תוצאת חיפוש

נועה שרייבמן, סרג'יו מרצ'בסקי, מוטי רייס

המרכז לבריאות הנפש באר-יעקב

בני אדם הלוקים במחלות-נפש קשות וזקוקים לאישפוז, מהווים אוכלוסייה בסיכון גבוה להפרת זכויות האדם והאזרח שלהם. אחד הכלים להתמודד עם סכנה זאת הוא מוסד נציב קבילות החולה, הקיים על-פי חוק. במאמר זה מדווח על דגם ההפעלה של הנציב בבית-חולים באר-יעקב ועל תוצאות עבודתו במהלך ארבע שנים. בנוסף מדווח במאמר על היתרונות והחסרונות של עבודה על-פי דגם זה. המסקנה הכללית היא שהנציב, מעבר למילוי תפקיד מתחייב בחוק, מהווה חולייה חשובה בתקשורת בין צוות המטפלים לבין המטופלים, ומאפשר שיפור של דרכי התקשורת בין הצוות, החולים ובני-משפחותיהם של החולים.

ענת צור(1), אילנה הרמן-בוהם(2), חוליו וינשטיין(3), איתמר רז(4) 

(1) מירפאה לאנדוקרינולוגיה ולסוכרת, שירותי בריאות כללית, ירושלים, (2) היחידה לסוכרת, מרכז אוניברסיטאי רפואי סורוקה, באר-שבע, (3) מרכז רפואי וולפסון, חולון, היחידה לסוכרת, (4) האגף לרפואה פנימית, בית-חולים הדסה עין-כרם, ירושלים

סוכרת מסוג 2 היא אחת המחלות הכרוניות השכיחות ביותר בעולם. ההערכה היא כי כ-190 מיליון בני-אדם לוקים במחלקה, והתחזית היא שמספר החולים יוכפל ב-25 השנים הקרובות. חוסר פעילות גופנית, ברות (Diet) עתירת-קלוריות ושומן, והשמנת-יתר הם התורמים העיקריים לעלייה בשכיחות הסוכרת עד לכדי מגפה כלל-עולמית.

שלמה וינקר, רון רם, ששון נקר, אליעזר קיטאי 

החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב  

סוכרת היא מחלה כרונית שכיחה המלווה בסיבוכים רבים, אשר מהווים נטל משמעותי על תקציבי הבריאות במדינות המערב. סוכרת היא הסיבה השכיחה ביותר במדינות המערב לכריתת גפיים תחתונים, לאי ספיקת כליות סופנית ולעיוורון בגילאי 18-65 שנה. ידוע שאיזון טוב של מחלת הסוכרת מפחית את שכיחות הסיבוכים. הטיפול בחולה הסוכרת הוא ארוך, מורכב ומחייב מעורבות של אנשי צוות מתחומים שונים, תוך יצירת היענות לטיפול בקרב החולים. בעשור האחרון מתנהל ויכוח נוקב מהו אופי המעקב והטיפול המתאימים לחולה הסוכרת. שיתוף טיפול (Shared care) בין רופא המשפחה לשירותי רפואה שנינוית (מירפאת מומחים לסוכרת) רווח לאחרונה, תוך נסיון להגביר את היעילות ולצמצם את העלויות. בסקירה הנוכחית נבחנות שיטות שנוסו במקומות שונים בעולם ונדונות ההשלכות האפשריות למעקב המומלץ אחרי סוכרת במערכת הבריאות בישראל.

אליעזר ויצטום (1), יעקב מרגולין (2)

(1) מרכז קהילתי לבריאות הנפש, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע ומרכז קהילתי לבריאות הנפש "עזרת נשים", ירושלים, (2) המרכז הירושלמי לבריאות הנפש "איתנים כפר שאול", מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית ובית חולים הדסה, ירושלים

במאמר מדווח על תהליך הקמתו של בית-החולים "עזרת נשים" בירושלים ועל שנות פעילותו הראשונות. מודגשת חשיבותו של ההיבט הכלכלי בקיומו השוטף והיומיומי של המוסד, ומצוינים הקשיים הקיומיים שהיו כרוכים בניהולו התקין. בעזרת מסמכים היסטוריים מודגמות פרשיות נבחרות בסוגיות, כגון הקשיים הכלכליים ואחזקת בית-החולים, ומובלט הדימיון שבין הימים הרחוקים ההם למצב כיום.

^1,2יובל מלמד, ^2,3מיכאל דוידסון, ^1,2אבי בלייך

¹המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון, פרדסיה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א, ³האגף לפסיכיאטריה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

ניסויים קליניים בחולים מעוררים דילמות אתיות ורפואיות-משפטיות, בין השאר, עלול המחקר החיוני של תרופות חדשות לחשוף את החולים לטיפול בתרופות שאינן יעילות ובאינבו (פלסבו).

הבעיה קשה שבעתיים לגבי חולי-הנפש, אשר מחד-גיסא אחד עדיין לא קיים טיפול מרפא למחלתם, ומאידך-גיסא עקב מחלתם עומדת השאלה האם הם מסוגלים להיכלל במחקר תוך כדי מתן הסכמה מדעת.

המטרה במאמר הנוכחי היא גיבוש נייר עמדה בנושא מטעם האיגוד לפסיכיאטריה.

לשם כך הוקמו קבוצות דיון בנושא, נבדק החומר המדעי בעיתונות המקצועית בדגש על השנים האחרונות, נעשה ניתוח של הצהרת הלסינקי על שינוייה השונים ונעשתה פניה למומחים בתחום.

ניסויים בתרופות חדשות הם צו השעה בכל תחומי הרפואה - קל וחומר בתחום הפסיכיאטרייה. הדרישה לשילוב זרוע אינבו בניסויים התרופתיים מציבה דילמות קליניות ואתיות שהן סבוכות במיוחד בכל הנוגע לחולי-הנפש, אשר יכולתם לבחירה חופשית ולהסכמה מדעת מוטלת לעיתים בספק.

מאידך, אין אנו סבורים שיש בכך כדי להצדיק שלילה גורפת של מתן אינבו בפסיכיאטרייה, באשר גלומה בהם תועלת לא מבוטלת עבור החולים. עם זאת, חובתנו לדאוג לסייגים מחמירים אשר יאפשרו בקרה קפדנית על ההיבטים המדעיים, הקליניים והאתיים של הניסוי.

לסיכום, אנו מציעים את המדדים הבאים על-מנת לאשר ניסויים תרופתיים הכוללים זרוע אינבו: הצדקה מדעית; הצדקה קלינית ואתית; קבלת הסכמה מדעת; שיתוף חולים המאושפזים בהסכמה; מניעת נזק; מתן התערבויות נוספות שיש להן פוטנציאל טיפולי; מתן יתרונות לחולה הנכלל במחקר; מנגנון בקרה ומעקב על הניסוי כפי שייקבע על-ידי ועדת הלסינקי המקומית; קביעת מנגנון פיקוח בהנהלת המוסד הרפואי.

* נייר עמדה של איגוד הפסיכיאטרייה בישראל בנושא ניסויים קליניים בבקרת אינבו בקרב חולי סכיזופרניה.

דרור גילוני, מיכאל וולף, יונה קרוננברג

המח' לרפואת אא"ג ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

רקע: הזלפת גנטמיצין לתוך האוזן התיכונה מקובלת בטיפול בחולי מנייר (meniere's disease), הלוקים בהתקפי סחרחורת תכופים. טיפול זה נפוץ במרכזים רבים בעולם כטיפול מקדים לניתוח. דרכי הטיפול ואון הדיווח על תוצאותיו אינו אחיד, ועל כן קשה לערוך השוואת תוצאות מהימנה, בין מרכזים שונים.

מטרות: לבחון את השפעת הטיפול בגנטמיצין על הסחרחורות ועל כושר התיפקוד של חולי מנייר, תוך הצגת הניסיון שהצטבר בעקבות טיפול ב-23 חולים במהלך שלוש שנים, וסקירת הספרות המיקצועית בנושא.

שיטות: שלוש הזרקות גנטמיצין, שהוכן במיוחד למטרה זו, ניתנו לחולה אחת לחודש באופן הדרגתי, תוך מעקב אחר שינויים, בסחרחורות, בתיפקוד הכללי ובשמיעה. המעקב כלל הערכה קלינית, בדיקות שמיעה תכופות לאיתור פגיעה בשמיעה, ובדיקה קלורית להערכת התיפקוד של איבר שיווי המשקל.

תוצאות: ב-20 מקרים (87%) פסקו ההתקפים לחלוטין, ו-16 מתוכם (69.6%) חזרו לתיפקוד מלא. שני חולים (8.7%) ניתוח לאחר כישלון הטיפול, ואחת (4.4%) פרשה במהלכו. בבדיקה הקלורית חלה ירידה משמעותית בפעילות איבר שיווי המשקל בתום הטיפול (P<0.02). חולשת מבוך קשה (51%-100%) נרשמה בתום הטיפול ב-11 (78.6%) מתוך 14 חולים במחלה חד-צדדית. השינוי הממוצע בבדיקות השמיעה לא היה משמעותי סטטיסטית, אף כי 2 מתוך 21 חולים לקו בהחמרת סף השמיעה עד כדי חירשות מלאה (9.5%). לא היה מקרה שחולה לקה בדלקת ואף לא מקרה שנותר נקב בעור התוף.

מסקנות: הזרקת גנטמיצין לאוזן התיכונה היא פעולה פשוטה ובעלה השפעה מיטיבה על חולים במחלת מנייר. שיעור ההצלחה גבוה והסיכוי לפגיעה בשמיעה – נמוך. טיפול זה מומלץ לחולים עם הפרעה תיפקודית מתמשכת, לפני ניתוח.

שלמה וינקר^1,2, מרים שפיז¹, אשר אלחיאני¹, ששון נקר^2,1

¹שירותי בריאות כללית, מחוז המרכז, ²החוג לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מומלץ לבצע בדיקה של קרקעית העין בחולי סוכרת לפחות אחת לשנה. זיהוי שינויים מוקדמים וטיפול מתאים יכולים למנוע את מרבית ההתעוורויות. אולם הענות החולים לביצוע הבדיקה נמוכה.

המטרות בעבודה להלן היו להעלות את שיעור חולי הסוכרת הפונים לרופא עיניים למטרת בדיקה ולבחון את היקף התחלואה שאינה מאובחנת באוכלוסייה זו.

העבודה נערכה במירפאה עירונית באזור ברמה חברתית-כלכלית בינונית. תוכנית ההתערבות נבנתה ללא קבלת משאבים חיצוניים נוספים והתבססה על צוות המירפאה. בתוכנית נכללו איתור החולים, זימון טלפוני של החולה, יצירת קשר עם רופא עיניים וניהול התורים לרופא העיניים על-ידי צוות המירפאה. תזכורת למטופל שעליו להגיע לבדיקה בסמוך למועד שנקבע והעברה של סיכום הביקור בפקס ישירות לרופא המשפחה.

בשנת 2000 נבדקו אצל רופא עיניים 177/420 מחולי הסוכרת במירפאה (42%). לאחר הפעלת תוכנית ההתערבות נבדקו בשנת 2001 76% מהחולים (318/420) – עלייה של 80% במספר הנבדקים. בשבעה-עשר אחוזים (55/318) התגלו ממצאים לא תקינים בבדיקות העיניים, ו- 33 מהם לקו ברטינופתיה שמסוכרת. חולים עם רטינופתיה שמסוכרת לקו ביתר-לחץ-דם בשיעור גבוה יותר ורמת ה-HbA1c הממוצעת שלהם הייתה גבוהה יותר.

מתוך 33 הלוקים ברטינופתיה שמסוכרת 20 נמצאו בדרגה קלה ונותרו במעקב בלבד, בעוד ש-13 הנותרים הופנו בעקבות הבדיקה לטיפולי לייזר. שיעור הגברים בקרב החולים עם רטינופתיה שהיו זקוקים לטיפול בלייזר היה כפול (69% לעומת 35%, P=0.06), משך מחלתם היה ארוך יותר במידה משמעותית, וכן הייתה עדות למחלת כלי-דם היקפיים ולשכיחות גבוהה יותר של פגיעה בכף הרגל עקב מחלת הסוכרת.

בתוכנית התערבות הכוללת שיתוף-פעולה של כל צוות המירפאה וללא תוספת משאבים ניתן להעלות את שיעור חולי הסוכרת העורכים בדיקה שנתית של קרקעית העיניים, לאתר חולים עם רטינופתיה שמסוכרת ולהפנותם לטיפול מתאים, ובאופן כזה להפחית את הסיכון לנכות ולעיוורון.

חנוך מיודובניק, חגית כהן, משה קוטלר, ולדימיר לרנר

משרד הבריאות, המרכז לבריאות הנפש באר שבע, הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע

הטיפולים המקובלים כיום בסכיזופרניה נמצאו יעילים ביותר כנגד הסימנים החיוביים של המחלה, אך עדיין נותרה בעיה של השפעות-הלוואי הממושכות הנובעות מטיפולים אלו, בשנים האחרונות פורסמו בספרות המדעית מספר דיווחים על ניסיונות טיפוליים בסימנים החיוביים של סכיזופרניה על-ידי מתן ויטמין 6B. כמו כן, דווח על שיפור בהפרעות תנועה בחולי פרקינסוניזם ובחולים שלקו בהשפעות-הלוואי הדיסקינטיות.

למטרה זו נערך מחקר מבוקר כדי לבחון את השפעת תוסף ויטמין 6B הן על הסימנים החיוביים והשליליים של סכיזופרניה והן על הדיסקינזיה המאוחרת במקביל למדידת רמות ויטמין 6B בפלסמה.

לשם כך נערך המחקר באופן כפול-סמיות, צולב עם בקרה (double-blind crossover controlled study). במחקר זה נכללו 15 חולים הלוקים בסכיזופרניה ובהפרעה סכיזואפקטיבית, וטופלו בוויטמין B6 בניסיון להתגבר על השפעות-הלוואי הדיסקינטיות.

בתוצאות המחקר הודגם כי תוסף וויטמין B6 יעיל בשיפור הפרעות התנועה הדיסקינטיות בחולי סכיזופרניה המטופלים בתרופות נוגדות-פסיכוזה. השיפור בהשפעות-הלוואי  הדיסקינטיות ניצפה כשלושה עד ארבעה שבועות מתחילת הטיפול בוויטמין 6B כשזה ניתן במינון 300 מ"ג ביום. בבדיקה של השפעת הטיפול בוויטמין B6 על הסימנים החיוביים והשליליים של המחלה (תוך הסתייעות בסולמות הערכה PANS ו- CGI) לא הוכחה יעילות הטיפול.

לסיכום, לנוכח הממצאים שצוינו לעיל, נדרש המשך המחקר באוכלוסיות גדולות, לטווח ארוך ובמישלב עם תרופות אחרות, כדוגמת התרופות החדשות נוגדות-הפסיכוזה, ובמינונים גבוהים מאלה שניתנו במחקר הנוכחי.
 

(1) טיביו עזרי, (2) זהר דותן, (1) שמואל עברון

(1) המח' להרדמה, מרכז רפואי וולפסון, (2) המח' להרדמה, מרכז רפואי קפלן, רחובות

שיתוק מחזורי תת-אשלגני (שמת"א) (hypokalemic periodic paralysis) הוא מחלה תורשתית אוטוסומית שולטנית נדירה, המתאפיינת בהתקפים נדירים של שיתוק רפה. הגורמים להתקפים אלו הם רבים: לחץ נפשי, טמפרטורת סביבה ירודה, מזון עשיר בפחמימות או במלח בישול, זיהומים, תרופות והפרעות אנדוקריניות. המחלה יכולה לגרום למוות כתוצאה מאי-ספיקת נשימה או משאיפת תוכן קיבה וזיהומים בדרכי-הנשימה. הרדמה וניתוח עלולים לגרום להתקף, ולכן בטיפול בחולה המנותח יש להתמקד בשיטות מנע של גורמים המעוררים התקף, ובמקרה של התקף יש לתת אשלגן כלורי בעירוי לתוך הווריד, תוך ניטור רמת האשלגן בדם ופעילות שרירי הפנים. במאמר הנוכחי מדווח על שני חולים שעברו ניתוחים אורתופדיים בהרדמה אזורית לתוך הווריד, ללא סיבוכים.

אריה באואר (1,2), פאולה רושקה (1,3), אלכסנדר גרינשפון (1), רזק חואלד (1) ורוברטו מסטר (4,5)

(1) שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, ירושלים, (2) הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל-אביב, (3) הפקולטה לרפואה, החוג לפסיכיאטריה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, (4) בית-החולים לפסיכיאטריה, נס-ציונה, (5) הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לפסיכיאטריה, אוניברסיטת תל-אביב

עם חקיקת החוקים של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. החוק לטיפול בחולי נפש וחוק זכויות החולה, שבהם מעוגנים זכויותיו של הפרט בכלל ושל חולה הנפש בפרט, חלה עלייה גדולה במודעות החולים לזכויותיהם ולאפשרות העומדת בפניהם לקבול בפני הרשויות המוסמכות אם לדעתם זכויותיהם לא נשמרו או נפגעו.

המחקר להלן, שבו נדונה הסוגייה של קבילות הציבור, בוצע במחלקה לפסיכיאטריה משפטית, בשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, הפועלת על-פי דגם תיווך ייחודי עליו יפורט בהמשך.

למרות העלייה במודעות החולים לזכויותיהם, קיים מצב של תת-דיווח מסיבות שונות, בין השאר עקב חשש של החולים שמא יאונה להם רע עקב תלונתם או מחוסר מודעות לאפשרות להגיש תלונה וכיצד.

במאמר זה מובא סיכום שנת 2001 בסוגיית הטיפול בתלונות ובפניות שנתקבלו בשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות מהציבור הרחב, מכלל חולי הנפש, ממשפחות, מאגודות ומעמותות לזכויות האזרח המתייחסות לבריאות הנפש. כמו-כן, מנותחים במאמר זה תוכן התלונות, תהליך הבדיקה והטיפול בהן, ותיבחנה תוצאות הטיפול.

מניתוח הנתונים עולה, כי רוב המתלוננים היו המטופלים עצמם, ממין זכר ומבוגרים. תוכן התלונות היה בסוגיית הטיפול שקיבל המתלונן כשזה לא התאים לציפיותיו ולהשקפתו. במחצית (50%) מהתלונות נדון הטיפול שניתן במסגרת המירפאה. שני-שלישים מהמתלוננים (65%) הגישו תלונה אחת בלבד במהלך השנה. הטיפול בתלונה והמענה לפונה הסתיים בשני-שלישים מהמקרים (66%) תוך חודשיים.

לסיכום, מובאות המלצות לשיפור השירותים הקיימים לאלו הנזקקים להם.
 

פלטיאל וינר, רסמי מגדלה, נועה ברר-ינאי, מרינלה בקרמן

המח' לרפואה פנימית א', מרכז רפואי הלל-יפה, חדרה

ידוע שקיימים הבדלים גדולים בקרב חולי גנחת-הסימפונות בתפיסת קוצר-הנשימה (תק"ג). הסיבה להבדלים אלו אינה ברורה עדיין, אך נודעת לה חשיבות רבה בשל היותה מכוונת את הטיפול העצמי במרחיבי-סימפונות ואת הפנייה של החולה לסיוע רפואי.

תפיסת קוצר-הנשימה וצריכת מרחיבי-סימפונות נבדקו ב-80 חולי גנחת-הסימפונות (ג"ס) הלוקים בגנחת קלה-בינונית (FEV₁>60% מהצפוי לפחות בשני ביקורים), בתקופה יציבה של מחלתם, שאובחנו על-פי המדדים של החברה האמריקאית למחלות ריאה. כל החולים טופלו באופן קבוע בקורטיקוסטרואידים בשאיפה ובמרחיבי-סימפונות בשאיפה, אך ורק על-פי הצורך. בדיקה של תק"נ בוצעה הן במנוחה והן בזמן נשימה באמצעות התנגדויות גדלות והולכות שבמהלכן החולה מדרג את התק"נ שלו לפי סולם דירוג קוצר-נשימה מקובל. דרגת קוצר-הנשימה הושוותה לנתוניהם של 60 נבדקים בריאים שגילם תואם את גיל החולים.

תשעה חולים הוצאו מן המחקר, ולכן התוצאות המדווחות מתבססות על נתוניהם של 71 חולים. בשלושים-ותשעה מהחולים (55%) נמצא תק"נ תקין, ב-12 חולים (17%) תק"נ משמעותי בין דרגת ה- FEV₁לדרגת התק"נ. נמצאה צריכה ממוצעת של 2.9+-0.4 (טווח 0-7.2) שאיפות ליום ממרחיבי-סימפונות. כמו-כן, נמצא הבדל סטטיסטי משמעותי בין צריכת מרחיבי-הסימפונות בקבוצת החולים במחלה בדרגה קלה לבין החולים במחלה בדרגה בינונית (0.01>p). בשתי הקבוצות היתה צריכת מרחיבי-הסימפונות גבוהה משמעותית בחולים עם תק"נ גבוה לעומת החולים עם תק"נ תקין (0.05>p) ולעומת החולים עם תק"נ נמוך (0.01>p).

לסיכום, במחצית לערך מהלוקים בגנחת-סימפונות בדרגה קלה-בינונית נמצא תק"נ הדומה לזו של בריאים, ובמחציתם השנייה נמצא תק"נ גבוה או נמוך מהתקין. כצפוי, נמצא שחולי גנחת במצב קשה יותר צורכים יותר מרחיבי-סימפונות, אך בכל דרגת חומרה של המחלה קיים מיתאם ישיר בין דרגת התק"נ לבין צריכת מרחיבי-סימפונות.

(1) רינת ניסים, (1) גארי רודין, (2) דניס דנמן, (1) אן ריידל, (1) פטרישיה קולטון, (1) שרי מהרז', (1) ג'ניפר ג'ונס

(1) המח' לפסיכיאטריה, בית-החולים הכללי של טורונטו, מחוז אונטריו, קנדה, (2) המח' לאנדוקרינולוגיה, בית-החולים לילדים, טורונטו, מחוז אונטריו, קנדה

הפרעות אכילה קליניות, במיוחד בולימיה נרבוזה והפרעות אכילה אחרות, קיימות בשכיחות כפולה ויותר בקרב מתבגרות ונשים צעירות חולות סוכרת מסוג 1. השכיחות של הפרעות אכילה תת-קליניות (14%) גבוהה במיוחד באוכלוסייה זו. הפרעות אכילה בקרב חולות סוכרת מאויינות בשיטה ייחודית לוויסות משקל – השמטה מכוונת של אינסולין. התנהגות זו והתנהגות של התקפי זלילה, תורמות לסיכון מוגבר להיפרגליקמיה ולהופעת סיבוכים רפואיים הקשורים לסוכרת. בעיקר רטינופתיה ונירופתיה. השכיחות המוגברת של הפרעות אכילה באוכלוסייה זו מוסברת על-ידי אחד או יותר מהגורמים הבאים: עלייה במשקל בעקבות התחלת הטיפול באינסולין, הנגישות של שיטת השמטת האינסולין לוויסות משקל והברות (diet) הכרונית, שהיא חלק מהטיפול בסוכרת. מומלץ לתשאל נערות המגיעות למירפאה לטיפול בסוכרת לגבי תסמינים של הפרעות אכילה, על-מנת לאפשר זיהוי מוקדם של התנהגויות ועמדות אכילה בעייתיות עוד לפני שאלו הופכות להפרעת אכילה ממשית. התערבות קבוצתית פסיכו-חינוכית עשויה להיות דרך יעילה וחסכונית למניעת הפרעות אכילה מתונות או לטיפול מוקדם בהן. הפרעות אכילה קשות מצריכות טיפול אינטנסיבי פרטני המותאם לחולות סוכרת.

אלון אריאל¹, אליסיה אוסימני², עמוס קורצ'ין³

¹הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א, ²מרכז רפואי קפלן, רחובות, ³מח' עצבים, מרכז רפואי סוראסקי

מחלת אלצהיימר (Alzheimer disease) היא המחלה השכיחה ביותר הגורמת לשיטיון (dementia). מהלך המחלה הוא כרוני ומתקדם (progressive), ביטוייה קוגנטיביים, נפשיים וגופניים, והשלכותיה הקליניות הן ברמה התיפקודית והסיעודית. ניתן לדרג את חומרת המחלה לשלוש דרגות, בהתאם למצבו של החולה, קרי מתון (mild), בינוני (moderate) וקשה (severe). בדרגות חומרה בינונית-קשה יוגדר החולה הסיעודי 'כתשוש נפשית'.

נהוג לחשוב שירידה במסוגלות (competence) היא תוצאה אופיינית של המחלה, ועל-כן מסתמכת קביעת דרגת החומרה שלה על רמת המסוגלות של החולה או להפך (מסוגלות הנקבעת לפי דרגת החומרה). אולם הן בספרות הרפואית והן בטיפול הקליני הוטבע המונח competence במובנים שונים, וכתוצאה מכך הפך המונח מעורפל.

יתר-על-כן, לא נקבעה שיטה אחידה ומקובלת להערכת המסוגלות של החולה, וההערכה הקלינית נסמכת על שיטות שונות, הכוללות שאלונים עצמיים ודיווחים של קרוב-סועד (caregiver), מבדקי הדמיה (simulation) ידניים או ממוחשבים, תצפיות, ראיונות קליניים, מבחנים קוגנטיביים ונירופסיכולוגיים (כגון מבחן MMSE – mini-mental) והערכת ביצועי החולה בתיפקודי היומיום הבסיסיים (ADL- Activities of Daily Living) על-ידי הצוות הטיפולי-סיעודי. עצם ריבוי ההגדרות והשיטות להערכה, גם אם אינו מטיל בהכרח ספק בתוקפן, הרי שהוא מעיד לפחות על הקושי במדידה ובקביעת מצבו הקוגנטיבי והתיפקודי של החולה. אולם סקירת הספרות הרפואית והאמפירית בנושא אכן מעלה ספיקות ביחס לתקפותן של שיטות קיימות באמידת תיפקודו האובייקטיבי, קרי המציאותי, של חולה שיטיון הלוקה במחלת אלצהיימר.

לקושי במדידת כושרו התיפקודי והקוגנטיבי של חולה השיטיון תורם מהלכה הקליני המטעה של מחלת אלצהיימר; בחולים ניצפות תופעות ייחודיות, כגון ‘theoretical-pragmatical gap’ ואי-קביעות של המצב בעקבות התהוות דליריום או דיכאון, ואלה מערערות את תקפות המבחנים ושיטות המעבדה.

לנוכח האמור לעיל, המטרה בסקירה זו היא להדגיש את הקשיים בהערכת המסוגלות התיפקודית של החולה תשוש הנפש, ולעודד פיתוח שיטה שתסתמך על תיפקודים התנהגותיים מורכבים ואינסטרומנטליים של חיי היומיום (IADL) – במצבי אמת ובסביבתו הטבעית של החולה.

קרול רפאל ורחל דרומי

חקלאי בן 64, שלקה בסרטן עור רב-מוקדי של הפנים, הסתגר בביתו והתנגד במשך כ-12 שנה לפנות למעקב ולקבל טיפול רפואי, השאת גרמה להרס נרחב ובלתי-שגרתי בחומרתו של הפנים. להפרעה קשה בתיפקוד ובסופו של דבר למותו של החולה. ייתכן שהשאת היתה הישנות של סרטן תאי קשקש, אשר נכרתה בניתוח 12 שנה קודם לכן.

אין אמצעים חוקיים לשלול את זכותו של החולה לסרב לטיפול. גם בידיעה שהזנחת הטיפול במשך שנים תגרום לסבל קשה ולמוות. בנוסף לכך, למעבידים ולמודות המבטחים יש יכולת מוגבלת בלבד לאכוף על עובדים החשופים לשמש את ההסתייעות באמצעי הגנה מפני סרטן העור.

נח סמואלס

דיקור סיני (אקופונקטורה) הוא אחת מהשיטות של הרפואה המשלימה המומלצת על-ידי האגודה האמריקאית למלחמה בסרטן, כטיפול בסיבוכי המחלה והשפעות-הלוואי מהטיפול בלוקים בה. קיימות הוכחות בספרות הרפואית בדבר יעילותו של טיפול זה נגד כאב, בחילות, קוצר-נשימה, בצקת בגפיים ותופעות ואזומוטוריות.

חששם של חלק מהמטפלים לטפל בחולי סרטן בדיקור סיני נובע מכך שלפי הרפואה הסינית המסורתית, הטיפול 'מפזר' אנרגיה תקועה שגורמת להיווצרות השאת, ובאופן זה 'יפזר' את השאת עצמה. נוסף לכך החשש שהטיפול ידכא את מערכת החיסון של החולים במחלה ממאירה.

נכונה העובדה שיש להיזהר מלהחדיר מחטים בקירבת השאת עצמה, אך נראה כי אין כל סיבה לחשוש שטיפול בנקודות דיקור מרוחקות יגרום 'לפיזור' השאת, שהרי זהו מושג השאול מהרפואה הסינית, ולא מהרפואה המערבית. יתרה מכך, השפעות הטיפול בדיקור סיני על מערכת החיסון,ה ן בעקבות הפרשה מוגברת מבלוטת יותרת-המוח (ההיפופיזה) של ביתא-אנדרופינים ו-ACTH והן בעקבות הפחתת מתח נפשי על-ידי טיפול בתסמינים, הן חיוביות ואף נוגדות-סרטן. על המימסד הרפואי בישראל לשקול המלצה לטיפול בדיקור סיני בחולי סרטן.