תוצאת חיפוש

סעיפי החוק לטיפול בחולי נפש התשנ"א-1991 ( להלן "החוק") הנוגעים לעניין הבדיקה והאישפוז הכפוי עניינם בתנאים המוקדמים והדווקנים הנדרשים כדי לאשפז אדם בכפייה באופן דחוף או לא דחוף.

סעיפים אלה מאזנים בין זכות היסוד של אדם להיות אדון לגופו, וזכותו לחירות ולכבוד לבין שלום הציבור. המודעות הגוברת לערכי יסוד של חירותו של אדם, כבודו וזכותו להיות אדון לגופו, היא שעמדה בבסיס חקיקת החוק, אשר באיזון בין הסכנה הנשקפת לשלום הציבור אל מול שלילת החירות של חולה הנפש, היטה את מרכז הכובד אל השמירה על כבודו וחירותו של חולה הנפש. הדבר בא לידי ביטוי בתנאים המוקדמים הנדרשים לאישפוז כפוי דחוף, המופיעים בסעיף 6(א) בצירוף סעיף 9(א) לחוק.

מרכיב חשוב בהוצאת ההוראות הכפויות מן הכוח אל הפועל הוא של מבצעי ההוראה שממנה אותם הפסיכיאטר המחוזי על-פי סעיף 14 לחוק לשם ביצוע ההוראות. סעיף זה מפרט את הסמכויות ואת המיסגרת של עבודת מבצעי ההוראה.

במאמר זה נסקרים הליך הוצאת ההוראות הכפויות והגופים המוסמכים להוציאם לפועל, הן בישראל והן בעולם. אנו ביקשנו לבדוק את היישום של ביצוע ההוראות בישראל ולהסיק מסקנות לגבי התהליך כפי שהוא מתקיים היום בפועל.

לשם כך, ננתח תוצאות של סקר רטרוספקטיבי שערכנו  (170=N ) המתבסס על  דוחות של ביצוע הוראות כפויות על-ידי מבצעי הוראה באחד מששת המחוזות בתקופה של שלושה חודשים במהלך שנת 2005. מצאנו כי קרוב למחצית ההוראות (48.3% ) הוצאו לפועל על-ידי מבצעי ההוראה לאחר ביקור יחיד, ולגבי היתר נדרשו שני ביקורים או יותר, במיפגש בין מבצעי ההוראה והמטופל, ב-43% המטופל שיתף פעולה והתלווה למבצעי ההוראה מיידית, וב-58.4% המטופל נלקח לבדיקה או לאישפוז כפוי לאחר הסברים ושכנוע, היה צורך בקריאה והתערבות המשטרה ב-7.2% מהמקרים. בסך-הכל כשני-שלישים (65.3% ) מההוראות הוצאו לפועל על-ידי מבצעי ההוראה, והסיבה העיקרית לאי ביצוע ההוראות הייתה בגלל הקושי באיתור נשוא ההוראה. בקרב 71.7% מהמקרים ההוראה הסתיימה באישפוזו של האדם.

 

לכאורה עבירה המסכנת את החברה כשהם במצב פסיכוטי. למרות זאת, החוק לטיפול בחולי נפש-1991 מאפשר לחולים אלו להיות מטופלים תחת צו בטיפול במירפאה במקום להיות מאושפזים באישפוז כפוי בבית-חולים פסיכיאטרי.

מצב זה מעלה שאלות רבות, והעיקרית שבהן היא כיצד ניתן להבטיח כי חולה אשר קיימת בו מידה מסוימת של מסוכנות לחברה ועבריינות יוכל לקבל את הטיפול במיסגרת אמבולטורית, שהיא מטיבעה מסגרת חופשית ורצונית. מתעוררות שאלות נוספות: א' על מי נופלת האחריות כאשר הצו לא מבוצע בפועל ויש צורך לכפות את הטיפול; ב' מהם הצעדים המעשיים שרצוי לנקוט למימוש מטרות הצו?

בסקירה הנוכחית מועלות שאלות אלו ומובאים פיתרונות אפשריים.

 

חוק טיפול בחולי נפש התשנ"א 1991, "משקף גישה חדשנית, הבאה לידי ביטוי, בין היתר, באפשרות של מתן טיפול כפוי במירפאה במקום אישפוז בבית-החולים". החוק הישראלי מקנה לוועדה פסיכיאטרית מחוזית סמכויות לדון גם בעניינו של חולה המטופל מתוקף צו אישפוז או צו טיפול כפוי במירפאה. יחד-עם-זאת, שיעור ההתקבלות לאישפוז כפוי בצו בית-המשפט, מסך-הכל ההתקבלויות לאישפוז, מצוי במגמת עלייה מזה כעשור.

בתיקון תשס"ד לחוק, סע' 29א, מובהר, כי החולה רשאי להיות מיוצג בוועדה על ידי עורך-דין ומסדיר את דרכי המימוש של זכות זו. תיקון תשס"ד טרם יושם בכל המחוזות בישראל. הוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות אינן נוטות להורות על המרת צו לאישפוז כפוי בצו לטיפול כפוי במירפאה, כמתאפשר מתכלית החוק, ועדיין אינן נשענות על אפשרות זו כשיטה להבטחת המשך החלמה או ליווי תהליך השיקום לאחר האישפוז הפסיכיאטרי מכוח צו. יתר-על-כן, צווי האישפוז אף אינם קצובים בזמן חרף פסיקה מחייבת. להערכתנו, במציאות של צווי אישפוז שאינם קצובים בזמן, ללא הפעלה מיטבית של ברירת המרת צו האישפוז בצו להמשך טיפול כפוי בקהילה, האמור לצמצם את משכי האישפוז ואף להקטין את שיעור האישפוז הנשנה, ובהיעדר מימוש מלא לחובת ייצוג לחולה בפני הוועדה, תכלית החוק, דהיינו, מדיניות טיפול תוך הגבלה למזער (Least restrictive environment), אינה מיושמת כהלכה. החולה מצוי לעיתים בחזקת נוכח-נפקד.

יש להגביר את המודעות לזכויות האדם החולה במערכת ולהקצות משאבים לשילוב טיפול עם שיקום בקהילה גם למטופלים על-פי צו, תוך הקפדה על מתן השירות במיסגרות המאפשרות אכיפת הטיפול ומעקב, להבטחת המשך ההחלמה והשיקום בקהילה. הפעלה יעילה של טיפול פסיכיאטרי כפוי בתנאי הגבלה למיזער, תימנע עלייה בשיעור הישנויות האישפוז ותקדם את הבטחת שלום הציבור. בהיעדר הקפדה על אכיפת המשך הטיפול בקהילה במידה הולמת לרמת הסיכון, אין לשלול עלייה ברמת הסיכון לפגיעה בשלום הציבור, בד בבד עם הפגיעה בזכויות החולה.

 

סרטן האשך הוא מחלה ממאירה השכיחה בגברים בין הגילאים 15-35 שנה. בשנים האחרונות פורסמו מימצאים המצביעים על עלייה בתחלואה במקומות שונים בעולם. מגמה זו אינה אחידה בין מדינות שונות, כמו גם בפילוח שונה באוכלוסיות של אותן המדינות.

המטרות במאמר היו איפיון שינויי התחלואה בסרטן האשך במדינת ישראל.

נבדקו נתונים של אזרחי מדינת ישראל שאובחנו כלוקים בסרטן ראשוני של האשך בין השנים 1992-2002. מקור הנתונים היה מאגר המידע של רישום הסרטן הלאומי במשרד הבריאות. על נתוני שנת 2002 בוצעה הצלבה ואימות נתונים מול הגורמים המדווחים למשרד הבריאות, שהם בתי-החולים והמעבדות הפתולוגיות הפרטיות בישראל. חישובי תחלואה נעשו ל-100,000 תושבים עם תיקנון לגיל. בוצע ניתוח נתוני דת, גיל, ארץ לידה, מקום מגורים, גורמי-סיכון, היסטולוגיה ושינויי תחלואה במחלה לאורך השנים.

בשנים שנבדקו אובחנו 983 חולים חדשים של סרטן האשך. באוכלוסייה היהודית שיעור התחלואה המתוקנן הוכפל מ-2.16 חולים חדשים ל- 100,000 תושבים בתחילת התקופה עד ל- 4.23/100,000 בסופה. בקרב ערביי ישראל עלה השיעור מ-0.2 ל- 1.89 לכל 100,000 גברים. הודגמו הבדלים בתחלואה במחלה בהתפלגות לפי מקום לידה, כאשר בילידי מדינות אסיה ואפריקה העלייה הייתה הבולטת ביותר. בבדיקת ההתפלגות לפי אזורים שונים במדינת ישראל הודגם, כי עלייה בשיעור התחלואה בצפון הנגב (באר-שבע וסביבותיה) היא החדה ביותר. נמצא שינוי בגיל איבחון המחלה: בעוד שבתחילה זו אובחנה לרוב בין הגילאים 30-34 שנה, הרי שבסיומה ירד הגיל הממוצע ל-25-29 שנה. בבדיקת ההתפלגות ההיסטולוגית הודגם, כי הגורם העיקרי לעלייה של 86.2% בשיעור התחלואה הוא Germ cell tumor. 

לסיכום, שיעור התחלואה בסרטן האשך במדינת ישראל נמצא במגמת עלייה בשנים האחרונות. מגמה זו אינה אחידה בחתכים שונים של האוכלוסייה. ניצפתה ירידה בגיל היארעות המחלה. מימצאי המחקר תואמים לאלה מרוב מדינות אירופה וצפון אמריקה. בשלב זה טרם ניתן הסבר לתופעה.
 

כשליש מחייו של האדם הבוגר עוברים עליו בשינה, והשיעור גדול אף יותר בקרב תינוקות וילדים. למרות זאת, אין הרופאים לומדים על חלק כה נכבד של חיי מטופליהם.

סכסוכים משפטיים בעניינים שברפואה, כגון בתביעת פיצויים בגין נזקי גוף או בגין רשלנות רפואית, מוכרעים, בין השאר, בסיוע מומחה בתחום הנדון. בעלי הדין ובאי-כוחם, כמו גם בית-המשפט והמושבעים (במקום שבו הם קיימים), חסרים השכלה רפואית, ועליהם להסתייע בשירותיו של המומחה בתחומו, התורם בהבאת ראיות, בפירושן ובהכרעת הדין. לרוב, בסכסוכים בעניינים שברפואה, מצרף כל אחד מבעלי הדין חוות-דעת של מומחה מטעמו, כך שלפני בית-המשפט מונחות שתי חוות-דעת סותרות של מומחים בתחום הנדון, הנשענות ביסודן על אותה מסכת עובדתית. הרופאים המומחים המעידים במשפט מקבלים שכר עבור השירות שהם נותנים לבעלי הדין או לבית-המשפט אם מונו על-ידו. הקשר הכלכלי בין בעל הדין לעד הרפואי המומחה זכה לא אחת לביקורת הן במערכת הרפואית והן במערכת המשפטית. לפיכך, נעשים בעולם ניסיונות ל"מיסוד" ו"האחדה" של עדויות רופאים מומחים, על-מנת להתגבר על הביקורות המוטחות על רופאים שכאלה. בסקירה זו מפורטות כמה מן הטענות כלפי הרופא כעד מומחה לצד כמה מן הפיתרונות המתגבשים ובכלל זה הצעתם של המחברים.

תנועתיות במהלך השינה היא תופעה נפוצה, בעיקר בקרב ילדים, ובדרך-כלל היא טבה ואינה מצריכה טיפול. עם זאת, לעיתים לא רחוקות ההפרעה מטרידה ופעמים לא מבוטלות מובילה את הלוקים בה או בני-משפחותיהם לפנות לרופא המטפל. קיימות מספר הפרעות שונות המערבות תנועתיות בשינה שיכולות להיגרם על רקע בעיות גופניות שונות או לגרום לירידה משמעותית באיכות-החיים של הלוקה בהן, אשר אותן יש לאבחן ובהן יש מקום לטפל. קיימות מספר תיסמונות קליניות הכוללות תנועתיות פתולוגית בזמן השינה, אשר בדרך-כלל מסווגות על-פי שלב השינה שבו הן נוטות להופיע. אחת מהפרעות התנועה השכיחות ביותר היא תיסמונת הרגליים העצבניות, אשר נוטה להופיע דווקא בזמן עירות, אך לעיתים קרובות גורמת לנדודי שינה (אינסומניה) ומשויכת גם לתיסמונת תנועות הרגליים המחזוריות בשינה. הפרעות התנועה המסווגות תחת פאראסומניות כוללות בעיקר הפרעות הקשורות ליקיצה, הפרעות במעבר בין שינה לעירות (תנועות מחזוריות בשינה) והפרעות המשויכות לשנת החלום (REM).

במאמר הנוכחי נסקרות התיסמונות השונות המערבות תנועתיות בשינה, ונדונים האיבחון והגישה הטיפולית להפרעות אלו, תוך הדגשת החידושים בנושאים אלו בשנים האחרונות.
 

ריימונד פרח, לודמילה פרידזון ,שפרה סלע, רגינה מיכאליס, בלה גרוס, מיכאל סולה

מח' פנימית ו', המח' לנירולוגיה, מעבדת מחקר על-שם אלישר, בית-החולים לגליל המערבי, נהרייה

מחלות זיהומיות ידועות כגורמות לתגובה דלקתית מערכתית. רמת מתווכי דלקת שונים מסייעת בקביעת חומרת המחלה הדלקתית, פרוגנוזה קלינית, ואבחנה מבדלת בין מחלה החיידקית למחלה הנגיפית. בדלקות של עוצבות המוח קיימים לפעמים מצבים שבהם קשה לקבוע בוודאות האם הבסיס למחלה הוא חיידקי, נגיפי או לא-זיהומי.

המטרה במאמר הנוכחי הייתה לבדוק האם רמות של מתווכי דלקת נבחרים, שאינם מקובלים בבדיקות המעבדות הרפואיות , יסייעו בקביעת אבחנה מבדלת בין דלקת חיידקית של עוצבות המוח, דלקת נגיפית של עוצבות המוח מחלה נירולוגית לא-זיהומית.

נכללו במחקר חולים עם דלקת חיידקית של עוצבות המוח (8 חולים), נגיפית (17 חולים), או עם מחלות נירולוגיות לא-זיהומיות (18 חולים), וכן קבוצת בריאים כבקרה (15 בני-אדם). הסמנים שנבדקו מייצגים מספר מערכות המעורבות בתגובה לזיהום: הרמות של CD14- מסיס (sCD14), ציטוקינים:,IL-6  IL-1β  מולקולות הדבקה מסיסה-1 sICAM- 1. סמנים אלו נבדקו בדמם של כל הנכללים במחקר ובנוזל חוט-השידרה בקרב חולים עם הוריה רפואית לדיקור מותני.

נמצאו הבדלים משמעותיים ברמות מתווכי הדלקת שנבדקו בדם החולים לעומת קבוצת הבקרה, אולם ניצפתה בדם חפיפה של חלק מהסמנים בין קבוצות החולים. רק במקרה של IL-6  לא הייתה חפיפה בין הערכים, והוא היחיד שהראה הבדל משמעותי בין דלקת חיידקית לנגיפית. לעומת זאת, רמת הסמנים בנוזל חוט-השידרה הדגימה הבדל משמעותי בין כל קבוצות החולים.

לסיכום, רמת הסמניםsCD14, sICAM -1  ובמיוחד IL-1 β ו- IL-6 בנוזל חוט-השידרה יכולים לסייע לאבחנה מבדלת  בין המחלות של מערכת העצבים הנגרמות על-ידי גורמים שונים. IL-6  הוא היחיד מבין הסמנים שנבדקו בדם המאפשר להבדיל בין דלקות שונות של עוצבות המוח גם על-ידי מדידת רמתו בדם.

אליעוז חפר, ליזה רובין, אירנה וולוביק, שמואל רשפון

משרד הבריאות – לישכת הבריאות המחוזית חיפה, החוג למינהל מערכות בריאות, מכללת עמק יזרעאל, אוניברסיטתClark, המכללה לישראל, בית-הספר לבריאות הציבור, הפקולטה ללימודי רווחה ובריאות, אוניברסיטת חיפה.

במאמר הנוכחי מדווח על מגמות התחלואה במחלות המועברות ביחסי-מין במחוז חיפה בשנים 2001-2004 לפי נפה, מין, גיל ולאום.

לשם כך עובדו נתונים מתוך דיווחים פרטניים הנדרשים על-פי החוק למשרד הבריאות אודות חולים במחלות זיבה, כלמידיה, עגבת, נשאי HIV וחולי איידס, מרופאי הקהילה וממעבדות בתי-החולים וקופות-החולים במחוז חיפה. נתוני המכנה לחישוב השיעורים הסגוליים הם נתוני הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה. השוואות רב-שנתיות התבססו על דוחות אפידמיולוגיים קודמים של לישכת הבריאות המחוזית.

בשנת 2004 דווח על 74 חולים במחלת מין מכלמידיה טרכומטיס במחוז חיפה (שיעור של 8.8 למאה אלף), 71 מהם מנפת חיפה : קרי 13.4 למאה אלף בנפה זו. בנפת חדרה דווח רק על 3 חולים (1.0 למאה אלף). חמישים-ושבעה חולי זיבה (6.8 למאה אלף) דווחו ללשכת הבריאות המחוזית, מתוכם 42 בנפת חיפה (7.9 למאה אלף) ו- 15 בנפת חדרה (4.8 למאה אלף). בשנה זו  דווח  רק  על 6 חולי עגבת ראשונית ושניונית (שיעור היארעות של 0.7 למאה אלף תושבים):  3 מנפת חיפה ו- 3 מנפת חדרה. בשנת 2004 דווח על 30  נשאי HIV חדשים ועל 2 חולי איידס חדשים (שיעור של 3.8 למאה אלף): 23 מנפת חיפה (שיעור של 4.3 למאה אלף) ו- 7 מנפת חדרה (שיעור 2.2 למאה אלף).  מרבית החולים במחלות המין הם גברים יהודים  (פי 2-3 יותר מאשר נשים ופי 2-3 יותר מאשר ערבים), ושיעורי התחלואה הגבוהים ביותר היו בקרב בני 25-44 שנה. בכל המחלות, למעט כלמידיה, הייתה נטייה לירידה בשיעורי התחלואה בארבע השנים 2001 -2004.

לסיכום, המדדים המשקפים ביותר את ההתנהגות המינית כיום הם שיעורי זיבה ועגבת ראשונית. במדדים אלה חלה ירידה בשנים 2001-2004. גם בשיעור נשאי HIV החדשים המדווחים במחוז חלה ירידה. בעוד שבעבר הייתה זיבה מחלת המין השכיחה ביותר במחוז, הרי שהחל משנת 2004 זיהום בכלמידיה הוא מחלת המין השכיחה ביותר. ייתכן שהירידה נגרמה עקב צימצום שירותי המין בתשלום. העלייה בשיעורי הכלמידיה מיוחסת בעיקר לשיפור שיטות האיבחון של מחלה זו.

ג'מאל מחאמיד¹, מיכאל ארמוני², חיים ביבי³

¹מירפאת ילדים –קופת חולים מאוחדת ומכבי שירותי בריאות אום אל פאחם, ²המח' לרפואת ילדים, מרכז רפואי ברזילי, אשקלון, והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ³מח' לרפואת ילדים, מרכז רפואי כרמל, חיפה, והפקולטה לרפואה-הטכניון

נגיף נשימתי סינסיציאלי (להלן ננ"ס)1 (Respiratory syncytial virus–RSV) הוא הגורם השכיח ביותר לדלקת הסימפונונים בגיל הילדות. קיים קשר בין דלקת הסימפונונים הנגרמת מננ"ס לבין הופעת גנחת (Asthma) בהמשך. התחלואה המדווחת בדרכי-הנשימה היא זמנית בדרך-כלל, הולכת ונחלשת עם הגיל, ונעלמת  לקראת גיל הנעורים. מהות הקשר בין התהליך הזיהומי והתפתחות גנחת עדיין אינו ברור. ייתכן שזיהום קשה בננ"ס הוא לעיתים הגורם להופעתם של  סיבוכים  בריאות. ייתכן גם שפגם טרום-זיהומי מלידה הוא הגורם למחלה קשה יותר  ובהמשך לתהליך מתמשך בדרכי-הנשימה. קיימים כיום רמזים לכך שדלקת הסימפונונים מננ"ס יכולה להיות סמן לנטייה גנטית, המשקפת גורם-סיכון לתחלואה בגנחת בגיל צעיר ובהמשך.

בסקירה הנוכחית נדון המידע הקיים כיום על הקשר שבין זיהום מננ"ס בגיל הינקות לבין תחלואת דרכי-הנשימה בהמשך החיים, ובמיוחד הקשר שבין ננ"ס להתפתחות גנחת בהמשך.

שבתאי ורסנו

היח' לחינוך וטיפול בגנחת, מח' ריאות, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אף-על-פי שמזה לפחות חמש-עשרה שנה קיימות הנחיות קליניות לטיפול בגנחת שיעילותן המדעית מוכחת, ולמרות שקיימים גם טיפולים מונעים בתרופות שהוכחו כיעילים מאוד, הרי שעדיין קיימים פערים עצומים בין המצוי לבין הרצוי בטיפול היומיומי, וכתוצאה מכך נגרמת תחלואה גבוהה מאוד שבאופן פוטנציאלי ניתן היה לצמצמה באופן ניכר. מאחר שגנחת היא מחלה כרונית העלולה ללוות את החולה משחר ילדותו ועד אחרית ימיו, הטיפול בחולה מערים קשיים רבים הנובעים בין היתר מיכולת ההתמודדות של החולה עם מחלתו, מגורמים התלויים ברופא הקהילה ובמימסד הרפואי, וכנראה גם בשל חוסר תמימות-דעה בין הרפואה לבין החולים באשר למהות הגדרתה של גנחת מאוזנת. המטרה בסקירה זו היא לעמוד על הסיבות הידועות והאפשריות שעדיין מנציחות את הפערים הללו כפי שהתגלו במחקרים כלל-עולמיים אחרונים, להציגן בפני רופא הקהילה ולנסות ולגשר על אותם פערים, על-מנת להביא לשיפור איכות-החיים הקשורה בגנחת מחד-גיסא ולשמר את תיפקוד הריאות לאורך שנים במקביל להקטנת התחלואה מאידך-גיסא.

זהר מור^{1, 3}, דניאל שם טוב^{1, 3}, גליה הילדסהימר², אלכס לבנטל³

¹המח' לשחפת ואיידס, שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים, ²הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן, ³שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים

היחס הציבורי לתיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (להלן איידס) חורג מזה השמור למחלות אחרות, והביטוי לכך הוא פחד מופרז מהמחלה, מהחולים ומנשאי הנגיף. למרות ההתקדמות הטכנולוגית, עדין חסרה הלימה בין אמצעי הטיפול לבין הקבלה החברתית של החולים. בהיעדר הסכמה ציבורית ביחס להתמודדות עם המחלה, מועצמות בעיות אתיות ומשפטיות.

במאמר הנוכחי נדונים האחריות האישית של נשא נגיף הכשל החיסוני הנרכש (להלן נשא HIV) למניעת הדבקת בני-זוגו למין והיקף החובה המוטלת על הרשויות לצימצום מעגל ההדבקה.

זיהוי הנשאים מאפשר התחלת טיפול בשלב מוקדם והדרכתם לנקיטת אמצעי הגנה למנוע הדבקות נוספות. אולם, נשא HIV הכומס את הסוד הרפואי אודות מצבו משותפיו למין מציב אתגר בפני המערכת הרפואית. במאמר מפורטת מערכת ההגנות המשפטיות שעליה נשען נשא HIV סרבן, הכוללת את דיני הגנת הפרטיות, כבוד האדם וחירותו וזכויות החולה. עוד נבחן במאמר כיצד נשמר האינטרס של השמירה על בריאות הציבור בפני הדבקות נוספות.

צוות רפואי, המתרשם שנשא HIV מתרשל בנקיטת הצעדים הנחוצים למניעת הדבקה, רשאי להפנות את המקרה להכרעת ועדת אתיקה, המוסמכת לאשר את יידועם של אלו העלולים להידבק.

ראוי להסתמך על עיקרון המידתיות ולבחון את מהות היחסים המיניים בין בני-הזוג: יחסים מזדמנים מחייבים גילוי אחריות, גם אם ברמה שונה, משני הצדדים; לעומת זאת, ביחסי-מין המתקיימים באופן מונוגמי וקבוע, האחריות למניעת הדבקה מוטלת על נשא ה-HIV, לנוכח החשש שללא הגילוי של הנשא לגבי מצבו הרפואי, עלול השותף הבריא להיחשף לנגיף, תוך ניצול לרעה של האמון הקיים. במקרה האחרון, קיימת הצדקה אתית להפר את זכותו לסודיות רפואית של נשא ה-HIV  וליידע את בן-זוגו בדבר אפשרות חשיפתו לנגיף. עוד מומחש במאמר, כיצד ההקפדה היתירה על זכויות נשאי HIV מקדמת את אינטרס הגנת בריאות הציבור במניעת התפשטות מחלת האיידס.

שאול סוקניק^1,2, דניאל פלוסר^1,2, מחמוד אבושקרה^1,2

¹המח' לרפואה פנימית ד', ²היח' לרימטולוגיה – מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

מקצועות או עיסוקים שונים יכולים לגרום לשכיחות גבוהה של תיסמונות שריר-שלד (תש"ש)1. התיסמונות נגרמות לרוב מנזק מזערי ומצטבר, עקב הפעלה נשנית ובתדירות גבוהה או הפעלה ממושכת ורציפה של כוח על קבוצת שרירים, מיפרק או גיד מסוים. תנוחה לא נוחה או לא פיזיולוגית של הגף או חלק ממנו תורמת אף היא להיווצרות התיסמונות. הרקמות שנפגעות הן בעיקר הרקמות הרכות: גידים, שרירים ועצבים היקפיים. התיסמונות השכיחות ביותר הן: דלקת גידים (Tendonitis) ו- Tenosynovitis של שורש כף היד, האצבעות, המרפק או הכתף, תיסמונת כליאה (Entrapment) של עצבים היקפיים ופגיעה בשרירים. הפגיעה במיפרקים עצמם נדירה יותר. איבחון מוקדם של התיסמונות מביא לרוב להחלמה מלאה תוך מספר חודשים.

אילן ראוזה¹ והוארד עמיטל²

¹המח' לרפואה פנימית ה', מרכז רפואי רבין, בית חולים בילינסון, פתח תקווה, ²המח' לרפואה פנימית ד', מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הכנס הבינלאומי החמישי על אוטואימוניות הפך זה מכבר למסורת מדעית בעלת חשיבות בנושא המחלות האוטואימוניות. הכינוס הראשון אורגן בשנת 1998 על ידי יהודה שינפלד, ומאז הפך לאחד האירועים המדעיים החשובים בנושא זה. באי הכינוס דנו במיגוון רחב של מחלות: דלקת מפרקים שיגרונתית, זאבת אדמנתית, טרשת נפוצה, תיסמונת הנוגדנים כנגד פוספוליפידים ואחרות.

הכנס נערך הפעם בעיירה היפה סורנטו שבאיטליה, והמארגנים (יהודה שינפלד, טקאו קוייקה ו-פייר-לואיג'י מרוני) הצליחו להביא להשתתפות חסרת תקדים של 1,450 רופאים וחוקרים ממדינות רבות.

בנימין זילברמן

המרכז לבריאות האישה, קופת-חולים מאוחדת, חיפה

משך המירווח הבין-הריוני (מב"ה)1 הוא נושא חשוב, בהיותו משפיע על תוצאות ההריון, תחלואת ותמותת האם והעובר, ובעל השלכות כלכליות, דמוגרפיות וחברתיות. קיימת אי-אחידות בהגדרות  מב"ה, המשפיעה על התוצאות והמסקנות. בחלק גדול העבודות נמצא מירווח של 18-23 חודשים כמירווח הגורם לשיעור הסיבוכים בעובר ובאם הנמוך ביותר. בעבודות שנערכו במדינות  מתפתחות בעלות שיעור ילודה גבוה, ההמלצה היא למירווח שלא יקטן מ- 3 עד 5 שנים ממועד ההריון האחרון. מב"ה קצר משפיע בעיקר על שיעור לידות מוקדמות, משקל עוברים יחסית לשבוע ההריון ומשקלי הלידה. מב"ה קצר מעלה גם שיעור סיבוכים באם, ובעיקר שיעורי תמותה, דימומים בהריון, בעיות יתר-לחץ-דם בהריון ואנמיה. מועלים הסברים שונים לקשר בין מב"ה קצר וסיבוכים ובהם – חסר תזונתי של האם הנובע מזמן מילוי קצר של המאגרים התזונתיים, תחרות  בין הצאצאים על משאבים חומריים ונפשיים במשפחה, ודפוסי התנהגות נושאי סיכון כמו עישון ואלכוהול, השכיחים יותר באוכלוסיות אלה. מועלית גם אפשרות שמב"ה קצר אינו אלא סמן לאוכלוסייה בסיכון ואינו גורם-סיכון העומד בפני עצמו. הוצע עקום בצורת J שבו מדווח על קצוות המירווחים הבין-הריוניים כנושאי הסיכון הגבוה ביותר לסיבוכים באם ובעובר. לסיכום, נדרשות פעולות הסברה וחינוך להדגשת הקשר בין מב"ה לסיבוכי הריון, לאיתור אוכלוסיות בסיכון ולעריכת מחקרים נוספים לצורך הגדרה מיטבית של מב"ה.