תוצאת חיפוש

הפרוגנוזה של החולים עם אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי על רקע איסכמי ללא ניתוח היא גרועה. בדקנו את התוצאות ארוכות-הטווח לאחר ניתוח מעקפים משולב עם תיקון המסתם הדו-צניפי.

בין השנים 1993-2004 עברו 122 חולים ניתוח מעקף כלילי ותיקון המסתם הדו-צניפי. גיל החולים היה 65+10 שנים, 89 (73%) היו גברים. חמישים ואחד (42%) היו בדרגת תיפקוד NYHA IV (ממוצע דרגת תיפקוד 1+3.1), ב-77 (63%) היה תיפקוד חדר שמאל ירוד בדרגה בינונית או קשה, וב-103 (84%) הייתה אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי בדרגה IV (ממוצע 3.8+0.4). בכל החולים הושתלה טבעת אנולופלסטיה גמישה (גודל 26+1 מ"מ), ומספר המעקפים שבוצעו היה 2.5+0.9.

שיעור התמותה מהניתוח היה 7% (9 חולים). מאה-ושלושה-עשר חולים ששרדו את הניתוח עברו מעקב במשך תקופה ממוצעת של 34 חודשים (טווח 2-91). ניצפה שיפור בדרגת תיפקוד עד דרגת NYHA 2.2+1, וב- 65 (58%) תיפקוד חדר שמאל היה בדרגה I-II. אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי הייתה בדרגה 1.6+1 לכלל הקבוצה, וב- 28 (25%) נשארה אי-ספיקה בדרגה III-IV. תמותה מאוחרת הייתה ב-21 חולים (18%) בתקופה של 33+20 חודשים לאחר הניתוח (טווח 2-62). מנבאים לתמותה מאוחרת היו תיפקוד ירוד של חדר שמאל, דרגת NYHA IV, וגיל מעל 70 שנה (P<0.0001). אי-ספיקה שאריתית של המסתם הדו-צניפי לא נמצאה כגורם מנבא לתמותה מאוחרת.

לסיכום, בחולים עם אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי על רקע איסכמי, ניתן לבצע ניתוח מעקפים לתיקון המסתם עם סיכון סביר. תיפקוד חדר שמאל הוא הגורם העיקרי המנבא הישרדות לטווח ארוך.
 

עם הפנייה למקורות אנרגיה חדשים לכריתה בניתוח (Ablation) של הפרוזדורים בפירפור פרוזדורים, צצה ועולה השאלה של יעילות המכשירים השונים ובטיחותם. בעבודה זו מובאות התוצאות של שיטת כריתה בניתוח שלנו המשלבת גלי רדיו דו-מוקדי (Bipolar radiofrequency ablation) והקפאה באמצעות קריו.

בין פברואר 2004 ליולי 2006 ההליך בוצע ב-94 חולים, 50 (53%) לקו בפירפור פרוזדורים עמיד (Persistent atrial fibrillation), 31 חולים (33%) לקו בפירפור פרוזדורים קבוע (Permanent atrial fibrillation), ו-13 חולים (14%) לקו בפירפור פרוזדורים חולף (Paroxysmal atrial fibrillation). אופן הפעולה וביצוע קווי הצריבה נעשה על-פי המקובל בניתוח Maze III בתוספת כריתה בניתוח באזור הגת (הסינוס) הכלילית בפרוזדור הימני, ללא צריבה במחיצה בין-פרוזדורית וללא כריתת אוזנית הפרוזדור הימני.

לא היו סיבוכים ניתוחיים הקשורים להליך עצמו. משך הזמן הממוצע של ההליך היה 30 דקות (טווח 27-36 דקות) עבור שני הפרוזדורים ו-16 דקות (טווח 15-19 דקות) בממוצע כאשר הפעולה בוצעה בפרוזדור השמאלי בלבד. שבעים-ואחד חולים (75%) שוחררו בקצב גת (סינוס). עם השלמת המעקב אחר כלל החולים, 75 (80%) חולים היו בקצב גת.

שני גורמי-סיכון להישנות של פירפור או ריפרוף פרוזדורים לאחר ניתוח נמצאו מובהקים: קיומו של ניתוח לב בעבר (P=0.012) ומשך פירפור של למעלה מעשור לפני הניתוח (P=0.037). משך מעקב לאחר הניתוח היה 21 חודשים בממוצע (טווח של 1-32 חודשים).

לסיכום, שיטה משולבת של גלי רדיו דו-מוקדי והקפאה בקריו בניתוח ה-MAZE היא דרך יעילה ובטוחה לניתוח בחולים עם פירפור פרוזדורים.
 

במהלך 20 השנים האחרונות פותחו מיגוון ניתוחים ושיטות לתיקון הוותין ("אבי העורקים" – Aorta) בחולים עם אי-ספיקת מסתם הוותין משנית לליקויים שבהם העלים של מסתם הוותין שמורים ומתאימים לתיקון.

המטרה בעבודה הנוכחית הייתה להשוות בין שתי השיטות העיקריות לשימור שורש הוותין: שיטת ה-Reimplantation (Reimplantation – Tirone David I) לעומת שיטת ה-Remodeling (Remodeling – Tirone David II), ולהעריך את התוצאות לטווח הבינוני והארוך בקרב חולים עם אי-ספיקת מסתם הוותין משנית למיפרצת או לבתירת הוותין או הוותין העולה.

נכללו בעבודה 209 חולים שנותחו בין השנים 1993-2006, מתוכם 39 חולים עברו תיקון בשיטת ה-Reimplantation ו-89 חולים ב-Remodeling. שאר החולים במחקר נותחו בשיטות אחרות.

מכלל החולים, 94.3% שרדו לאחר הניתוח. בקבוצת החולים שלקו בבתירה התמותה הייתה גדולה משמעותית בקרב אלה שעברו Remodeling לעומת אלה שעברו Reimplantation (6.7% לעומת 1.1%, P≤0.025). לא נמצא הבדל בתמותה בין קבוצות החולים שלקו במיפרצת לעומת החולים שלקו בבתירה כאשר נותחו בשיטת ה-Reimplantation. אחד-עשר חולים חזרו עם אי-ספיקת מסתם הוותין בדרגה 2 ומעלה. בנוסף, 8 חולים נותחו בשנית בשל אי-ספיקה קשה של המסתם.

לסיכום, תיקון שורש הוותין מהווה אתגר ניתוחי, ומצריך הבנה בסיסית של הליקויים והאנטומיה של הוותין. בעבודה הנוכחית, בדומה לעבודות אחרות שפורסמו בסיפרות הרפואית, הודגם שתוצאות הניתוחים לתיקון הוותין טובות יותר כשהתיקון מבוצע בשיטת ה-Reimplantation בקרב חולים בסיכון גבוה, דהיינו, חולים שלקו בבתירה (Dissection) וחולים עם תיסמונת מרפן. התיקון בשיטה זו נמצא יציב יותר ויעיל במיוחד בליקויים שבהם אנולוס מסתם הוותין נוטה להתרחב.
 

ירידה בשליטה בסוגר פי-הטבעת יכולה לגרום לפגיעה ניכרת באיכות-החיים ולמבוכה ניכרת. פגיעה ביכולת השליטה שכיחה יותר בנשים בגיל המבוגר ויכולה לפגוע בשיעור ניכר מאוכלוסייה זו, אולם חלק ניכר מהלוקים בקושי בשליטה ביציאה אינם פונים לטיפול, אם מחמת המבוכה ואם מחוסר ידיעה על אפשרויות הטיפול. בירור טרם הטיפול נועד להעריך את המיבנה האנטומי והתיפקוד הפיזיולוגי של ריצפת האגן, החלחולת ופי-הטבעת, ולעמוד על מידת חומרת הפגיעה בשליטה ומידת ההשפעה על איכות חיי המטופל. הערכה טרום-טיפולית נכונה היא הבסיס לבחירה של אפשרות הטיפול הנכונה והתאמתה לכל מטופל.

במצבים של אי-נקיטה קלה עד בינונית ניתן לטפל באמצעים לא פולשניים, כגון התאמת תזונה ומשוב ביולוגי (ביופידבק). קשת הטיפולים הפולשניים כוללת טיפולים קלים יחסית, כגון הזרקת חומרים מעבים לשריר הסוגר הפנימי או עיבויו באמצעות אנרגיית חום, ועד לניתוחים לשיחזור סוגר פי-הטבעת באמצעות מתלה שריר גרציליס או תותב מלאכותי סביב פי-הטבעת. סקירה זו נועדה להציג את אפשרויות הטיפול באי-נקיטה בסוגר פי-הטבעת, תוך שימת דגש על שיטות טיפול חדשניות המרחיבות את אופק הטיפול בחולים אלו.
 

בעידן של שמירת מיסגרת תקציבית בטיפול בתרופות, כניסת שירותים משופרים של רוקחים בבתי-חולים הוא הכרח. שירות כמוCIVAS  (הכנה ממורכזת של זריקות בעירוי) מאפשר מניעת זיהומים בהכנות של עירויים וטעויות אנוש, ומקטין עלויות .

בחדרי הניתוח מבוססת הכנת התרופות להזרקה על-ידי הרופאים המרדימים על מספר הנחות יסוד, כגון שהתרופות נרכשות במינון סטנדרדי, מינון התרופה הנדרשת אינו סטנדרדי, ותלוי במשקל גוף החולה ובסוג הניתוח שעליו לעבור, ותוכן הזריקות הפתוחות אינו מועבר מחולה אחד למשנהו. בשל הגבלות אלו, מתבזבזת כמות גדולה של תרופות, ותופעה זו מלווה בהוצאה כספית מיותרת.

המטרה בעבודה הנוכחית הייתה למטב את השיטה הממורכזת של ההכנות להזרקה לתוך-הווריד (CIVAS), ולהקטין את אובדן התרופות הן בכמות והן בעלות.

לשם כך הסתייענו בדגם האופטימיזציה המבוסס על מבחני חיזוי ואמינות, וכן על מדדים כמו סוג הניתוחים ומספרם, תרופות וכמויות שנדרשו בניתוחים וסופקו לחדרי ניתוח.  באמצעות השיטה מזוהה אובדן כל תרופה (כמויות ועלויות). באמצעות השיטה ניתן לנבא מהם המינונים המיטביים ומהן הכמויות הנדרשות להכנה מראש.

מהתוצאות עלה, כי למרות האובדן בכמויות הנע בין 30%-83%, רק שתי תרופות גורמות לעלויות הגבוהות בגין האובדן: Rocuronium (72%) ו-Propofol (13%). הדגם מאפשר לנבא, כי על-ידי הכנת שלוש מנות סטנדרדיות של Rocuronium נוכל לחסוך כ-52.7% מכלל תקציב התרופות בהזרקה הניתנות בחדרי הניתוח.

לסיכום, דגם האופטימיזציה אשר נבנה לבחון תרופות להזרקה בחדר ניתוח יכול לסייע גם למחלקות אחרות שבהן עלות האובדן של תרופות להזרקה היא גבוהה. הדגם מצביע על אילו מנות סטנדרדיות של תרופות להזרקה יש להכין כדי להקטין אובדן עם תוספת מזערית של כוח-אדם.
 

פגיעות ילדים ממסירי שומנים קרים הן קשות במיוחד. המטרות במאמר הנוכחי היו  לבחון את הידע, המודעות וההתנהגות המדווחת של הורים בנושא מסירי שומנים קרים, ולעקוב אחר המגמות לאורך זמן, לפני תוכנית התערבות והסברה, ולאחריה, וכן ללמוד את התרחישים השכיחים של פגיעות ממסירי שומנים, על-מנת להעמיק את ההבנה ולקדם פעולות מניעה.

בוצעו שלושה סקרים טלפוניים בקרב מידגם מייצג של הורים לילדים עד גיל 15 שנה באוכלוסייה היהודית בישראל בין החודשים ינואר 2004 עד יוני 2005. הדגימה בוצעה בשני שלבים: דגימת שכבות ודגימה אקראית בכל אחת מהשכבות. מימצאי המחקר נותחו תוך התייחסות לקבוצות הגיל השונות של הילדים ולמאפיינים חברתיים-דמוגרפיים של המשפחות. במקביל, נערכו תחקירים למשפחות שילדן נפגע ואושפז עקב מסירי שומנים. התחקירים נערכו במחלקות ילדים ומחלקות כירורגיה של ילדים בשבעה בתי-חולים בישראל, החל מינואר 2004 ועד יוני 2006.

שיעור ההורים המודעים לסכנה בבליעת מסירי שומנים קרים עלה באופן מובהק (P<0.05) מ-22% בינואר 2004 ל-40% ביוני 2005. רק כמחצית מההורים במידגם ינואר 2005 (53%) היו מודעים לכך שמגע העור עם מסירי שומנים קרים מסוכן יותר מאשר עם אקונומיקה. כשני-שלישים מההורים במידגם יוני 2005 נוהגים לאחסן את חומרי הניקוי במקום בטוח: 46.5% מאחסנים חומרי ניקוי בארון גבוה ו-18% מאחסנים בארון נמוך נעול. נותחו 13 תרחישים שבהם נפגעו ילדים ממסירי שומנים: הפגיעות התרחשו לרוב בבית, כתוצאה מטעות אנוש, אי-הערכת הסיכון לתינוקות ופעוטות ומשילוב של שתי סיבות אלו. עוד עולה כי הפגיעות התרחשו הן בילדים בגיל הרך (תינוקות ופעוטות עד גיל 4 שנים) והן בילדים צעירים (6-8 שנים), וכי מספר לא מבוטל של מקרי הפגיעה ממסירי שומנים קרים התרחשו במיגזר הערבי.

לסיכום, ניצפתה מגמת שיפור בידע ההורים בנוגע לסכנה הקיימת במסירי שומנים קרים. המגמה התרחשה בתקופת הזמן שבה פעל אירגון 'בטרם' בשיתוף משרד הבריאות בנושא. מכיוון שהמעקב נערך רק בפריסה של 3 נקודות זמן לאורך שנתיים, לא ניתן בוודאות ליחס אותה לתוכניות ההתערבות ולהסברה שיושמה. יש להמשיך ביישום תוכניות ההתערבות דרך אנשי מקצוע, לקדם את שינויי המוצר, ולהמשיך גם במאמצי המחקר וההערכה לקידום הנושא.
 

יוסי סמורז'יק¹, יגאל מירובסקי^2,1, אהוד שלמון^3,2, רפאל לוטן¹, עמית דותן¹, יורם אנקשטיין^2,1

¹המח' לאורתופדיה, ²היח' לניתוחי עמוד-השידרה, ³המח' לנירוכירורגיה, בית-חולים אסף-הרופא, צריפין

מחלה משלחת גרורות של עמוד-השידרה מופיעה בעד 70% מהחולים עם מחלה ממאירה. החולים סובלים בדרך-כלל מכאבים או לוקים בחסר נירולוגי או בשניהם. חלופות הטיפול כוללות תרופות, הקרנות וניתוח. אופיין השונה של הממאירויות, מידת התפשטות המחלה ומצבו הכללי של החולה – כל אלה מחייבים גישה פרטנית לכל חולה. במרבית החולים הטיפול הניתן הוא פליאטיבי, שמטרתו הקלה בכאבים ושימור הניידות או שיפורה. גישה רב-מערכתית מביאה לתוצאות טובות יותר בטיפול בחולה עם גרורות בעמוד-השידרה.

דני ירדני¹, באסם קעואר¹, אשר פרסמן¹, מאגד זבידאת¹, עידית לביא², סטיב גולדיי³, לאונרדו סיפלוביץ¹

¹המח' לכירורגיית ילדים, מרכז רפואי העמק, עפולה, ²המח' לרפואה קהילתית ואפידמיולוגיה, מרכז רפואי כרמל, חיפה, ³בית-חולים לילדים על-שם מוט, אוניברסיטת מישיגן, אן-ארבור, ארה"ב

למרות שבעבודות רבות כבר נמצא שכריתת תוספתן לאפרוסקופית (כת"ל)1 מאפשרת איבחון טוב יותר, מכאיבה פחות ומקצרת את משך האישפוז בהשוואה לכריתת תוספתן פתוחה (כת"פ)2, קיימות עדיין שאלות לגבי יתרונות השיטה הלאפרוסקופית והיא עדיין לא מאוד מקובלת בילדים, בייחוד בבתי-חולים היקפיים. המטרה בעבודה הנוכחית היא לבחון את התוצאות הראשוניות שלנו בכת"ל בילדים.

התוצאות של כת"ל ופתוחה נבדקו רטרוספקטיבית. נסקרו התיקים הרפואיים של כל הילדים בגילאי 0-14 שנה שנותחו בשל דלקת תוספתן. משך הניתוח, הטיפול באנטיביוטיקה ובמשככי-כאב, משך האישפוז ושיעור הסיבוכים, נבדקו והושוו בין הילדים שעברו כת"ל לאלו שעברו כריתה פתוחה.

שבעים-ואחד (71) ילדים שאובחנו כלוקים בדלקת תוספתן נותחו במרכז הרפואי העמק מיולי 2002 עד אוקטובר 2003. חמישים-ושניים ילדים עברו כת"פ ו- 19 עברו כת"ל. לא נמצאו הבדלים בגיל הילדים, במינם, במוצאם ובשלב הדלקתי של התוספתן בין הקבוצות. משך הניתוח של כת"ל היה ארוך יותר משל כת"פ (68 לעומת 37 דקות), אורך האישפוז היה קצר יותר בילדים שעברו כת"ל (2.8 לעומת 4.3 ימים), שיעור הסיבוכים היה דומה בשתי הקבוצות והעלות הכללית של הטיפול בילדים שעברו כת"ל הייתה קטנה יותר מאלו שעברו כת"פ (5,756.95 לעומת 6,055 ש"ח)

לסיכום, כת"ל בטוחה כמו כת"פ, ולמרות שמשך הניתוח ארוך יותר, ההחלמה מהירה וקלה יותר. לנוכח התוצאות שלנו, התואמות למימצאים שכבר פורסמו, ניתן לדעתנו להמליץ על כת"ל בילדים המאובחנים כלוקים בדלקת תוספתן חדה.

 ________________________________

1 כת"ל – כריתת תוספתן לאפרוסקופית.

2 כת"פ – כריתת תוספתן פתוחה

דני רוזין¹, עודד זמורה¹, אביעד הופמן¹, מרט חייקין¹, ירון מינץ¹, ברק בר זכאי¹, יורי גולדס¹, אסתר שבתאי², משה שבתאי¹, עמרם אילון¹

¹המח' לכירורגיה כללית והשתלות, המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר, ²השירות הסטטיסטי, המרכז הרפואי סוראסקי, תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בתוך כעשור מאז יושמה לראשונה בכריתת המרירה הפכה הגישה הלאפרוסקופית למועדפת במספר רב של ניתוחים. ניתוח לאפרוסקופי של הכרכשת (Colon) והחלחולת (Rectum) טרם אומץ על-ידי כלל המנתחים, מטעמים של מורכבות טכנית ועקב חששות לגבי יכולתה של גישה זו לתת מענה לדרישות האונקולוגיות, כפי שמקובל בניתוחים בגישה הפתוחה. ספקות אלו פוחתים והולכים ככל שמצטבר מידע וניסיון. מובא בזאת ניסיוננו בביצוע ניתוחים לאפרוסקופיים של הכרכשת בתשע השנים האחרונות.

המטרה בעבודה זו היא להעריך את התוצאות לטווח המיידי והקצר לאחר ניתוחי כרכשת וחלחולת בגישה לאפרוסקופית, ולסכם את המעקב ארוך-הטווח אחר המנותחים שעברו כריתת כרכשת עקב ממאירות.

המידע לגבי כל המנותחים שעברו במחלקתנו ניתוחי כרכשת בגישה לאפרוסקופית נאסף פרוספקטיבית במסד נתונים מחשבי. המידע כולל נתונים דמוגרפיים, פרטי הניתוח עצמו ומהלך בתר-ניתוחי. המשך המעקב הושלם על-ידי ביקורים במירפאה ובחלקו על ידי ריאיונות טלפוניים, אשר פרטיו הוזנו אף הם למסד הנתונים. עיבוד הנתונים בוצע באמצעות סטטיסטיקה מחשבית.

במשך תשע שנים בוצעו במחלקתנו 350 ניתוחים לאפרוסקופיים של הכרכשת והחלחולת ממיגוון סיבות, הן לצורך טיפול בשאתות ממאירות והן לטיפול במחלות טבות. כשישים אחוזים מהניתוחים בוצעו עקב ממאירות הכרכשת, ב-14.5% מהניתוחים הומרה הלאפרוסקופיה לניתוח פתוח, סיבוכים לאחר הניתוח כללו זיהום בפצע הניתוח בשיעור של 17.4%, דלף מההשקה בשיעור של 6.9%, ותמותה בשיעור של 2.8%. מעקב ארוך-טווח העלה הישנות מקומית של השאת בשיעור של 2.3% והתפתחות גרורות מרוחקות בשיעור של 8.2%. שיעור ההישרדות לחמש שנים לאחר ניתוח עקב סרטן הכרכשת על כל שלביו הוא 56% ו-63% לאחר כריתה במטרת ריפוי, בהיעדר פיזור גרורתי.

לסיכום, הגישה הלאפרוסקופית מאפשרת תוצאות קצרות- וארוכות-טווח שאינן נופלות מהתוצאות לאחר ניתוח פתוח, הן מבחינת שיעור הסיבוכים הסב-ניתוחיים והן מבחינת התוצאות האונקולוגיות. היתרונות של הגישה הלאפרוסקופית, הקשורות לטראומה מופחתת לדופן הבטן, מצדיקות יישום גישה זו כחלופה אפשרית לגישה הפתוחה.

יוסף קלאוזנר

האגף לכירורגיה, חטיבה לכירורגיה ב', מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, הקתדרה לכירורגיה ניסויית על שם ניקולאס ואליזבט שלזאק, אוניברסיטת תל אביב

ניתוחים לאפרוסקופיים לכריתה המרירה, הטחול, יותרת הכיליה ולתיקון החזר חומצה מהקיבה לוושט, הפכו לניתוחי הבחירה המחליפים את הניתוחים הפתוחים והפכו להליך שגרתי לאחר תקופה קצרה.

לעומת זאת, מנתחים עדיין מהססים בכל הקשור ליישום כריתה לאפרוסקופית של הכרכשת (Colon), ולכן הליך זה אינו מיושם באופן שגרתי בישראל ובעולם.

אריה גורדין, דימטרי אוסטרובסקי, אבירם נצר, יהושע דנינו ואבישי גולץ

מחלקת אא"ג, ניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

שברים של גתות המצח (Frontal sinus fractures) נצפים בשכיחות ניכרת במרכזי טראומה. השברים הללו שכיחים בגברים צעירים וקורים לרוב בעקבות פגיעות תאוטה, כמו בתאונות דרכים.

גתות המצח נמצאים בשכנות הקרובה לאיברים חיוניים דוגמת המוח והעיניים. עקב כך קיים סיכון לפגיעה באיברים אלה בעת היווצרות השבר, ולכן נודעת חשיבות רבה באיבחון חולים אלה ובמתן טיפול ראוי להם.

המטרות במחקר הנוכחי היו לסקור את אוכלוסיית החולים שאובחנו עם שברים של גתות המצח, וכן לבדוק את הגישות הטיפוליות, יעילותן והסיבוכים שניצפו בעקבות הטיפול.

במחקר רטרוספקטיבי זה נכללו חולים אשר אובחנו עם שברים של גת המצח בין השנים 1998-2002 בקריה הרפואית רמב"ם ונותחו במחלקת אא"ג. נאספו הנתונים הדמוגרפיים של החולים, נסיבות הפגיעה, סוג הטיפול שניתן ותיזמונו, הסיבוכים לאחר הניתוח ומידת שביעות-הרצון של החולים. נערך מעקב של שנתיים לפחות במיסגרת מירפאתית.

בין השנים 1998-2002 נותחו 47 חולים במחלקת אא"ג עקב שברים בגת המצח. שלושים ושמונה מהם היו במעקב שנתיים לפחות, והם מהווים את אוכלוסיית המחקר. שבעים אחוזים (70%) מהחולים לקו בשברים של הדופן הקדמי והאחורי של הגת, 30% הנותרים אובחנו עם שבר בדופן קדמי בלבד. פגיעות נוספות בעצמות הפנים קרו ב- 47% מהחולים, ופגיעות תוך-מוחיות – ב-39%. מחצית מהחולים נותחו ב-24 שעות הראשונות. לא הייתה תמותה באוכלוסיית המחקר. חולה אחד (2.5%) פיתח סיבוך משמעותי (דלקת עוצבות המוח). כ-15% מהחולים לקו בסיבוכים קלים אשר כללו היעדר תחושה במצח וכאבי-ראש. רוב דליפות נוזל-השידרה שניצפו לפני הניתוח נעצרו לאחריו.

לסיכום, שברים של גת המצח שכיחים יחסית במרכזי טראומה גדולים. נדרשים חשד קליני, בדיקה קפדנית וביצוע בדיקות דימות כדי לקבוע אבחנה מדויקת. אי-מתן טיפול יכול להוביל לזיהומים תוך-מוחיים קשים. ניתוח מניב תוצאות משביעות-רצון ברוב המטופלים וללא סיבוכים משמעותיים.
 

יונה קרוננברג¹, מינקה הילדסהיימר², ריקי טייטלבאום-סויד², ללה מיגירוב¹

¹מח' אא"ג, ניתוחי ראש וצוואר, ²מכון שמיעה ודיבור, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ניתוחי שתל שבלול בילדים החלו במחלקתנו במרץ 1990, כשנה לאחר שהחלה תוכנית השתלת שתל השבלול. ניתוח זה יש בו כדי לשנות את מהלך חייהם של ילדים שנולדו חירשים – מלימוד במיסגרות חינוך מיוחדות להשתלבות במיסגרות החינוך הרגילות. מדווח במאמר זה על ניסיון המרכז הרפואי שיבא בניתוחם ושיקומם של 286 ילדים שנותחו בין השנים 1990-2005. התוצאות השמיעתיות נבחנו באמצעות שאלונים להורים ומבחני שמיעה ייעודיים. נרשם שיפור ניכר ביכולת השמיעה של הילדים, בעיקר באלו שנותחו בשנות חייהם הראשונות ובאלו שהיה להם ניסיון קודם בהרכבת מכשירי שמיעה. הסיבוכים מהניתוח היו מועטים וזהים לאלו המדווחים בסיפרות הרפואית. תדירות הופעת כשל בשתל השבלול פחתה והלכה עם השנים, ועובדה זו קשורה בטכנולוגיית ייצור השתל המשתפרת והולכת. כשל בשתל השבלול נמצא במחלקתנו בתדירות הדומה לזו המדווחת בסיפרות הרפואית.

יובל לביא^1,5,7, מנחם נוימן^2-7, אחינועם לב-שגיא¹, שלמה שמעונוביץ⁵, מיכל לוריא¹, יעקב בורנשטיין⁸

¹תחום אורוגינקולוגיה במחלקות נשים במרכזים הרפואיים "הדסה" הר-הצופים, ²שערי-צדק – הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ³בתי-החולים אסותא ⁴ואמריקן-מדיקל סנטר, ⁵המרכזים לבריאות האישה של שירותי בריאות כללית, ⁶קופת-חולים לאומית ⁷וקופת-חולים מאוחדת, ⁸מח' נשים ויולדות, בית-החולים לגליל המערבי נהרייה – הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

אחד האתגרים המשמעותיים בכירורגיה גינקולוגית הוא טיפול בהתפשלות כיפת הלדן בקרב נשים שעברו ניתוח לכריתת רחם. לצורך תיקון צניחה זו מבצעים ניתוחים רחבי-היקף וקשים לביצוע. לאחרונה דיווחו פטרוס [18,17] וכן פטרוס ו-אולמסטן [16] על ניתוח "מיתלה אחור לדני" (מא"ל)1, המבוסס על התיאוריה הכוללנית שפיתח פטרוס ועל הגישה שבה נגרס כי שתלי רשת הם אמינים יותר מתלייה ישירה של הריקמה הצנוחה למבנים של האגן. הניתוח הוא זעיר-פולשני, ללא חדירה לחלל הצפק, תוך הסתייעות בסרט פוליפרופילן.

המטרות במאמר הנוכחי היו להעריך את ההצלחה הטיפולית, הבטיחות והסיבוכים של ניתוח המא"ל.

ניתוח מא"ל בוצע ב- 80 נשים שלקו בהתפשלות הלדן לאחר כריתת רחם. נתוני הנשים, תוצאות הניתוח וסיבוכיו נאספו במעקב שנמשך 12 חודשים.

נמצא כי הניתוח קצר, נדרשים אישפוז והחלמה קצרים למדי ולא ניצפו סיבוכים חריגים. כל המנותחות, למעט אחת, הביעו שביעות-רצון מתוצאות הניתוח.

לסיכום, ניסיוננו קצר-הטווח בטיפול ב-80 נשים עם התפשלות הלדן מרמז על כך שהניתוח הנידון עשוי להימצא יעיל, דל סיבוכים ועתיר הצלחה. ייתכן כי יהיה ראוי לצרפו לטיפולים הקיימים לפיתרון בעיה זו - לאחר שייאספו נתונים ארוכי-טווח אודות קבוצות מנותחות רחבות.
 

עצמון צור

מחלקת השיקום, בית-החולים לגליל המערבי, נהרייה

מעטים מאוד הם בני-האדם בגיל המבוגר אשר עוסקים בפעילות ספורטיבית נמרצת (אינטנסיבית) ועוד במיסגרת תחרותית. מעטים עוד פחות הם בני-האדם אשר עושים זאת לאחר שנותחו לצורך החלפה מלאה של מיפרק הירך או הברך ולעיתים אף מתקשים להתהלך ללא תמיכת כלי-עזר.

פעילות מיפרקי הירכיים ברכיבה על אופניים היא מצומצמת מאוד. הירך הוא למעשה מיתלה המורכב מסרן בעל דופן אחורי קשיח וזאת, לנוכח העובדה שחגורת האגן איננה מפיקה תועלת בעקרון מכל תנועתיות שהיא. לחיצת דוושת האופניים אשר מחייבת את המאמץ היותר גדול, מתבצעת אומנם גם בסיוע השרירים פושטי הירך, אך בעיקר על-ידי פושטי הברך וכופפי כף-הרגל. העומס הנמוך המופעל על מיפרקי הירכיים, גם בעליות, הוא זה שמאפשר לרכב על אופניים גם לאחר ניתוחים מורכבים באותו אזור, מבלי לחשוש מהתרופפות התותב. מיפרקי הברכיים פעילים אומנם הרבה יותר במהלך הרכיבה על האופניים, אולם העומס המופעל עליהם נמוך באורח משמעותי מזה הקיים בענפי ספורט שבהם נשיאת המשקל על שתי הרגליים היא מלאה, דוגמת ריצה ואפילו הליכה.

אלון בן נון¹, מיכאל אורלובסקי¹, אנסון לאל בסט¹, רחל בר שלום²

¹המח' לניתוחי בית-החזה, ²המכון לרפואה גרעינית, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

חולים עם ממאירות ידועה שסיימו את הטיפול הראשוני ונמצאים במעקב קליני ודימותי, מהווים אוכלוסייה ייחודית הגדלה בהדרגה בעשורים האחרונים. לפיכך, חלה עלייה במספר החולים שבהם מאובחנות בטומוגרפיה מחשבית (CT) קשרית בודדת או מספר קשריות בריאות. על-מנת לבחור את הטיפול באופן מושכל, יש לקבוע האם זוהי קשרית ממאירה או טבה, והאם הקשרית בודדת או שהמחלה מפושטת. על-מנת לענות על שאלות אלה, בוצעו בעבר בדיקות דימות מרובות ובדיקות פולשניות. למרות זאת, לעיתים קשה היה לקבוע את הטיפול הנכון ונותרו סימני שאלה רבים.

FDG-PET/CT הוא אמצעי דימות חדש שיישומו גובר והולך בשנים האחרונות, בעיקר לצורך איבחון מחלות ממאירות. המכשיר מספק שילוב של נתונים אנטומיים ונתונים מטבוליים-פיזיולוגיים אודות המחלה הממאירה. האיזוטופ FDG נקלט בתאים בעלי פעילות מוגברת של חילוף-החומרים – תכונה המאפיינת תאים ממאירים – ומאפשר זיהוי תהליכים ממאירים. PET-FDG נמצא בעבודות רבות בעל ערך באיפיון קשריות ריאה שטיבן לא ברור בחולים ללא מחלה ממאירה ידועה. בעבודה זו נבדק הדיוק של PET-FDG באיפיון ואיבחון גרורות בריאה בחולים הנמצאים במעקב בשל מחלה ממאירה ראשונית. כן נבדקה תרומת הבדיקה לתהליך קבלת ההחלטות הקליני ולקביעת הטיפול בחולים על-ידי הרופא המנתח. נכללו בקבוצת המחקר ארבעים-ואחד (41) חולי סרטן שהופנו ל-PET במיסגרת המעקב למחלתם הראשונית. בדיקת ה-FDG-PET/CT פורשה כחיובית ב-15 חולים. בקרב 87% מהם (13 חולים) אכן אובחנה מחלה ממאירה. בעשרים-ושישה (26) חולים נשללה בסריקה אפשרות של ממאירות. בתישעה-עשר (19) מהם (73%) אושרה תוצאת הסריקה במיסגרת המעקב, ונמצא כי אין מחלה ממאירה בקשרית הריאה. כושר הניבוי החיובי והשלילי לזיהוי מחלה המשלחת גרורות היה 87% ו-91%, בהתאמה, והדיוק 86%.

תוצאות עבודה זו מעלות, כי בדיקת ה-CT-PET היא בעלת ערך רב בניבוי ממאירות של קשרית ריאה בחולים עם ממאירות ראשונית ידועה. הנתונים המובאים בעבודה מראים, כי ל-FDG-PET/CT תפקיד חשוב מאוד בהערכה ובקביעת הטיפול המיטבי באוכלוסיית חולים ייחודית זו.