערבות כללה מטופלים בריאטריים חברי שירותי בריאות כללית אשר טופלו במרכז הרפואי הרצליה מדיקל סנטר וזוהו על ידי הצוות המטפל כמקרים מורכבים הנדרשים לייעוץ תרופתי. התוצאים הראשוניים שנמדדו במחקר כללו את שיעור הסיבוכים בניתוחים, שיעור האשפוזים החוזרים ושיעור התמותה עד שנה לאחר הניתוח.

תוצאות: קבוצת ההתערבות כללה 165 מטופלים. שיעור המטופלים עם אשפוז חוזר עד שנה לאחר הניתוח בקבוצת ההתערבות היה 10.9% לעומת 19.5% בקבוצות ההשוואה (p=0.005). שיעור המטופלים עם סיבוכים בתר-ניתוחיים מתועדים היה 2.7% לעומת 3.9% p=0.462)) ושיעור התמותה היה 0% לעומת 0.16% בקבוצת ההשוואה.

מסקנות: על אף העובדה כי אוכלוסיית ההתערבות שקיבלה ייעוץ תרופתי, זוהתה מראש כמורכבת יותר מבחינת ממוצע גילאים ותחלואת הרקע, שיעור מקבלי הייעוץ שנזקקו לאשפוזים חוזרים ושיעור התמותה לאחר הניתוח הבריאטרי היה נמוך יותר בהשוואה לאוכלוסיית המנותחים הבריאטריים שדווחה על ידי הרשם הבריאטרי.

דיון וסיכום: עבודה ראשונית זו, שבה נמצא קשר בין מתן ייעוץ תרופתי ושיפור בטיחות המטופל הבריאטרי, מדגימה את חשיבות הפניית המטופל לרוקח קליני סביב הניתוח הבריאטרי, בדגש על חולים מורכבים.

חיתוך הדופן (ניתוח קיסרי) הוא הניתוח הנפוץ בעשייה המיילדותית ושיעורו – כאחוז מכלל הלידות – הולך ועולה משנה לשנה בכל העולם. למרות שניתוח זה נחשב כבטוח, הרי שאין הוא חף מסיבוכים. בסקירה זו נדון בחתכים בעובר הנגרמים במהלך ניתוח לחיתוך הדופן. שיעור סיבוך זה עומד על פי הספרות הרלבנטית על 0.7%-1.9% מכלל הניתוחים. זוהו  מספר  גורמי סיכון להיארעות סיבוך זה, וכמפורט בסקירתנו, אך עד כה לא נמצאה שיטה שהוכחה כיעילה בחיזוי או במניעת חתכים בעובר במהלך ניתוח לחיתוך הדופן. לא תמיד מזוהה החתך בעובר בחדר הניתוח, והוא מתגלה רק בעת שהילוד הועבר למחלקת ילודים.

רוב החתכים הם  בראש העובר (לרבות בפניו), אך הם יכולים להימצא בכל מקום בגוף העובר. החתכים בעובר מתוקנים או באמצעות הדבקה תרופתית או באמצעות ביצוע תפרים. לרוב הבעיה בעתיד כתוצאה מחתכים אלו היא אסתטית, אך לעיתים נדירות מתגלה גם סיבוך עצבי-תפקודי כתוצאה ממנו. כל לידה המסתיימת בחתך בעובר עתידה להימשך בתביעה משפטית כנגד הרופאים המעורבים במקרה, ותמיד הם יימצאו אשמים, לרבות המשמעות בתחום הענישה ובתחום הכלכלי הנלווית לאשמה זו. פתרון אפשרי לבעיה זו מוצג בסקירתנו הנוכחית.

במאמר זה מוצגות חמש תסמונות. המשותפת לכולן היא ההסתמנות הקלינית המגוונת והסובייקטיבית, המציבה בפני הרופא דילמה אבחונית. בהיעדר הסבר למכלול התסמינים בכל אחת מהתסמונות, הרופא מפנה את המתלונן לסדרת אמצעי דימות  (MRI, CT  וכו') ולבדיקות דם (שיגרה, סרולוגיה). מאחר שהתשובות לבדיקות אלו  מפוענחות בגדר התקין, חלק מהרופאים מאבחנים את המצב כ"סופרה טנטוריאלי" ורושמים  תרופות הרגעה על סוגיהן השונים. בכל התסמונות נמצאו נוגדנים עצמיים כנגד קולטנים של מערכת העצבים האוטונומית.

אכלזיה (achalasia) היא הפרעה בתנועתיות הוושט המאופיינת בהיעדר הרפיה של שוער הוושט התחתון ופריסטלטיקה לא תקינה של הוושט בזמן בליעה. האטיולוגיה לאכלזיה מסווגת לאכלזיה ראשונית אידיופתית  ולאכלזיה שניונית כדוגמת ממאירות, מחלת צ'אגאס (Chagas Disease)  ועוד.

התסמין הנפוץ ביותר באכלזיה הוא פרע בליעה (דיספגיה). במסגרת הערכת חולה המלין על דיספגיה הוא יעבור סדרת בדיקות הכוללת בעיקר: גסטרוסקופיה, מנומטריה ברזולוציה גבוהה ובליעת בריום. אכלזיה מסווגת לשלושה תתי סוגים לפי הקלסיפיקציה על שם שיקגו.

הטיפול באכלזיה מסווג לטיפול תרופתי, אנדוסקופי או ניתוח. מטרת הטיפול היא הטבה בתסמינים הנלווים כתוצאה מהלחץ הגבוה בשוער הוושט התחתון והפרעת התנועתיות של הוושט, ומניעת סיבוכים מאוחרים של המחלה. הטיפול האנדוסקופי כולל הרחבות פנאומטיות, טיפול יעיל הדורש פעולות חוזרות והזרקת רעלן בוטוליניום השמור למטופלים בסיכון גבוה. הניתוח המקובל בעולם הוא ניתוח לפרוסוקפיה למיוטומיה על שם הלר עם ביצוע פונדופליקציה חלקית. טיפול אנדוסקופי

מתקדם, POEM (Per Oral Endoscopic Myotomy) הוא שיטה לביצוע חיתוך של שריר הוושט בגישה אנדוסקופית. טכניקת ה-POEM אינה מתאימה במטופלים עם בקע בסרעפת או עם ושט סיגמואידית. שיעורי הסיבוכים דומים בין שתי השיטות ועומדים על פחות מ-2.7%. בשל היעדר פונדופליקציה ב-POEM נמצא שיעור גבוה יותר של החזר קיבה-ושט. למעלה ממחצית מהמטופלים שעברו POEM נוטלים סותרי חומצה פומיים גם ארבע שנים לאחר הפעולה.

בבואנו להשוות בין הטיפול הניתוחי לבין POEM, מצאנו כי יעילות הטיפולים דומה. מאז הצגת POEM בשנת 2008, הליך זה זכה להכרה עולמית כטיפול ראשוני עבור חולים עם אכלזיה והפרעות תנועתיות אחרות של הוושט. התוצאות קצרות הטווח אינן נחותות מאלו של Heller Myotomy, כאשר הספרות העדכנית מרמזת גם על יעילות זהה לטווח ארוך. בסקירה זו נביא את השיקולים העיקריים, הקווים המנחים לבחירת החולים בדגש על מיוטומיה על שם הלר לעומת POEM.  

הקדמה: תסמונת חסימת הצאייה (ODS) היא מצב רפואי מורכב אשר מתאפיין בבעיות מבניות ותפקודיות של רצפת האגן עם השפעות משמעותיות על איכות החיים. יש מידע מועט על השימוש ברובוט דה וינצ'י כפלטפורמה לטיפול ניתוחי בהפרעה זו. בעבודה זו, נסקור את תוצאות ניתוחי קיבוע חלחולת שבוצעו בסיוע רובוט למטופלים הלוקים בתסמונת חסימת הצאייה. המטרה הראשונית היא בחינת שיעור ההחלמה מהניתוח ומטרה משנית היא בחינת שיעור סיבוכים בתר-ניתוחיים, מספר ימי אשפוז, אשפוזים חוזרים ושיעור ההישנות לאחר ניתוח.

שיטות מחקר: אנליזה רטרוספקטיבית בוצעה על מאגר ניתוחים שנאסף פרוספקטיבית על מנותחים שעברו ניתוח רובוטי כטיפול ל-ODS בין 11/2011 ל-10/2022. כל הניתוחים בוצעו במרכז הרפואי שיבא על ידי כירורג קולורקטלי מומחה באמצעות מערכת ה- Da Vinci™ robotic system  (IntuitiveTM, Sunnyvale, California, USA). באנליזה זו בוצעה סטטיסטיקה תיאורית והנתונים מוצגים כחציון וטווח.

תוצאות: מתוך 33 מטופלים שנכללו במחקר, 84.9% היו נשים. הגיל החציוני היה 67 שנים (טווח 85-19). ציון ASA (American Society of Anesthesiology) היה 2 (טווח 3-1) וציון Charlson להערכת מחלות רקע עמד על 3 (טווח 4-0). מדד מסת גוף (BMI) חציוני היה 23.2 (טווח 15.6-33.4) ק"ג/מ"ר.  שמונה מטופלים (24.4%) עברו ניתוח בעבר ל-ODS. מרבית המטופלים שנכללו במחקר (69.7%) עברו ניתוח קיבוע חלחולת קדמי רובוטי עם הנחת רשת. התערבויות ניתוחיות נוספות כללו קיבוע חלחולת  משולב קדמי ואחורי (9.1%), ניתוח קיבוע חלחולת קדמי משולב עם קיבוע כיפת הנרתיק לסקרום (12.1%) או ניתוח קיבוע חלחולת אחורי בלבד (9.1%). לא תועדו חולים שנזקקו לטיפול מעבר לניתוח לפרוסקופי או פתוח. משך הניתוח החציוני עמד על 135 (טווח 270-70) דקות. היה אירוע יחיד של סיבוך תוך ניתוחי של פגיעה בחלחולת במהלך בתירה (דיסקציה) קדמית (3%). לא תועדו מקרים של איבוד דם משמעותי.  שישה מטופלים נותחו באמצעות מערכת ה-Da Vinci Xi™ (18.2%), בעוד שהיתר (81.8%) נותחו באמצעות מערכת הDa Vinci Si™. סיבוכים בתר ניתוחיים אירעו בשני מטופלים (6.1%), ומשך האשפוז החציוני עמד על 4 ימים (טווח 6-2). שלושה מטופלים (9.1%) אושפזו בשנית בתוך 30 ימים מהניתוח, ושני מטופלים (6.1%) חוו הישנות של צניחת חלחולת. משך המעקב החציוני היה 60 (116-4) חודשים.

מסקנות: ניתוחים בסיוע רובוט לקיבוע חלחולת בגלל תסמונת חסימת הצאייה (ODS) הם בטוחים, מאפשרים התאוששות מהירה של המטופל, עם אחוז הצלחה גבוה במעקב ארוך טווח.

הקדמה: שברי צוואר הירך הם גורם משמעותי לתחלואה ולתמותה באוכלוסייה המבוגרת. גורמים רבים קשורים לפרוגנוזה לאחר ניתוח שברי צוואר ירך וביניהם ניתוח בחלון זמן של עד 48 שעות לאחר השבר. ניתוח מאוחר כרוך בתחלואה ותמותה מוגברים. אחד הגורמים העלולים לעכב את הניתוח הוא טיפול בנוגדי קרישה בגלל הצורך לחכות לירידת רמות נוגדי הקרישה בדם כדי להימנע מדמם ניתוחי.

מטרות: בחינת הקשר בין טיפול בנוגדי קרישה לבין זמן ההמתנה לכניסה לניתוח לתיקון שבר צוואר ירך.

שיטות: נערך מחקר עוקבה רטרוספקטיבי של חולים מעל גיל 65 שנים, אשר טופלו במחלקות האורתופדיות או הגריאטריות במרכז הרפואי שיבא-תל השומר בין השנים 2018-2014. זמני הכניסה לניתוח הושוו בין קבוצת המטופלים לקבוצה ללא טיפול. ביצענו אנליזה רבת משתנים על מנת לבחון את הקשר בין נטילת נוגדי קרישה לזמן כניסה לניתוח.

תוצאות: נכללו 1,030 חולים מתוכם 151 טופלו בנוגדי קרישה ו-865 ללא טיפול נוגד קרישה.  הוצאו מהמחקר 17 מטופלים שלא עברו ניתוח באשפוז. שיעור המטופלים שחרגו מהמתנה של 48 שעות לניתוח היה 24.6% במי שטופל בנוגדי קרישה לעומת 12% בקבוצה ללא טיפול (p=0.0001). משך הזמן החציוני עד הכניסה לניתוח היה ארוך באופן מובהק בקבוצת המטופלים לעומת הלא מטופלים (32 שעות ו24.6 שעות בהתאמה, p=0.0001). בין נוגדי הקרישה החדשים מצאנו כי אפיקסבן היא התרופה היחידה אשר אינה מאריכה את זמן הכניסה לניתוח. טיפול נוגד קרישה היה הפרמטר היחידי באנליזה רבת משתנים שהשפיע באופן איחור בניתוח.

מסקנות: חולים עם שברי צוואר ירך המטופלים בנוגדי קרישה מנותחים מאוחר יותר ובשיעור נמוך יותר בחלון הזמן המומלץ על פי ההנחיות הקליניות.

ניתוחים אנדוסקופיים בגישה אנדונזלית (דרך האף) (Endoscopic endonasal approach) לכריתת שאתות במוח, הם גישה ניתוחית זעיר פולשנית שהתפתחה בשנים האחרונות. גישה זו מאפשרת להימנע מהצורך בפתיחה נרחבת של הגולגולת, כפי שהיה נהוג שנים רבות. גישה זו הביאה לשינוי הפרדיגמה הניתוחית (Paradigm shift) בתחום הנוירוכירורוגיה. ניתוחים אנדוסקופיים בגישה אנדונזלית מאפשרים הגעה לשאת (Tumor) דרך כניסה מהאף, ליצירת מסדרון המוביל אל בסיס הגולגולת, מבלי צורך לעבור דרך רקמת מוח. גישה ניתוחית זו מאפשרת הגעה אל  מרבית אזורי בסיס הגולגולת, כולל האוכף התורכי, טוברקולום סלה, ואף לאזור הקליבוס והפורמן מגנום. תחילה שימשה גישה זו בעיקר לביצוע ניתוחים לכריתת שאתות  בבלוטת יותרת המוח (היפופיזה) דרך הגת (סינוס) הספנואידלית (Trans sphenoidal approach). צבירת ניסיון בגישה זו, אפשרה התקדמות לניתוחים של פתולוגיות מורכבות יותר כמו שאתות תוך דורליות כגון מנינגיומות, קרניופרינגיומות ועוד.

הקדמה: מידע מועט בלבד פורסם על בקטריולוגיה של דלקת אוזן תיכונה חדה בילדים מתחת לגיל שלושה  חודשים.

מטרות: לחקור את הבקטריולוגיה של דלקת אוזן חדה בילודים,  לאחר הצגת חיסון הפרבנר 13 והקשר שלו לאופן הלידה.

שיטות מחקר: נערך ניתוח רטרוספקטיבי של תרביות אוזן שנלקחו מפעוטות מתחת לגיל 60 חודשים הסובלים מדלקת אוזן חדה. נבדקה ההשפעה חיסון הפרבנר 13 על צורת הלידה (ניתוח חיתוך הדופן לעומת לידה לדנית) ועל הבקטריולוגיה של דלקת זו. בנוסף, התוצאות הושוו בין ילדים מתחת לגיל שלושה  חודשים (קבוצה 1) לפעוטות בגילאי 60-3 חודשים (קבוצה 2).

תוצאות: השכיחות של Streptococcus pneumoniae  (S. pneumoniae)ו- Enterobacteriaceae (E. Bact) הייתה גבוהה יותר בקבוצה 1 בהשוואה לקבוצה 2 – 47.1% לעומת 35.8% ו-12.3% לעומת 4.3%, בהתאמה (p<0.001), בעוד ששכיחות(H. Influenzae)  Haemophilus Influenzae. ו-Streptococcus Group A (GAS) הייתה גבוהה יותר בקבוצה 2 בהשוואה לקבוצה 1 – 40.3% לעומת 30.1% ו-17.5% לעומת 8.3%, בהתאמה (p<0.001). אופן הלידה לא השפיע על בקטריולוגיה של דלקת אוזן חדה. הטיפול בפרבנר 13 גרם  לעלייה בשכיחות של GAS (מ-7% ל-15%) (P<0.001) בקבוצה 1. בקבוצה 2 השכיחות של S. Pneumoniae ירדה מ-47% ל-28.8% (p<0.001), ואילו זו של H. influenzae ו-GAS עלתה מ-38.4% ל-47.1% (p<0.001) ומ-12.9% ל-22.8% (p<0.001), בהתאמה.

מסקנות: S. Sneumoniae ו-E. Bact הם אוטופתוגנים שכיחים יותר בילדים מתחת לגיל שלושה חודשים. כמו כן, השכיחות של GAS עלתה בקבוצת גיל זו בעקבות כניסת חיסון הפרבנר 13.

דיון: ניתן ליישם את תוצאות המחקר בניהול וטיפול בדלקת אוזן חדה  בילודים.

סיכום: מחקר זה תרם מידע נוסף בתחום דלקת אוזן חדה בילודים – נושא שלא נחקר דיו  עד כה.