תוצאת חיפוש

שמואל נ' הימן¹, אריה בן יהודה², מאיר ברזיס³

¹מחלקה פנימית, בית החולים הדסה הר הצופים והאוניברסיטה העברית, ירושלים, ²מחלקה פנימית ג', מרכז רפואי הדסה עין כרם והאוניברסיטה העברת, ירושלים, ³היחידה לאיכות קלינית ולבטיחות, בית הספק לבריאות הציבור, מרכז רפואי הדסה עין כרם והאוניברסיטה העברית, ירושלים.

בכנס חירות של מנהלי המחלקות הפנימיות שנערך באוגוסט 2010, בראשות מנכ"ל משרד הבריאות ויו"ר הר"י, הוצגה תמונה עגומה של מערך האשפוז הפנימי: מצוקת מיטות אישפוז גוברת שאינה תואמת את הגידול באוכלוסייה ואת העלייה בתוחלת החיים החיים, וחסר מחמיר והולך ברופאים במחלקות.
 

פאתן אנדראוס-חדאד¹, איתי בן ציון², יהודה מלמד³, חנא גרזוזי⁴

¹רפואת משפחה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, ²מחלקת עיניים, בית חולים בני ציון, חיפה, ³המרכז לרפואה היפרברית והמרפאה לריפוי הפצע של בתי החולים רמב"ם ואלישע, חיפה, ⁴מחלקת עיניים, בית חולים בני ציון, חיפה

טיפול בחמצן היפרברי מקובל הן לרפואה דחופה והן למגוון מחלות כרוניות. פצעים קשיי ריפוי על רקע הפרעות בזרימת דם לקצות הגפיים, כגון בקרב חולי סוכרת, הם מההוריות החשובות ביותר לטיפול בחמצן היפרברי. ידוע מהספרות הרפואית בנושא, שטיפולים היפרבריים ממושכים גורמים לשינוי בתשבורת העין, החולף תוך מספר שבועות מתום הטיפול. קיימת מחלוקת בספרות באשר לגורם לשינוי בתשבורת, אולם עבודות מעבדה בחיות מחזקות את הסברה שהשינוי מקורו בגרעין העדשה.

מטרת המחקר: לבדוק האם חל שינוי בתשבורת העין בקרב חולים בעקבות 30 טיפולי חמצן היפרברי (HBO), ואם חל שינוי – לאפיינו ולמדוד את קצב השינוי.

שיטות: המחקר נערך באופן פרוספקטיבי, ובמסגרתו נבדקו ב-44 עיניים נתוני תשבורת העין. הוכללו במחקר חולי סוכרת שטופלו במרכז לרפואה היפרברית ובמרפאה לריפוי הפצע של בתי החולים רמב''ם ואלישע בחיפה.

בכל עין בוצעו בנפרד מדידות תשבורת מתחילת המערך הטיפולי ולאחריו במרווחים של כל 10 טיפולים, עד הטיפול ה-30. המדידות כללו: תשבורת ספירית (SPH), שקול ספירי (SE = תשבורת ספירית + מחצית עוצמת הגליל), עוצמת תשבורת גלילית – צילינדר (CYL) וציר הגליל (AXIS). מכשיר המדידה היה אוטורפרטומטר. בודק אחד ביצע את כל הבדיקות והיה 'עיוור' לתוצאות התשבורת הקודמות. נתוני התשבורת הועלו על תרשים כפונקציה של זמן.

תוצאות וסיכום: נמצא קשר משמעותי סטטיסטית בין הטיפולים ההיפרבריים לבין שינוי מיופי בתשבורת העינית. הקשר היה משמעותי למדדים: SE, SPHER (ממוצע של  0.58 ו-0.61 דיופטר, בהתאמה), והיה המשכי (ללא פלטו) במהלך הטיפולים. שתי העיניים התנהגו באופן דומה. לא נמצא שינוי בצילינדר ובכיוון הציר בעקבות הטיפולים. בניתוח השוואתי לא נמצא קשר בין השינוי המיופי לבין מגדר, גיל, תשבורת בסיסית או ימין לעומת שמאל.

מידע זה חשוב, הן להבנת התהליכים הפיזיולוגיים במהלך טיפולים היפרבריים והן למטופלים העומדים לעבור טיפולים כרוניים בתא הלחץ.   
 

דנה בן-עמי שור, מירי בלנק, אריה אלטמן

המחלקה לרפואה פנימית ב' והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

נוגדנים עצמיים כנגד ריבוזומים (אנטי-RP, Anti-ribosomal phosphoproteins) ידועים כבעלי סגוליות רבה לזאבת אדמנתית מערכתית, בעיקר לביטויים נירופסיכיאטריים, כולל: פסיכוזה, הפרעות מצב רוח, חרדה, פגיעה קוגניטיבית ודליריום. בנוסף למעורבות נירופסיכיאטרית, הוצע קשר בין הימצאות הנוגדנים לבין נפריטיס, הפטיטיס וביטוי בעור בחולי זאבת אדמנתית מערכתית. יתר על כן, במחקרים שונים מדגישים כי קיים קשר בין הימצאות הנוגדנים בנסיוב לבין מחלת זאבת אדמנתית מערכתית פעילה. השכיחות המדווחת של הימצאות נוגדני אנטי-RP בקרב חולי זאבת היא 40%-10% (בתלות גנטית וגיאוגרפית). לאחרונה תואר הקשר שבין נוכחות נוגדני אנטי-RP בנסיוב לבין נפריטיס Class V בחולי זאבת אדמנתית מערכתית. כמו כן, ידועה נוכחותם במצבים נדירים של פגיעה בכבד.

נוגדני אנטי-RP מכוונים לריבוזום S60. הם קושרים אתר משותף הנמצא בקצה ה-C terminal end (C-22) באתרים  P1, P0 ו-P2 (38, 19, ו-17 קילו-דלתון, בהתאמה).

הוצעו מספר מנגנוני נזק שבהם מעורבים נוגדני אנטי-RP, העיקריים שבהם כוללים: פעילות צולבת עם נוגדני אנטי-דנ"א, השפעה רעלנית על שגשוג תאי מזנגיום בכליה, חדירה לתוך ציטופלסמת תאים חיים והפעלת תהליך מוות תאי מתוכנת, פגיעה בייצור Apolipoprotein B שמביאה להצטברות של ליפידים בתא, וירידה ברמת יצור החלבון הכללית.

במאמר זה נסקרת מעורבות נוגדני אנטי-RP בהסתמנויות הקליניות השונות של מחלת זאבת אדמנתית מערכתית, ובעיקר לגבי המעורבות של המוח, הכליה והכבד. כמו כן, מדווח על המחקרים הרלוונטיים ביותר להבנת מנגנוני הפעולה של הנוגדנים ברמת התא.
 

בן שופטי^1,4, שלומי קונסטנטיני⁴, סיגל פרידמן^1,4, ליאת בן סירה^3,4, ענת קסלר⁴,

¹המחלקה לנירוכירוגיה ילדים, בית חולים דנה לילדים, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, ²היחידה לנירואופתלמולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, ³היחידה לרדיולוגיה ילדים, מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, ⁴המרכז הישראלי לנירופיברומטוזיס על שם גילברט, בית החולים דנה לילדים, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב 

*העבודה הוגשה כחלק מהדרישות האקדמיות של הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, לקבלת תואר דוקטור לרפואה

גליומות של מערכת הראייה (OPG - Optic Pathway Glioma) הן השאתות הראשוניות הנפוצות ביותר במסלולי הראייה העצביים, ומהוות כ-1% מכלל שאתות המוח באוכלוסייה וכ-5% מכלל שאתות המוח בילדים. בקרב חולי נירופיברומטוזיס מסוג 1 (מחלה תורשתית גנטית המתאפיינת בשכיחות יתר של שאתות ממקור עצבי) זוהי השאת השכיחה ביותר, ושיעורה נע בין 15% ל-20% מכלל שאתות מערכת העצבים. שאתות אלו גדלות בקצב איטי ויציב, ויכולות להישאר שקטות שנים רבות לאחר האבחון, בעיקר בילדים הלוקים בנירופיברומטוזיס מסוג 1. אולם בקרב חלק מהחולים השאתות גדלות עד לגרימת פגיעה קשה בראייה, עיוורון, הפרעות אנדוקרינית ומוות, וחולים אלו נזקקים לעיתים לטיפול (כימותרפיה, ניתוחים, הקרנות). כיום קיים קושי קליני בהערכת מהלך השאת, בבחירת המועמדים המתאימים לטיפול אונקולוגי ובהתאמת הטיפול לכל חולה באופן פרטני. במאמר זה נסקרים מאפייני השאתות, מובאים חידושים מהספרות העדכנית, ומפורטות דרכי מעקב וטיפול מומלצות.
 

קרן דופלט, נדב דוידוביץ', גבי בן-נון

המרכז לחקר מדיניות הבריאות בנגב והמחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון

בשמונה ביוני 2010 התקיים כנס בנושא 'התמודדות עם פערים בבריאות: הנגב כמקרה מבחן', בחסות המרכז לחקר מדיניות הבריאות בנגב והמחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן גוריון.
 

נסים לוי, אהוד רענני, אלעזר שפריר, איתן ישראלי, ערן בן-אריה

ביקורות על הספרים: "רפואת אף אוזן גרון בארץ ישראל 1911-1948"; "גילוי לב - סיפורו של מנתח לב"; "דולצ'ה ויטה, חמישים שנות סוכרת בראייה היקפית", "הרפואה – ייעוד חיי"; "רפואת הקויוט: על מסעות שלובים בעולמות הרפואה והרוח, שיעורים בדרכי הריפוי של האינדיאנים".
 

צפורה שחורי-רובין

המכללה האקדמית לחינוך על שם קיי, באר שבע

מחברת מכותבת:

צפורה שחורי-רובין

רח' אגוז 13, עומר 84965

טלפון: 08-6469880

דוא"ל: [email protected]

המסרים הנלמדים מהמאמר

1. לרופאות הראשונות בארץ ישראל, שעלו בראשית המאה העשרים, יש חלק נכבד בהנחת היסודות למערכת הרפואה הארץ ישראלית, אך תרומתן הוצנעה בספרות המחקר. יש להעלות אותן מן השכחה, לתת להן במה ולמקמן בסיפור ההיסטורי. 

2. ד"ר שרה בן עמי סולודר היא אחת מאותן רופאות ראשונות, שעלתה לארץ בשנת 1911, ולמרות פעילותה הרפואית-הבריאותית-החינוכית במושבות הגליל היא איננה מוזכרת בספרות העוסקת בתולדות הרפואה. המאמר מתקן את המעוות ומאיר את דרכה בנתיבי הרפואה הארץ ישראלית.

3. ד"ר שרה בן עמי סולודר תרמה רבות למערכת הרפואה המתהווה בארץ ישראל, היא קנתה לה מעמד בתולדות הרפואה כרופאה-אישה הראשונה שעסקה במיגור מחלת המלריה במושבות הגליל העליון בראשית ההתיישבות.

ד"ר שרה בן עמי סולודר, רופאה חלוצה, נחשבת בהיסטוריה של הרפואה הארץ ישראלית לרופאה-אישה הראשונה במושבות הגליל העליון. למרות זכות היסטורית זו המידע אודותיה דל ביותר, ונפקד מקומה במקורות ההיסטוריים הסוקרים את התפתחות הרפואה בארץ ישראל. המטרה במאמר הנוכחי היא לחשוף את קורות חייה המרתקים ואת פעילותה הרפואית-הבריאותית-החינוכית למען הקהילה היהודית במושבות הגליל העליון בין השנים 1919-1913, על רקע החיים במושבות בשלהי התקופה העות'מאנית. בשנים הללו, עסקה ד"ר סולודר בהדברת מחלת המלריה ביסוד המעלה ובמשמר הירדן בהדרכת ד"ר הלל יפה. זכותה הגדולה, שזומנה לה על ידי שר ההיסטוריה, היא בהיותה הרופאה-אישה הראשונה שהגיעה למושבות הגליל העליון, היא הייתה חלוצה בתחומה, תרמה למערכת הרפואה המתהווה בארץ ישראל, וקנתה את מעמדה בתולדות הרפואה בגליל העליון בראשית ההתיישבות בארץ ישראל.
 

זהר רובינשטיין^1,2, יעקב פולאקביץ³, בלה בן גרשון³, גדי לובין⁴, ירון בר-דיין⁵

¹בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²מערך בריאות הנפש, מחלקת הרפואה, פיקוד העורף, צה"ל, ³שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, ⁴מחלקת בריאות הנפש, צה"ל, ⁵אוניברסיטת בן גוריון

בעבודה זו, מדווח על הטיפול באזרחים נפגעי דחק וחרדה שנחשפו להתקפות הטילים במלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006. נכללו אותם אזרחים שטופלו במרכזי הדחק שהוקמו אד-הוק, בשיתוף פעולה בין מערך בריאות הנפש של מחלקת הרפואה של פיקוד העורף לבין שירותי בריאות הנפש של משרד הבריאות והאגף לשעת חירום.

תוצאות: 536 נפגעים נתקבלו במרכזים, מהם 18 הועברו לבתי חולים בגלל פגיעות גופניות, ואילו האחרים שוחררו תוך 4-2 שעות של טיפול אינטנסיבי על פי פרוטוקול התערבות. תסמיני הנפגעים נעו בין חרדה (90%), פחד (7%), הסתגלות (2%) והפרעות שינה (1%). סל הטיפול כלל שיחות (80%), ונטילציה (9%), הרפיה (3%), התערבויות לא מילוליות (3%), סיפוק צרכים בסיסיים (1%), ופינוי לבתי חולים (3%). מצאנו שתגובת דחק חדה (Acute stress reaction) וחרדה היו התופעות השכיחות ביותר בעקבות התקפת הטילים על האוכלוסייה האזרחית.

מרכזי הדחק הצליחו לספק מענה וטיפול מיידי לרוב הנפגעים, ומנעו את הצורך לפנותם לחדרי המיון של בתי החולים באזור. בכך הם אפשרו לחסוך באמצעי פינוי בזמן ההפגזות והפחיתו את העומס על בתי החולים.

המלצות: בעקבות ניסיון זה, אנו ממליצים שהמוכנות לאירועים כגון אלו ולאירועי אסון אחרים – הגורמים לשיעור גבוה של פגיעה נפשית – תמוקד בהפעלת מרכזי דחק קהילתיים דוגמת אלו שהוקמו במלחמת לבנון השנייה.

שרון פרלמן, אלון בן-אריה

מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

שאת ממאירה של השחלה היא גורם התמותה השכיח מכלל המחלות הממאירות הגינקולוגיות. 

עיקר האירועים מתגלים בשלב מתקדם. הטיפול המקובל בשאת ממאירה של השחלה בשלב מתקדם מבוסס על ניתוח ראשוני לכריתת השאת עד לנפח מזערי ובהמשך על כימותרפיה. במחקרים רבים הוכח, כי נפח השאת השאריתי בתום הניתוח הוא המשתנה המשמעותי ביותר המשפיע על הישרדות חולות הלוקות בסרטן השחלה. במאמץ להגדיל את שיעור החולות עם סרטן מפושט של השחלה שיוכלו להפיק תועלת מכריתה מיטבית של השאת, ובתקווה להקטין את היקף הניתוח, ואת שיעור התחלואה והתמותה – התגבשה האפשרות של טיפול רעלני (ציטוטוקסי) כשלב מקדים לניתוח.

בסקירה זו נבחן האם ובאילו תנאים מהווה כימותרפיה מקדימה חלופה הולמת לניתוח הראשוני.

דליה ולדמן*¹, שי מנשקו* ², ציפורה שטראוס^3,1, גל גולדשטיין¹, ברוריה בן זאב², גילי קנת¹

¹המכון להמטולוגיה ילדים והיחידה לקרישת הדם, ²היחידה לנירולוגיה ילדים, ³מחלקת פגים ויילודים, בית חולים לילדים ספרא, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*שני המחברים הראשונים הם מומחים בתחומים שונים ובעלי תרומה שווה למאמר זה

אירועי פקקת נדירים באוכלוסיית הילדים. לרוב הם מופיעים בנוכחות מצב סיכון חד ובשילוב עם גורמי סיכון לקרישיות יתר. פקקת גתות הוורידים היא אירוע פקקת חמור בילדים, אשר שכיחותו המדווחת היא 0.67:100,000 ילדים בשנה. טרם הובהרו האטיולוגיה והפתופיזיולוגיה של פקקת גתות הוורידים במוח או תפקידם של גורמי סיכון לקרישיות יתר בילדים.

שיטות מחקר: בעבודה זו נסקרה שכיחות גורמי הסיכון לקרישיות יתר בחולים עם פקקת גתות הוורידים במוח שאובחנו וטופלו בבית החולים ספרא לילדים, במרכז הרפואי שיבא, בין השנים 2008-1996. בכל החולים נערך בירור מלא לגורמי סיכון לקרישיות יתר, ונבדקו נתוני הסיכון במצב החד, הטיפול והתוצאה במעקב פרוספקטיבי של מרפאות נירולוגיה ילדים וקרישה ילדים, במשך חמש שנים.

תוצאות: היארעות המחלה במרכז הרפואי שיבא הייתה גבוהה מהמצופה. נערך מעקב אחר 15 בנים ו-8 בנות בגיל חציוני של 2.9 שנים למשך זמן מעקב חציוני של חמש שנים. ברוב הילדים נמצאו גורמי סיכון בעת ההסתמנות החדה, כגון מחלות של אזור הראש והצוואר. שיעור גורמי הסיכון התרומבופיליים לא נמצא גבוה מהמקובל בהשוואה לאוכלוסיית בקרה של ילדים במרכז הרפואי שיבא. מרבית החולים טופלו מיידית בנוגדי קרישה ללא סיבוכים והפרוגנוזה הנירולוגית הייתה לרוב טבה. לא נמצא קשר בין ההסתמנות הקלינית וההחלטה הטיפולית בשלב החד לבין נוכחות גורמי סיכון תרומבופיליים באוכלוסיית המחקר.

מסקנות: בשל נדירות המחלה והאטיולוגיה הרב זקיקית, מוצע לבצע בדיקות דימות של גתות הוורידים במוח בילדים בסיכון גבוה, על מנת לאבחן את המחלה ולטפל בנוגדי קרישה בהתאם ובמהירות. בשל שילוב גורמי הסיכון ובשל נדירות מחלות הפקקת בילדים, מוצע לחקור קיום תרומבופיליה בכל ילד הלוקה בפקקת מחד גיסא, ולא לשלול המשך חיפוש גורמי סיכון נוספים האחראים להתלקחות פוטנציאלית מאידך גיסא. לבירור התרומבופיליה נודעת חשיבות לשם קביעת משך הטיפול והערכת סיכונים בעתיד.

אילן בן-צבי, אלכסיי ניימושין, אבי ליבנה

מחלקה פנימית ו', מרכז רפואי שיבא, תל השומר

בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, בזכות התפתחות טכניקת האקו התוך-ושטי (TEE), התגלה כי רובד הטרשת של ותין בית החזה מהווה מקור לתסחיפים למוח ולאיברים אחרים. בספרות הרפואית קיימות עדויות שונות ואף סותרות לגבי הטיפול השמרני המיטבי למניעת תסחיפים מערכתיים נשנים, ולפיכך הטיפול המיטבי אינו מוגדר. מובאת במאמר זה פרשת חולה שלקה באוטם בטחול כתוצאה מתסחיף שמקורו כנראה בתהליך טרשת קשה של ותין בית החזה היורד. במאמר הנוכחי נעמוד על הקשר בין טרשת הוותין לבין תסחיפים מערכתיים, ועל הגישה הטיפולית למניעת תסחיפים נשנים, ונסקרת הספרות הרפואית העדכנית בנושא זה. לנוכח היעדר הנחיות בנושא והיעדר מחקרים אקראיים עם תוצאות חד משמעיות, טיפול הבחירה בכל חולה נתון להחלטת המטפל, ועליו להיקבע על פי מאפייני רובד הטרשת וגורמי הסיכון הנוספים, כמדווח במאמר זה.

ורדה דויטש¹, בן ציון כץ¹, אהרון תומר²

¹המכון ההמטולוגי, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ²הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בן גוריון, בנק הדם ושירותי המפרזיס, מרכז רפואי סורוקה, באר שבע

מגקריוציטופויאזה היא תהליך המשלב התמיינות של תאי אב המטופויאטיים לשורה המגקריוציטית, התרבות תאי אב, התבגרות והתמיינות סופית למגקריוציטים בשלים המייצרים טסיות דם (תרומבופויאזה). מגקריוציטים בשלים נצמדים לתאי אנדותל של כלי הדם בלשד העצם ויוצרים שלוחות של קדם טסיות דם. טסיות הדם משתחררות או נגזרות ישירות לתוך זרם הדם מהקצוות של שלוחות קדם טסיות הדם הבולטות לתוך כלי הדם. בקרת מגקריוציטופויאזה מתווכת על ידי משרי גדילה, כימוקינים ותגובות (ריאקציות) בין תאיות דרך סיגנלים תוך תאיים וגורמי שעתוק משולבים. גורם הגדילה הפיזיולוגי העיקרי המווסת שגשוג, הבשלת מגקריוציטים וייצור טסיות דם הוא  תרומבופויאטין(TPO) , כאשר ריכוזו במחזור הדם מבקר את ההתרבות וההתמיינות של תאי האב. קישור TPO לקולטן הממברני (c-Mpl) המצוי על פני טסיות הדם והמגקריוציטים גורם להעברת אותות תוך תאיים. ירידה בשיעורי תחלופת הטסיות במחזור הדם מביאה לעלייה בריכוזו של TPO החופשי בדם, דבר הגורם לעלייה בייצור טסיות הדם על ידי המגקריוציטים בלשד העצם. פעילותו של הקולטן c-Mpl מתווכת על ידי מערכת מורכבת של חלבוני מסר משני בתא, המשרים פעילות של גורמי בקרת שעתוק. אלה משפעלים את תהליכי הריבוי וההתמיינות של מגקריוציטים בוגרים, אשר מייצרים שלוחות תאיות המהוות קדם טסיות דם, ואלה משחררות טסיות דם העוברות למחזור הדם. גורמים תרומבופויאטים חדשניים, הפועלים על פני הקולטן c-Mpl, עשויים לעודד ייצור טסיות דם במצבים של תרומבוציטופניה (חסר טסיות דם). בסקירה זו נסקרת בקרת תהליך ייצור המגקריוציטים וטסיות הדם, הן בתנאים פיזיולוגיים תקינים והן במצבי מחלה, ומובאות הגישות החדשניות לטיפולים המעודדים ייצור טסיות דם.
 

שפרה שורץ¹, חיים דורון², מיכאל שרף³

¹המרכז לחינוך רפואי, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ²המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות, ³המרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה, שירותי בריאות כללית והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

בדצמבר 1959 נפתח בית החולים המרכזי לנגב, כיום המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. בית החולים נפתח לאחר מאבק פוליטי קשה בין דוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל דאז, שהתנגד להקמת בית חולים בבאר שבע על ידי קופת חולים הכללית והעדיף הקמת בית חולים ממשלתי באשקלון שישרת את כל אנשי הנגב, לבין אנשי באר שבע בראשות דוד טוביהו, ראש העיר דאז, ומשה סורוקה, חבר הנהלת קופת חולים הכללית. אלה האחרונים ביקשו לפעול להקמת בית חולים לאלתר, לנוכח מצוקת האשפוז בעיר ולנוכח החלטת הסתדרות נשים ציוניות הדסה לסגור את בית החולים הזמני שפעל מטעמם בבאר שבע משנת 1948. עבודה זו נועדה להציג את המאבק האידיאולוגי והפוליטי בין הצדדים, את האינטרסים הסותרים של ממשלת ישראל וההסתדרות מול צורכי הבריאות של העיר באר שבע, ואת הגורמים שהביאו בסופו של דבר להקמת בית החולים על ידי קופת חולים הכללית. העבודה מתבססת על מחקר ארכיוני ומקורות בני התקופה.

שלום בן שימול, רון דגן, נגה גבעון-לביא, יעקב בר זיו, דוד גרינברג

היחידה למחלות זיהומיות בילדים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

רקע: זיהומים בדרכי הנשימה מהווים גורם עיקרי לתחלואה ולתמותה בילדים מתחת לגיל 5 שנים. אוכלוסיית הילדים בנגב, המטופלת רובה ככולה במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, כוללת יהודים ובדואים, הנבדלים בסגנון החיים ובתנאים החברתיים-כלכליים שלהם, כאשר האוכלוסייה הבדואית חיה ברמה חברתית-כלכלית נמוכה יותר ובצפיפות יתר.

המטרה במחקר: השוואת הנתונים האפידמיולוגים והקליניים בין ילדים בדואים לילדים יהודים, שחלו בדלקת ריאות שנרכשה בקהילה וטופלו במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה.

שיטות מחקר: בין התאריכים: 4.11.2001 – 31.12.2007 נסקרו כל צילומי בית החזה שבוצעו בילדים מתחת לגיל 5 שנים שהגיעו לחדר מיון ילדים של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. אוכלוסיית המחקר כללה את כל הילדים שעברו צילום בית החזה, ושבו אובחנה דלקת ריאות.  נבדקו נתונים דמוגרפים וקליניים, ונקבעו שיעורי אשפוז ותמותה. נלקחו תרביות דם ומשטפים מחלל לוע האף לאפיון המחוללים של דלקת הריאות.

תוצאות: מתוך 38,045 צילומי רנטגן של בית החזה שבוצעו בתקופת המחקר, אובחנה דלקת ריאות ב- 5,965 ילדים (15.7%). הסיכון המצטבר להגיע לחדר מיון ילדים לפני גיל 5 שנים עם דלקת ריאות שנרכשה בקהילה בילדים באזור הנגב היה 8.3% בילדים בדואים ו-5.4% בילדים יהודים (p<0.01), והסיכון המצטבר לאשפוז לפני גיל 5 שנים בקרב ילדים בדואים בשל דלקת ריאות שנרכשה בקהילה היה 5.8% לעומת 2.2% בילדים יהודים (p<0.01). הילדים הבדואים היו צעירים יותר (43.5% מתחת לגיל שנה לעומת 23.7%, p<0.01). שיעורי נשימה מהירה (טכיפנאה), היפוקסמיה ותמותה (71.9% לעומת 61%, 31.7% לעומת 18.6% ו-3% לעומת 0.3% בהתאמה, p<0.01), היו גבוהים יותר בילדים בדואים לעומת ילדים יהודים.

מסקנות: פניות לחדר מיון ילדים בשל דלקת ריאות הנרכשת בקהילה בילדים מתחת לגיל 5 שנים שכיחות הן בקרב ילדים יהודים והן בקרב ילדים בדואים, אך שכיחות יותר בילדים בדואים. החולים הבדואים היו צעירים יותר, הראו מהלך קליני חמור יותר, ושיעורי התחלואה, האשפוז והתמותה היו אצלם גבוהים יותר מאשר בקרב החולים היהודים. שיפור בתנאי המחיה, בתפיסת חומרת המחלה על ידי ההורים וחיסון האוכלוסייה כנגד מחוללים נשימתיים, דוגמת הפנימוקוקוס ונגיף השפעת, עשויים להביא לצמצום הפערים בין אוכלוסיות היהודים והבדואים בנגב.

שאול סופר

היחידה לטיפול נמרץ בילדים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

בחודש דצמבר 2009 חגג המרכז הרפואי האוניברסיטאי יובל שנים להקמתו. שוורץ וחב' תיארו במאמרם את המאבק על הקמת בית החולים, שנתקל בהתנגדותם הנמרצת של מקבלי ההחלטות דאז. מאמרם מלמד, כי צורכי הבריאות והאשפוז היו משניים בתהליך קבלת ההחלטות על הקמת בית החולים.