תוצאת חיפוש

ראני פטל¹, טלי יונש-קמחי², נבו מרגלית³, צבי רם³, אופירה בן-טל⁴, צבי ר' כהן⁵, יונתן רוט³

¹הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²אגף דימות, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב,

³מחלקת נוירוכירורגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ⁴בנק הדם, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ⁵מחלקת נוירוכירורגיה, בית חולים תל השומר, רמת גן

העבודה היוותה חלק מהדרישות האקדמיות של הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, לקבלת תואר דוקטור לרפואה (M.D)

רקע: חבלות ראש מהוות בעיה רפואית וחברתית-כלכלית כבדת משקל מבחינת התחלואה והתמותה. אחד הסיבוכים המשמעותיים של חבלות ראש הוא דימום תוך גולגולתי מחבלה. בעבודות שנערכו בקרב חולים עם דימום תוך גולגולתי הודגמה נטייה של הדימומים לגדול, במיוחד בשעות הראשונות לאחר החבלה. אספירין ממלא תפקיד מרכזי במניעת סיבוכים קרישתיים-תסחיפיים עקב מחלות טרשתיות-קרישתיות. פעילות זו של אספירין מתווכת על ידי פגיעה בפעילות הטסיות. קיים חשש תיאורטי כי לנטילת אספירין יהיו השפעות על דימומים תוך גולגולתיים, ובכלל זה הגדלתם. מטרתנו במחקר זה היא לבדוק את השפעת עירוי טסיות הדם על מידת הגדילה של דימום תוך גולגולתי  בקרב חולים שטופלו באספירין טרם החבלה.

שיטות: סקירה רטרוספקטיבית של תיקי האשפוז של חולים שאושפזו במרכז הרפואי סוראסקי ובמרכז הרפואי שיבא מתאריך 12.2004-31.10.20081.. נכללו חולים לאחר חבלת ראש קהה אשר נטלו אספירין בקביעות טרם החבלה, עם עדות לדימום במוח או דימום תת קשיתי חד בבדיקת טומוגרפיה מחשבית אשר בוצעה בתוך 12 שעות מחבלת הראש. בדיקת טומוגרפיה מחשבית נוספת בוצעה בתוך 24 שעות מבדיקת הטומוגרפיה המחשבית הראשונה. נבדקה השפעת מתן עירוי טסיות (קבוצה א') בין שתי בדיקות הטומוגרפיה המחשבית לעומת אי מתן עירוי טסיות בתקופה זו (קבוצה ב') על תוצאים קליניים ודימותיים.

תוצאות: סך הכול נכללו במחקר זה 44 חולים. ארבעה עשר חולים לקו בדימום במוח, 40 בדימום תת קשיתי, ואילו 10 לקו בשילוב של דימום תת קשיתי ודימום במוח. בקבוצת הדימום במוח נמצא, כי בקרב קבוצה א' שכיחות גדילת הדימומים ומידת גדילתם היו גבוהות יותר מאשר בקבוצה ב'. ייתכן שביצוע מוקדם של הטומוגרפיה המחשבית הראשונה, מרווח זמן ארוך יותר עד לטומוגרפיה מחשבית נוספת ונפח דימום גדול יותר בטומוגרפיה המחשבית הראשונה, מסבירים ממצאים אלו. בקבוצת הדימום התת קשיתי נמצא, כי בקרב קבוצה א' שכיחות גדילת הדימומים הייתה קטנה יותר מאשר בקבוצה ב', אולם ללא מובהקות סטטיסטית. בנוסף, לא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית מבחינת מימדי הגדילה בין שתי קבוצות הטיפול.

מסקנות: ממחקר זה עולה, כי במתן עירוי טסיות דם בתוך 36 שעות מהחבלה לחולים עם דימום תוך גולגולתי אשר טופלו טרם החבלה באספירין, לא מושג צמצום בגדילת הדימומים. אולם לנוכח מגבלות העבודה יש להתייחס למסקנה זו בזהירות. לאור חשיבות הנושא, אנו ממליצים על בדיקת סוגיה זו במסגרת מחקר פרוספקטיבי, אקראי ורב-מוסדי.

אנדריי קוטיק¹, קונסטנטין זייצב¹, איינו שפרבר², יהודה היס¹

¹מכון לאומי לרפואה משפטית, מרכז רפואי אסף הרופא, ²מכון לפתולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא

הקדמה: התעללות מינית כוללת ביצוע מעשים מגונים, אינוס ומעשה סדום. בבדיקה רפואית משפטית נבדקים איבר המין, פי הטבעת וכלל הגוף של הקורבן, כדי לאתר סימני חבלה טרייה או ישנה.

המטרה במחקר: בחינת שכיחות ממצאי חבלה בבדיקה רפואית משפטית של קורבנות אלימות מינית, והשוואת הנתונים מישראל עם נתונים מקבילים בארה"ב ובמדינות אחרות.

אוכלוסיית המחקר ושיטות: בישראל במהלך שנה קלנדרית אחת נכללו 95 צעירים מגיל ינקות ועד 16 שנים, מהם 83% נקבות. תוצאות הבדיקה הוגדרו כהמצאות סימני חבלה או היעדרם. הממצאים סווגו לפי מיקומם באזור אנו-גניטלי או באזורים אחרים בגוף, והממצאים באזור האנו-גניטלי תויגו על פי מידת הסבירות לתקיפה מינית. נבחנו תוצאות הבדיקה ביחס לגילם ומינם של הנבדקים, משך הזמן בין מועד התקיפה האחרונה לבדיקה, ומידת הקרבה בין החשוד בתקיפה לבין הנבדק.

תוצאות: ב-41 מהנבדקים נמצאו ממצאים גופניים כלשהם, מהם ב-37 %39 מכלל הנבדקים) באזור אנו-גניטלי.

מכלל הנבדקים שנמצאו עם סימנים באיבר המין ו/או בפי הטבעת, ב-11 (12%) נמצאו ראיות ברורות לתקיפה מינית, מתוכם בחמישה נמצאו סימני חבלה טריים. 80% מממצאי החבלה הטרייה באזור האנו-גניטלי אותרו בבדיקות שנערכו עד 24 שעות לאחר התקיפה, בשיעור דומה בזכרים ובנקבות.

דיון: שכיחותם של ממצאים המהווים ראיה ברורה לתקיפה מינית בארה"ב (מתוך סך הבדיקות שבהן נמצאו ממצאים כלשהם) נעה בין 10.7%-3% באיטליה כ-9.5%, בתאילנד כ-32%, ובדנמרק כ-40%.

בישראל, כמו בשאר העולם, רק במיעוט מהתקיפות המיניות של ילדים מאותרים ממצאים המהווים ראיה ברורה לתקיפה. לפיכך, היעדר ממצאים אינו שולל תקיפה, ואיתור ממצא חבלתי בבדיקת קורבן אונס אינו הכלל, אלא היוצא מהכלל. לכן, לתחקור הקורבן ולחקירת נסיבות המקרה חשיבות מכרעת  במקרי תקיפה מינית של ילדים.

אלון קריספין¹, קונסטנטין זייצב¹, יהודה היס¹

¹המרכז הלאומי לרפואה משפטית, מרכז רפואי אסף הרופא

תת-חום מהווה סיבת מוות בלתי שכיחה בישראל, ולרוב הוא מתרחש בקרב קבוצות סיכון כמו קשישים, מחוסרי דיור, חולים פסיכיאטרים ואנשים הפעילים בסביבה קרה או הנחשפים אליה באופן אקראי. הפטירות עקב תת-חום מתרחשות לרוב בתנאי קור קיצוניים, אך גם טמפרטורות סביבה של מינוס 20-15 מ"צ עלולות להיות קטלניות. התערטלות פרדוקסאלית היא תופעה המאפיינת מוות מתת-חום דווקא בטמפרטורות סביבה מתונות ומתרחשת בשלבים המאוחרים של הגסיסה.

מדווח במאמר זה על מוות של מבוגר שגופתו נמצאה עירומה בשטח פתוח, ראשו מכוסה בחולצה ועל גופו סימני חבלה קהה. הועלה חשד כי נחנק או נפל קורבן לאלימות מינית. בנתיחה נמצאו דימומים נקודתיים ברירית הקיבה האופייניים למוות מתת-חום, דלדול (אטרופיה) מוחי קל, טרשת בינונית בעורקים הכליליים ובעורקי המוח, ולייפת בשריר הלב. השילוב בין ממצאי הנתיחה, שלילתם של הסימנים החבלתיים כתורמים לסיבת המוות, ונסיבות מציאת הגופה הביאו לקביעת סיבת המוות כתת-חום.

מודי משגב, אורי מרטינוביץ*

המרכז הלאומי להמופיליה ומכון הקרישה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*יועץ קרפ"ר בנושא המוסטזיס וחבר ועדת ההיגוי למחקר של צבא היבשה האמריקאי בנושא טיפול בדימומים

דימום נרחב הוא מהגורמים העיקריים לתמותה בעקבות חבלה צבאית ואזרחית, והגורם העיקרי הניתן לטיפול יעיל. התהליך שמתחיל כ' דמם בניתוח', הנגרם עקב פגיעה בכלי דם גדולים, מתפתח במהרה להפרעת קרישה מורכבת, הגורמת להאצת הדמם בניתוח ולדימום מפושט מכלי דם קטנים (דמם קואגולופתי). הפרעת הקרישה מופיעה תוך דקות מהפציעה, חומרתה נמצאת ביחס ישיר לחומרת הפציעה, והיא גורם עצמאי המנבא תמותה. השינויים במערכת הקרישה מורכבים, בעקבות הפציעה מתחילה צריכה מהירה מאוד של גורמי קרישה וטסיות דם, יחד עם פגיעה בתפקודם ובמקרים רבים גם הפעלה מואצת של המערכת ממסת הקרישים (הפיברינוליטית). מן הראוי לזכור, כי תפקודי הקרישה הבסיסיים אינם מספיקים כדי לתת תמונה מלאה של הפתופיזיולוגיה. 

עירוי נרחב של נוזלים ומנות דם עלול לגרום דילול נוסף של חלבוני הקרישה וטסיות הדם. יתרה מזאת, טיפול בקולואידים כדוגמת עמילן (HES) עלול לגרום לפגיעה ישירה בתפקוד טסיות הדם ובחוזק הקריש. הפגיעה במערכת הקרישה מוחמרת עוד יותר בנוכחות חמצת מטבולית ותת-חום (Hypothermia) – שניהם מצבים שכיחים בפצועים קשה.

התקדמות משמעותית חלה בטיפול עם ההבנה שההפרעה בתפקודי הקרישה איננה תולדה של קרישה תוך-כלית מפושטת (Disseminated Intravascular Coagulation-DIC). בניסויים במודל טראומה בחזירים שנערכו לראשונה בישראל בסוף שנות התשעים – מיזם משותף לצה"ל וצבא ארה"ב – לא נמצאה עדות היסטופתולוגית לקרישה תוך-כלית מפושטת, גם לא לאחר מתן פקטור 7 במינונים גבוהים. תוצאות דומות דווחו בהמשך על ידי חוקרים אחרים שחזרו על הניסויים בדגמים שונים של חבלה קשה. מורכבות הפרעת הקרישה והחשיבות שבתיקונה הביאו לפיתוח תפיסה של 'החייאה קרישתית' (Hemostatic resuscitation(, הכוללת עיכוב מוקדם של המערכת ממסת הקרישים, דגש על החזר נמרץ ומוקדם של גורמי קרישה (יותר פלסמה, קריופרציפיטט וטסיות דם), תיקון חמצת ותת-חום, ומתן פקטור 7 בעת הצורך. בנוסף, ניתן דגש על הגבלה במתן נוזלים וביצוע החייאה בלחצי דם נמוכים (Permissive hypotension).

צבי פיגנברג

אגף הרפואה, מגן דוד אדום בישראל

במאמר זה נדון הטיפול הרפואי טרום אשפוז שניתן על ידי צוותי מגן דוד אדום לנפגעי 36 אירועים של פיצוצים, אשר נגרמו על ידי מחבלים מתאבדים במהלך אינתיפאדת אל אקצה והוגדרו כאירועים רבי נפגעים. מספר הנפגעים הכולל היה 2,048, ומספר הנפגעים הממוצע לאירוע היה 57.

איסוף ועיבוד הנתונים התבסס על התחקירים המבצעיים והרפואיים שבוצעו בכל אחד מאירועים אלה, בהשתתפות כל צוותי מגן דוד אדום בשטח שטיפלו בפצועים אשר הוגדרו דחופים ופינו אותם. הדגשים בתחקיר הרפואי היו ה-Triage  – מיון  ראשוני, הגדרת מצבו של הנפגע וסדר הקדימות לטיפול ופינוי, רמת הטיפול – רמת ALS (רופאים ופרמדיקים) מול רמת BLS (חובשים), פעולות מצילות חיים בשטח, וכן ויסות ופיזור הנפגעים בין בתי החולים השונים באזור.

הנתונים העיקריים: כוחות מגן דוד אדום בשטח (בממוצע לאירוע) – 42 אמבולנסים ו-116 אנשי צוות. לוח זמנים (ממוצע לכל האירועים): הגעת אמבולנס ראשון – כעבור 3.9 דקות, פינוי פצוע ראשון – כעבור  10.7 דקות, פינוי פצוע דחוף אחרון מהשטח – כעבור 25.2 דקות.

טריאז’: למעלה מ-70% מהפצועים שהוגדרו כדחופים על ידי הצוותים בשטח היו פצועים קשה לפי הגדרת בתי החולים המקבלים (16 < (ISS.

טיפולים מצילי חיים: ב-99 נפגעים (24%) מכל הנפגעים הדחופים בוצעו פעולות מצילות חיים בשטח.

ויסות בין בתי החולים באזור האירוע: ב-9 אירועים שבהם לא הייתה אפשרות פינוי למרכז על בטראומה, פונו כל הנפגעים לבתי חולים אזוריים – 63% מהנפגעים הדחופים הועברו בוויסות שניוני למרכזי על בטראומה, 27 אירועים שהתרחשו באזור שבו לפחות מרכז טראומה אחד – 71% מהנפגעים הדחופים פונו ישירות למרכזי על בטראומה, בוויסות שניוני הועברו רק 12% מהנפגעים שהוגדרו דחופים למרכזי על בטראומה.

גם באירועים רבי נפגעים שנגרמו על ידי פיצוץ מטעני נפץ על ידי מחבלים מתאבדים – אירועים המתחילים תמיד בבהלה, בפחד ובכאוס מוחלט – הצליחו צוותי מגן דוד אדום לארגן את השטח לפעולה מקצועית ושקולה, ולבצע את הטיפול הרפואי הכולל: Triage, ביצוע פעולות מצילות חיים, פינוי וויסות בין בתי החולים באזור בצורה סבירה. פעילות זו של צוותי מגן דוד אדום תרמה תרומה משמעותית להצלחת הטיפול בנפגעים אלה על ידי מערך הטראומה של מדינת ישראל.

שאול לין¹, יהודה צדיק², לירן לוין³

¹המחלקה לאנדודונטיה וטראומה דנטלית, בית הספר להתמחויות ברפואת שיניים, המרכז הרפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה, ²המחלקה לרפואת הפה, המרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה, ירושלים, ³המחלקה לפריודונטיה, בית הספר להתמחויות ברפואת שיניים, המרכז הרפואי רמב"ם, חיפה

חבלה לאזור הפה והשיניים אינה נדירה בחיי השגרה, ופציעות פנים מהוות חלק בלתי מבוטל מכלל הפציעות במתאר אסון (לחימה, טרור, אסון טבע). מטרתנו במאמר זה הייתה לסקור את ההמלצות לתפקוד רופא השיניים במתאר אסון, ואת הניסיון הישראלי בפציעות פה ושיניים שנגרמו במלחמות ובפיגועי טרור. כמו כן מדווח במאמר זה על העקרונות למניעה ולטיפול ראשוני נכון בפציעות אלו.

נדרשים הכנה וחינוך של צוותי הרפואה לתפקוד נכון באירועי אסון. כחלק מהכנה זו יש להדריך רופאי שיניים לפעולה רפואית במתאר אסון, ולהכשיר את ציבור הרופאים לטיפול נכון בפגיעות פה ושיניים, על מנת שיוכלו לתת מענה ראשוני לנפגעים אלו. חינוך נכון והיערכות מתמדת יובילו ליכולת טיפולית וארגונית יעילה במתאר אסון.

גרשון וולפין¹,  אלברט גורסקי¹,  חיים  שטרקר¹,  ניקולא  מחול²

¹המחלקה לאורתופדיה  ²והמחלקה לטיפול נמרץ, בית חולים לגליל מערבי, נהרייה, והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

תסמונת התסחיפים השומניים היא תסמונת קלינית המופיעה לרוב תוך 24 עד 48 שעות בחלק קטן מפצועי תאונות, בעיקר לאחר שברים בעצמות ארוכות או באגן. התסמונת מאופיינת בהתפתחות הפרעות בדרגות שונות במצב הכרה, נשמת ושטפי דם נקודתיים (פטכיות). לעיתים, תוך מספר שעות ממועד הפציעה, חלה החמרה עד למצב של חוסר הכרה או שמתפתחת אי ספיקת נשימה חדה המצריכה סיוע נשימתי דחוף – הסתמנות הדומה לזו של תסמונת מצוקת הנשימה החדה ((ARDS. הבסיס הפתופיזיולוגי של התסמונת אינו ידוע עדיין במלואו, וקיימות כיום שתי תיאוריות עיקריות בנידון: התיאוריה המכאנית והתיאוריה הביוכימית. על דעת רוב המחברים, מוסכם כי סימן המעבדה האבחוני החשוב ביותר הוא הירידה בערכי הלחץ החלקי של החמצן בדם העורקי –   -PaO2 – עם שינוי קל בלבד בערכי הלחץ החלקי של דו תחמוצת הפחמן  -PaCO2. שינויים אלה נובעים, ככל הנראה, מפגיעה בכושר המעבר של החמצן מבועיות האוויר בריאה לנימיות הדם, עקב התפתחות בצקת אינטרסטיציאלית מפושטת. בעקבות זאת, ניתן להבחין בצילומי בית החזה במראה של "פתיתי שלג". הטיפול הרפואי בתסמונת התסחיפים השומניים מבוסס על קיבוע מוקדם של השברים,  ומתן טיפול תומך בהפרעות הנשימה ובמצבי חוסר ההכרה העלולים להתפתח במהירות. לא נמצאה יעילות מובהקת לטיפול בסטרואידים, בתרופות נוגדות קרישה או במעכבי פרוטאינאזות כמו טראסילול, להפחתת התחלואה בתסמונת התסחיפים השומניים. בשליש מהחולים מהלך המחלה קל, ואילו בשאר החולים נע מהלך המחלה מדרגות קלות עד קשות ביותר, והסיבה העיקרית לתמותה היא אי ספיקת נשימה חדה. רובם המכריע של החולים (85%-80%) מבריא לחלוטין, אולם ב-10%-5% מהחולים נותרות פגיעות המתבטאות בעיקר בשינויים באישיות ובהתנהגות. המטרות בסקירה זו הן לעדכן  את ההיבטים הקליניים והפתופיזיולוגיים העיקריים הקשורים בתסמונת זו, ולסכם את קווי הטיפול המומלצים כיום.                              
 

רחל צנגן, חיים יפה

מחלקת נשים ויולדות, בית החולים ביקור חולים, ירושלים

רקע: שיפור בטכנולוגיית העל שמע הוביל לשיפור באבחון טרום לידה של מומים וחריגויות (Anomalies) בחבל הטבור והשלייה. ממצא של כיסה בחבל הטבור בשליש הראשון להריון נצפה ב-0.4%-3.4% מהעוברים, בעוד שממצא בשליש השני והשלישי להריון הוא נדיר, ושכיחותו אינה ידועה. מעבודות שונות עולה, כי ממצאים אלו נמצאים במתאם עם חריגויות כרומוזומיות ומבניות.

המטרה בעבודה הנוכחית: להבין את משמעות הממצא והשלכותיו על תוצאות הריון, ומתוך כך להגיע להמלצות על המעקב הנדרש בהריון.

מפרשת חולה: מובאת במאמר זה פרשת חולה עם ממצא של כיסה בשבוע 29 להריון. לא היו ממצאים פתולוגיים בבדיקות הסקר או בסקירה האנטומית. בדיקת קריוטיפ שבוצעה בשבוע 32 פורשה כתקינה, בדומה לתוצאות הריון והמעקב ההתפתחותי במהלך שלוש שנים לאחר הלידה.

דיון ומסקנות: מסקירת הספרות הרפואית משנות השמונים ועד היום עולה, כי ממצא כיסה יחיד הנעלם עד תחילת  השליש השני להריון לא נמצא קשור לאנאופלואידיה. עם זאת, ממצא כזה נמצא קשור למומים מבניים, בעיקר של דופן הבטן ומערכת השתן, ועל כן מחייב סקירת מערכות  מדוקדקת. עם זאת, ממצא כזה אינו מחייב ביצוע קריוטיפ. כיסה בחבל הטבור בשליש שני-שלישי המלווה במומים נוספים, נמצאת במתאם גבוה ביותר עם הפרעות כרומוזומיות – בעיקר טריזומיה 18. על פי המדווח במספר עבודות, קיים סיכון מוגבר להפרעה כרומוזומית גם כשכיסה בטבור היא הממצא היחיד. לפיכך, כיסה בטבור בשליש השני-שלישי להריון מהווה הוריה לבדיקת קריוטיפ בעובר. אם הממצא יחיד, עם קריוטיפ תקין, נדרשים סקירה מדוקדקת ומעקב על שמע לאורך זמן. אם אלו נמצאו תקינים, קרוב לוודאי שהממצא קשור לחבל הטבור בלבד ולא ישפיע לרעה על הפרוגנוזה של העובר.
 

זאב גרוסוסר, מרינה מוטין, תמרה צ'רקסקי, יעקב הרט

בית-חולים לוינשטיין והמח' לשיקום חולים לאחר חבלות במוח, רעננה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בשנים האחרונות התקבל רושם קליני, שתוצאות השיקום של חולים שלקו בחבלות במוח פחות טובות מאשר בשנים עברו, וכי קיימת אפשרות שלגורם המממן את האישפוז יש השפעה על התוצאות.

המטרות במאמר זה היו בחינת תוצאי השיקום בשתי קבוצות של נפגעים שעברו הליכי שיקום באשפוז מלא בתקופות שונות.

לשם כך נבחרו השיטות הבאות: בשלב הראשון נבדקה מידת השונות בין שתי האוכלוסיות בין "קבוצת המחקר" (n=279), שכללה נפגעים שקיבלו טיפול שיקומי בין השנים 1998-2001 ונבדקו בשנת 2004, לבין "קבוצת הבקרה" (n=147), שחבריה אושפזו בין השנים 1980-1985 ונבדקו בשנת 1993.

בתוצאות לא נמצאו הבדלים בין קבוצת המחקר וקבוצת הבקרה מבחינת מרבית המדדים הדמוגרפיים ונתוני הפציעה. משך האישפוז הממוצע בקבוצת הבקרה היה ארוך ממשך האישפוז בקבוצת המחקר  (P<0.0001) , ויותר חולים בקבוצת המחקר נותרו עם ליקויים קוגניטיביים והתנהגותיים (P<0.0001). במעקב נמצא, כי שיעור החולים שחזרו לחיי עבודה היה גבוה יותר בקבוצת הבקרה (50.6% לעומת 34.8%, בהתאמה P<0.0001). כן נמצא בקבוצת המחקר, כי לא כל ההמלצות הטיפוליות מומשו, בעיקר בתחומי הקוגניציה וההתנהגות. נמצא, כי שביעות-הרצון הרבה של המטופלים הייתה גבוהה יותר בקבוצת נפגעי מערכת הביטחון ונמוכה יותר בקרב  מטופלים שאישפוזם מומן על-ידי חברות ביטוח וקופות-חולים.

לסיכום, קיצור משך האישפוז בשנים האחרונות הביא לשיחרורם של חולים שנותרו עם ליקויים, בעיקר בתחומים הקוגניטיביים וההתנהגותיים. אי מימוש המלצות טיפוליות בעיקר בתחומים אלה הביא בסופו של התהליך לירידה במידת החזרה לעבודה מפרנסת, המהווה סמן לקיום איכות-חיים טובה. נראה כי על הגורמים המממנים את אישפוז החולים להעריך מחדש את החיסכון לכאורה המושג משיחרור מוקדם של הנפגע כשהוא ללא מגבלות מוטוריות, בעוד שהמגבלות בתחומים הקוגניטיביים וההתנהגותיים הקובעות את עתידו נותרות בעינן ואינן זוכות לטיפול הולם לאחר השיחרור.

דני געתון, ריטה ארליך, לריסה מוצמכר, נעמה המל, משה לוסקי, דב וינברגר

מערך עיניים, מרכז רפואי רבין, בית-חולים בילינסון, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, תל-אביב

אנוקליאציה היא עקירת העין במלואה, תוך ניתוק עצב הראייה והשארת שרירי גלגל העין בארובה. אביסצרציה היא סילוק כל הרקמות הפנימיות של העין, תוך השארת דופן גלגל העין ושריריו.

שני סוגי ניתוחים אלו מבוצעים לצורך טיפול במצבים קשים של מחלות וחבלות בעיניים. בשנים האחרונות פחתה ההוריה לביצוע פעולות אלו, קרוב לוודאי שעקב שיפור בסוגי טיפול אחרים למחלות העיניים הקשות.

המטרה במחקר זה הייתה להעריך את היישום של פעולות אלה במשך 26 שנה, במרכז רפואי גדול במרכז ישראל. נכללו כל המטופלים שעברו אנוקליאציה או אביסצרציה במרכז רפואי רבין במהלך 1981 ועד שנת 2007, תוך רישום הגיל, המיגדר, מחלות עיניים, תאריך ביצוע הפעולה, סוג הפעולה וההוריה לניתוח.

מתוך סך של 279 חולים, 206 (74%) עברו אביסצרציה ו-73 (26%) עברו אנוקליאציה. מאה-ושמונה-עשר (118) (42.3%) מתוכם היו נשים ו-161 (57.7%) גברים. הביצוע היחסי בין שתי הפעולות נשאר דומה בעשור הראשון שנבדק (בשנים 1981-1990) לעומת העשור השני (1991-2000). הגיל הממוצע של הנבדקים היה 64 (SD=20) שנים. בעשור הראשון שנבדק היה הגיל הממוצע 57.03 (SD=22.3) שנים לעומת 68.55 שנים (SD=17.94) בעשור השני למחקר. בין השנים 2001-2007 היה הגיל הממוצע 69.23 SD=20.23) P=0.001, t-test).

ההוריות לביצוע הפעולות היו חבלה בעין ב-91 עיניים (32.6%), עין עיוורת וכואבת (אשר סיבתה העיקרית היא ברקית [Glaucoma] סופנית) ב-77 עיניים (27.6%), אנדופתלמיטיס (דלקת תוך-עינית) ב-76 עיניים (27.2%) ושאתות (Tumors) ב-35 עיניים (12.6%). בשני העשורים למחקר הייתה חבלה בעיניים הסיבה המובילה לאביסצרציות, ואילו בשנים האחרונות זיהומים תוך-עיניים קשים הפכו הסיבה העיקרית. שאתות בעיניים היו הסיבה המובילה לאנוקליאציות לאורך כל התקופה.

לסיכום, ביצוע ניתוחי אנוקליאציה ואביסצרציה מהווה עדיין טיפול יעיל למחלות עיניים קשות. חלה עלייה משמעותית בגיל החולים העוברים ניתוחים אלה בעשור השני למחקר לעומת העשור הראשון. הביצוע היחסי שבין שני הניתוחים הללו, הפיזור לפי מיגדר וההוריות - כל אלה לא השתנו משמעותית בין השנים 1981-2001. בשנים האחרונות הפכו זיהומים תוך-עיניים קשים להוריות השכיחה ביותר לניתוח אביסרציה, וחלה ירידה בביצוע היחסי של אנוקלאציות לעומת אביסרציות.

אליעזר קיטאי^2,1, חני פורן-שיפמן¹, גיטה סמואלס², מיכל שני^3,1, שלמה וינקר^3,1

¹החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²המח' לרפואת המשפחה, קופת-חולים לאומית, ³המח' לרפואת המשפחה, שירותי בריאות כללית, מחוז המרכז

מלחמות, טרור וסכסוכים פוליטיים נפוצים על-פני הגלובוס, כמו גם אירועים אחרים הגורמים לעקה, כגון שיטפונות קשים ורעידות אדמה חזקות. התחלואה הנפשית הנלווית לעקה עקב גורמים חיצוניים נבדקה רבות, אולם ההשפעה על היקף התחלואה הגופנית שאינה נפשית נבדקה פחות. בשנים שלאחר אוקטובר 2000 ידעו תושבי ישראל חשיפה רבה להתקפות טרור נשנות ביישובים שונים בתוך גבולות 1967, וביהודה שומרון וחבל עזה (יש"ע).

המטרה במאמר הייתה להעריך את היקף התחלואה הגופנית הכרונית בקרב התושבים היהודיים ביהודה שומרון וחבל עזה.

לשם כך, נערך מחקר חתך שהתבסס על התיק הרפואי המחשבי של המטופלים בקופת-חולים לאומית. המחקר נערך על-סמך הנתונים של שנת 2003 כולה. נכללו במחקר 24,551 מבוטחים בני 26 ומעלה, מתוכם 8,304 תושבים מאחד-עשר יישובים ביש"ע שלהם הותאמו 16,247 מבוטחים המתגוררים בתוך גבולות 1967. התוצא העיקרי: השכיחות של מספר מחלות כרוניות בשתי קבוצות האוכלוסייה.

מהתוצאות עלה, כי השכיחות המותאמת לגיל ומין של סוכרת ויתר-לחץ-דם הייתה נמוכה יותר בקרב תושבי יש"ע: סיכון יחסי 0.85 (CI 95% 0.80-0.90) ו-0.87 (CI 95% 0.78-0.97), בהתאמה. השכיחות המותאמת לגיל ומין של מחלות כיב בדרכי עיכול (Peptic ulcer) וכאבי-ראש הייתה גבוהה יותר בקרב תושבי יש"ע: סיכון יחסי 1.64 (CI 95% 1.33-2.00) ו-1.18 (CI 95% 1.05-1.32), בהתאמה.

לסיכום, תלונות על כאבי ראש ומחלות כיב בדרכי-העיכול היו שכיחות יותר בקרב תושבי היישובים שנמצאו תחת איום טרור מתמשך. מימצאים אלה יכולים לרמז על ביטוי גופני כתגובה לעקה ולאלימות.

שאול סוקניק, מחמוד אבו-שקרה, דניאל פלוסר

המח' לרפואה פנימית ד' והיח' לרימטולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות  אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

עשרים-וחמישה עד חמישים אחוזים (25%-50%) מהלוקים בפיברומיאלגיה (להלן פ')1 מדווחים על חבלה גופנית שקדמה במספר שבועות עד מספר חודשים להופעת התסמינים. עם זאת, אין עדיין הסכמה בין המומחים, והדעות נותרו חלוקות בסוגייה אם אכן חבלה גופנית יכולה לגרום ל-פ'. חומרת החבלה משתנה, והיא בדרך-כלל קלה יותר מזו הנצפית בחולים הלוקים בתיסמונת בתר-חבלתית. תאונות דרכים, ובעיקר חבלה מסוג של צליפת שוט או נזקים מצטברים עקב עיסוק במקצועות מסוימים, דווחו כגורמים להופעת התיסמונת. שני המחקרים הפרוספקטיביים היחידים שנבדקה בהם שכיחות של פ' בעקבות תאונה מסוג של צליפת שוט בוצעו על-ידי חוקרים ישראליים, אך תוצאותיהם היו מנוגדות. המנגנונים האחראיים להופעת התיסמונת לאחר חבלה טרם הובררו די צורכם. מצבי עקה תורמים אף הם להופעת התיסמונת. קרוב לוודאי שאין הבדל משמעותי במהלך, בחומרת התסמינים ובפרוגנוזה בין פ' אידיופתית לבין פ' לאחר חבלה, אם כי חלק מהחוקרים דיווחו על פרוגנוזה גרועה יותר במקרים של פ' לאחר חבלה. בישראל קיימת עלייה במספר התביעות המוגשות לחברות הביטוח הפרטיות  ולביטוח הלאומי בגין פ' לאחר חבלה. על-פי הדיווחים בסיפרות, קרוב לוודאי שמספר החולים המתחזים או השואפים לרווח משני הוא נמוך. חילוקי הדעות הנמשכים בקרב המומחים הרפואיים באשר לקשר שבין פ' לחבלה גופנית מקשים מאוד על המערכת השלטונית והמשפטית, עקב היעדר הנחיות וכלים אובייקטיבים להתמודד עם נושא כאוב ובעייתי זה.

כפאח אבו עמשה¹, לילך פרונט¹, אילנה גלרנטר², יעקב הרט^3,1, עמירם כ"ץ^3,1

¹המח' לשיקום ד' וההנהלה, בית-חולים לוינשטיין, רעננה, ²המעבדה לסטטיסטיקה, הפקולטה למדעים מדויקים, אוניברסיטת תל אביב, ³הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב

בעשרות השנים האחרונות חל שיפור בתוצאי הטיפול בנפגעי חבלה בחוט-השידרה. המחקר נערך במטרה לעדכן מידע ולבחון מגמות של ההישרדות, ההחלמה הנירולוגית ומשך האישפוז של חולים בישראל עם חבלות חוט-השידרה. נאספו נתונים של 259 חולים עם חבלות חוט-שידרה שאושפזו לשיקום בבית-החולים לוינשטיין בין השנים 1992-2003. ההישרדות נאמדה בשיטת Product limit (Kaplan Meier), והקשר בינה לגורמי-סיכון ידועים בסיפרות נבדק באמצעות Cox proportional hazard model. ההחלמה הנירולוגית הוערכה לפי דרגות Frankel בהתקבלות לאישפוז, בסופו היא הושוותה לזו שבמחקר קודם באמצעות תבחין ²χ, ותלותה בגורמים שונים נבדקה באמצעות תסוגה לוגיסטית. השפעות על משך האישפוז נבדקו באמצעות ניתוח שונות ((ANOVA. במהלך שנות התשעים הוכפל בקירוב מספר המאושפזים בעקבות חבלות חוט-השידרה. ארבעים-וארבעה אחוזים (44%) מן הפגיעות היו שלמות (דרגת Frankel A). שיעור ההישרדות לאחר 5 ו-10 שנות מעקב היה 88% ו-86.3%, בהתאמה. נמצא קשר חיובי מובהק בין ההישרדות לגיל צעיר (P<0.001) וקשר שלילי בינה לבין פגיעות במיקטעים גבוהים של חוט-השידרה (P<0.001). חומרת הפגיעות פחתה תוך האישפוז לצורך שיקום ב-38% מהנפגעים עם דרגות Frankel שלא איפשרו תיפקוד (A,B,C) לדרגות שאיפשרו תיפקוד D) ו-E). משך האישפוז השיקומי הראשון היה 135 יום בממוצע. אורכו היה ביחס ישר לחומרת הפגיעה ולזמן שעבר ממועד הפגיעה לאיסוף הנתונים. בעשור שנחקר חלה עלייה ניכרת בביקוש לאישפוז שיקומי לאחר חבלות חוט-שידרה. שיעורי ההישרדות וההחלמה הנירולוגית של נפגעי חוט-שידרה שעברו תהליך שיקום בישראל דומים לאלה שבסיפרות הבינלאומית. למרות קיצור משך האישפוז, ההישרדות בשנים האחרונות ארוכה לפחות כבעבר וההחלמה הנירולוגית השתפרה באופן מובהק.

טל יופה, יזהר שוחט, יצחק שושני, שלמה טייכר

המח' לכירורגיית פה ולסתות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

ההתמודדות עם חבלות באזור ראש-צוואר כוללת טיפול בשברים בעצמות הפנים, חבלות בשיניים ובעצם המכתשית, ופגיעות ברקמות רכות. פעמים רבות הטיפול הוא רב-תחומי, עקב הסמיכות של שלד הפנים לאיברים חיוניים כגלגלי העיניים, האף, האוזניים והמוח. למימצאים האפידמיולוגיים משמעויות כלכליות ומונעות. ואכן, מחקרים אורכיים יכולים לסייע בגיבוש סדרי עדיפויות קליניים לצורך טיפול ומניעה יעילים יותר. האפידמיולוגיה של שברים בעצמות הפנים משתנה בהתאם לאוכלוסייה הנחקרת ובהתאם לסוגה, חומרתה וסיבתה. ההבדלים האפידמיולוגיים באוכלוסייה הנחקרת מהווים ביטוי של גורמי-סיכון שונים והבדלים תרבותיים, אולם מתבטאים בעיקר בחומרת הפגיעה. בסקירת סיפרות שערכנו זוהו שש סיבות עיקריות כגורמים לחבלות בעצמות הפנים: תאונות דרכים, תאונות עבודה, תאונות ספורט, נפילות, אלימות, ופצעי ירי. קיימים מחקרים רבים בסיפרות העולמית שנבדקה בהם האפידמיולוגיה של שברים בעצמות הפנים, אולם נמצאו דיווחים מועטים בלבד מסוג זה במדינת ישראל.

המטרות במאמר הנוכחי היו סקירת האפידמיולוגיה של חבלות בעצמות הפנים במהלך העשור שבין 1996-2005 והשוואת גורמי החבלה של העשור הנ"ל לגורמי החבלה בין השנים 1985-1995, כפי שנמצאו במחלקה לכירורגיית פה ולסתות במרכז הרפואי שיבא, תל-השומר.

בוצע איסוף נתונים רטרוספקטיבי על-סמך תיקי 775 נפגעים כפי שהתקבלו במחלקה לכירורגיית פה ולסתות בתל-השומר בעשור שבין 1996-2005. נתונים על 753 הנפגעים מהשנים 1885-1995 נלקחו מפירסומים קודמים של המחלקה. אבחנות השברים נקבעו על בסיס קליני ורנטגני. עיבוד הנתונים נעשה על-ידי המחלקה לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל- אביב.

רוב הנפגעים היו גברים (74.2%) והגיל הממוצע היה 33.4 שנה. קבוצת הגיל הגדולה ביותר הייתה בעשור השלישי לחיים (34%). גורמי החבלה העיקריים להיארעות השברים היו נפילות (%35), תאונות דרכים (29%) ואלימות (18%). אתרי השבר השכיחים בקרב הגברים היו עצם העול (Zygomatic complex) (23.4%) והאתר התת-עלי (Sub-condylar area) (13.5%). בניגוד לכך, אתרי השבר השכיחים בקרב הנשים היו האתר התת-עלי (20.4%) ועצם העול (18%). גילם הממוצע של הגברים היה 31.2 שנה, ואילו גילן הממוצע של הנשים היה 39.6 שנה. בחמשת העשורים הראשונים מרבית הנפגעים הם גברים, בעשור השישי הפגיעות בשני המינים משתוות, ובעשורים השביעי עד העשירי מרבית הנפגעים הן נשים. בשנים 1996-2005 חלה עלייה בנפגעי הנפילה והאלימות וירידה בנפגעי תאונות הדרכים בהשוואה לשנים 1985-1995.

לסיכום, קבוצת נפגעי הפנים והלסתות בישראל בשנים האחרונות דומה למקבילות לה במדינות בכל העולם. קיימים הבדלים משמעותיים בין נשים לגברים בגיל הממוצע, בהתפלגות גורמי החבלה ובאתרי השבר השכיחים. יחד-עם-זאת, השברים השכיחים ביותר בקרב שני המינים הם של עצם העול והאתר התת-עלי. נראה כי החברה הישראלית הופכת אלימה יותר, אך ייתכן שהקידמה הטכנולוגית בתחום מיגון הרכב מספקת הגנה יעילה על פלג הגוף העליון של הנוסעים.

פגיעה בשופכן כתוצאה מטראומה היא מצב נדיר. הגורם לפגיעה זו הוא על-פי-רוב חבלה חודרת ולא קהה. רוב הפגיעות בשופכן כתוצאה מחבלה קהה דווחו בסיפרות בפרשות חולים. פגיעה בשופכן בשני הצדדים בו-זמנית כתוצאה מחבלה קהה היא נדירה במיוחד.

בחשד לפגיעה בדרכי-השתן בפצוע היציב המודינמית יש להסתייע באמצעי הדימות לצורך איבחון ודירוג הפגיעה. בדיקת טומוגרפיה מחשבית עם הזרקת חומר-ניגוד כולל סקירה מאוחרת היא אמצעי הדימות היישומי. אם בדיקה זו אינה זמינה, אזי בדיקת פיאלוגרפיה לתוך-הווריד מהווה חלופה טובה. אם שתי הבדיקות הללו אינן איבחוניות ועדיין קיים חשד גבוה לפגיעה בשופכן, יש לבצע פיאלוגרפיה אחורית (רטרוגרדית).

בקרע חלקי בשופכן ניתן להחדיר תומכן לתוכו. בקרע מלא, ובחלק מהמקרים בדרגה III, הטיפול המומלץ הוא הטרייה (Debridement) וספטולציה של קצוות השופכן, החדרת תומכן לתוכו, תפירת השוליים עם תפרים נספגים בודדים וללא מתח, החדרת נקז סמוך לאזור ההשקה ובידוד האזור באמצעות אומנטום או קרום הצפק. צורת ההשקה תלויה בגובה הפגיעה בשופכן, בזמינות השופכן מהצד הנגדי ובמחלות נלוות.

בעת טיפול בפצוע טראומה, בין אם זוהי חבלה קהה ובין אם חבלה חודרת, יש לחשוד בפגיעה בשופכן. חוסר איבחון או טיפול לא הולם בקרע בשופכן יכולים לגרום לסיבוכים משמעותיים בעלי השלכות קצרות-וארוכות-טווח, מדמומת (Hematoma) קלה שחולפת ועד לקרע בשופכן שיתבטא במורסה, באלח-דם, בהיצרות, בהתכווצויות (Strictures), בחסימת הכיליה או באי-תיפקוד הכיליה.