תוצאת חיפוש

הקדמה: קוצר ראייה גבוה כרוך בהגברת הסיכונים לתחלואות עיניים, ויש חשיבות עליונה בטיפול להאטת התקדמות קוצר ראייה.

מטרות: להעריך את האטת קצב העלייה של קוצר ראייה במתן מקומי של אטרופין במקביל להרכבת עדשות מגע למניעת טשטוש היקפי או עדשות מגע עם פוקוס כפול.

שיטות מחקר: מחקר רטרוספקטיבי זה כלל 25 ילדים קצרי רואי בין הגילים 14-8.5 שנים. בכל הילדים חלה עלייה בתשבורת של  לפחות 0.75 דיופטר (D) בשנה שקדמה להתחלת הטיפול. המחקר כלל שתי קבוצות. קבוצת בקרה כללה 14 ילדים שהרכיבו משקפי ראייה חד מוקדיים עם Spherical equivalent (תשבורת ספרית שוות ערך) של D0.9-±-3.2 בטווח 1.5D- עד 5.3D-.

קבוצה הניסוי כללה 11 ילדים שהרכיבו עדשות מגע רכות עם פוקוס כפול (תשבורת ספרית שוות ערך של D0.7-±-3.4 בטווח 2.5D- עד 4.3D-) במשך שנה. לאחר מכן הילדים טופלו עם תוספת אטרופין במתן מקומי בריכוז של 0.01% (ע"מ+א0.01) במשך שנתיים נוספות.

תוצאות: במחקר נמצא כי בקבוצת הבקרה התרחשה עליית קוצר ראייה של D0.52-±1.12-, D0.56-±1.08- ו-D0.53-±0.96- בשנה הראשונה, השנייה והשלישית, בהתאמה.

לעומת זאת, בקבוצת הניסוי, במהלך השנה הראשונה בה הורכבו עדשות מגע רב מוקדיות בלבד התרחשה עלייה בקוצר ראייה של (p=0.0124) D0.48-±0.57-, ואילו בשנה השנייה והשלישית שבה הוספנו טיפול באטרופין מדולל לאותם ילדים הייתה עלייה של D (p<0.01) 0.34-±0.14- ו- (p<0.001) D0.29-±0.17- בשנה השנייה והשלישית, בהתאמה.

מסקנות: עדשות מגע רב מוקדיות הן יעילות בעצירת קוצר ראייה בהשוואה לתיקון חד מוקדי. תוספת טיפול באטרופין מדולל מעלה עוד יותר את יעילות הטיפול באופן משמעותי סטטיסטית.

דיון: במחקר נמצא, כי ירידה משמעותית בהתקדמות קוצר ראייה נצפתה במהלך השנה השנייה והשלישית. קבוצת עדשות מגע הציגו יעילות נמוכה יותר בהאטת התקדמות קוצר הראייה בהשוואה לקבוצת עדשות מגע+א0.01.

חיתוך הדופן (ניתוח קיסרי) הוא הניתוח הנפוץ בעשייה המיילדותית ושיעורו – כאחוז מכלל הלידות – הולך ועולה משנה לשנה בכל העולם. למרות שניתוח זה נחשב כבטוח, הרי שאין הוא חף מסיבוכים. בסקירה זו נדון בחתכים בעובר הנגרמים במהלך ניתוח לחיתוך הדופן. שיעור סיבוך זה עומד על פי הספרות הרלבנטית על 0.7%-1.9% מכלל הניתוחים. זוהו  מספר  גורמי סיכון להיארעות סיבוך זה, וכמפורט בסקירתנו, אך עד כה לא נמצאה שיטה שהוכחה כיעילה בחיזוי או במניעת חתכים בעובר במהלך ניתוח לחיתוך הדופן. לא תמיד מזוהה החתך בעובר בחדר הניתוח, והוא מתגלה רק בעת שהילוד הועבר למחלקת ילודים.

רוב החתכים הם  בראש העובר (לרבות בפניו), אך הם יכולים להימצא בכל מקום בגוף העובר. החתכים בעובר מתוקנים או באמצעות הדבקה תרופתית או באמצעות ביצוע תפרים. לרוב הבעיה בעתיד כתוצאה מחתכים אלו היא אסתטית, אך לעיתים נדירות מתגלה גם סיבוך עצבי-תפקודי כתוצאה ממנו. כל לידה המסתיימת בחתך בעובר עתידה להימשך בתביעה משפטית כנגד הרופאים המעורבים במקרה, ותמיד הם יימצאו אשמים, לרבות המשמעות בתחום הענישה ובתחום הכלכלי הנלווית לאשמה זו. פתרון אפשרי לבעיה זו מוצג בסקירתנו הנוכחית.

הבינה המלאכותית הוצגה לראשונה בשנת 1956 ומהווה מרכיב מרכזי במהפכה התעשייתית הרביעית בתולדות האנושות. עם הזמן הפכה שיטה זו לשיטה המועדפת לניתוח תמונות רפואיות. כיום, היישומים של בינה מלאכותית בתחום הרפואה בכלל ורפואת עיניים בפרט מגוונים וכוללים אבחון ומעקב אחר התפתחות מחלות עיניות. לדוגמה, אלגוריתמים של בינה מלאכותית יכולים לזהות אקטזיות וסימנים פרה-קליניים של קרטוקונוס (קרנית חרוטית) באמצעות צילומים ופלט נתונים ממיפויי קרנית שונים.

למידת מכונה (Machine Learning) היא טכניקה ספציפית ליישום של בינה מלאכותית. היא מוגדרת כסדרה של שיטות אוטומטיות לזיהוי דפוסים ותבניות במידע נתון ומתן תחזית עתידית. טכנולוגיה זו יושמה לראשונה כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת. למידה עמוקה ((Deep Learning היא סוג מתקדם של למידת מכונה בהשראת מידול פעולת המוח האנושי, הבנויה כשכבות שכל אחת אחראית על זיהוי תבניות ובכך מצליחה למדל תופעות מורכבות. היתרון המשמעותי של למידה עמוקה ברפואה הוא בכך שהיא מאפשרת מעקב וניטור זול ויעיל. למידה עמוקה נמצאת בשימוש במעקב במחלות עיניים כגון רטינופתיה סוכרתית, ניוון מקולרי תלוי גיל, גלאוקומה (ברקית), ירוד (קטרקט) ורטינופתיה של הפגות. מחלות אלה ואחרות דורשות מעקב תכוף על מנת לבחון שינויים לאורך זמן. טכנולוגיית מחשוב זו היא אמנם בעלת חשיבות רבה לזיהוי ודירוג מחלות עיניים שונות אך זקוקה עדיין למספר אישורים קליניים נוספים על מנת שתוכל להוות עזר רשמי בשימוש נרחב ליכולת אבחנתית אנושית.

הקדמה: ניתוח ביביליומטרי הוא כלי שימושי להבנה טובה יותר של היבטים שונים בתהליך הפרסום המדעי.

מטרות: הערכת הפקטורים אשר עשויים להשפיע על זמני פרסום מהירים יותר בתחום של רפואת עיניים ילדים ופזילה בין השנים 2007-2002 לעומת 2018-2014.

שיטות מחקר: בוצע ניתוח ביביליומטרי רטרוספקטיבי שבו כללנו 2,487 מאמרים בתחום רפואת עיניים ילדים ופזילה מתוך שמונה כתבי עת מובילים ברפואת עיניים. התייחסנו במחקר לשלושה טווחי זמנים עבור כל מאמר: הזמן בין הגשה לקבלה, בין קבלה לפרסום ובין הגשה לפרסום.

תוצאות: לפי ממצאי המחקר, הזמן החציוני לביקורת עמיתים הוא 156 ימים בין הגשה לקבלה, 79 ימים בין קבלה לפרסום ו-244 ימים בין הגשה לפרסום. הזמן בין הגשת המאמר לפרסומו היה המהיר ביותר בכתבי העת הבאים: The American Journal of Ophthalmology, JAMA Ophthalmology ו-Strabismus. שלושת טווחי הזמנים שבחנו במחקר התקצרו מדי שנה, אך הירידה המשמעותית יותר הייתה ניכרת בתקופה הראשונה בין השנים 2007-2002. בנוסף, מאמרים בהם המחברת הבכירה הייתה ממין נקבה, הזמן שארך בין הגשת המאמר לקבלתו בתקופה הראשונה היה ממושך יותר. עם זאת, פער זה בין המינים הצטמצם בתקופה המאוחרת יותר שנבדקה במחקר.

מסקנות: עם השנים חל שיפור ניכר בזמני הפרסום במרבית כתבי העת. יתר על כן, הפער בין המינים לטובת מחבר בכיר ממין זכר פחת עם השנים.

דיון: הקידמה הטכנולוגית עשויה לספק הסבר מניח את הדעת לשיפור בזמני הפרסום כפי שבא לידי ביטוי בתוצאות המחקר. התקדמות טכנולוגית זו מאפשרת תקשורת מהירה ויעילה יותר בין מחברי המאמרים לעורכי כתבי העת.

סיכום: הגורמים המרכזיים המובילים לירידה בזמני הפרסום הם: שם כתב העת ומין המחבר הבכיר.

הקדמה: 15% מהאוכלוסייה סובלים מטנטון, אך רק בקרב 2%-3% הטנטון חמור עם הפרעות תפקוד קשות. הסבל ממטרד הטנטון נובע בעיקר מהפרשנות לטנטון ולא מעצם התחושה הפיזית של הטנטון.

מטרות: מוצגות השיטות לשיפור מטרד הטנטון כאשר מודגשת במיוחד חשיבות ההסבר הראשוני המפורט לנבדק.

שיטות: ההתמודדות עם התגובה הקשה לטנטון מבוססת על כך שנוכל לשלוט בו במקום שהוא ישלוט בנו. משימה זו מבוצעת באמצעות הסבר על מהות הטנטון והקניית שליטה בשלושה דברים: בצורת החשיבה, במתח, ובתשומת הלב.

דיון: לרופאי אף-אוזן-גרון אין את הידע לגבי הטיפול בתגובה הנפשית של הסובלים מטנטון, דבר המביא לתסכול מול תלונותיו של החולה. במאמר זה ניתנים כלים בסיסיים לשיטת הטיפול בטנטון באמצעות Cognitive Behavioral Therapy  (CBT) עם הסברים של השיטה בנוגע לשיפור ההתמודדות עם התגובה לטנטון.

סיכום: מוצגות השיטות לשיפור מטרד הטנטון. מודגשת חשיבות ההסבר הראשוני המפורט לנבדק. הטיפול מבוסס על הקניית שליטה בצורת החשיבה, במתח ובתשומת הלב תוך הסתייעות בטכניקת CBT.

עם עליית גיל הנשים בכל העולם, לא מעט נשים בתקופת גיל חדילת האורח חוות מצב של צניחת איברי האגן ללדן וברמות חומרה שונות – הן בשל עבודה גופנית קשה במהלך חייהן, והן בשל אנמנזה של לידות לדניות מרובות ולעיתים מסובכות. מצב זה פוגע ביכולת התפקוד היומיומי של הנשים הסובלות מבעיה זו ובאיכות חייהן. טיפול במצב זה הוא ניתוח לכריתת איברי המין הפנימיים או תיקון הדופן הקדמי או האחורי של הלדן, בהתאם למאפיין האנטומי של הצניחה, תוך קיבוע הלדן באגן. טיפול זה אינו זמין ומובן מאליו לרוב אוכלוסיית הנשים הנזקקות לו, ובעיקר במדינות העולם השלישי או במדינות שבהן שיעורי העלות של הביטוח הרפואי גבוהים ולא תמיד כוללים אפשרות של הצעת טיפול זה על חשבון המבטח הרפואי. הטיפול השמרני בבעיה זו הוא השמת טבעות מסוגים שונים (השכיחה שביניהן היא הטבעת על שם פסארי) בלדן האישה, המאפשרות קיבוע של איברי האגן הצנוחים.

במאמר הנוכחי, אנו עוסקים בהיבטים שונים של הטיפול בטבעות אלו. ככלל, הטיפול בטבעות תוך-לדניות נמצא כיעיל ונוח מבחינת הנשים המשתמשות בהן. ננקטת גםשיטה לשימוש בטבעות אלו למניעת לידה מוקדמת בנשים הרות, אם כי יעילותן של טבעות לדניות בנסיבות אלו שנויה במחלוקת.

הקדמה: השתלת לשד עצם (ידועה גם בשם מח עצם) היא הטיפול המרפא היחיד עבור מחלות גנטיות מסוימות בקרב ילדים, אך לעתים בשל סיבוכים מסכני חיים של הטיפול או של המחלה הבסיסית יש צורך באשפוז ביחידה לטיפול נמרץ.

מטרות: במאמר זה מאופיינים גורמי הסיכון, התחלואה והתמותה של ילדים עם מחלות גנטיות שעברו השתלת מח עצם ונזקקו לאשפוז ביחידה לטיפול נמרץ.

שיטות מחקר: מחקר רטרוספקטיבי המבוסס על איסוף וניתוח נתונים קליניים ומעבדתיים בהסתמך על תיקים רפואיים של ילדים שאושפזו במחלקות השתלות מח עצם וטיפול נמרץ במרכז הרפואי הדסה בירושלים ובמרכז הרפואי רמב״ם בחיפה.

תוצאות: במהלך 15 שנים (2019-2005), בוצעו 463 השתלות לילדים בשל מחלות לא ממאירות, 68 מהם (14%) נזקקו לאשפוז ביחידות לטיפול נמרץ ילדים, 41% מהמטופלים שרדו. עם השנים נצפתה ירידה בתמותה. הגורמים שנמצאו בקשר ישיר לירידה בהישרדות הם: נויטרופניה עמוקה בזמן הקבלה לאשפוז בטיפול נמרץ, הנשמה מלאכותית, תמיכה אינוטרופית ואי ספיקה רב-מערכתית.

סיכום: תוצאות המחקר מצביעות על כך, ששיעור הילדים שעברו השתלת לשד עצם ונזקקו לטיפול ביחידה לטיפול נמרץ היו נמוכים בהשוואה לנתונים הקיימים בספרות המחקר בתחום, וכי שיעור ההישרדות של המטופלים שנזקקו לאשפוז בטיפול נמרץ היו גבוהים באופן יחסי.

בסקירה זו, אנו בוחנים את מקומה של שקיעת הדם לעומת CRP ברפואה בת-זמננו. מטרת הסקירה היא תיאור תכליתי של הספרות הרפואית בשאלת הסגוליות והרגישות של כל אחת מהבדיקות במחלות שכיחות רבות. מצוינת מהי שקיעת דם תקינה, מגבלות השיטה, מהן הסיבות השכיחות לשקיעת דם מוחשת ומוארכת. בנוסף, מתוארת דרך המדידה של שקיעת הדם וגורמים המטים את תוצאת הבדיקה.

מובאת בזאת פרשת חולה בן 59 שנים, עם התאלות אצבעות הרגליים, (idiopathic interstitial fibrosis). החולה לקה בקוצר נשימה ובירידה של 30% בריווי החמצן במאמצים קלים ביותר, ועל כן נעזר בטיפול בחמצן לכל אורך היממה ובשינוע באמצעות כיסא גלגלים. משנית למחלתו האופיינית ב- DLCO של 40%, לחץ הדם הריאתי היה מוגבר במידה קשה, ללא פגיעה משנית בחדר ימין.

דלקת העריה (וולבו-וגיניטיס) והידבקות השפיות הקטנות (labial adhesion) הן שתי התחלואות הגינקולוגיות העיקריות בילדות ונערות. למרות שאין מניעה כי טיפול במצבים אלו ייעשה ברמת רופאי ילדים בקהילה או במיון ילדים בבית חולים, הרי שבפועל, ועקב רתיעה של רופאי הילדים מלעסוק בנושאים גינקולוגיים, מופנות ילדות ונערות הסובלות מתסמינים גינקולוגיים לבדיקת רופאי הנשים. הטיפול בדלקת העריה כמו גם בהידבקות השפיות הקטנות מתבסס כמעט תמיד על תכשירים מרככים ועל משחות אנטיביוטיות. בספרות הרפואית הרלבנטית העכשווית הולכת ומשתרשת התפיסה, כי הטיפול במצבי תחלואה זו אמור להיות מעקב תוך שינוי בהרגלי חיים (כלבוש תחתון מתאים, הרגלי ניקיון נכונים ועוד). בסקירה זו נבחנת הספרות העדכנית בנושא ומובאות ההמלצות העדכניות בנושאים אלו.

הקדמה: קיהיון הוא מחלה חשוכת מרפא המתאימה לטיפול פליאטיבי בשלב הסופי במסגרת הוספיס.

מטרות: לבחון את תוצאות הטיפול במסגרת פיילוט של הוספיס בית לאנשים מבוגרים עם קיהיון מתקדם.

שיטות מחקר: חולים בני 65 ומעלה העונים לקריטריונים של קיהיון מתקדם ומרותקים לבית טופלו במסגרת תכנית פיילוט של הוספיס בית לחולי קיהיון של שירותי בריאות כללית בבאר שבע. הטיפול כלל ביקורי בית של צוות רב מקצועי וכוננות 24/7. במהלך הטיפול נעשה שימוש בשאלונים מתוקפים להערכת מצב החולים, עומס על המטפלים ושביעות רצון של המטפלים מהטיפול.

תוצאות: בתקופה בין אוגוסט 2017 עד יולי 2020 נכללו 44 חולים. הגיל הממוצע היה 86.1±6.2 שנים, 26 (59%) מהם היו נשים ו-38 (86.4%) מהחולים אובחנו כמחלת אלצהיימר. זמן השהייה הממוצע בהוספיס היה 129.4±155.5 יום (חציון 68 יום) ורוב החולים (36) נפטרו בבית. במהלך הטיפול חל שיפור מובהק סטטיסטית בעוצמת הפרעות ההתנהגות הקשורות לקיהיון, בעוצמת הכאבים ובמידת הסבל של החולים. במקביל, חל שיפור מובהק סטטיסטית ברמת המצוקה ובעוצמת הפרעות חרדה ודיכאון של המטפלים העיקריים, ונמצאה רמה גבוהה של שביעות רצון מהטיפול בסוף החיים.

מסקנות: טיפול במסגרת תכנית פיילוט של הוספיס בית לחולים עם קיהיון מתקדם, המבוסס על צוות גריאטרי רב מקצועי ושימוש בכלים ייעודיים להערכת יעילות ההתערבות, מאפשר למנוע סבל של חולים אלו ובני משפחותיהם ולמות במקום המועדף עליהם.

דיון: הוספיס בית הוא חלופה טיפולית ראויה לחולי קיהיון סופניים, אשר מעוניינים לסיים את חייהם בבית.

סיכום: הטיפול במסגרת תכנית פיילוט של הוספיס בית מביא לתוצאות טובות הן בצורת הקלת הסבל של המטופל הזוכה לסיים את חייו במקום המועדף עליו והן בצורת הקלת מצוקת המטפלים העיקריים, המביעים שביעות רצון רבה מהטיפול.

רקע: אסירים ועצירים רבים נזקקים לטיפול רפואי בבתי החולים בישראל. לפי הדין, איזוק אדם בזמן שהות בבית חולים הוא אמצעי בלתי שגרתי שיש להשתמש בו רק כאשר קיים חשד ממשי לאלימות ו/או בריחה. בישראל לא מתבצע רישום שיטתי של צורת איזוק אסירים בבתי החולים.

מטרות: לתאר את היקף האיזוק בקרב אסירים ועצירים המטופלים בבתי החולים בישראל ולאפיין את צורת איזוקם.

שיטות: מחקר רב-מרכזי ב-12 בתי חולים בישראל בשנים 2021-2020. הנתונים נאספו על ידי נציגים מבתי החולים, חלקם נאספו פרוספקטיבית וחלקם רטרוספקטיבית מרישומי מחלקות הביטחון. בחלק מבתי החולים נאספו נתונים עבור מאושפזים בלבד ובחלק גם עבור מטופלים אמבולטוריים, אך בכל מקרה הניטור היה שיטתי.

תוצאות: תועדו 1,857 אסירים/עצירים שטופלו בבתי החולים במהלך תקופת המחקר, מתוכם 1794 (96.6%) היו אזוקים. מתוך 241 מטופלים שאושפזו, 230 (95.4%) היו אזוקים. נתונים פרטניים על צורת האיזוק תועדו עבור 185 מטופלים מאושפזים כך שלפחות 63 מטופלים (68% מתוך המטופלים שלגביהם קיימים נתונים לגבי אופי האיזוק למיטה) נאזקו ביד ורגל בהצלבה. מתוך 1,523 האסירים/עצירים שקיבלו טיפול במסגרת אמבולטורית, 1,479 (97.1%) היו אזוקים. בפילוח על פי גורם האכיפה, אחוזי האיזוק היו 83% בצה״ל, 96.9% במשטרה ו-98.5% בשירות בתי הסוהר. בקרב 64 מקרים תועד מצב רפואי המגביל ניידות, ולמרות זאת 85.9% מתוכם היו אזוקים.

מסקנות: בישראל מתבצע איזוק לא סלקטיבי של אסירים/עצירים בניגוד לחוק ולנהלים. לרוב האיזוק בידיים וברגליים, ובזמן אשפוז לרוב בצורת שתי גפיים בהצלבה למיטה באופן המגביל משמעותית את תנועת המטופל למשך ימים. הממצאים מעלים את הצורך בתיעוד שגרתי של איזוק בבתי החולים בשל ההשלכות הרפואיות והאחריות של הצוות הרפואי למטופלים, בהתאם לכללי האתיקה ונהלי משרד הבריאות.