תוצאת חיפוש

אסף טוקר^2,1, חיים ראובני^2,1, צבי פרי¹, יריב דורון¹

¹אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המח’ לניהול מערכות בריאות, ²המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, חטיבת הילדים

המטרות במחקר הנוכחי היו הערכת ידע של סטודנטים לרפואה והצורך שלהם בקבלת מידע אודות עלויות של בדיקות מעבדה, הליכי דימות וטיפולים. זהו מחקר חתך רוחב, שנערך בתחילת שנת הלימודים תשס"ה. המחקר נערך באמצעות שאלון אנונימי למילוי עצמי שהופץ ונאסף בקרב כל הסטודנטים בין השנים א’-ו’ בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מילאו את השאלון 269 סטודנטים (היענות של 70%). בממוצע, פחות מ- 10% מהסטודנטים העריכו נכון (בטווח טעות של עד 10% מהעלות האמיתית) את העלויות של בדיקות מעבדה, הליכי דימות וטיפולים שכיחים, 69.5% מהסטודנטים לא קיבלו במהלך לימודיהם מידע אודות העלויות, 81.4% מהסטודנטים הביעו עניין בקבלת מידע שכזה, ו- 66.2% סבורים כי ידיעת העלויות עשויה להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות הקליניות שלהם בעתיד.

לסיכום, מתוצאות המחקר עולה, כי: 1) אין התאמה של תוכנית הלימודים בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון לצורך של הסטודנטים להתמודדות עם מידע אודות עלויות של בדיקות מעבדה וטיפולים רפואיים; 2) בעידן שבו החלטות קליניות מבוססות גם על מאפייני עלות-תועלת, היכולת להתמודד עם מידע כזה תסייע לרופאים לעתיד לנצל באופן מושכל את המשאבים המוגבלים של מערכת הבריאות; 3) מומלץ לכלול בתוכנית הלימודים של הפקולטות לרפואה בישראל הוראה המשלבת קבלת החלטת קליניות על בסיס של איכות ועלות.

אורית כהן קסטל^1,2,3, אריק שכטר², גלעד עמיאל³, דליה גלעד³, שמואל רייס^2,3

¹חיל רפואה, צה"ל, ²המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, ³המח' לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

חיל הרפואה חרת על דיגלו את שיפור איכות הטיפול הרפואי בחיילי צבא ההגנה לישראל בכלל ואת שיפור איכות הרפואה הראשונית בצה"ל בפרט. כחלק מהחתירה להשגת יעד זה, עוסק חיל הרפואה באופן שוטף בפיתוח תוכניות ללימודי המשך להכשרת רופאים ראשוניים ומשקיע משאבים בהפעלת מערך בקרת האיכות ברפואה ראשונית.

המטרה במחקר הייתה לבדוק האם ובאיזו מידה יכול ה- OSCE - Objective Structured Clinical Examination, או המקא"ם (מבחן קליני אובייקטיבי מובנה), לשמש ככלי הערכה לקביעת רמת תיפקודו של הרופא הצבאי בנושאים מרכזיים ברפואה הראשונית בצבא.

ארבעים-ואחד (41) רופאים בשרות סדיר השתתפו במבחןOSCE  בן 10 תחנות. המקרים הקליניים נבחרו בהתאם לרשימת הבעיות השכיחות ברפואה ראשונית בצבא על-פי נתוני השנתון הסטטיסטי של חיל הרפואה בין השנים 1988-1998. כל בעיה היוותה בסיס לסיפור מקרה (תחנת בחינה) שהוצג על-ידי חולה מדומה. לכל תחנת בחינה היו שני חלקים: בחלק א' נבדקו כישורי הראיון הרפואי, היכולת לבצע בדיקה גופנית ממוקדת לבעיה וכישורי התקשורת הבין-אישית. בחלק ב' נדרש הנבחן לרשום את האבחנה המבדלת ואת תוכנית האיבחון והטיפול. שני החלקים הוערכו באמצעות טפסים  מובנים שתוקפו על-ידי צוות מומחים.

המהימנות הכוללת של המבחן הייתה a=0.9. הציון הממוצע היה 59 (סטיית-תקן 10). בניתוח שאלון המשוב דירגו הנבחנים את אמינות השחקנים כטובה (4 מתוך 5) והעריכו את המקרים כרלוונטיים לרפואה צבאית (4 מתוך 5). 92% מהמשיבים הביעו את רצונם לקבל משוב על ביצועיהם במבחן.

לסיכום, במחקר מבוא זה, ה-OSCE נמצא ישים, בעל מהימנות ותקפות גבוהות, ואף הוערך לטובה על-ידי הרופאים הנבחנים. כלי זה ראוי להוות כלי להערכת רופאים ראשוניים בצה"ל, למתן משוב ואיתור פערים לצורך הוראה מתקנת.
 

נטע נוצר¹, רן טור-כספא²

¹היח' לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה סאקלר, ²משרד הדיקן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בשנת 2003 הוחלט מטעם הפקולטה לרפואה סאקלר על הוספת התנסות (קלרקשיפ קצר) באונקולוגיה. המטרה היא להמחיש  לסטודנט את מיגוון מחלות הסרטן, התאמת הטיפולים  בגישה כוללנית לחולה על-ידי הצוות הרב-מקצועי, תוך הבלטת הצד הנפשי בטיפול, וביצירת אמון בין הרופא לחולה ולמשפחתו. הסטודנטים למדו בארבעה מרכזים רפואיים המסונפים לפקולטה: שיבא, סוראסקי, רבין ואסף הרופא.

המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לדווח על תגובות הסטודנטים להתנסות באונקולוגיה, לבדוק את תרומתה הייחודית להכשרת הסטודנט ולהציע דרכים לשיפורה.

לשם כך חובר שאלון מיוחד שנכללו בו 6 נושאים ושהועבר בתום ההתנסות. שיעור ההשבה היה 87% (מתוך 83 סטודנטים), מהם 55% הן נשים. התשובות סוכמו על-פי תוכנן, והן מובאות בזאת בגישה איכותית  וכמותית.

ההתנסות תרמה לשינוי התייחסות הסטודנטים לחולי סרטן עם רכישת הידע והחשיפה למחלות ולטיפולים (75% מהמשיבים). מרבית הסטודנטים הדגישו את ההמחשה של ההיבט המקצועי של יחסי רופא-חולה, המתבטא במחויבות ובהתייחסות אנושית (למעלה ממחצית המשיבים). כל אלה תרמו לתפיסת האונקולוג כשונה מרופאים בתחומים אחרים (70% מהמשיבים). החשיפה נטעה תחושת אופטימיות רבה יותר באשר לסיכויי הריפוי. תרומת ההתנסות ליצירת הנעה (מוטיבציה) לעסוק באונקולוגיה בעתיד מפתיעה בהיקפה (25% מהמשיבים). חשיפת הסטודנטים לרפואה פליאטיבית ולטיפול בכאב ראויה להגברה לדעת מרבית הסטודנטים (75%). נבדק גם הקשר בין משתני רקע – מיגדר הסטודנט ומחלת סרטן במשפחה לתגובות הסטודנטים. נמצא, כי נשים מדווחות יותר מגברים על התרומה והחשיבות של ההיבטים ההתנהגותיים, בעוד שהגברים מדגישים את הרחבת הידע והטכנולוגיות. לא נמצא קשר עם שכיחות מחלת סרטן במשפחה.

לסיכום, בעידן הרפואי של חיוניות בהעמקת יחסי רופא-חולה וראייה כוללנית של החולה ומשפחתו, ובמיוחד במחלות מתמשכות, נראה כי התנסות הסטודנטים במהלך חשיפתם למחלקה לאונקולוגיה ושירותיה, מהווה מיסגרת חיוביות וייחודית להשגת מטרה זו. תמיכה לכך יש לראות בתגובות הסטודנטים, כפי שהובאו במחקר זה.

ערן תמיר, מיכאל היים, אורי אופנהים, יצחק זיו נר

מחלקת שיקום אורתופדי, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

נעל רפואית מוגדרת כנעל הבנויה באופן הנותן מענה לבעיה תיפקודית או מיבנית בכף הרגל. לאדם עם מיבנה ותיפקוד תקינים של כפות הרגליים אין צורך בנעל רפואית.

בישראל נעליים רפואיות מסופקות לזכאים על-ידי משרד הבריאות. התנאים לזכאות כוללים עיוותים בכפות הרגליים המונעים אפשרות להתאמת נעל רגילה, נירופתיה עם כיבים פלנטריים, צורך במידות לא מקובלות, קיצור גף תחתון של שלושה סנטימטרים ומעלה וכפות רגליים בלתי שוות באורכן בהפרש של שתי מידות נעל לפחות.

לנעליים רפואיות תפקיד חשוב במניעת סיבוכים בכף הרגל של חולי סוכרת, והתאמת נעליים רפואיות מקטינה באופן משמעותי את סיבוכי הרגל בחולי סוכרת ובעקבות זאת את שיעור הקטיעות. נעל רפואית בחולה סוכרת מגנה על כף הרגל מפני חבלה חיצונית, מהיווצרות פצעי שיפשוף באזורים שונים ומפני היווצרות כיבים פלנטריים.

נעל רפואית בנויה משני חלקים עיקרים: מידרס וחלק עליון הבנויים גם הם מרכיבי מישנה. בניית הרכיבים השונים והשילוב בין הרכיבים השונים מבוצעים על-פי מירשם בהתאם ללקות (פתולוגיה).

דוד גורביץ¹, משה רכבי²

¹החוג לתורשת האדם ורפואה מולקולתית, ²החוג לפיזיולוגיה ופארמקולוגיה הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בפארמקוגנטיקה נחקר זה כ-50 שנה הבסיס הגנטי לשונות בין מטופלים בתגובתם לטיפול בתרופות, הן מבחינת סיכוני הרעילות והן עבור היעילות של תרופות. בעקבות השלמת פרויקט גנום האדם לפני כשלוש שנים ופיתוחים טכנולוגיים לזיהוי מהיר של אתרי שונות בגנום באמצעות שבבי דנ"א, תאפשר בקרוב הפארמקוגנטיקה את יישומה של "רפואה אישית". במרבית תחומי הרפואה תאפשר התפתחות זו טיפול בתרופות המותאם אישית על-פי נתוני הגנום של כל חולה. שינוי זה יתרום למיזעור התופעות של הרעלות והשפעות-לוואי קשות בעקבות נטילת תרופות, הגורמות כיום על-פי הערכות בארה"ב ובאירופה, ל-6% מכלל האישפוזים במחלקות פנימיות ולשיעור גבוה יותר של מוות מדי שנה מאשר תאונות דרכים או סרטן השד. המטרה בסקירה זו היא לדווח על עקרונות הפארמקוגנטיקה, תוך שימת דגש על ההיבטים הקרובים ביותר ליישום: השוני הגנטי באנזימי הכבד ממשפחת ציטוכרום P-450 ובראשם CYP2D6 ו-CYP2C19. כן נסקור את המאמץ להבין את שונות גנום האדם, ונציג דוגמאות אחדות הקשורות לשוני ביעילות תרופות הנובע משוני בגן המקודד לחלבון המטרה של התרופה. חינוך מומחי הרפואה בתחום הפארמקוגנטיקה כחלק ממערך הלימודים בפארמקולוגיה, והסברת הפוטנציאל הגלום בה לציבור הרחב, חיוניים להצלחת הרפואה האישית.

נטע סטרלסקי-ויסמן ודן ויסמן

ספריית אוניברסיטת חיפה, מח' ילודים וטיפול נמרץ פגים, מרכז רפואי כרמל, והפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

כתבי-עת מדעיים מקוונים תופסים בספריות אקדמיות, במכוני מחקר ובגופים מסחריים שונים מקום הולך וגדל. הפירסום המקוון עשוי לקצר את הליכי יצירת המאמר הרפואי ופירסומו בכתב העת, להוזיל את עלויות הפירסום וההפצה ולאפשר גישה למאמר מכל מקום בעולם. לכתבי העת המתפרסמים במתכונת אלקטרונית תכונות ייחודיות שלא ניתן למצוא בכתבי-עת מודפסים: בניית מערך חיפוש ואיתור, יצירת קישורים למקורות מקוונים אחרים וקישורים לחלקים אחרים במאמר, כגון ביבליוגרפיה, והכללת גרפיקה וצילומים במחיר קטן בהרבה מזה שבעיתונות המודפסת. הפירסום המקוון מאפשר גם הכללת קטעי אודיו ווידיאו, הדמיות בתלת-ממד, ועוד. מהירות תהליך השיפוט והפירסום, וכן גם היכולת לקבל תגובות ברשת, מייחדות  את הפירסום המקוון ומקנות לו יתרון על-פני הפירסום בדפוס. אך למרות כל היתרונות קיימים גם חסרונות: יציבות מאגרי המידע אינה תמיד מובטחת, עלות הנגישות לאותם מאגרי מידע הנמצאים בידי חברות מסחריות יכולה להיות גבוהה מאוד או מותנית בתשלום על "חבילת" מאגרים, ודילמות הקשורות לזכויות יוצרים צצות חדשות לבקרים ומחייבות פיתרונות והתאמות מצד היוצר, המפרסם והגולש. במאמר זה נדון בתכונות הפירסום המקוון, באפשרויות לשמירת איכותו המדעית והאקדמית, ביציבות ואפשרויות גישה למאגרי מידע המנוהלים על-ידי המו"לים ובקבלת הפירסום האלקטרוני על-ידי החוקרים. 

המסרים הנלמדים מהמאמר:

הפירסום המקוון עשוי לקצר את הליכי יצירת המאמר הרפואי ואת פרסומו, להוזיל עלויות ולאפשר גישה למאמר מכל מקום בעולם.

יציבות מאגרי המידע אינה תמיד מובטחת, ועלות הנגישות למאגרים הנמצאים בידי חברות מסחריות יכולה להיות גבוהה מאוד או מותנית ברכישת גישה ל"חבילת" מאגרים שחלקם אינם שימושיים.

החוקרים מעדיפים עדיין את השמרנות, הביטחון, האמינות והיוקרה על-פני המהירות, הזמינות והאפקטים המיוחדים.

גבי וימן¹, ניסים חיים², אברהם קוטן², אימי לב¹

¹החוג לתקשורת אוניברסיטת חיפה, ²המח' לאונקולוגיה מרכז רפואי רמב"ם, וביה"ס לרפואה, הטכניון, חיפה

רקע: מחלת הסרטן, בהיותה מחלה הגורמת לעיתים קרובות למוות מהווה מקור לדאגה בציבור, ולפחד. אמצעי תקשורת ההמונים מהווים מקור מידע בכל הנוגע למחלה זו, ויש בכוחם לעצב עמדות ואמונות בנושא, ובנושאי בריאות בכלל, ולהשפיע על תהליכי קבלת החלטות. ההשערה המרכזית של המחקר הנוכחי המבוססת על המסגרת התיאורטית של הבניית המציאות, היא כי יימצאו פערים בין הסיקור התקשורתי לבין הנתונים הרפואיים הקשורים במחלת הסרטן, באוכלוסייה הישראלית.

שיטות: השערות המחקר נבדקו באמצעות ניתוח של תוכן כמותי. במסגרתו נבדקו כל הכתבות שהתפרסמו בשלושת העיתונים היומיים הנפוצים בישראל: "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו-"הארץ", במהלך שנת 2000. נתונים ממשרד הבריאות היוו בסיס להשוואה עם נתוני הסיקור התקשורתי בהיבטים של סוגי הסרטן המדווחים, הדגש על מוות בהקשר של המחלה, דיווח על טיפולים וגיל החולים. אוכלוסיית המחקר כללה 650 כתבות שהתפרסמו בשנת 2000 ואשר עוסקות במחלת הסרטן.

תוצאות: מימצאי המחקר תואמים את ההשערה המרכזית, ועולה מהם כי לעיתים הסיקור התקשורתי של מחלת הסרטן אינו משקף את המציאות הרפואית בנוגע להיבטים שנבחנו במחקר. נמצאו אי-התאמות בין המציאות לבין הסיקור התקשורתי בהיבטים הקשורים לסוגי הסרטן המדווחים, מוות כתוצאה מן המחלה, סוגי טיפולים וגיל החולים.

מסקנות: מימצאי המחקר חוברים למחקרים רבים שנעשו בתחומים שונים, אשר מתעדים תהליכים של הבניית מציאות בתקשורת. זהו מחקר ראשון מסוגו בישראל ומימצאיו מעלים תהיות לגבי הדרך שבה מוצגים מחלת הסרטן והטיפול בה, לציבור הישראלי.

הווארד טנדטר¹, מרטין גרנק קטריבס², יונה יפה², טד מילר³, מרדכי אלפרין⁴

¹המח’ לרפואת המישפחה ומרכז סיאל למחקר ברפואת מישפחה ורפואה ראשונית, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²החוג לרפואת המישפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³המח’ לרפואת המישפחה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ⁴המח’ לרפואת המישפחה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, טכניון, חיפה

מחלקות אוניברסיטאיות במדינות רבות בעולם, מגייסות את חבריהן למטלות אקדמיות מבלי שיוכשרו קודם לכן במסגרות פורמליות בנושא. גישה זו הייתה מקובלת גם בישראל. אולם, יש ארצות שפיתחו תוכניות להוראה אקדמית אשר מסייעות לחברי סגל חדשים לבצע את המשימות המוטלות עליהם. במאמר זה מתואר תהליך גיבושה של תוכנית ארצית, ראשונה מסוגה בישראל, לפיתוח סגל הוראה אקדמי לרופאי מישפחה. המטרות העיקריות של התוכנית הן: שיפור החיוניות בחינוך, קידום המצוינות האקדמית, ופיתוח מנהיגות מקצועית וארגונית.

בשנת 1998 החליט איגוד המורים ברפואת מישפחה בישראל לגבש תוכנית ארצית לטיפול בדרישות הבסיסיות להכשרת סגל הוראה אקדמי. רופאי מישפחה ואנשי חינוך תכננו את הקורס והעבירוהו בצוותא. התוכנית הושקה בשנת 2001 וכיום אנו עוסקים בהערכת השנה הראשונה, ובהכנת הקורס השני. בקורס השתתפו עשרים ושלושה רופאי מישפחה, כמחציתם נולדו ולמדו רפואה בישראל. בתום השנה הראשונה התקבל משוב חיובי הן מהמשתתפים והן מהמדריכים בקורס, ואף נתבקשנו לפתוח קורס נוסף.

עמרי לרנאו (1), טליה חלמיש-שני (2), יעל גרשטנסקי (2), אודי קנטור (3), שולי בניטה (4), אמיתי זיו (4)

(1) אוניברסיטת בן-גוריון, (2) החברה לניהול סיכונים ברפואה בע"מ, (3) ההסתדרות הרפואית בישראל, (4) מס"ר

בקרב רופאים בישראל קיים מחסור במידע ובהבנה של הליך קבלת "הסכמה מדעת" במיסגרת חוק זכויות החולה (התשנ"ו-1996).

שתי מטרות היו בבסיס עריכת סדנה חד-יומית: 1) לימוד דרישות החוק בכל הנוגע לקבלת הסכמה מדעת; 2) התנסות בתקשורת יעילה ואנושית בין רופא לחולה בתהליך קבלת ההסכמה מדעת.

שלושים מנתחים ו-31 גינקולוגים מ-18 בתי-חולים בישראל, מומחים ומתמחים, השתתפות בסדנה בת יום אחד. המשתתפים קיימו שיחות הסכמה וצפו בשיחות הסכמה עם חולים-מדומים. שישה שחקנים מקצועיים גילמו חולים בעלי תכונות אופי שונות ועם בעיות רפואיות שכיחות בתחומי הכירורגיה והגינקולוגיה. בעקבות שיחות ההדמיה ניתן לרופאים משוב אישי מן השחקנים, משוב אישי ממומחיות תקשורת ומשוב קבוצתי במיסגרת דיון מסכם.

המשוב ממשתתפי הסדנה היה חיובי, עם דגש על הצורך בפיתוח כישורים בתחום התקשורת עם החולים.
יש מקום להוראה חווייתית למתמחים ומומחים במטרה לשפר את כישוריהם להשגת "הסכמה מדעת" בצורה יעילה ואנושית, שתמלא גם אחר הדרישות המשפטיות.

דנה שוורץ-אילן, שפרה שורץ, רונית פלד, יוסי פליסקין, אבישי גולדברגר  

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, פיתחה תוכנית ייחודית להכשרת כוח-אדם ניהולי-אקדמי איכותי שתוביל לשיפור איכות השירות על-ידי ניהול נכון ואיכותי. התוכנית, ראשונה מסוגה בישראל, פועלת משנת 1994 מוציאה למערכת הבריאות כ-50 בוגרים מדי שנה, ובסך-הכל עד כה כ-350 בוגרים.

התוכנית הוקמה בעקבות המלצות של ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופטת שושנה נתניהו, שהוקמה בשנת 1990, שבחנה את יעילותה ותיפקודה של מערכת הבריאות בישראל, והציעה רפורמות לשיפור איכות השירות ותיפקוד המערכת.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק את המגמות והכיוונים במידת השתלבותם של בוגרי תואר ראשון בניהול מערכות בריאות במערכת הבריאות הפרטית והציבורית במדינת ישראל.

במיסגרת המחקר נשלחו שאלונים לכל הבוגרים, שבו הם נתבקשו לענות על שאלות לגבי מקום עבודתם הנוכחי, שביעות רצונם מהתואר, הדרך בה מצאו את מקום עבודתם וכדו'.

מניתוח תוצאות המחקר עולה, כי 59% מבוגרי המחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב עבדו במערכת הבריאות עם סיום לימודיהם. נכון לשנת 2002, 42% מהבוגרים בניהול מערכות בריאות עובדים במערכת הבריאות.

רוב הבוגרים שהשתלבו במערכת הבריאות ונשארו לעבוד בה הן נשים. מתוך 46 בוגרים העובדים כיום במערכת הבריאות 38 הן נשים (83%).

נמצא כי בוגרים עוזבים את מערכת הבריאות לטובת מערכות ומיגזרים אחרים. עם זאת, 78% מהם סבורים שיש הצדקה לתואר, כלומר מערכת הבריאות זקוקה לבוגרים, אך אינה יודעת, אינה רוצה או אינה יכולה לקלוט אותם ולנצלם לצרכיה בצורה יעילה.

לסיכום, מתוצאות המחקר עולה, כי בוגרי ניהול מערכות בריאות השתלבו בצורה יפה במערכת הבריאות, אך עדיין לא בצורה מספקת. הבוגרים נתקלו בקשיים בקליטתם לתפקידי ניהול ומערכת הבריאות הציבורית, שעדיין לוקה באי-הפנמת יכולתם של בוגרי המחלקה.

בנימין גזונדהייט

היח' להמטולוגיה-אונקולוגיה, מח' ילדים, בית-חולים סורוקה, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

האימרה הידועה "טוב שברופאים לגיהינום" בסוף המישנה של מסכת קידושין היא לכאורה גינוי קשה וכוללני כלפי הרופאים והרפואה. רושם זה עומד בסתירה עם הכבוד וההערכה שמובעים כלפי הרופא והרפואה, הן בתלמוד והן במסורת היהודית לדורותיה.

המטרה בסקירה הנוכחית היא לעיין בפרשנות האימרה לאורך הדורות, ולחשוף את הפירוש ההיסטורי של האימרה על-פי הקשרה ההיסטורי במישנה ובמקבילותיה.

למטרה זו נבדקו המקור התלמודי ומקבילותיו על-פי כתבי יד קדומים, וכן נחקרו הרקע ההיסטורי והביוגרפי של פרשניה הרבים של האימרה, על-מנת להסביר את דרכי הפרשנות השונות של הפרשנים היהודים והלא-יהודים.

מתוצאות בדיקת כתבי היד עולה, שאותו קטע חסר במישנה המקורית וצורף אליה בתקופות מאוחרות יותר. יתכן שהקשרה המקורי של האימרה גינה רק את אותם הרופאים שטיפלו בחוליהם בשוטות של מינות ועבודה זרה. בכל זאת, הפכה האימרה החריגה מקור לפרשנים היהודים לדרישת לקחים מוסריים חשובים - כל מחבר על-פי מישנתו ועל-פי צורך השעה. הספרות הלא-יהודית אף היא ניצלה את האימרה לרעה, כדי לפרנס את האידיאולוגיה האנטישמית שלה מתוך מקורות התלמוד.

לסיכום, מהאימרה "טוב שברופאים לגיהינום" אין להסיק מסקנות עקרוניות לגבי הערכת הרפואה והרופאים במסורת היהדות: ייתכן שהיא מתייחסת דווקא לאותם הרופאים בני אותה תקופה, אשר ריפאו בדרכים של מינות ועבודה זרה. בתלמוד מובעים הערכה וכבוד כלפי הרפואה והרופאים, ובעקבות כך המשיכו הפרשנים היהודים ללמוד ולדרוש מהאימרה החריגה "טוב שברופאים לגיהינום" לקחים מוסריים חשובים, לאורך כל הדורות, כדי לשפר את האחריות המקצועית והמוסרית של הרופאים במסורת ישראל.

עופר קפלן

המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

החובה לשמירת סודיות המידע הרפואי היא אחת החובות הבסיסיות והמוכרות ביותר של הרופאים, והיא חקוקה כיום בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. חובת הסודיות חלה לגבי מידע שהגיע לרופא תוך כדי עבודתו, ושלפי טיבו הוא נמסר לרופא מתוך אמון שייוותר סודי, אך שמות החולים והתשלומים שניגבו בעבור השירות אינם מהווים סוד רפואי. רופא המפר את חובת הסודיות עלול להיתבע בתביעה אזרחית, משמעתית או פלילית.

חוק זכויות החולה, והוראות מוגדרות בחוקים נוספים, מסדירים את החריגים לחובת הסודיות, ועל-פיהם רופא רשאי, ולעיתים אף חייב להעביר ידע רפואי אודות חולה הנמצא בטיפולו. אחד החריגים האלה הוא הסכמת החולה למסירת המידע במאמר מוצגת התשתית החוקית לעקרון הסודיות הרפואית ולוויתור עליה, ונדונות הדרכים והנסיבות שבהן יכול המידע להיות מועבר.

ויתור על סודיות רפואית אינו הרשאה למסירת כל המידע לכל מאן דבעי, וחוק זכויות החולה קובע את עקרון המידתיות אשר על-פיו מסירת מידע לא תיעשה אלא במידה הנדרשת לצורך העניין הדרך שבה מוותר החולה על זכותו לסודיות אינה מוסדרת בחוק או בתקנות, והיא יכולה להיעשות לכאורה בכתב, בעל-פה או בהתנהגות. נראה כי השיטה הנכונה היא הצהרה על ויתור סודיות בכתב, כאשר המהות והיעד למידע הניתן למסירה יפורטו בבירור בטופס ויתור על סודיות החתום על-ידי החולה, על הרופא מוטלת גם החובה לשמור על סודיות המידע בעת ההעברה ליעדו.

במאמר נדונות גם סוגיות מוגדרות, הקשורות בחובת הסודיות. במצבים שנשקפת בהם סכנה לחיי אדם או לשלומו, גוברת חובת הזהירות של הרופא על חובתו לסודיות, ועליו להעביר את המידע תוך שמירה על עקרון המידתיות - גם אם לא ויתר החולה במפורש על הסודיות. לגבי מחלות מסוימות, כגון תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS), גם על החולה חלה חובת זהירות, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי זכותו לסודיות. חובת הסודיות קיימת גם לגבי מסירת מידע לקרובי החולה. קבלת הסכמה בכתב למסירת מידע לקרובים אינה מעשית, אך מומלץ כי רופא ימסור מידע רק לקרובים המוכרים לו, ושעל-פי הנסיבות סביר להניח כי החולה מסכים למסירת המידע.

¹אורלי טמיר, ^1,2,3יהושע שמר

¹המרכז הישראלי להערכת טכנולוגיות בשירותי הבריאות, מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ²מכבי שירותי בריאות, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

המחקר הרפואי הוא תחום רחב הכולל בין היתר את המחקר הקליני, המיושם בניסויים קליניים. תחום הניסויים הקליניים התגבש במהלך המאה העשרים לכדי הליך מוגדר, עם כללים בעלי תוקף אוניברסלי. קצב הפיתוח המואץ של תרופות, מוצרים ביולוגיים, אביזרים ומכשירים רפואיים, הוביל בעקבותיו לעלייה תלולה במספרם ובהיקפם של הניסויים הקליניים המבוצעים בישראל ובעולם. בסקירה שלהלן נדונה ההתפתחות ההיסטורית של ביצוע ניסויים קליניים, נבחן ההליך הרגולטורי שנועד לבקר על מהלך הניסויים ועל החוקרים העומדים בראשם, ומובאים בנתונים על היקף ביצוע הניסויים, עלותם בישראל ובעולם, והמגמות השולטות בניסויים אלה בשנים האחרונות.

ח' רוטברט, א' סרולוב

לשכת הבריאות, מחוז צפון, נפת כנרת

מהן זכויותיו של עובר לחיות ולהתקיים?

האם כיבוד זכותה של הרה על גופה וכיבוד עצמאותה, הן הזכויות הראשונות במעלה שעל פיהן יש לנהוג? או שלעובר, בגיל הריון כזה או אחר, זכויות משלו שיש להתחשב בהן ולכבדן במעמד קבלת החלטות לגבי עתידו, דהיינו חייו?

משה זוננבליק(1), לנה גרץ(1), דוד רווה(2), אברהם שטיינברג(3), עמוס ינון(2)

המח' לגריאטריה(1), היח' למחלות זיהומית(2), מרכז רפואי שערי-צדק, ירושלים והמרכז לאתיקה רפואית, הפקולטה לרפואה(2), האוניברסיטה העברית, ירושלים

בישראל אין חוק המנחה את הרופאים בתהליך קבלת החלטות לגבי חולה הנוטה למות. עם זאת, הוריות אם יש לתת טיפול תומך חיים ואם לאו מתקבלות בכל זאת על-ידי הרופאים. בפועל אין כל נתונים על שיעור ההוריות לאי-מתן טיפול תומך חיים בבת-החולים השונים בישראל.

המטרה במחקר הייתה לבדוק באופן פרוספקטיבי את שיעור החולים באגף לרפואה פנימית שהתקבלה לגביהם החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים. האם רופא בכיר היה שותף להחלטה והאם היה יידוע של בני-המשפחה לגבי החלטה זו. כמו-כן, נבדקו המאפיינים הדמוגרפיים והקליניים של החולים לגביהם התקבלה החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים.

מתוצאות המחקר עלה, כי מתוך 1,039 חולים שאושפזו ישירות מחדר-מיון במחלקה לרפואה פנימית בבית-החולים שערי צדק ירושלים בחודשים מרץ 2001, דצמבר 2001 וינואר 2002, לגבי 8.8% מהם התקבלה החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים. השיעור הגבוה ביותר (23%) ניצפה במחלקה לגריאטריה ושיעור נמוך מ-1% המחלקה לקרדיולוגיה. רופא בכיר היה שותף בקבלת ההחלטה במרבית החולים (74%). מאידך, ב-29% בלבד מהמקרים היתה המשפחה שותפה בהחלטה.

בניתוח חד-משתנים נמצא, כי שיטיון והיות החולה סיעודי היו המשתנים המשמעותיים ביותר בקבלת החלטה על אי-מתן טיפול תומך חיים. זאת בנוסף למשתנים אחרים, כגון גיל החולה, מצבו המשפחתי, סוג המחלה וחומרתה. בניתוח רב-שתנים נמצא, כי רק המצב התיפקודי קודם לאישפוז היה בעל משמעות סטטיסטית בתהליך קבלת ההחלטות.

מימצאי המחקר תומכים בצורך החיוני להאצת הסדר לכתיבת הוריות רפואיות מקדימות ואימוץ המלצות הוועדה הציבורית לענייני החולה הנוטה למות שהוגשו לאחרונה לשר הבריאות, עשויות לסייע בקבלת החלטות בשאלות מוסריות שונות ביחס לחולה הנוטה למות.