תוצאת חיפוש

יורם אפשטיין^1,2, יאיר שפירא^1,3

¹מכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ³המרכז האוניברסיטאי אריאל

ויסות טמפרטורת גרעין גוף בתחום ההומאוסטטי מהווה גורם יסוד בשמירה על יציבות הסביבה הפנימית ותפקוד תקין של מערכות הגוף. בסקירה הנוכחית אנו מתרכזים בשאלה האם ניתן להגדיר נפגעי כוויה עמוקה, המצויים בשלב הכרוני של הפגיעה (חודשים רבים עד שנים רבות), כלוקים באי סבילות לחום כאשר הם חשופים לעומס חום, והאם מצב זה – הנרכש בעקבות הכוויה – הוא זמני או קבוע. הממצאים בספרות המדעית נשנים לאורך השנים ומצביעים על כך, שיכולתם של נפגעי כוויה לאזן את טמפרטורת גופם, כאשר הם חשופים לעומס חום, נפגעת במידה משמעותית. לכן, ניתן לקבוע בבירור שנפגעי כוויה הם בעלי סבילות ירודה לחום.

מידת הפגיעה בוויסות החום תלויה בהיקף שטח הכוויה, ככל שהכוויה נרחבת יותר, כך קטנה היכולת לווסת את חום הגוף. הסיבה לפגיעה בוויסות החום המלווה כוויה נרחבת ועמוקה, היא חוסר במצע כלי דם ובבלוטות זיעה בשטח הפגוע, וכן באזורים שבהם מושתל שתל עור בעובי חלקי. בנוסף, כלי הדם באזור השתל (עד כמה שהם מצויים) אינם מגיבים לגירוי העצבי הבתר-סינפטי. הפגיעה ביכולת להפיג חום אינה חולפת עם השנים. תהליך של אקלום לחום באנשים בעלי כוויה נרחבת, הוא חלקי ביותר ואינו משפר במידה רבה את הסבילות לחום.

ויולטה גלאובר
 

מחלקת הרדמה וטיפול נמרץ, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הכינוס ה-19 של החברה האירופאית ליתר חום ממאיר התקיים במאי 2010 בווינה, אוסטריה. בכנס השתתפו מומחים מ-10 מדינות אירופאיות וכן נציגים מברזיל, ארה"ב, ניו זילנד וישראל. 
 

אלון קריספין¹, קונסטנטין זייצב¹, יהודה היס¹

¹המרכז הלאומי לרפואה משפטית, מרכז רפואי אסף הרופא

תת-חום מהווה סיבת מוות בלתי שכיחה בישראל, ולרוב הוא מתרחש בקרב קבוצות סיכון כמו קשישים, מחוסרי דיור, חולים פסיכיאטרים ואנשים הפעילים בסביבה קרה או הנחשפים אליה באופן אקראי. הפטירות עקב תת-חום מתרחשות לרוב בתנאי קור קיצוניים, אך גם טמפרטורות סביבה של מינוס 20-15 מ"צ עלולות להיות קטלניות. התערטלות פרדוקסאלית היא תופעה המאפיינת מוות מתת-חום דווקא בטמפרטורות סביבה מתונות ומתרחשת בשלבים המאוחרים של הגסיסה.

מדווח במאמר זה על מוות של מבוגר שגופתו נמצאה עירומה בשטח פתוח, ראשו מכוסה בחולצה ועל גופו סימני חבלה קהה. הועלה חשד כי נחנק או נפל קורבן לאלימות מינית. בנתיחה נמצאו דימומים נקודתיים ברירית הקיבה האופייניים למוות מתת-חום, דלדול (אטרופיה) מוחי קל, טרשת בינונית בעורקים הכליליים ובעורקי המוח, ולייפת בשריר הלב. השילוב בין ממצאי הנתיחה, שלילתם של הסימנים החבלתיים כתורמים לסיבת המוות, ונסיבות מציאת הגופה הביאו לקביעת סיבת המוות כתת-חום.

רנטה שכמנטר¹, אדוארד מילר¹, מוטי שטלריד², צבי לנדאו¹ 

¹מחלקה פנימית ד' ²ומכון המטולוגי, מרכז רפואי קפלן רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה ולאוניברסיטה העברית, ירושלים

רקע תיאורטי: הטיפול בחולים עם חום וניטרופניה ניתן בישראל על פי המלצות החברה האמריקאית למחלות זיהומיות, המעודכנות מידי מספר שנים. בחירת סוג האנטיביוטיקה, המינון והאפשרות לטפל בתרופה אחת או בשתי תרופות אנטיביוטיות, נתונות להחלטת הרופא המטפל.

מטרת העבודה: להשוות את יעילות הטיפול של פיפרצלין/טזובקטם במשלב עם אמיקצין לזו של צפיפים במשלב עם אמיקצין, בחולים עם חום וניטרופניה שלקו במחלות ממאירות המטולוגיות (חולים בסיכון גבוה). בחולים עם שאתות ממאירות הלוקים בחום וניטרופניה (חולים בסיכון נמוך) נבדקה יעילות הטיפול בפיפרצלין/טזובקטם לעומת צפיפים ללא משלב עם אמיקצין.

תוצאות: 56 חולים בסיכון גבוה טופלו בפיפרצלין/טזובקטם במינון של .54 גרם כל 8 שעות במשלב עם אמיקצין במינון 15 מ"ג/ק"ג, ו-46 חולים טופלו בצפיפים במינון 1 גרם כל 12 שעות במשלב עם אמיקצין במינון 15 מ"ג/ק"ג. תשעה עשר חולים בסיכון נמוך טופלו בפיפרצלין/טזובקטם במינון 4.5 גרם כל 8 שעות, ו-25 חולים טופלו בצפפים במינון 1 גרם כל 12 שעות .

לא היה הבדל בין שתי קבוצות החולים מבחינת הגיל, המין, עומק הניטרופניה ותוצאות הבדיקות המיקרוביולוגיות. בנוסף, לא היה הבדל בשיעור התחלואה והתמותה בתקופת האשפוז.

מסקנות: התרופות פיפרצלין/טזובקטם או צפפים במשלב עם אמיקצין היו בעלות פעילות שווה בחולים המטולוגיים עם ניטרופניה וחום. טיפול חד תרופתי בפיפרצלין/טזובקטם או בצפפים, נמצא יעיל במידה זהה, כשניתן לחולים עם שאתות טמומות (Solid tumors) שפיתחו חום וניטרופניה לאחר כימותרפיה.
 

עידית מזרחי1 , שמואל שטיינלאוף3,2 , אלי שוורץ 3,2

1בית החולים לילדים דנה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, 2המרכז לרפואה גיאוגרפית ומחלות טרופיות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, 3הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*הוגש על ידי ד"ר עידית מזרחי כחלק מהדרישות לקבלת תואר "דוקטור לרפואה" מטעם הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: בשנים האחרונות חלה עלייה במספר הנוסעים הישראלים לחו"ל בכלל ולמדינות מתפתחות בפרט. תופעה נרחבת זו מחייבת את הרופאים בישראל להכיר את התחלואה שהנוסעים עלולים לייבא איתם בחזרתם מטיול במדינות אנדמיות.

מטרות: סקירת התחלואה בקרב מטיילים שפנו למרפאה למחלות טרופיות לאחר נסיעה למדינות אנדמיות.

שיטות: נערכה סקירה רטרוספקטיבית של תיקי מטופלים שפנו למרפאה למחלות טרופיות (באופן אמבולטורי או לאחר אשפוז), במרכז הרפואי שיבא, תל השומר, מאז הקמתה בשנת 1994 ועד סוף 2004.

תוצאות: סך הכול פנו למרפאה 842 חולים ונקבעו 1,126 אבחנות. מתוכם, 20.9% אושפזו בישראל לאחר חזרתם מהטיול  ו-6.2% מהם אושפזו עוד בהיותם בחו"ל.  מכלל הפונים, 56.7% היו זכרים ו-70% היו בני 29-20. רוב הפניות למרפאה נעשו סמוך לחזרה מהטיול, אך חלק מהפניות נעשו גם יותר משנה לאחר מועד החזרה מהטיול (11%). יבשות היעד מהן חזרו החולים היו: אסיה (49.2%), אמריקה הלטינית (23.4%) ואפריקה (23.2%), ופיזור דומה היה להתפלגות היוצאים למדינות טרופיות. הסיבות השכיחות לפנייה למרפאה היו תחלואה במערכת העיכול (%41 מהפונים), עייפות (%25.8), מחלות עור (%23.4) ומחלות חום (%22.7).

נמצא שוני בתחלואה העיקרית ביבשות השונות: מטיילים שחזרו מאסיה לקו בעיקר במחלות של מערכת העיכול, כמו שלשול כרוני, ובמחלות חום (בעיקר קדחת דנגי). מטיילים שחזרו מאמריקה הלטינית לקו בעיקר במחלות עור – בעיקר  לישמניאזיס, ואילו מטיילים  שחזרו מאפריקה לקו בעיקר במחלות חום —בעיקר מלריה וסכיסטוזומיאזיס.

בנוסף, נמצאו הבדלים בתחלואה בין המינים: גברים חלו יותר במלריה, בלישמניאזיס ובסכיסטוזומיאזיס, ואילו נשים התלוננו יותר על עייפות ולקו יותר במחלות של מערכת העיכול.

מסקנות: נמצא הבדל בתחלואה של מטיילים החוזרים מיבשות שונות. מאחר שכל יבשת מתאפיינת בתחלואה שונה, יש להתחשב בנתון זה כאשר מטיילים פונים לייעוץ רפואי לפני או לאחר חזרתם מטיול.  מחלה שבה נדבק מטייל במהלך הטיול, עשויה להתבטא לעיתים זמן רב לאחר חזרתו, מכאן החשיבות בלקיחת אנמנזה המכוונת לנסיעות למדינות מתפתחות – גם אם חלף זמן רב ממועד הנסיעה.
 

אייל לשם, אלי שוורץ

המרכז לרפואה גיאוגרפית ומחלות טרופיות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

אחת התלונות השכיחות במטיילים היא מחלת חום – 25% מכלל הפונים לסיוע רפואי לוקים במחלת חום. חום במטיילים חוזרים מהווה אתגר קליני, מאחר שמגוון הגורמים למחלת חום נע החל מזיהומים קלים וכלה במחלות קשות העלולות לסכן חיים. גורמי החום כוללים מחד גיסא זיהומים נפוצים (בכלל האוכלוסייה, כולל בישראל), ומאידך גיסא מחלות טרופיות הייחודיות לאזור הנסיעה (מלריה, קדחת דנגי, טיפוס הבטן, שכיסטוזומיאזיס, לפטוספירוזיס, ריקטסיה ועוד). לעיתים ניתן להיעזר בתלונות נוספות מכוונות לגורם החום, אולם ברוב המטיילים מסתמנת מחלת חום ללא תלונות כגון אלו. במצב זה של חום ללא תלונות מכוונות נוספות, מלריה היא גורם החום המרכזי שיש להביא בחשבון. הגישה לחולה כוללת בירור יעד הנסיעה, תקופת הדגירה של המחלה, חשיפות מיוחדות בעת הנסיעה וחיסונים טרם הנסיעה. בדיקות מעבדה פשוטות יכולות להועיל בצמצום האבחנה המבדלת ולרמוז על גורם החום כבר בתחילת הבירור. חום במטייל חוזר מצריך התייחסות דחופה למספר זיהומים, המתאפיינים בכך שאבחונם אינו סובל דיחוי, מצבים אלה הם ברי טיפול, אולם עלולים להוביל למחלה קשה ואף לתמותה אם אינם מאובחנים בהקדם. כל אימת שמחלת חום מתפתחת בסמוך לשהייה במדינה אנדמית למלריה, יש לשלול או לאשש קיומה של מחלה זו במסגרת אבחנה מבדלת.
 

עדי שחם אבולעפיה¹, אבישי אליס^3,1, יוסף מנור^{2, 3,} מיכאל לישנר^3,1

¹מחלקה פנימית ו²מחלקה המטולוגית, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: חום וניטרופניה הנגרמים מכימותרפיה יכולים להיות מטופלים בבטחה באנטיביוטיקה בדרך פומית, אלא שההנחיות לטיפול מבוססות על מחקרים שבהם לקו מרבית החולים בשאתות טמומות (Solid tumors). 

מטרות: להעריך את היעילות והבטיחות של טיפול אנטיביוטי פומי בחולי לימפומה שאינה הודג’קין עם חום וניטרופניה בסיכון נמוך.

שיטות: נסקרו כל הגיליונות של כל חולי הלימפומה שאינה הודג’קין שאושפזו במרכז הרפואי מאיר עקב חום וניטרופניה. כל החולים שאושפזו במחלקה פנימית א’ טופלו פומית ב-Ciprofloxacin וב-Amoxicillin-clavulanic acid. חולים שאושפזו בשאר המחלקות הפנימיות טופלו באנטיביוטיקה לתוך הווריד. שתי שיטות המתן הושוו על פי מהלך ההחלמה ממחלת החום.

תוצאות: נסקרו הגיליונות של 48 חולים. במרביתם הלימפומה הייתה מסוג Intermediate grade , בשלב IV-III. שלושים ושלושה חולים עם 44 אירועי חום וניטרופניה טופלו באנטיביוטיקה לתוך הווריד, בעוד ש-15 חולים עם 19 אירועים טופלו באנטיביוטיקה במתן פומי. לשתי צורות המתן הייתה הצלחה זהה (59% במתן לתוך הווריד ו-74% במתן הפומי, P=0.270). לא היו הבדלים בשיעורי התמותה, בסיבוכים המשמעותיים, בזיהומים משניים, בחוסר תגובה ו/או באי סבילות לטיפול האנטיביוטי.

מסקנות: המחקר מאשש, כי Ciprofloxacin ו-Amoxicillin-Clavulanic acid במתן פומי מהווים חלופה טובה למתן אנטיביוטיקה לתוך הווריד בחולי לימפומה שאינה הודג’קין עם חום וניטרופניה בסיכון נמוך, לאחר כימותרפיה.

חבצלת ירדן-בילבסקי¹, אפריים בילבסקי², יעקב אמיר², שי אשכנזי¹, גילת לבני¹

מחלקות לרפואת ילדים א'¹ ו-ג'², מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח-תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: הבירור והטיפול הנדרשים בתינוקות עד גיל חודשיים עם חום אינם מוסכמים ואינם אחידים בבתי החולים בישראל. בחלק מבתי החולים בישראל נלקחת דרגת החום כאחד המדדים המשפיעים על קבלת ההחלטות הטיפוליות. 

מטרה: לבדוק את הקשר בין דרגת החום לבין הסיכון לזיהום חיידקי קשה (זח"ק) באוכלוסיית תינוקות מאושפזים עד גיל חודשיים. 

חולים ושיטות: באוכלוסיית המחקר הוכללו כל התינוקות עד גיל חודשיים שאושפזו בשתי מחלקות ילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים עקב חום, בין ספטמבר 2006 לדצמבר 2008. באופן פרוספקטיבי נאספו נתונים אודות חום בהתקבלות ובאשפוז, תוצאות בירור המעבדה והאבחנה שנקבעה בשחרור. זח"ק הוגדר כדלקת חיידקית של עוצבות המוח, אלח דם, זיהום בדרכי השתן, דלקת ריאות  או דלקת המעי.

תוצאות: זח"ק נמצא ב-90 (10.8%) מתוך 833 תינוקות שהוכללו במחקר: 68 לקו בזיהום בדרכי השתן, 11 לקו באלח דם, 10 בדלקת ריאות ו-1 בדיזנטריה. ממוצע החום בהתקבלות לבית החולים בקבוצת הילדים שלקו בזח"ק היה 38.4 מ"צ לעומת 38.3 מ"צ בילדים ללא זח"ק (p=NS). ממוצע החום המרבי באשפוז היה 38.6 מ"צ בשתי הקבוצות. גם בהתייחסות לסוג הזיהום הסגולי לא נמצא הבדל בדרגת החום בין הילדים עם זח"ק לבין אלו ללא זח"ק. 

מסקנות: לא נמצא מיתאם בין דרגת החום לבין הסיכון לזח"ק באוכלוסיית תינוקות עד גיל חודשיים עם חום. לכן, דרגת החום אינה מדד המסייע בקבלת החלטה לגבי הבירור הזיהומי ההולם והטיפול הנדרש בתינוקות בגיל זה.

אפריים בילבסקי¹, דנה זינגר-הראל¹, חבצלת ירדן-בילבסקי², יחזקאל ויסמן³, יעקב אמיר¹

¹מחלקות ילדים ג' ו-² א', ³והיחידה לרפואה דחופה, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב      

מדווח במאמר זה על ילוד בן 5 שבועות לאחר אשפוז ממושך בפגיה, עם חום וזיהום בדרכי השתן שנגרם על ידי החיידק אשריכיה קולי, העמיד לגנטהמיצין ומסוגל לייצר Extended Spectrum Beta Lactamase (ESBL). פרשת חולה זה מדגישה את החשיבות שבהעלאת אפשרות של גורמי סיכון לזיהום בחיידק עמיד. לכן מומלץ להרחיב את הטווח האנטיביוטי בחלק מהחולים בקבוצת גיל זו, מעבר לטיפול האמפירי המקובל. 

צחי גרוסמן¹, דן מירון²

¹מכבי שירותי בריאות, תל אביב, ²מרכז רפואי העמק, עפולה

זיהום בדרכי השתן בילדים עלול להוביל בחלקם להתפתחות פגיעה בכליות ולהצטלקות קבועה. גורמי הסיכון המוכרים העיקריים לפגיעה בכליות הם: חסימה בדרכי השתן, רפלוקס שלפוחית-שופכנים וזיהומים נשנים. ההמלצה הרווחת למעקב אחר ילדים עם זיהום ראשון בדרכי השתן כללה ביצוע סקירת על שמע לשלילת חריגויות, ובעיקר חסימה בדרכי השתן, ביצוע בדיקת ציסטוגרפיה לאיתור רפלוקס שלפוחית-שופכנים, ומתן טיפול אנטיביוטי למניעת זיהומים נשנים אם אובחן רפלוקס. בחלק מההנחיות הומלץ כחלק מהבירור על סקירת כליות עם DMSA לאבחון צלקות. בעבודות שנערכו בשנים האחרונות הוטל ספק הן בחשיבות של ביצוע בדיקות הדימות השונות והן ביעילות הטיפול המונע. בסקירה זו מדווח על עבודות שנבחן בהן המשקל הסגולי של בדיקת העל שמע – בייחוד לנוכח קיומן כיום של תוצאות על שמע של העובר, נבדקת מידת הקשר בין רפלוקס להצטלקות, המשליך על חשיבות ביצוע הציסטוגרפיה והמיפוי עם DMSA, מוצגות עבודות שפורסמו אודות היעילות המוטלת בספק של הטיפול המונע, מודגש הצורך באבחון וטיפול מהיר בכל חשד לזיהום נוסף בדרכי השתן, תוך הדגשה כי בדיקות דימות מומלצות רק בקבוצות סיכון ולא כשגרה.

משה נחמיה

מח' ילדים, מרכז רפואי קפלן, רחובות

נשיכת עכביש אינה אירוע נדיר במדינה חמה כמו ישראל. שני מיני העכבישים הארסיים הנפוצים בישראל הם השישן החום והאלמנה השחורה. האלמנה מפורסמת יותר מהשישן, למרות שעל כל נשיכה של אלמנה שחורה מדווח על מאות עקיצות שישן.

למרות ריבוי המקרים, קיימת מודעות דלה בקרב הרופאים לסימנים הקליניים של נשיכת שישן. לרוב מבוצעת אבחנה שגויה, המביאה לעיתים לטיפול מיותר ומורכב. הסיבות לכך הן, שמספר רב של מצבים מחקים נשיכת שישן, התיעוד של נשיכות שישן נדיר יחסית ובמרבית הנפגעים הנשיכה נגרמת מבלי שהעכביש ניצפה בשעת מעשה.

במאמר הנוכחי מובאות שלוש פרשות חולים, ילדים. הם אושפזו במחלקתנו עם הסתמנות קלינית של חום גבוה, נגע נמקי ותיפרחת כתמית-נקודתית מפושטת, אשר אובחנו בסופו של דבר כנשיכות שישן. בהמשך מפורטת סקירת הסיפרות הרפואית בנוגע לסימנים הקליניים של נשיכת שישן, סיבוכים אפשריים ואמצעי הטיפול הנהוגים כיום. המטרה במאמר הנוכחי היא להגביר את המודעות לנשיכת שישן, על-מנת למנוע איבחון שגוי וטיפול מיותר.

נגיף קדחת מערב הנילוס הוא נגיף רנ"א סליל יחיד שמקורו בפרוקי-רגליים (Arbovirus), אשר שייך למשפחת ה- Flaviviridae. במרבית המקרים הזיהום בטבע נובע מעקיצות יתושים.

פטר אלתרמן, יצהל ברנר

המח' לגריאטריה, בית חולים מאיר, מסונף לפקולטה לרפואה סאלקר, אוניברסיטת תל אביב 

ידוע מזה שנים רבות על ההשפעה ההרסנית של החום על מהלך האירוע המוחי בבעלי-חיים ועל ההשפעה ההגנתית המובהקת של היפותרמיה על הנירונים.

בשנים האחרונות פורסמו עבודות רבות בנושא השפעת החום על מהלך האירוע המוחי גם בקרב בני-האדם. בעבודה הנוכחית נסקרת הספרות הרפואית העוסקת בהשפעת החום כגורם-סיכון בלתי תלוי על עוצמת האירוע המוחי: מידת הנזק לתיפקוד ושיעור התמותה.

כן נסקרים הדגמים הטיפוליים הנגזרים מהמחקרים אודות השפעת החום, כגון טיפול בהיפותרמיה או טיפול אנטיפירטי בשלב החד (Acute) של האירוע המוחי. להערכתנו, יש מקום לטיפול מיידי בהורדת החום בחולה שלקה באירוע מוחי והמפתח חום בימי האישפוז הראשונים. על טיפול זה להינתן ללא קשר למקור החום; זה האחרון חייב להיבדק במקביל לצורך טיפול סגולי. מועלית בנוסף סוגיית הטיפול בתרופה שעלותה נמוכה, כמו אצטמינופן במינונים בטוחים, גם בקרב חולי אירוע מוחי עם חום תקין המצויים בשלב החד לצורך מניעת העלייה השכיחה בחום הגוף בשלב החדיד (Subacute phase).

משה רב-אחא, יובל חלד, דניאל ס' מורן

היח' לפיזיולוגיה צבאית, חיל הרפואה, מכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

מיגוון שיטות החימום לטיפול בנפגעי תת-חום (היפותרמיה) הוא נרחב ביותר. אולם רבות משיטות החימום כרוכות בהסתייעות בציוד רפואי מתוחכם או מלוות בשינויים פיסיולוגיים והמודינמיים מהירים, המחייבים ניטור קפדני. אי-לכך, קיים מספר מצומצם של שיטות חימום הישימות במיתאר טרום בית-החולים (טב"ח). בסקירה זו אנו מתמקדים בשיטות חימום אלה, תוך בדיקת יעילותן בסביבה קרה ודלת אמצעים, בדומה למיתאר טב"ח. ממימצאי הסקירה עולה, כי על-ידי בידוד נפגעי תת-חום קל, המתאפיינים בייצור חום מוגבר, והסתמכות על מנגנוני החימום הפיסיולוגיים הפנימיים (המטבוליים) שלהם, ניתן לחממם ביעילות (טמפרטורת גרעין גוף בטווח 35-32 מ"צ). לפיכך, רבים רואים בדרך זו שיטת חימום עצמאית (להלן שיטת החימום הסביל), המומלצת כטיפול בנפגעי תת-חום קל. יתרה מכך, קיימות שיטות חימום רבות המבוססות על אמצעי חימום פעיל, שהפעלתן גורמת לדיכוי ייצור החום הפנימי, עד כי יעילותן בחימום הנפגע אינה עולה על יעילות החימום הסביל.

מאידך, נפגעי תת-חום בינוני-קשה (טמפרטורת גרעין גוף נמוכה מ-32 מ"צ) מאופיינים ביכולת ייצור חום פנימי מופחתת או חסרה כליל. לפיכך, החימום הסביל אינו מספק בנפגעים אלה וקיים הכרח בהוספת אמצעי חימום חיצוני פעיל. במחקרים שנבדקה בהם יעילותן של שיטות החימום השונות בנפגעים או בדגם אדם עם תת-חום קשה, הודגמה יעילות חימום נמוכה של מערכות חימום בעלות הספק חום בינוני, כדוגמת מערכת שאיפת אוויר חם, ויעילות חימום גבוהה של מערכות חימום בהספק גבוה, כדוגמת מערכות הזרמת אוויר חם. בנפגעי תת-חום כרוני, האופייני בעיקר בקרב קשישים, הלוקים בתת-תזונה ובמחלות רקע שונות הפוגמות ביכולת ייצור החום הפנימי, יש יתרון לחימום באמצעות שאיפת אוויר חם – דווקא בשל קצבי החימום השמרניים והיעדר סכנה להרחבת כל-דם היקפיים.
 

בנימין פיורה (1), אלכס רבינוביץ (1), ויקטוריה יאבלסקי(2), מרינה וולפסון (2)

(1) היח' לגינקולוגיה-אונקולוגית, החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, (2) המח' למיקרוביולוגיה ואימונולוגיה, מרכז רפואי סורוקה והפקולטה למדעי-הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

חלבוני הלם-חום (heat shock proteins) הם חלבונים המתפקדים כ-'בני לוויה' של מולקולות חלבון (molecular chaperones) בתהליכים תוך-תאיים חיוניים שונים. הם שומרים על קיפול ומיבנה במרחב תקינים של מולקולות חלבון ומסלקים מהתא מולקולות חלבון פגומות. שמם נובע מהעובדה שהם התגלו לראשונה בעת חשיפת תאים לטמפרטורה גבוהה, רך ריכוזם עולה גם בתנאי לחץ אחרים, כגון זיהומים, דלקות, איסכמיה, התמרה ממארת וחשיפה לרעלנים כמו תרופות ציטוטוקסיות. חלבוני הלם-חום מסווגים למשפחות לפי משקלם המולקולתי. ממחקרים שבוצעו עד כה על חלבוני הלם-חום ושאתות ממאירות של איברי-המין הנקביים, ניתן לסכם כדלקמן: 1) בסרטן השחלה כרוך ביטוי-יתר של חלבון הלם-חום-27 בהגברת העמידות לתרופות ציטוטוקסיות ובפרוגנוזה גרועה; 2) בסרטן רירית-הרחם כרוך ביטוי-יתר של חלבון הלם-חום-70  בהתמיינות ובפרוגנוזה גרועות, בעוד שביטוי-יתר של חלבון הלם-חום-27 וחלבון הלם-חום-90 כרוכים בהתמיינות ופרוגנוזה טובות; 3) בסרטן צוואר-הרחם כרוך ביטוי-יתר של חלבון הלם-חום-70 בפרוגנוזה גרועה. חלבוני הלם-חום הם אנטיגנים מובהקים, וייתכן שניתן לנצל תכונה זו, וכן את תכונת קשירתם לחלבוני שאת ולחלבונים שמיוצרים על-ידי נגיפים לצורך פיתוח חיסון כנגד שאתות ממאירות ומחלות אחרות. יתכן שבדיקת הפרשות מצוואר-הרחם לנוכחות נוגדנים מסוג IgA כנגד חלבוני הלם-חום תתרום לגילוי מוקדם של שאתות ממאירות. מכיוון שנוכחות חלבוני הלם-חום בשאתות ממאירות משפיעה על שיגשוג תאי השאת והתגובה לתרופות ציטוטוקסיות, יתכן שפיתוח תרופות מעכבות חלבוני הלם-חום ישפר את הטיפול בשאתות ממאירות.