תוצאת חיפוש

שרון פרלמן, אלון בן-אריה

מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

שאת ממאירה של השחלה היא גורם התמותה השכיח מכלל המחלות הממאירות הגינקולוגיות. 

עיקר האירועים מתגלים בשלב מתקדם. הטיפול המקובל בשאת ממאירה של השחלה בשלב מתקדם מבוסס על ניתוח ראשוני לכריתת השאת עד לנפח מזערי ובהמשך על כימותרפיה. במחקרים רבים הוכח, כי נפח השאת השאריתי בתום הניתוח הוא המשתנה המשמעותי ביותר המשפיע על הישרדות חולות הלוקות בסרטן השחלה. במאמץ להגדיל את שיעור החולות עם סרטן מפושט של השחלה שיוכלו להפיק תועלת מכריתה מיטבית של השאת, ובתקווה להקטין את היקף הניתוח, ואת שיעור התחלואה והתמותה – התגבשה האפשרות של טיפול רעלני (ציטוטוקסי) כשלב מקדים לניתוח.

בסקירה זו נבחן האם ובאילו תנאים מהווה כימותרפיה מקדימה חלופה הולמת לניתוח הראשוני.

מכתבי קוראים

עשרה מכתבים שהגיעו למערכת הרפואה בתגובה למאמרים מגיליונות קודמים.
 

שלום בן שימול, רון דגן, נגה גבעון-לביא, יעקב בר זיו, דוד גרינברג

היחידה למחלות זיהומיות בילדים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

רקע: זיהומים בדרכי הנשימה מהווים גורם עיקרי לתחלואה ולתמותה בילדים מתחת לגיל 5 שנים. אוכלוסיית הילדים בנגב, המטופלת רובה ככולה במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, כוללת יהודים ובדואים, הנבדלים בסגנון החיים ובתנאים החברתיים-כלכליים שלהם, כאשר האוכלוסייה הבדואית חיה ברמה חברתית-כלכלית נמוכה יותר ובצפיפות יתר.

המטרה במחקר: השוואת הנתונים האפידמיולוגים והקליניים בין ילדים בדואים לילדים יהודים, שחלו בדלקת ריאות שנרכשה בקהילה וטופלו במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה.

שיטות מחקר: בין התאריכים: 4.11.2001 – 31.12.2007 נסקרו כל צילומי בית החזה שבוצעו בילדים מתחת לגיל 5 שנים שהגיעו לחדר מיון ילדים של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. אוכלוסיית המחקר כללה את כל הילדים שעברו צילום בית החזה, ושבו אובחנה דלקת ריאות.  נבדקו נתונים דמוגרפים וקליניים, ונקבעו שיעורי אשפוז ותמותה. נלקחו תרביות דם ומשטפים מחלל לוע האף לאפיון המחוללים של דלקת הריאות.

תוצאות: מתוך 38,045 צילומי רנטגן של בית החזה שבוצעו בתקופת המחקר, אובחנה דלקת ריאות ב- 5,965 ילדים (15.7%). הסיכון המצטבר להגיע לחדר מיון ילדים לפני גיל 5 שנים עם דלקת ריאות שנרכשה בקהילה בילדים באזור הנגב היה 8.3% בילדים בדואים ו-5.4% בילדים יהודים (p<0.01), והסיכון המצטבר לאשפוז לפני גיל 5 שנים בקרב ילדים בדואים בשל דלקת ריאות שנרכשה בקהילה היה 5.8% לעומת 2.2% בילדים יהודים (p<0.01). הילדים הבדואים היו צעירים יותר (43.5% מתחת לגיל שנה לעומת 23.7%, p<0.01). שיעורי נשימה מהירה (טכיפנאה), היפוקסמיה ותמותה (71.9% לעומת 61%, 31.7% לעומת 18.6% ו-3% לעומת 0.3% בהתאמה, p<0.01), היו גבוהים יותר בילדים בדואים לעומת ילדים יהודים.

מסקנות: פניות לחדר מיון ילדים בשל דלקת ריאות הנרכשת בקהילה בילדים מתחת לגיל 5 שנים שכיחות הן בקרב ילדים יהודים והן בקרב ילדים בדואים, אך שכיחות יותר בילדים בדואים. החולים הבדואים היו צעירים יותר, הראו מהלך קליני חמור יותר, ושיעורי התחלואה, האשפוז והתמותה היו אצלם גבוהים יותר מאשר בקרב החולים היהודים. שיפור בתנאי המחיה, בתפיסת חומרת המחלה על ידי ההורים וחיסון האוכלוסייה כנגד מחוללים נשימתיים, דוגמת הפנימוקוקוס ונגיף השפעת, עשויים להביא לצמצום הפערים בין אוכלוסיות היהודים והבדואים בנגב.

נח סמואלס1, מנחם אוברבאום1, שפרד רועי סינגר1, רחל יפה זיסק-רני2

1המרכז המשולב לרפואה משלימה, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים, 2בית הספר לסיעוד על שם הנריאטה סאלד, האוניברסיטה העברית, הפקולטה לרפואה ושירותי סיעוד, מרכז רפואי הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים

רקע ומטרת המחקר: גסטרופרזיס (Gastroparesis) הוא סיבוך כרוני מוכר של סוכרת, המתבטא בהתרוקנות איטית של נוזלים ו/או מוצקים מהקיבה, ללא חסימה מכאנית. במחקרים קליניים שנבדקה בהם יעילותם של טיפולים למצב זה, ניתן למצוא מדדים רבים המתייחסים לתסמיני המחלה שתקפותם ומהימנותם לא הוכחו.  ה- Gastroparesis Cardinal Symptom Index (GCSI) הוא מדד  מהימן ותקף המאפשר לבחון את התסמינים של גסטרופרזיס. השאלון מאפשר לבדוק שלוש קבוצות של תלונות המאפיינות תופעה זו: בחילות/הקאות, תחושת מלאות/שובע לאחר ארוחה ותפיחות בבטן. המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לתרגם את מדד ה-GCSI לעברית ולבדוק את תקיפות השפה של המדד בעברית.

שיטות: המדד תורגם מאנגלית לעברית, ולאחר מכן בחזרה מעברית לאנגלית, וקבוצת מומחים השוותה את המדד המקורי ואת המדד שתורגם בחזרה לאנגלית. בהמשך, חולקו המדדים בעברית ובאנגלית ל-40 מתנדבים ששלטו בשתי השפות ברמה של שפת אם, בשיטה צולבת (Crossover), מחצית מהם מילאו קודם את המדד באנגלית ולאחר מכן את המדד בעברית ומחצית עשו את ההפך. 

תוצאות: הממצאים הראו, כי התוקף הפנימי (Internal consistency) של שתי הגרסאות הייתה בינונית ונמוכה יותר בגרסה האנגלית מאשר בעברית (ערך אלפא על שם קרונבך: 0.67, לעומת 0.72). ערכי המתאם התוך-קבוצתי (Intra-class correlation) היו גדולים מ-0.7 עבור כל התלונות, מלבד "הקאות", ובתבחין מסוג Wilcoxan Signed Rank test נמצאה התאמה בעלת משמעות גבולית (z=-1.63, p=0.50) עבור שאלה זו.

מסקנות: מבחני תקפות השפה של מדד ה-GCSI מורים כי המדד בעברית מהימן, וניתן להתבסס עליו לצורכי מחקר ולצרכים קליניים. יחד עם זאת, יש עדיין צורך בבדיקות פסיכומטריות נוספות כדי להעריך את תקפות המדד באוכלוסיות מטופלים הלוקים בגסטרופרזיס. במאמר מתוארים תהליכי התרגום והתיקוף של שפת המדד, ונדונים הקשיים הניצבים בפני חוקרים הבוחרים להתבסס על מדד שפותח בשפה אחרת. כמו כן, מוצגים במאמר פתרונות אפשריים.    

רונן בלכר¹, מרק לובנברג¹, אמיר אורון²

¹המחלקה לאורתופדיה א’, ²המחלקה לכירורגיה של היד, מרכז רפואי קפלן, רחובות

לכידת עצב הגרמיד (Ulnar nerve entrapment) היא אחת מתסמונות הלכידה (Entrapment neuropathies) הנפוצות, שנייה בשכיחותה ללכידה של העצב התיכון (Median nerve neuropathy). אזור המרפק הוא המיקום השכיח ביותר שבו נלכד עצב הגרמיד. ההסתמנות הקלינית קשורה באזור הלכידה, אך כוללת לרוב הפרעות תחושה בשטח החישה של האצבעות הרביעית והחמישית, וכן חולשת השרירים הפנימיים בכף היד. אמצעי האבחון והמעקב המהימן ביותר נותר הבדיקה הגופנית. אפשרויות הטיפול תלויות באזור לכידת העצב. אמצעי טיפול שמרניים כוללים מנוחה, שינוי הרגלי תעסוקה והסתייעות במקבע (Splinting) זמני. בהיעדר שיפור בתלונות או החמרה בתפקוד העצבי, יש לשקול ניתוח. אמצעי הטיפול הניתוחיים נחלקים לאלו הכוללים הפחתת לחץ בלבד (Decompression) ואלו המשלבים, נוסף על הפחתת הלחץ, גם את ניודו של העצב (Decompression and transposition).

רוני כהן, אבינועם שופר

המחלקה לנירולוגיה ילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה

נירופיברומטוזיס מסוג 1 (נ"פ 1) היא מחלה גנטית מקבוצת המחלות הנירוקוטנאיות, המערבות את העור  ואת מערכת העצבים. המחלה נגרמת על ידי מוטציה בגן ,nf1 הנמצא על פני כרומוזום17q11.2  ותוצרתו נירופיברומין (Neurofibromin). פגיעה בנירופיברומין עלולה לחולל פגיעה בוויסות צמיחת התאים, ולהוביל להתפתחות שאתות טבות וממאירות. המחלה מועברת בתורשה אוטונומית שולטנית, למרות שב-50%-30% מהחולים מופיעה מוטציה חדשה. שכיחות המחלה היא 1:4,000 בני אדם. האבחנהקלינית ונקבעת בנוכחות שניים או יותר מהקריטריונים הבאים: כתמי "קפה בחלב", למעלה משתי נירופיברומות, או נירופיברומה פלקסיפורמית אחת, נמשים יתר-צבעניים (היפרפיגמטריים), גליומה אופטית, המרטומות על פני הקשתית, פגיעה בהתפתחות העצמות וקרוב משפחה מדרגה ראשונה החולה בנ"פ. כמה מהתופעות השכיחות בחולי נ"פ 1, המופיעות בשני שלישים מהחולים, הן עיכוב בהתפתחות וליקויי למידה.

תומר סעד¹, ננסי אגמון לוין¹, יהודה שינפלד^2,1

¹המחלקה לרפואה פנימית ב', והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

סרקואידוזיס היא מחלה דלקתית גרגירומתית רב-מערכתית, המערבת בעיקר את הריאות. גאמופתיה חד-שבטית עם משמעות לא ברורה (Monoclonal gammopathy of undetermined significance), להלן גח"ש¹, היא הפרעה המטולוגית המאופיינת בשגשוג תאי פלסמה משבט אחד. הפרעה זו עלולה לעבור התמרה ממארת למיאלומה נפוצה. האטיולוגיה של סרקואידוזיס אינה ברורה, אולם מקובל להניח כי הוא נגרם עקב גירוי כרוני של מערכת החיסון. גירוי כרוני שכזה עשוי לגרום לשגשוג לימפוציטים מסוג B ותאי פלסמה, ולהתרבות רב-שבטית שלהם. שגשוג זה עשוי להפוך בחלק קטן מהחולים לתהליך חד-שבטי שיביא להתפתחות גח"ש. במאמר זה מועלה קשר אפשרי בין שתי מחלות אלו בעקבות פרשת חולה וסקירת הספרות הרפואית בנושא.

אסף לבל¹, יואב לוריה¹, טל חכמון¹, רני אורן^1,2, ניצן מהרשק^1,2

¹המכון למחלות דרכי העיכול והכבד, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

דלקת כבד אוטואימונית היא מחלת כבד כרונית ומתקדמת, בעלת אטיולוגיה ומאפיינים אפידמיולוגיים אשר עדיין אינם ברורים דיים.

למחלה מהלך ארוך ופגיעה בטווח גילאים רחב. התסמינים של המחלה יכולים להופיע שנים ארוכות לפני שהיא מאובחנת ולבוא לידי ביטוי במשך תקופה ארוכה בהפרעות קלות באנזימי כבד בלבד. ההסתמנות הקלינית נרחבת: מעייפות וצהבת ועד פגיעה משמעותית באיכות החיים, אי ספיקת כבד, צורך בהשתלת כבד ואף מוות.

במרבית החולים התגובה לטיפול טובה, ולכן חשוב אבחון המחלה בשלביה המוקדמים.

המטרה בסקירה זו היא להעלות את המודעות למחלה, לדרכי אבחונה ולטיפול בה, וכן לדון בעדכוני הספרות הנוגעים למחלה.

יצחק (צחי) בן-ציון¹, גילה ברונר², רוני שטרקשל^3,4

¹המרפאה לתפקוד זוגי ומיני, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, ²המרכז לרפואה מינית, המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, ³בית הספר בראון לבריאות הציבור ורפואה קהילתית של האוניברסיטה העברית והדסה,  ⁴התוכנית להכשרת מטפלים במיניות, המחלקה ללימודי המשך, בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בר-אילן

פיתוח הוויאגרה בשנת 1998 גרם למהפכה בתחום הטיפול הרפואי והנפשי בליקויים בתפקוד המיני. לרופא הראשוני מתאפשר לטפל ישירות בהפרעת זקפה בשיעורי הצלחה גבוהים מכפי שהיה בעבר. אולם במהרה התברר, כי במטופלים רבים הטיפול בתרופה אינו מספיק דיו, וכי חלק ניכר מון הבעיה נעוץ בקשיים אינטימיים, אישיים או זוגיים, שרופאים רבים לא עברו הכשרה מתאימה לשוחח אודותיהם עם המטופלים.

שרון פלג נשר, ברוריה יכיני, משה ענבר

המערך לאונקולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

מיניות האדם מהווה מקור לחום, מגע, קירבה ואהבה, צורך בסיסי שכל אדם רוצה לחוש כל עוד הוא חי, ללא קשר לגילו או למצבו הבריאותי. כ- 23,500 בני אדם מאובחנים בכל שנה כחולים בסרטן בישראל. הם מצטרפים ל- 120,000 חולי הסרטן החיים כיום בישראל. תוצאות הטיפולים בסרטן נמדדות באופן מסורתי על בסיס תמותה ותוחלת חיים. יש לייחס מידת חשיבות רבה להיבט איכות החיים. אחד השינויים הכאובים המתרחשים באיכות חייהם של חולי הסרטן הוא פגיעה במיניות.

המטרה בסקירה זו היא לפרוש בפני הרופאים סוגיות בתחום המיניות, שאיתן מתמודדים החולים בסרטן ובני או בנות זוגם, החל משלב גילוי המחלה במהלך הטיפולים השונים עד לשלבי השיקום וההחלמה, או לחלופין, השלבים הסופיים, ובכך לספק מידע בסיסי.

חלק גדול מהמטופלים מתקשים להתמודד עם נושא המיניות. הם רוצים לדון בהשפעת המחלה על תפקודם המיני ורואים בכך היבט חשוב של איכות חייהם. לרוב הם נבוכים וחוששים מתגובת הצוות לשאלות בנושא שאיננו כרוך בהצלת חיים. יתר על כן, גם בני הזוג חשים מבוכה ורגשות אשם, בשל העיסוק במין, בעת שבן או בת זוגם חולה במחלה מסכנת חיים. עבור חלקם, מיניות, אינטימיות וקשר רגשי הם הכוח המניע להישרדות, והתייחסות לבעיות אלו במהלך הטיפול יכולה להעניק למטופלים הרגשת ביטחון, מניעת מבוכה והחמרת הבעיות בהמשך.  למרבה הצער, למרות תשומת הלב והתובנה המתגבשות והולכות בעשורים האחרונים בדבר הקשר הישיר שבין הטיפול בממאירויות לבין פגיעותיו בתפקוד המיני, נעשה אך מעט ליצירת תוכנית התערבות מיטבית שתקל על הפגיעה המצטברת. למרות שטיפולים מיניים סטנדרטיים הוסבו בעבר לטיפול בבעיות אונקולוגיות, הרי שחסרים ניסויים ותוצאות קליניות פרוספקטיביות. לרשות הרופאים קיים דגם ה-PLISSIT (1978), דגם קלאסי המסייע ליזום התערבות בתחום המיני ברמות התערבות שונות. ה-BETTER (2004) הוא דגם חדשני המספק אף הוא יכולת לפתח תקשורת בנושא המיניות ברמות התערבות שונות. הדגם מחזק את המסר כי למחלה יש השפעה על המיניות והאינטימיות.

אולגה אוטו, רוני פלג, יאן פרס

החטיבה לבריאות בקהילה, המחלקה לרפואת המשפחה, מרכז סיאל למחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ושירותי בריאות כללית מחוז דרום

רקע: דלקת לוע סטרפטוקוקית היא תופעה שכיחה בקרב ילדים ומתבגרים. קיים שוני בגישה האבחונית והטיפולית לבעיה זו בין רופאי משפחה לרופאי ילדים.

מטרות: לאפיין את הגישה לאבחון וטיפול בדלקת לוע סטרפטוקוקית בקרב רופאי משפחה ורופאי ילדים בדרום הארץ, ולמצוא הבדלים אפשריים בין שתי אוכלוסיות אלו.

שיטות: מדגם נוחות של רופאי משפחה ורופאי ילדים העובדים בשירותי בריאות כללית בנגב. שאלונים אנונימיים למילוי עצמי מולאו על ידי רופאי המשפחה בעת ישיבות במרפאה או בעת השתתפות בקורסים. נכללו רופאי ילדים מהמרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה וממרפאות הקהילה בנגב.

תוצאות: במחקר השתתפו 52 רופאי משפחה ו-48 רופאי ילדים. רוב המשתתפים ידעו להעריך נכון את הקריטריונים לדלקת לוע סטרפטוקוקית (93%). נמצא הבדל מובהק סטטיסטית (P<0.01) בגישה הטיפולית של שתי קבוצות הרופאים. עשרים-ושבעה (51.9%) מרופאי המשפחה מתחילים טיפול אנטיביוטי אמפירי במקרים שבהם קיימת סבירות גבוהה לדלקת לוע סטרפטוקוקית, בהשוואה לתשעה (18.8%) רופאי ילדים בלבד. רוב רופאי הילדים מעדיפים במקרה זה להשלים בדיקות מעבדה. נמצא הבדל בולט בנוגע לגישה הטיפולית. כל רופאי המשפחה (100%) המליצו על טיפול ברפפן. לעומתם, רק עשרים ושבעה (57.4%) מרופאי הילדים המליצו על טיפול זה (P<0.0001).

מסקנות: יש מקום לתכנון וביצוע מחקר ארצי רחב יותר, על מנת לגבש הנחיות אחידות לתופעה שכיחה זו של דלקת לוע על רקע זיהום בסטרפטוקוק.

יהודה שינפלד, שפרה שוורץ, איתן ישראלי

בקורות על 3 ספרים:

השמש שוקעת בדרום מאת גבריאל בן מרון; נשים ציוניות באמריקה – הדסה ותקומת ישראל מאת מירה קצבורג יונגמן; צעירים לנצח- מדריך להאטת ההזדקנות ולהארכת משך חיינו הבריאים והפעילים, מאת סנג'יי גופטה.
 

שרי טל¹, אלכסנדר גורביץ², ולדימיר גולר¹

¹המחלקה לרפואה פנימית-גריאטרית, מרכז רפואי קפלן, ²המחלקה לרפואה גריאטרית חדידה (Sub-acute), בית-חולים הרצפלד, מרכז רפואי קפלן

כאב כרוני שכיח בקשישים, ועלול להשפיע על תפקודם ואיכות חייהם. הכאב הכרוני הוא תִסמונת המשפיעה על מרכיבים פיזיולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים, ומושפעת מהם. טיפול מיטבי בכאב כולל כל אחד מהמרכיבים הללו. הכאב הכרוני ניתן לטיפול, אך תת-דיווח, תת-אִבחון ותת-טיפול מאפיינים מצב זה, ומונעים טיפול מיטבי בחלק גדול מהחולים. הסיבות לתת-טיפול בכאב כרוני בקשישים כוללות, בין השאר, תת-הערכה של כאב והימנעות מטיפול באופיאטים. הגישה להערכת הכאב והטיפול בו מורכבת יותר בקשישים בהשוואה לצעירים, שישים לוקים לעיתים קרובות בבעיות רפואיות רבות, וייתכנו מקורות רבים לכאב. שכיחות גבוהה של פגיעה בחושים, דיכאון, נכות ושיטיון בחולים קשישים מקשים על הערכת הכאב והטיפול בו. בנוסף, בשל פרמקוקינטיקה ופרמקודינמיקה הייחודיות לקשישים, רגישים הם להשפעות לוואי של תרופות – רגישות המקשה אף היא על הטיפול בכאב. טיפול מושכל בתרופות במִשלב עם טיפול לא-תרופתי עשוי להקל על הכאב. השיפור ביכולת התִפקוד עשוי לעיתים קרובות לעלות באופן משמעותי על מידת ההפחתה בחומרת הכאב.

אריה אוליבן¹, נוה טוב², מאג'ד עודה³, אורי שטיינפלד⁴, רון אוליבן⁵, אלן שוורץ⁶, לואיס גייטיני⁷

המחלקה לרפואה פנימית ב¹, ג² ו-א³, והמח' להרדמה⁷, מרכז רפואי בני ציון והטכניון, חיפה, רפואת המשפחה, חיפה⁴, הפקולטה לרפואה, הטכניון⁵, והמרכז לרפואת שינה, אוניברסיטת Johns Hopkins, בולטימור, ארה"ב⁶

גירוי חשמלי של שריר הגניוגלוסוס (GG), השריר מקדם הלשון, מביא להרחבת הגרון ולשיפור בזרימת האוויר בחולים עם דום נשימה בשינה (דנ"ש)1, הן בשינה והן בעת הרדמה. אולם קיימים הבדלים ניכרים בתגובה לגירוי בין החולים, ואם הגירוי החשמלי יהווה בעתיד אמצעי טיפול, יהיה צורך לברור את החולים המתאימים לטיפול זה. בעבודה זו הושווה תגובת זרימת האוויר לגירוי חשמלי של ה-GG בחולי דנ"ש בעת שינה והרדמה. תשעה חולי דנ"ש שנבדקו בעת שינה הותאמו למספר זהה של חולים שנבדקו בעת הרדמה קלה בפרופול. הגירוי החשמלי בוצע באמצעות חוטי מתכת דקים שהוחדרו לתוך ה-GG. זרימת האוויר נמדדה בעת שהחולים נשמו בעזרת לחץ אוויר חיובי ברמות שונות, ולחץ התמט (Pcrit) נקבע כלחץ שבו חדלה זרימת האוויר, כביטוי לתמט הגרון וחסימתו. גירוי חשמלי הסיט את עקומת הלחץ : זרימה לכיוון זרימות גבוהות יותר בכל החולים ולאורך כל טווח הלחצים, ובמידה דומה בעת שינה והרדמה (מ-1.6±2.0 ל--1.6±2.5, ומ- 1.8±1.8 ל-0.2±1.8- ס"מ מים בשינה והרדמה, בהתאמה, P<0.01 עבור שניהם). התִנגודת מעל אזור התמט לא הושפעה מהגירוי. מִמצאינו תומכים בכך, שהתגובה לגירוי חשמלי של שריר ה-GG בעת הרדמה קצרה משקפת את התגובה בעת השינה, ויכולה לסייע בהערכת מידת התגובה לגירוי שריר זה בחולי דנ"ש.