תוצאת חיפוש

דליה נבות מינצר, מולי אפשטיין, נעמה קונסטנטיני

המרכז לרפואת ספורט ולמחקר ריבשטיין, מכון וינגייט, נתניה

בשנים האחרונות גובר העניין בשינויים הפיסיולוגיים העוברים על הגוף בעת עלייה לגבהים (high altitude), בשל המספר הגובר והולך של בני-אדם המעונינים לטייל בגובה ובשל הרצון להעמקת ההבנה של תגובות הגוף הבריא לתנאי חוסר חמצן. במקביל, קיים עניין לעוסקים בספורט מקצועני ולעוסקים במדעי הספורט באפשרות לנצל את הירידה בלחץ החמצן הנשאף (hypoxia) לשיפור ביצועים אתלטיים.

עם העלייה מגובה פני-הים יורד הלחץ האטמוספרי, חלקו היחסי של החמצן באוויר נשאר קרוב ל-21%, אך הלחץ החלקי שלו יורד בהתאמה לירידה בלחץ האוויר (בגובה 5,500 מטר הלחץ האטמוספרי הוא מחצית מהלחץ בגובה פני-הים, ולכן לחץ החמצן בגובה זה הוא כ-75 ממ"כ בלבד לעומת 150 ממ"כ בגובה פני-הים). בנוסף, חלה עלייה בקרינה וירידה בלחות היחסית, בהתאם, לירידה בלחץ האוויר, וירידה של כ- 6.5 ממ"כ לכל 1,000 מטרים בטמפרטורה.

הירידה בלחץ האוויר אינה תלויה בגובה בלבד: היא משתנה כתלות בקו-הרוחב ובתנאים סביבתיים אחרים, כמו הרכב האטמוספירה, עונת השנה, הקירבה לים, הייעור והלחות היחסית. הופעת שינויים פיסיולוגיים ותופעות קליניות התלויים בגובה אינה אחידה: כל אדם מגיב באופן שונה לירידה בלחץ החמצן הנשאף. דלילות החמצן באוויר מביאה לשינוי בתיפקוד הפיסיולוגי של מערכות הגוף במנוחה ובמאמץ, ולכן הפעילות הגופנית בגבהים שונה מזו המבוצעת בגובה פני-הים.

המחקר על חשיפה לגובה כשיטה לשיפור ביצועים אתלטיים בגובה פני-הים התקדם מאוד בשנים האחרונות. פותחו שיטות חדשניות, כמו מגורים בגובה בינוני ואימון בגובה נמוך או מגורים בגובה נמוך ואימון בגובה בינוני, המביאות לשיפור ביצועים אתלטיים בקרב ספורטאים ובמידה רבה יותר מבעבר.

במאמר להלן מדווח על ההשפעה והסכנות בעת ביצוע פעילות גופנית בגובה, המידע הקיים והשיטות העכשוויות לאימון בגובה וההשפעה של הירידה בלחץ האוויר ובלחץ החמצן על ביצועים אתלטיים. כמו-כן, מובאות המלצות להתנהגות ולתזונה בעת ביצוע פעילות גופנית בגובה.

אלון אליקים, ברוך וולך

(1)מרכז ספורט ובריאות לילדים ולנוער, מח' ילדים, ביה"ח מאיר, כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2) מרכז ריבשטיין לרפואת ספורט ולמחקר, מכון וינגייט, נתניה

פעילות גופנית תחביבנית ידועה זה שנים רבות כמקדמת בריאות, ומסייעת למניעה ולטיפול במחלות רבות. לעומת זאת, העיסוק בספורט תחרותי, במיוחד ברמות הגבוהות, כרוך באימון גופני רב ועלול להיות תובעני מאוד. יעילות האימון תלויה בעומס, במשך האימון הגופני ובתדירותו מחד-גיסא, וביכולת הספורטאי לעמוד בעומס זה מאידך-גיסא. יכולת זו מושפעת, פרט לעומס האימון, מגורמים אישיים וסביבתיים רבים, כגון מצבו הבריאותי והתזונתי של הספורטאי, תנאי הסביבה והאקלים (אקלים גבהים, מעבר אזורי זמן וכד') ומצבי דחק אישיים אחרים (יחסי בני-זוג, עבודה, מבחנים, אסון משפחתי וכד'). חוסר איזון בין עומס האימון ליכולת הספורטאי לעמוד בפניו, יובילו להתהוות תיסמונת אימון-יתר (over-training syndrome).

Effect of Specific Inspiratory Muscle Training on Dyspnea and Exercise Tolerance in Congestive Heart Failure

Paltiel Weiner, Joseph Waizman, Rasmi Magadle, Noa Berar-Yanay, Benny Pelled

Depts. of Medicine A and Cardiology, Hillel Yaffe Medical Center, Hadera

It has been shown that the inspiratory muscles of patients with congestive heart failure (CHF) are weaker than normal. This weakness may contribute to dyspnea and limit exercise capacity. But respiratory muscles can be trained for increase in both strength and endurance. This study was designed to evaluate the effect of specific inspiratory muscle training (SIMT) on muscular performance, lung function, dyspnea and exercise capacity in moderate heart failure.

10 patients with CHF (NYHA functional class II-III) received 1/2 hour of SIMT daily, 6 times/week, for 3 months. They started breathing at a resistance 15% of their Pimax for 1 week and the resistance was then increased incrementally to 60%. Spirometry, inspiratory muscle strength and endurance, and the 12-minute walk test were performed before and after the training period. All showed an increase in inspiratory muscle strength and endurance. This was associated with a small but significant increase in FVC, a significant increase in the distance walked (458±29 to 562±32 m, p<0.01), and improvement in the dyspnea index score.

SIMT resulted in increased inspiratory muscle strength and endurance. This increase was associated with decreased dyspnea and an increase in submaximal exercise capacity. SIMT may prove to be useful complementary therapy in CHF.