תוצאת חיפוש

אנדרי קידר¹, חיה שוויגר², איתמר רז³,

¹המרפאה לטיפול כירורגי בהשמנה חולנית, המחלקה לכירורגיה כללית, ²מחלקת תזונה ודיאטה, ³היחידה לסוכרת, מרכז רפואי הדסה עין כרם, ירושלים

שיעור מחלת הסוכרת מסוג 2 נמצא במגמת עלייה מתמדת הנושא ממדים של מגפה. העלייה המשמעותית בהיארעות מחלת הסוכרת מוסברת לפחות בחלקה על ידי עלייה בשכיחות ההשמנה.

כבר למעלה מעשור חלף מאז התגלתה העובדה, שניתוחים לטיפול בהשמנה חולנית (ניתוחים בריאטריים) גורמים לריפוי מחלת הסוכרת או לשיפור במצבם של מנותחים שלקו במחלה טרם הניתוח. יתרה מזו, התמותה מסיבוכי מחלת הסוכרת בקרב מנותחים קטנה אף היא באופן משמעותי בעקבות הניתוח, והשיפור במחלה מתמיד לטווח ארוך.

הניתוחים היעילים ביותר לשיפור הסוכרת הם ניתוחי מעקף קיבה בשיטת Roux-en-Y Gastric Bypass  (RYGB) ומעקף ביליאופנקריאטי על שם סקופינרו [Scopinaro’s Biliopancreatic Diversion (BPD)], עם שיעור ההחלמה מסוכרת שנע בין 100%-80%. השיפור המפתיע במצב חולי הסוכרת בעקבות ניתוחים אלו מתרחש עוד בטרם נצפית ירידה משמעותית במשקל.

קיימים מספר מנגנונים משוערים שיכולים להסביר את התופעה, ביניהם ירידה במשקל עם שיפור בתנגודת היקפית לאינסולין, הקטנת צריכת המזון, תת ספיגה של מרכיבי המזון, ושינוי אנטומי במבנה התקין של מערכת העיכול, המשרה שינויים בהפרשת האינקרטינים. הבנת מנגנונים אלה יכולה להביא למציאת טיפולים חדשניים יעילים יותר כנגד השמנת יתר וסוכרת. 

מורן בודס¹, נדב דוידוביץ², רן בליצר^3,4

¹החוג לניהול מצבי חירום ואסון, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ³אגף תכנון ומדיניות בריאות, הנהלה ראשית, שירותי בריאות כללית, ⁴המחלקה לאפידמיולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

מחלת השפעת בחזירים מוכרת משנת 1918. במרוצת ארבע העשורים שלאחריה הצליחו מדענים לבסס את הבנתם על המחלה, ולבודד את הנגיפים המסוגלים לעבור מחזירים ולהדביק בני אדם. על פי רוב, נגיפי שפעת התוקפים חזירים, בדומה לאלו התוקפים עופות, אינם מדביקים בנקל בני אדם, אך יכולתם של נגיפי השפעת לעבור שינויים גנטיים תכופים עלולה לגרום להופעתם של זני שפעת חדשים בעלי פוטנציאל מגפתיות גבוה. הבעייתיות מתחדדת לנוכח יכולתם של החזירים לשמש "מיכלי ערבול" לנגיפי שפעת ממקור אדם ועופות, אשר עלולה להוביל להופעתם של זני שפעת אלימים במיוחד.

תחלואת בני אדם בנגיפי שפעת ממקור חזירים תועדה בעבר הן בתחלואה אקראית והן בהתפרצויות. ההתפרצות המפורסמת ביותר בהקשר זה התרחשה בשנת 1976 בארה"ב, אשר בסיומה חוסנו כ- 45 מיליון אזרחי ארה"ב – מהלך שעורר ביקורת ציבורית נוקבת.

התפרצות מגפת השפעת הנוכחית (S-OIV, H1N1) הוכרזה על ידי ארגון הבריאות העולמי כפנדמיה של שפעת. הכרזה זו מביאה אל קיצה את השאלה "מתי תפרוץ הפנדמיה הבאה?", ומניחה את היסודות לבחינת תוכניות ההערכות וההתמודדות שגובשו לשם כך. נודעת חשיבות רבה בהמשך איסוף המידע על ההתפרצות הנוכחית ועדכון הנהלים בהתאם.

זיו פז, אריה אלטמן

מח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

קלוסטרידיום דיפיצילה הוא חיידק אנארובי גראם-חיובי המייצר ספורות. הספורות של חיידק זה נפוצות בטבע, בעיקר בסביבת בתי-חולים ובתי-אבות.

בחצי שנה הראשונה לחיים נחשפים מרבית העוללים לחיידק זה, עם יצירת נוגדני IGg כנגד רעלן A של החיידק, אך ללא מחלה פעילה, בהעדר קולטנים לרעלני החיידק על פני תאי המעי.

משה נחמיה

מח' ילדים, מרכז רפואי קפלן, רחובות

נשיכת עכביש אינה אירוע נדיר במדינה חמה כמו ישראל. שני מיני העכבישים הארסיים הנפוצים בישראל הם השישן החום והאלמנה השחורה. האלמנה מפורסמת יותר מהשישן, למרות שעל כל נשיכה של אלמנה שחורה מדווח על מאות עקיצות שישן.

למרות ריבוי המקרים, קיימת מודעות דלה בקרב הרופאים לסימנים הקליניים של נשיכת שישן. לרוב מבוצעת אבחנה שגויה, המביאה לעיתים לטיפול מיותר ומורכב. הסיבות לכך הן, שמספר רב של מצבים מחקים נשיכת שישן, התיעוד של נשיכות שישן נדיר יחסית ובמרבית הנפגעים הנשיכה נגרמת מבלי שהעכביש ניצפה בשעת מעשה.

במאמר הנוכחי מובאות שלוש פרשות חולים, ילדים. הם אושפזו במחלקתנו עם הסתמנות קלינית של חום גבוה, נגע נמקי ותיפרחת כתמית-נקודתית מפושטת, אשר אובחנו בסופו של דבר כנשיכות שישן. בהמשך מפורטת סקירת הסיפרות הרפואית בנוגע לסימנים הקליניים של נשיכת שישן, סיבוכים אפשריים ואמצעי הטיפול הנהוגים כיום. המטרה במאמר הנוכחי היא להגביר את המודעות לנשיכת שישן, על-מנת למנוע איבחון שגוי וטיפול מיותר.

גדי לובין¹, טלי וישנה², משה קוטלר^2,3

¹ענף בריאות הנפש, צה"ל, ²המרכז הרפואי באר-יעקב, נס-ציונה, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

התאבדות היא מעשה טרגי, קיצוני וחריג, המעורר רגשות עזים. רופאים, פסיכולוגים, סוציולוגים, משפטנים, אנשי רוח ואחרים עוסקים בניסיון להתחקות אחר הגורמים לאובדנות, מתוך אמונה כי מציאתם תעזור להשפיע על שיעורה.

מיכלול ההקשרים הסיבתיים לאירוע אובדנות הוא מורכב ומגוון. לעמדה הערכית בסוגיית האובדנות בחברה שאליה משתייך האדם השפעה על עמדתו כלפי המימוש של מעשה אובדני. קשת העמדות בחברות שונות נעה בין גישה אוהדת הרואה בדבר מעשה נאצל, שבה שיעור האובדנות גבוה, לבין גישה הרואה באובדנות אירוע הראוי לביקורת קיצונית ואף לענישה. בחברה זו שיעור ההתאבדויות נמוך יותר. ההתייחסות החברתית להתאבדות קשורה, מטבע הדברים, גם לשאלת הכתובת האחראית לאירוע, בהיבט המוסרי, הציבורי והחוקי. האם עיקר האחריות מוטלת על החלל עצמו, או שזו מונחת על כתפי החברה ושליחיה (המטפלים), אשר הראו לכאורה אטימות לאיתותי אזהרה ונכשלו במניעה.

מועלית בסקירה זו הצעה להתייחסות מקצועית, תרבותית, ציבורית, חוקית ופסיקתית המשמרת את ממד האחריות האישית של אדם על מלוא הכרעותיו האישיות, ובכלל זה ההכרעה הקשה הבוחרת בחידלון, אשר נמנעת משיפוט ערכי ומביקורת על החלל. גישה כזו עשויה לצמצם שיעורי התאבדויות גבוהים יותר שלהם תורמת עמדה נייטרלית המסירה ממד אחריות אישית מהחלל.

בחלקו השני של המאמר ובהקשר ישיר אליו, אנו מתרכזים במעמד החוקי של המעשה האובדני, כפי שבא לידי ביטוי בחוק לטיפול בחולי נפש. זאת מתוך הנחה שרוח החוק והפסיקה המבטאים מטבעם את עמדת החברה, עשויים גם להשפיע על מגמות ותהליכים בתוכה. לפיכך, שינוי או תיקון החוק עשוי להיות בעל סיכוי להשפיע על הגישה כלפיה ועל היקף התופעה בטווח הארוך.

ירון נזריאן^2,1, יואב תלמי^4,2, מיכאל וולף^4,2, זאב הורוביץ^4,2, לב בדרין², רפאל פפר^4,3, יונה קרוננברג^4,2

¹היח' לכירורגיה פה ולסתות, המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון, ²מח' אף אוזן וגרון ניתוחי ראש וצוואר, המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר, ³המח' לאונקולוגיה, המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר, ⁴הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

שאתות תאי אפיתל של בלוטת בת-האוזן (Parotid gland) מהוות כ- 3% מסך השאתות בראש-צוואר, ורובן (70%-80%) הן טבות. אדנומה פליאומורפית (Pleomorphic adenoma) היא השאת הנפוצה ביותר בבלוטת בת-האוזן. הישנות השאתות לאחר כריתת האונה השטחית (Superficial parotidectomy) דווחה עד לשיעור של 4%.

הישנות המחלה קשורה לרוב בניתוח ובכריתה בלתי שלמה. השאתות הנשנות הן בעלות קצב גדילה איטי, ומשך הזמן הממוצע ממועד הניתוח הראשון עד להישנות יכול להגיע ל-10 שנים, ולפיכך נדרש מעקב ארוך-טווח. השאתות ממוקמות לרוב באונה השטחית (75%) והן בדרך-כלל רב-מוקדיות. הטיפול בשאתות אלה מהווה עד היום אתגר, שכן הוא כרוך בשיעורים גבוהים של פגיעה בעצב הפנים (7%-50%). לעיתים נדרש טיפול בקרינה בתר-טיפולי לשם הקטנת שיעורי הישנות השאת בעתיד, תוך הערכת הסיכונים הנלווים ומשמעותם. גורם זה מקבל משנה-תוקף עקב גילם הצעיר יחסית של החולים.

במחלקת אא”ג-ניתוחי ראש וצוואר במרכז הרפואי שיבא טופלו בחמש השנים האחרונות 16 חולים עם הישנות ראשונה וארבעה חולים נוספים עם הישנות שנייה או יותר של המחלה. חמישה מהחולים הופנו לטיפול בתר-ניתוחי בקרינה. שיעור הישנות או שארית שאת לאחר הניתוח השני הגיעו ל-15%. בשני חולים בלבד נפגע ענף יחיד של עצב הפנים (10%), ללא מקרי פגיעה נוספת בעצב.

לסיכום, כריתות נשנות של שאתות בבלוטת בת-האוזן הן פעולות מורכבות המחייבות מיומנות רבה. ניתן לבצען בהצלחה ובתחלואה סבירה.
 

אבי חפץ

מח' אא"ג וניתוחי ראש צוואר, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

שאתות טבות מסוג אדומה פליאומורפית הן השכיחות מבין שאתות בלוטת בת האוזן (Parotid). הטיפול בחולים אלה כולל כריתת השאת כחלק מכריתת כל האונה השטחית של בלוטת בת האוזן, מכיוון שכריתת הגוש בלבד (אנקולאציה) טומנת בחובה סיכון לשיעורי הישנות גבוהים יותר. עם זאת, במרכזים רבים בעולם מקובל כיום לכרות רק את אותו חלק של הבלוטה המכיל את השאת. לדוגמה, אם השאת מצויה בחלק התחתון של הבלוטה, ניתן לכרות את אותו חלק שהוא שטחי לענפים התחתונים של עצב הפנים, וכך לא לסכן את הענפים העליונים. כריתה זו שונה במהותה מכריתת הגוש בלבד ללא ריקמה בריאה סביבו (אנוקלאציה), מכיוון שאינה מגבירה את הסיכון להישנות השאת.

טלי וישנה וערן הררי

המרכז לבריאות הנפש באר יעקב, נס ציונה, החטיבה הפסיכיאטרית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

מוכרת הקלישאה הרווחת בציבור שלפיה אדם הלוקה במחלה נפשית "חושב שהוא אלוהים" או "חושב שהוא המשיח". למרות ההכללה שבדעה זו ובשטחיות, עולות לעיתים בקרב חלק מן החולים הלוקים במצבים פסיכוטיים מחשבות שווא שתוכנן התגלות אלוהית, משימות משיחיות או כוחות נבואיים.

במאמר הנוכחי נבחנים הקשרים השונים שבין נבואה למצבים נפשיים, בעיקר פסיכוטיים, מובאים מקורות המצמדים בין נבואה ושיגעון, וכן פירושים פסיכיאטריים אפשריים למצבים אלה.

לבסוף, תוצג גישת הרמב"ם לנבואה, והתכונות האישיותיות של הנביא, הבאות לדעת המחברים להגביל את האפשרות של חולה נפש המתחזה כנביא.

אמיליה אניס (1), חדוה פנר(2), דניאל גולדמן (3), אלכס לבנטל (4),

(1,4) המח' למחלות זיהומיות, (2,4) המעבדה לאנטומולוגיה (3,4) המח' לאפידמיולוגיה (4) שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות 
מלריה היא מחלה טפילית המועברת על-ידי יתושי האנופלס, והיא אנדמית ויתר-אנדמית (Hyper-endemic) בלמעלה מ-100 מדינות. המחלה מועברת לבני-אדם על-ידי עקיצות נקבת היתוש. הטפיל הוא חד-תא מסוג פלסמודיום, ולו מחזור חיים מפוצל בין האדם (הפונדקאי בעל החוליות) לבין המעביר (היתוש). משנות ה-60 של המאה העשרים נחשבת ישראל למדינה נקיה ממלריה, אף-על-פי שמידי שנה מדווח על 100-60 חולים במלריה שנדבקו במחלה בחו"ל (בעיקר P. vivax ו- P. falciparum). החולים הם בדרך-כלל צעירים שטיילו במדינות אנדמיות למלריה, ומיעוטם עולים ממדינות דרומית לסהרה. מאחר שביעור המלריה הושג ללא הכחדת אוכלוסיות היתושים, חיוני לשמור על ערנות לאפשרות של התחדשות התחלואה המקומית בישראל, במיוחד לנוכח קיום אזורים אנדמיים במדינות שכנות, כמו טורקיה. על-מנת למנוע החדרת נקבות יתוש נגועות באמצעות מטוסים המגיעים ממדינות אנדמיות למלריה, רצוי לרסס את המטוס עם הגעתו לישראל, אם כי פעילות זו אינה מתבצעת כשיגרה. ניתן למנוע את המחלה בקרב הנוסעים למדינות אנדמיות על-ידי ניצול מושכל של תרופות נוגדות-מלריה ונקיטת אמצעים למניעת עקיצות יתושים. כמו-כן, חיוני שהמטיילים השבים לישראל יפנו לקבלת סיוע רפואי מיידי עם הופעת מחלת חום וצמרמורת, תוך ציון המדינות שבהן שהו, ועל הרופאים לכלול אפשרות של מלריה באבחנה המבדלת.

גיא עמית, ראובן איליה, קרלוס כפרי

המערך לקרדיולוגיה, ביה"ח האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

מוות פתאומי שנגרם ממחלת-לב או מדום-לב הוא המרכיב העיקרי של תמותה בעולם המערבי. הניסיון לטפל במחלות אלו נמשך זה שנים רבות, ולמרות זאת הפרוגנוזה של החולים עגומה ביותר.

בשנת 2000 פורסמו הנחיות חדשות לטיפול במצבי חירום הקשורים במחלות-לב. הנחיות אלו כוללות, לראשונה, הוכחות מדעיות לכל פעולה טיפולית/רפואית ויש לגביהן הסכמה בין-לאומית. בשנתיים שלאחר מכן התפרסמו מאמרים נוספים על טיפולים פארמקולוגים ואחרים שהתבצעו בצורה מבוקרת. החידושים כוללים טיפול במכשירים להפסקת פירפור (דפיברילציה) אוטומטיים, חיצוניים, וכן תרופות חדשות בזמן ההחייאה, או התערבויות טיפוליות אחרות שנועדו למזער את הנזק למוח. במאמר זה ייסקרו חידושים מספר הקשורים בטיפול בדום-לב.

אלברט פגל, משה הורוביץ, יואב מיכוביץ, מיכה רפופורט

המח' לרפואה פנימית ג', מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

מחלה אקטטית של העורקים הכליליים (מאע"כ) (coronary artery ectasia) היא התרחבות פתולוגית של העורקים הכליליים, ששכיחותה המתועדת עולה בהתמדה בשנים האחרונות. הגורם העיקרי למאע"כ ראשונית הוא טרשת של העורקים הכליליים. בנוסף תיתכן מאע"כ משנית להרחבה מילעורית של העורקים הכליליים וחשיפה לתרופות או לחומרים המרחיבים את כלי-הדם.

מאע"כ כרוכה בתחלואה מוגברת של הלב עקב פגיעה בעורקים הכליליים, כגון התכווצות פתולוגית של העורק הכלילי, היווצרות פקקת או בתירה של כלי-הדם הפגוע. קיימת אי-בהירות לגבי הקשר הסיבתי ותרומתו היחסית של התהליך האקטטי להסתמנויות השונות של מחלת העורקים הכליליים. אי-בהירות זו נמצאת ביסודה של המחלוקת לגבי הוריות הטיפול בחולים שאובחנו כלוקים במאע"כ.

רינת ירושלמי, אריקה רקובסקי ואהרון סולקס

אישה בת 64, אובחנה כלוקה בסרטן החלה בשנת 1984, טופלה והגיעה למצב של הפוגה מלאה. המחלה נישנתה כעבור שנתיים וחצי. החולה קיבלה טיפול כימי ושוב הושגה נסיגה מלאה של המחלה. כעבור כ-9 שנים ניצפתה עלייה בסמן CA-125, ובאופן טבעי עלה החשד להישנות סרטן השחלה. אולם בבירור שנערך עלה כי האישה לקתה בלימפומה שאיננה הודג'קין (לא"ה) ( NHL– Non Hodgkin's Lymphoma).

בדיווח על פרשת חולה זו ובדיון שלאחריו נתייחס למשמעות העלייה בסמן CA-125 ב-לא"ה. פרשת חולה זו מדגימה כיצד התבססות על סמני מחלת הסרטן עשויה דווקא להטעות את הרופא.

Local Necrosis of Finger Following Stab with Needle Used to Pumpterbutaline Sulfate (Bricalin)

M. Yasin, T.H. Vishne, D. Hendel

The Departments of Orthopedics and Surgery A, Rabin Medical Center (Hasharon Hospital) , Petach-Tikva, Israel

Terbutaline sulfate (Bricalin) is a widely used medication for asthma. It works mostly, but not only, on beta-adrenergic receptors.

In this case study we describe a 50-year-old nurse referred to the emergency department after she was stabbed by needle that was used to draw bricalin for inhalation. She arrived at the emergency room with an inflamed necrotic area at the point of the stab. Later, she developed acute infection that was treated with antibiotics. Following the acute phase there was still a necrotic area, that required surgical debridement.

It seems that this is the result of the vasoconstrictive influence of terbutaline sulfate via alpha adrenergic receptors. In the medical literature there is scarce data regarding this side effect.

Brief Preoperative Radiotherapy reduces Local Recurrences and Improves Survival in Rectal Cancer

T. Peretz, Z. Weshler,* Y. Goldberg, A.L. Durst, H.R. Freund

Depts. of Surgery and Oncology, Hadassah University Hospitals, and Hebrew University-Hadassah Medical School, Ein Kerem and Mt. Scopus, Jerusalem

Locoregional recurrence of rectal cancer ranges between 20%-50% following apparently radical surgery. Radiation has the potential of reducing this high rate of recurrence and residual disease. A retrospective analysis of 78 patients with locally advanced, biopsy proven, adenocarcinoma of the rectum treated between 1980-1987 was conducted. 28 (36%) were treated by surgery alone (surgery); 29 (37%) by surgery and postoperative radiotherapy (post-op); and 21 (27%) by surgery and preoperative radiotherapy (pre-op). 41 were females and 37 males. The median age was 62 years (range 25-90).

All tumors were resectable. 42 patients (54%) underwent abdomino-perineal resection and 36 (46%) anterior resection patients [8 Dukes B₁ (10%); 37 B₂ (47%); 2 C₁ (3%); 31 C₂ (40%]. Local recurrences were verified by transanal or ultrasound guided needle biopsy.

The 5-year actuarial survival rates by the Kaplan-Meier method for 75 evaluated patients was 55%. Overall 5-year actuarial survival was significantly higher (p=0.001) in pre-op radiotherapy (95%) compared to surgery alone (45%), or surgery with postoperative radiotherapy (32%). The data were significant (p=0.006) for patients with stage B tumors, but not stage C. This trend of improved survival held also at 8-year follow-up (80% pre-op; 32% post-op; 27% surgery). The 5-year actuarial local control was significantly better (p=0.03) for the pre-op irradiated patients (22%), compared with surgery only (56%) and post-op radiotherapy (38%). Local control was better (p=0.02) for Dukes B tumors in the preoperative group, but not Dukes C tumors.

Actuarial 5-year survival of those without distant metastases was 87% for pre-op patients, 62% for surgery alone and 48% for post-op radiotherapy. As all patients were clinically classified as advanced rectal tumors, tumor downstaging by preoperative radiotherapy seems to be paramount for local control. Improved local control translates into a siginificant advantage in overall actuarial survival.

*DECEASED.