תוצאת חיפוש

עידו בן- עמי, ראובית הלפרין, אריה הרמן, דוד שניידר

חטיבת נשים ויולדות, מרכז רפואי אסף הרופא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

סרטן החצוצרות הוא מהנדירים מבין השאתות הממאירות בדרכי הרבייה של האישה. שאת זו מאובחנת לעיתים קרובות באקראי ובשלבים מתקדמים של המחלה. בשנים האחרונות חלה עלייה בשכיחות האיבחון של סרטן החצוצרות בשלבים המוקדמים של המחלה. איבחון מוקדם כזה מאתגר את מערכת הדירוג הקיימת של FIGO ואת ההמלצות הטיפוליות הנגזרות ממנה, באשר זו אינה מפורטת די הצורך לגבי המחלה בשלביה המוקדמים.

במאמר הנוכחי מובאת פרשת חולה, בת 42 שנה, שהתקבלה למחלקתנו לצורך כריתת טפולות עקב מימצאים דו-צדדיים של כיסות (Cysts) בשחלות. בבדיקה זו אובחן באקראי סרטן חצוצרות בשלב התחלתי, שחדר לשיכבת הלמינה פרופריה מבלי לחדור לשיכבת השריר.
בהיעדר מידע מספק על יעילות הכימותרפיה בשלב מוקדם זה של המחלה, הומלץ על המשך מעקב אחר CA-125 בלבד.

דוד טנה(1,2) איבון שוומנטל(1), נתן בורנשטיין(3) 

(1)המרכז למניעה וטיפול באירוע מוחי, המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, (2)החוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, הפקולטה לרפואה סאקלר, (3)היח' למחלות כלי-דם של המוח, המח' לנירולוגיה, המרכז הרפואי סוראסקי, אוניברסיטת תל-אביב

אירוע מוחי ונזקיו ארוכי-הטווח וטיפול בגורמי הסיכון העיקריים, ועל-ידי פנייה לעזרה רפואית בסמיכות זמן מרבית להופעת התסמינים של אירוע חד. המטרות בעבודה זו היו לאמוד את רמת הידע לגבי אירוע מוחי בישראל. שיטות המחקר כללו סקר טלפוני שנערך בקרב 300 גברים ונשים בגילאי 40 שנה ומעלה המהווים מידגם מייצג של האוכלוסייה דוברת העברית בטווח גילאים זה. מבין גורמי-הסיכון לאירוע מוחי, גורם-הסיכון המוכר ביותר היה יתר-לחץ-דם, אך 24% מבין המשיבים לא ידעו לציין גור-סיכון כלשהו.  

למעלה ממחצית מכלל המשיבים (55%) לא ידעו לציין תסמין כלשהו של אירוע מוחי חד. קרוב למחצית מהמשיבים (46%) ציינו, כי מרכיב מסוים של שמירה על אורח-חיים בריא יכול לסייע למנוע אירוע מוחי, אולם 24% בלבד ידעו לציין כי מעקב רפואי או איזון גורמי-סיכון, כגון יתר-לחץ-דם, סוכרת או רמות כולסטרול בדם, עשוי לסייע במניעה. המודעות לנזקי אירוע מוחי הייתה גבוהה יחסית - רק 15% לא ידעו לציין נזק כלשהו כתוצאה מאירוע מוחי. בקרב משיבים שדיווחו על קיום של גורם-סיכון אחד לפחות, 14% בלבד רואים עצמם כשייכים לקבוצת סיכון ללקות באירוע מוחי.

לסיכום, תוצאות עבודה זו מצביעות על ידע הלוקה בחסר לגבי אירוע מוחי בקרב הציבור בישראל. במיוחד בלט ידע מועט לגבי אפשרות מניעה על-ידי פנייה למעקב רפואי, איזון לחץ-הדם וגורמי-סיכון נוספים, ואי הכרת התסמינים של אירוע מוחי חד. תוכנית להגברת המודעות והידע בקרב הציבור בישראל נחוצה לשיפור המניעה של אירוע מוחי והטיפול בו.

אפרת חדי, אסנת גרוץ, רונן גולד, יוסי לסינג, דוד גורדון

היח' לאורוגינקולוגיה, בית-חולים ליס ליולדות, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

הקשר בין הריון, לידה ופגיעה בריצפת האגן ידוע זה מכבר. הפגיעה עלולה להתהוות במהלך ההריון עצמו, אולם עיקר הנזק נגרם כפי הנראה במהלך הלידה. הפגיעה יכולה להיגרם עקב פגיעה עצבית, פגיעה מכאנית ישירה בשרירי ריצפת האגן וריקמת החיבור או מישלב של שתיהן. התוצאה מפגיעה זו – אי-נקיטת צואה, אי-נקיטת שתן, קשיים בהטלת שתן או צניחת אברי האגן. תפקידם ומשקלם היחסי של גורמים מיילדותיים שונים המובילים לפגיעה באגן שנויים במחלוקת. בנוסף, נראה שלידה בניתוח לחיתוך הדופן (Cesarean section) אינה ערובה לשימור ריצפת האגן. הגדרת גורמי-הסיכון ומשקלם היחסי, זיהוי מוקדם של נשים בסיכון והגברת המודעות של הצוות הרפואי לנושא – כל אלה יאפשרו למנוע או להקטין פגיעות מיילדותית בריצפת האגן.

¹יוסף אברבנאל, ²דוד רבינרסון

¹מכון לאורולוגיה, ²והמחלקה לרפואת נשים, מרכז רפואי רבין (קמפוס גולדה-השרון), פתח-תקוה

הפרעה בתיפקוד המיני (הב"ה) בנשים היא תופעה נפוצה וחובקת עולם, המקיפה את כל המעמדות והגילאים. עד כה הייתה ההתמקדות בטיפול בהב"ה בנשים בהיבט הפסיכולוגי-התנהגותי של הבעיה. בשנים האחרונות, בעקבות התחלת ההבנה של המנגנונים הפיזיולוגיים השולטים בתגובה המינית באישה מחד-גיסא, והצלחת טיפולים תרופתיים בהפרעות בתיפקוד המיני בגברים מאידך-גיסא, התעורר הנושא של הב"ה בנשים בהיבט הרפואי-טיפולי. לנוכח ההשפעה המכרעת שיש להב"ה בנשים על איכות חייהן והקשר הזוגי שלהן, מובאת להלן סקירה עם פירוט של ההיסטוריה, השכיחות, האנטומיה והפיזיולוגיה הרלבנטיות, המיון וההגדרה של הב"ה בנשים, הסיבות האפשריות להופעת הב"ה, ולבסוף – האיבחון והטיפול בהב"ה בנשים, תוך שימת דגש על טיפולים תרופתיים חדשניים. זהו תחום חדש, רב-תחומי ומתפתח ברפואה, והתקדמות בתחום זה עשויה לפתור בעיה נפוצה ומעיקה בקרב נשים.

טליה אלדד-גבע¹, דוד מילטינר¹, דוד הלל² 

¹מרכז רפואי שערי צדק, היח' להפריה חוץ-גופית, מח' נשים ויולדות, אוניברסיטת בן-גוריון, ²המח' לביו-אינפורמטיקה, מכון לב, ירושלים

הקולטן לאנדרוגן מתווך בפעולת האנדרוגנים בקביעת פנוטיפ זכרי, תיפקוד מיני וייצור זרע. מוטציות הגורמות לפגיעה בתיפקוד הקולטן גורמות לתיסמונת שונות של עמידות לאנדרוגן, מפנוטיפ נקבי בצורתו הקשה ביותר (Testicular feminization) ועד פגיעה בלעדית בייצור הזרע ובפוריות.

לקולטן גן יחיד על-פני כרומוסום X. בגן אזור המכיל רצף חוזר של שלישיית נוקלאוטידים CAG המקודד רב-גלוטמין. מספר החזרות פולימורפי (9-36 באוכלוסייה בריאה) ומשתנה בכל אוכלוסייה על-פי מוצאה האתני. קיים יחס הפוך בין אורך הרצף לתיפקוד הקולטן. רצפים קצרים נמצאו במחלות הנובעות מגירוי אנדרוגני מוגבר, כגון שאת ממארת של הערמונית ותיסמונת השחלה הרב-כיסתית (Polycystic ovarian syndrome). רצפים ארוכים (> 40 חזרות) נמצאו בחולים הלוקים בניוון שרירים ספינו-בולברי (SBMA, מחלת קנדי), שבה בנוסף לפגיעה העצבית לוקים החולים בדרך-כלל גם באין-אונות עם פגיעה בייצור הזרע. במחלה זו ייתכן הגבר, דהיינו הארכת הרצף מדור לדור עם החמרה בסימני המחלה.

מתוצאות של שני-עשר מחקרים שבוצעו בדרום-מזרח אסיה, באוסטרליה, בצפון-אמריקה ובישראל, עלה קשר בין הארכת הרצף CAG לבין אי-פוריות בגברים בריאים לכאורה. לעומת המחקרים הללו, בעשרה מחקרים אחרים, שרובם בוצעו באירופה, לא נמצא קשר כזה. שוני בין העבודות בגודל קבוצות הנבדקים, בהגדרת קבוצות המחקר וקבוצות הבקרה, בשיטות לקביעת אורך הרצף CAG ובעיבוד הסטטיסטי של התוצאות, עלול לגרום  לשוני בתוצאות ובמסקנות החוקרים. ייתכן גם, כי ההתפלגות האתנית הבולטת מתוצאות המחקרים יכולה לנבוע משוני גנטי בין אוכלוסיות או מהשפעה של הסביבה.

אין עדיין מספיק מידע אם טיפול בהפריה חוץ-גופית בגברים עם הארכה של הרצף CAG עלול לגרום לתת-פוריות בצאצאים או להורשת פרמוטציה של מחלה עצבית ניוונית. כל עוד לא בוצע מחקר פרוספקטיבי בינלאומי רב-מרכזי עם פרוטוקול מוסכם ואחיד בקבוצות אתניות מוגדרות היטב, יש לדעתנו לשקול הכללה של בדיקת סקר לאורך הרצף CAG בגן לקולטן לאנדרוגן במועמדים לטיפולי הפריה חוץ-גופית, לפחות באוכלוסיות שנמצא בהן קשר בין הארכת הרצף לאי-פוריות.

יובל מלמד^1,2, דוד אלטרמק^2,1, סוזנה אלפיסי^1,2, יבגניה אור¹, פטרישיה סיפריס^1,2, ג'ורג'ינה בזורה^1,2, אבי בלייך^1,2

¹המרכז לבריאות הנפש, לב השרון (פרדסיה), נתניה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

טיפול בנזעי חשמל (ECT) (טנ"ח) מועיל לאורך השנים, אך מעורר התנגדות רבה בקרב המטופלים ובייחוד בציבור הרחב.

החוק, התקנות והמטפלים הגבילו את הטיפול בטנ"ח באופן חריג לטיפול רפואי אחר. נשאלת השאלה מהי עמדת המטפלים לגבי טיפול כפוי בטנ"ח. לשם כך נשלח שאלון בנושא זה לכל היחידות בישראל הנותנות טנ"ח.

הדעות נעו בין שלילה מוחלטת של טיפול כפוי בטנ"ח לבין העמדה כי טיפול זה אפשרי, אך רק אם החולה מאושפז באישפוז כפוי או אם האפוטרופוס מאשר טיפול זה.

דעת ביניים, שהיא דעת מחברי מאמר זה, היא כי יש לפעול בהתאם לחוק זכויות החולה, קרי כשטיפול זה דרוש עבור חולה המצוי בסכנת חיים, ולאחר קבלת הסכמתם של שלושה רופאים. לכן, העילה לטיפול כפוי זה חולפת כאשר החולה אינו מצוי עוד בסכנת חיים.

אף היום נודעת חשיבות לטנ"ח; טיפול זה הכרחי עבור חלק מהחולים – בעיקר אצל אלה המצויים בסכנת חיים. במצבים אלו ניתנת לרופאים סמכות על פי חוק להחליט עבור החולים כי עליהם לקבל טיפול זה.

עידו בן-עמי, ראובית הלפרין, דוד שניידר, אריה הרמן  

חטיבת נשים ויולדות, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ליומיומטוזיס לתוך הווריד (Intravenous leiomyomatosis) (להלן לת"ו) הוא שאת נדירה המדווחת בקרב נשים בלבד. במחלה ממאירה זו תאי שריר חלק בעלי מראה טב מתפשטים לתוך ורידי האגן. השאת (Tumor) עלולה לגרום לתסמינים מסכני-חיים אם קיימת מעורבות של הווריד החלול התחתון והפרוזדור הימני של הלב.

במאמר הנוכחי מובאת פרשת חולה בת 42 שנה, שהתקבלה למחלקתנו לצורך כריתת רחם רב-שרירני. במהלך הניתוח נשלח חתך קפוא והתקבלה האבחנה של לת"ו. לנוכח האבחנה, הוחלט על שינוי תוכנית הניתוח ועל כריתת השחלות.

צחי גרוסמן¹, דוד ברנסקי²  

¹מירפאת ילדים, מכבי שירותי בריאות, ²אגף הילדים, הדסה עין-כרם ירושלים

דלקת אוזן תיכונה חדה היא הסיבה השכיחה ביותר לביקור במירפאה ולרישום תרופות אנטיביוטיות בגיל הילדות. בשנים האחרונות ניצפתה עלייה בעמידות חיידקים לתרופות האנטיביוטיות. לנוכח זאת נבחנה מחדש ההתייחסות לטיפול האנטיביוטי בדלקת אוזן תיכונה חדה. נמצא שקיים איבחון-יתר של דלקת אוזן תיכונה חדה על-ידי הרופאים, עקב קשיים בבדיקת האוזן - מצב הגורם לרישום מיותר של תרופות אנטיביוטיות. בחינת המהלך הטבעי של דלקת אוזן תיכונה חדה מדגימה שיפור עצמוני, בדרך-כלל ללא סיבוכים, ובעבודות שנערכה בהן השוואה בין טיפול אנטיביוטי בדלקת אוזן תיכונה חדה מול טיפול באינבו, הודגמה יעילות מיקטית בלבד של הטיפול האנטיביוטי בהקלת התסמינים. במטה-אנליזות שבהן עובדו המחקרים הללו על-פי העקרונות של רפואה מונחית הוכחות Evidence Based Medicine - EBM)), נקבע כי אין יתרון לטיפול האנטיביוטי בדלקת אוזן תיכונה חדה על-פני טיפול באינבו. אימוץ נתונים אלה הביא בהולנד להנהגת שיטת הטיפול המושהה: טיפול להקלה על התסמינים לתקופה של 24-72 השעות הראשונות של דלקת אוזן התיכונה חדה, ורישום תרופה אנטיביוטית רק לאחר כישלון קליני בתקופה זו.

המטרה בסקירה זו הייתה לבחון את הקשיים באיבחון דלקת אוזן תיכונה חדה המביאים לאיבחון-יתר של המחלה, לסקור את מהלך המחלה הטבעי, ולדווח על המחקרים והמטה-אנליזות שהושוותה בהם יעילות הטיפול האנטיביוטי מול אינבו. כן מפורטים בסקירה עיקרי שיטת הטיפול המושהה, וזו נבחנת כבסיס אפשרי לשיטת טיפול מומלצת בילדים עם דלקת אוזן תיכונה חדה.

יעקב אורקין¹, מנואל כץ², אליהו גזלה¹, יאיר בר-דוד¹

¹החטיבה לילדים, מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

ילדים עם צרכים מיוחדים מהווים אתגר טיפולי לבני-משפחתם ולרשויות המטפלות בהם. בעיותיהם מתאפיינות, בין השאר, במורכבותן ובמשאבים המיוחדים הדרושים להן. מערכת הבריאות היא רק אחת מתחנות הטיפול בילדים אלה, ולכן נדרש ממנה תיאום ושיתוף-פעולה עם רשויות אחרות. רוב הפעילות הטיפולית בילדים עם צרכים מיוחדים מתבצעת על-ידי צוותי הבריאות בקהילה. לשם כך על הרופאים בקהילה להיות מודעים לצרכים השונים של ילדים אלה. אירגון העבודה בקהילה הן ברמת הפרט והן ברמת קבוצת המטופלים, מחייב תיכנון מראש ופעילות יזומה. בטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים יש לשלב רפואה מונעת, רפואה משקמת ורפואה של מצבי בריאות חדים. טיפול בעזרת צוות רב-מקצועי, ניצול של מקורות תמיכה מהקהילה ופיזור נכון של משימות הטיפול לאורך ציר הזמן - כל אלה הם עקרונות חשובים בתהליך השיקום של הילד ובני- משפחתו. הצבת מטרות טיפוליות קצרות- וארוכות-טווח, ובניית מערכת תמיכה לאורך זמן, מהוות יסודות חשובים בהעצמת הביטחון של הילד ובני-משפחתו לכך שהמטרות תושגנה. בסקירה הנוכחית מדווח על משימותיהם של הילדים ובני-משפחותיהם, על תפקידיו של הצוות הרפואי ועל אירגון העבודה בקהילה של המטפלים בילדים עם צרכים מיוחדים.

מרדכי קרמר (1), מילטון סאוטה (2), ליאורניד אידלמן (3), דן ערבות (2), גרשון פינק (1), דוד שטרית (1), גבריאל איזביצקי (1), דניאל בן-דיין (1), אילנה בקל (1), יגאל כסיף (2), אלכסנדר קוגן (2), בוריס גנדל (2), ברנרדו וידנה (2), גדעון סהר (2)

מכון הריאה (1), המח' לניתוחי בית-החזה (2) ומח' הרדמה (3), המרכז הרפואי רבין

בשנים האחרונות נעשו השתלות ריאה, לטיפול מקובל במחלות ריאה סופניות. במאמרנו ייסקר הניסיון שהצטבר במרכז הרפואי רבין, בתחום זה, ב-6 השנים האחרונות.

בין השנים 1997-2003 בוצעה השתלה ב-70 חולים, מתוכם 49 גברים ו-21 נשים. האיבחונים כללו: נפחת (Emphysema) (26), לייפת ריאתית (29), יתר לחץ-דם בריאה (5), לייפת כיסתית וברונכיאקטזיות (Bronchiectasis) (10). הושתלו 50 ריאות מעודדות: בתחילת תוכנית ההשתלות (בשנים 1997-1999) שיעור ההישרדות היה 50% לאחר שנה אחת ולאחר שלוש שנים, ואילו בשנים האחרונות (2000-2003), שיעור ההישרדות מגיע ל-84% לאחר שנה, ול-82% לאחר שלוש שנים.

גורמי ההצלחה הם בחירת החולים המתאימים, טיפול חדיש בתרופות מדכאות חיסון, ועבודת צוות יעילה. כיום מקובלות בארץ השתלות ריאה כפיתרון אפשרי לחולים נבחרים, בדומה להשתלות לב, להשתלות כבד או כליות.

אריה ריסקין, דוד בדר

מח' ילודים ופגים, המרכז הרפואי "בני ציון", הפקולטה לרפואה ב' רפפורט, הטכניון, חיפה

היעד העיקרי בהזנת פגים, הוא לחקות את קצב הגדילה ואת צבירת אבות המזון והמינרלים שהיו צפויים בתקופה המקבילה תוך-רחמית. גישה תזונתית נמרצת ומוקדמת ביחס לפג שנולד במשקל נמוך, תימנע תת-תזונה ומצב קטאבולי.

מקובל כיום להתחיל בהזנה מוקדם ככל האפשר, ובכמויות קטנות, הזנה אנטראלית (מהכונה "האכלה טרופית") ואשר מטרתה לעורר את תנועתיות המעיים, לגרות את הפרשת ההורמונים והפפטידים השונים ולתפעל את מערכות הספיגה בדופן המעי, בד בבד עם הזנת-על תוך-ורידית. כשהפג גדל ומבשיל גופנית, מצבו הרפואי מתייצב, והזנת-העל מוחלפת בהדרגה בהזנה אנטראלית, בכמויות מוגדלות בהדרגה עד להזנה מלאה. להזנת פגים, כמו לגבי ילודים בשלים, עדיף חלב-אם, אם כי דרושה לו העשרה תזונתית באמצעות "מעשיר חלב אבקתי". פגים שאין עבורם חלב-אם במידה מספקת, מקבלים תרכובות מזון לתינוקות (תמ"ל) מיוחדות לפגים המתבססות על חלב-פרה שעבר שיפור, בתוספת מרכיבים ייחודיים, כמו: אנרגיה, חלבון ומינרלים, על-מנת לענות על צרכיו המיוחדים של הפג. מאחר שפעולת המציצה מבשילה רק לקראת השבוע ה-34 להריון, רוב הפגים הקטנים והבלתי בשלים מקבלים הזנה אנטראלית דרך מחד לקיבה (זונדה). ההאכלה נעשית ב"פעימות", כל 2-3 שעות. לא נמצא יתרון תזונתי או ספיגתי להאכלה רציפה. על-מנת להשיג גדילה טובה ולהביא מוקדם ככל האפשר להזנה אנטראלית מלאה, מומלץ להעלות את נפח המזון עד 20 סמ"ק/ק"ג/יום. עם הבשלתם, מלמדים את הפגים בהדרגה, למצוץ. תהליך האכילה הפומית מורכב ממציצה ומבליעת החלב תוך תיאום בין המציצה, הנשימה והבליעה. ההערכה התזונתית ביחס לפגים וההמלצות להזנה לאחר השירור מבית החולים, יידונו אף הן.

משה זוננבליק(1), לנה גרץ(1), דוד רווה(2), אברהם שטיינברג(3), עמוס ינון(2)

המח' לגריאטריה(1), היח' למחלות זיהומית(2), מרכז רפואי שערי-צדק, ירושלים והמרכז לאתיקה רפואית, הפקולטה לרפואה(2), האוניברסיטה העברית, ירושלים

בישראל אין חוק המנחה את הרופאים בתהליך קבלת החלטות לגבי חולה הנוטה למות. עם זאת, הוריות אם יש לתת טיפול תומך חיים ואם לאו מתקבלות בכל זאת על-ידי הרופאים. בפועל אין כל נתונים על שיעור ההוריות לאי-מתן טיפול תומך חיים בבת-החולים השונים בישראל.

המטרה במחקר הייתה לבדוק באופן פרוספקטיבי את שיעור החולים באגף לרפואה פנימית שהתקבלה לגביהם החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים. האם רופא בכיר היה שותף להחלטה והאם היה יידוע של בני-המשפחה לגבי החלטה זו. כמו-כן, נבדקו המאפיינים הדמוגרפיים והקליניים של החולים לגביהם התקבלה החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים.

מתוצאות המחקר עלה, כי מתוך 1,039 חולים שאושפזו ישירות מחדר-מיון במחלקה לרפואה פנימית בבית-החולים שערי צדק ירושלים בחודשים מרץ 2001, דצמבר 2001 וינואר 2002, לגבי 8.8% מהם התקבלה החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים. השיעור הגבוה ביותר (23%) ניצפה במחלקה לגריאטריה ושיעור נמוך מ-1% המחלקה לקרדיולוגיה. רופא בכיר היה שותף בקבלת ההחלטה במרבית החולים (74%). מאידך, ב-29% בלבד מהמקרים היתה המשפחה שותפה בהחלטה.

בניתוח חד-משתנים נמצא, כי שיטיון והיות החולה סיעודי היו המשתנים המשמעותיים ביותר בקבלת החלטה על אי-מתן טיפול תומך חיים. זאת בנוסף למשתנים אחרים, כגון גיל החולה, מצבו המשפחתי, סוג המחלה וחומרתה. בניתוח רב-שתנים נמצא, כי רק המצב התיפקודי קודם לאישפוז היה בעל משמעות סטטיסטית בתהליך קבלת ההחלטות.

מימצאי המחקר תומכים בצורך החיוני להאצת הסדר לכתיבת הוריות רפואיות מקדימות ואימוץ המלצות הוועדה הציבורית לענייני החולה הנוטה למות שהוגשו לאחרונה לשר הבריאות, עשויות לסייע בקבלת החלטות בשאלות מוסריות שונות ביחס לחולה הנוטה למות.

רונית מכטינגר, מוטי גולדנברג, דוד סוריאנו, מתי זולטי, מיכאל אטלס, דניאל זיידמן

המח' לרפואת נשים ויולדות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

הפסקת הריון באמצעות תרופות מהווה חלופה טיפולית לנשים עם גיל הריון הנמוך מ-49 יום שאינן רוצות לעבור ניתוח גרידה.

מיפפריסטון (RU-489) אושר לטיפול בישראל בשנים האחרונות. מדווח במאמר זה על מעקב פרוספקטיבי שנכללו בו 186 נשים שעברו הפסקת הריון תרופתית במיפפריסטון ומיזופרוסטול במרכז הרפואי שיבא בין השנים 2000-2001.

מעקב מלא נערך אחר 176 נשים ו-152 מהן (86.4%) לא נזקקו לניתוח להשלמת תהליך ההפלה. גרידה בוצעה ב-17 נשים (9.6%) והיסטרוסקופיה בניתוח ב-7 נשים (4.0%), בשל הפלה בלתי שלמה או חשד לשארית הריון.

לסיכום, הפסקת הריון תרופתית מהווה חלופה טיפולית ליעילה ובטוחה לנשים המבקשות להימנע מניתוח.

אמיר ורדי¹, מחמוד עאבד¹, דוד מישאלי², ענבל לוין¹, גדעון פרת¹, זהר ברזילי¹   

נעמה מרקוס-בראון (1), דוד סגל (1), מירי מרקין (2), ארנון ויזניצר (1), מרים כץ (1), סליס תגר (3), ראובן איליה (2), משה מזור (1)

החטיבה למיילדות וגינקולוגיה (1), המערך לקרדיולוגיה (2), המח' לניתוחי לב ובית-החזה (3), מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

הטיפול בנשים בגיל הפוריות עם מסתם תותב מכאני הוא בעייתי ומציב מספר אתגרי טיפול בפני הצוות הרפואי. קומדין (Warfarin) הוא טיפול נוגד-קרישה יעיל ובטוח בחולים שעברו השתלת מסתם תותב, אולם הוא מהווה בעיה במהלך הריון ובפרט בשליש הראשון, עקב מעבר דרך השליה והסיכון

לפגיעה מבנית בעובר. טיפול בהפרין בשליש הראשון להריון מפחית את שיעור המומים העובריים, אך מעלה את שיעור התחלואה והתמותה האימהיים.

טיפול בקומדין במהלך כל ההריון נהוג בעיקר באירופה, עם שיעור סיבוכים אימהיים נמוך ושיעור מומים עובריים הנע סביב 6%. במספר מחקרים בוצעה השוואה בין טיפול בקומדין במהלך ההריון כולו לעומת מעבר לטיפול בהפרין בשליש הראשון להריון. הקשר בין מינון הקומדין לסיבוכים העובריים הוא נושא חדש המתפרסם בשנתיים האחרונות. במאמר זה מדווח על שתי פרשות חולות - נשים הרות עם מסתם תותב מכאני, שטופלו בהפרין במהלך השליש הראשון להריונן. שתיהן עברו החלפת מסתם דחופה עקב מסתם תקוע בשבוע השמיני בקירוב להריונן.

כמו-כן, נסקרת במאמר הספרות הרפואית בנושא טיפול נוגד-קרישה בנשים הרות עם מסתם תותב, השוואת הטיפול בקומדין במהלך כל ההריון לעומת מעבר להפרין בשליש הראשון, והקשר בין מינון הקומדין לשיעור המומים מלידה. שתי פרשות החולים מהוות דוגמה לגישת הטיפול הקיימת ולסכנות הטמונות בה. בדיון מוצגת גישה חדשה לטיפול בנשים עם מסתם תותב, המלווה בהנחיות לצוות המטפל.