תוצאת חיפוש

ירון אילן,

המח' לרפואה פנימית א', האגף לרפואה פנימית, המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה

בשנים האחרונות אנו עדים להגדלתו של הפער הנוצר בין המחקר הרפואי לבין מספר החולים הנחשפים בפועל לתוצאותיו. במקביל, חלה ירידה מתמשכת במספר התרופות החדשות המצליחות לחצות את שלבי הפיתוח. הירידה המתמדת במספר הרופאים החוקרים ברוב המוסדות האקדמיים בעולם המערבי נבחנת במאמר זה כרקע אפשרי לתופעות אלו. נדונים במאמר הסיבות לירידה זו ופתרונות אפשריים.

דנה שוורץ-אילן, שפרה שורץ, רונית פלד, יוסי פליסקין, אבישי גולדברגר  

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, פיתחה תוכנית ייחודית להכשרת כוח-אדם ניהולי-אקדמי איכותי שתוביל לשיפור איכות השירות על-ידי ניהול נכון ואיכותי. התוכנית, ראשונה מסוגה בישראל, פועלת משנת 1994 מוציאה למערכת הבריאות כ-50 בוגרים מדי שנה, ובסך-הכל עד כה כ-350 בוגרים.

התוכנית הוקמה בעקבות המלצות של ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופטת שושנה נתניהו, שהוקמה בשנת 1990, שבחנה את יעילותה ותיפקודה של מערכת הבריאות בישראל, והציעה רפורמות לשיפור איכות השירות ותיפקוד המערכת.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק את המגמות והכיוונים במידת השתלבותם של בוגרי תואר ראשון בניהול מערכות בריאות במערכת הבריאות הפרטית והציבורית במדינת ישראל.

במיסגרת המחקר נשלחו שאלונים לכל הבוגרים, שבו הם נתבקשו לענות על שאלות לגבי מקום עבודתם הנוכחי, שביעות רצונם מהתואר, הדרך בה מצאו את מקום עבודתם וכדו'.

מניתוח תוצאות המחקר עולה, כי 59% מבוגרי המחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב עבדו במערכת הבריאות עם סיום לימודיהם. נכון לשנת 2002, 42% מהבוגרים בניהול מערכות בריאות עובדים במערכת הבריאות.

רוב הבוגרים שהשתלבו במערכת הבריאות ונשארו לעבוד בה הן נשים. מתוך 46 בוגרים העובדים כיום במערכת הבריאות 38 הן נשים (83%).

נמצא כי בוגרים עוזבים את מערכת הבריאות לטובת מערכות ומיגזרים אחרים. עם זאת, 78% מהם סבורים שיש הצדקה לתואר, כלומר מערכת הבריאות זקוקה לבוגרים, אך אינה יודעת, אינה רוצה או אינה יכולה לקלוט אותם ולנצלם לצרכיה בצורה יעילה.

לסיכום, מתוצאות המחקר עולה, כי בוגרי ניהול מערכות בריאות השתלבו בצורה יפה במערכת הבריאות, אך עדיין לא בצורה מספקת. הבוגרים נתקלו בקשיים בקליטתם לתפקידי ניהול ומערכת הבריאות הציבורית, שעדיין לוקה באי-הפנמת יכולתם של בוגרי המחלקה.

נאוה זיגלמן-דניאלי(1), אילן רון(2), בלה קאופמן(3), ביאטריס עוזיאלי(4), נטלי קרמינסקי(5), משה ענבר(2) 

(1)המכון להמטולוגיה ואונקולוגיה, מרכז רפואי גייסיגר, ארה"ב, (2)המערך לאונקולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב, (3)המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, (4)המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי הדסה עין-כרם, ירושלים, (5)המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי וולפסון, חולון 

האיגוד הישראלי לאונקולוגיה כינס ועדה של אונקולוגים העוסקים בטיפול בסרטן השד, במטרה לקבוע מדיניות לגבי מתן טיפול הורמוני חלופי (טה"ח) בנשים שאובחנו עם סרטן השד. בנובמבר 2002 פורסם נייר עמדה שבוסס על סקירת סיפרות עדכנית דאז שנכללו בה נתונים רטרוספקטיביים בלבד. נתונים אלו לא הצביעו על עלייה בהישנות סרטן השד ובשיעור התמותה מהמחלה בנשים שאובחנו עם סרטן השד ונטלו למשך תקופה מוגבלת (עד 3 שנים) טה"ח באסטרוגן, עם או ללא פרוגסטרון. נתונים אלו היוו בסיס לעבודות פרוספקטיביות

בינלאומיות.

בחודש פברואר 2004 פורסם ניתוח-ביניים של מחקר פרוספקטיבי רב-מרכזי מטעם סקנדינביה וכלל-אירופה. נכללו במחקר נשים שסיימו טיפול בסרטן השד ולקו בתיסמונת גיל חדילת-אורח ("תיסמונת גיל המעבר"). הנכללות במחקר סווגו לשתי קבוצות: קבוצה שקיבלה טה"ח (אסטרוגן עם או ללא פרוגסטרון) למשך שנתיים וקבוצה שלא קיבלה טה"ח. בניתוח הזזתה התייחסות ל-345 נשים מבין 434 נכללות שהיו בבדיקת מעקב אחת או יותר. חציון זמן המעקב היה 2.1 שנים. נמצאה עלייה של פי 3.5 באירועים של סרטן השד בקבוצת הטה"ח בהשוואה לקבוצת הבקרה, ובעקבות זאת הופסק המחקר. לכן, בשלב זה טה"ח אינו יכול להיחשב כטיפול בטוח בנשים שאובחנו עם סרטן השד. רופאים המטפלים בנשים ששרדו לאחר שאובחנו כלוקות בסרטן השד ובתיסמונת קשה של גיל חדילת-אורח, צריכים לדון עימן בנתוני מחקר זה ובאפשרויות טיפול חלופיות שאינן הורמוניות, כדי לאפשר להן לקבל החלטה טיפולית מודעת ההולמת את צורכיהן.

זאב שנקמן(1), רבקה רגב(2), דב הופנשטיין(1), אילן ארז(3)  

(1)המח' להרדמה וטיפול נמרץ כללי,  (2)המח' לילודים ותינוקות, (3)המח' לכירורגיית ילדים, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

פגה נותחה לתיקון גסטרוסכיזיס. משקלה היה 1,400 גרם בניתוח הראשון ו-1,700 גרם בניתוח השני. ההרדמה הייתה משולבת: כללית "שטחית" ועל-קשיתית מותנית. הצנתר הוחדר בין החוליות המותניות התחתונות בשיטת "איבוד תינגודת" להזרקת תמיסת מלח פיזיולוגית (Saline). הטיפול העל-קשיתי במהלך הניתוח ולאחריו התבסס על בופיווקאין ופנטניל. לא ניתנו אופיואידים מערכתיים. הפגה התעוררה עם סיום הניתוחים. איכות הטיפול בכאב במשך הניתוחים ואחריהם הייתה טובה מאוד, למעט לתקופות קצרות במהלך הניתוח השני ואחריו. איכות הטיפול בכאב השתפרה מאוד אחרי שליפת הצנתר העל-קשיתי במספר ס"מ. לא ניצפו דיכוי נשימה, ירידה בתפוקת הלב או רעילות בופיווקאין. מדווח בזאת על מהלך האילחוש והטיפול בכאב. כן נסקרת הסיפרות הרפואית בנושא שיטת ביצוע האילחוש ומינוני התרופות בתינוקות במשקל נמוך, יתרונותיה לעומת הגישה הזנבית (Caudal) וסיבוכים אפשריים.

אייל ריינשטיין  

המח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

למערכת האוביקיטין-פרוטאזוס, המעורבת בפירוק חלבונים תוך-תאיים, תפקיד מרכזי בוויסות תהליכים רבים בתא. כגון בקרת מחזור התא, תיקון דנ"א, ביטוי גנים ובקרת ביטוי גנים על קרום התא, פירוק חלבונים על-ידי מערכת האוביקיטין נעשה בשני שלבים עוקבים: צימוד אוביקיטין למצע ופירוק חלבון המטרה המצומד על-ידי הפרוטאזום. עקב מעורבותה של מערכת האוביקיטין במיגוון גדול של תהליכים תאיים, הוכח כי הפרעות בפעילותה עומדות בבסיס הפתוגני של מחלות רבות.

עיכוב פעילות מערכת האוביקיטין הוא בעל פוטנציאל טיפולי רב במחלות שונות; כגון ממאירויות ומצבים דלקתיים. שני מעכבים של הפרוטאזום, PS-519 ו- PS-34נמצאים בימים אלה בשלבים שונים של ניסיונות טיפוליים בחולים הלוקים במיאלומה נפוצה ובחולים שעברו אירועים איסכמיים במוח. בנוסף הוכחה יעילותו של עיכוב הפרוטאזום בחיות מעבדה במיגוון דגמים ניסיוניים של מחלות, כגון ממאירויות, גנחת הסימפונות ודלקת מיפרקים שיגרונתית. דרושים מחקרים נוספים על-מנת לבדוק אם ניתן ליישם דגמים אלו במצבי תחלואה באדם.

מיכל צור¹, בת-שבע שמואל¹, נטשה בילנקו^2,3, אמנון הדר⁴, ארקדי בולוטין², אייל שיינר⁴.

¹לימודי מוסמך בבריאות הציבור, ²אפידמיולוגיה והערכת שירותי בריאות, ³משרד הבריאות, מחוז הדרום, ⁴החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, ^1-4מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב

חלב אם הוא המזון המיטבי בשל יתרונותיו לתינוקות, לאמהות ולחברה.

המטרה במחקר היא לבחון קשר בין דפוסי הנקה ומוצא עדתי בקרב אמהות לילדים בני שנתיים בשתי תחנות לבריאות המשפחה, בבאר-שבע ובאופקים.

לשם כך בוצע חקר חתך (Cross-sectional study) שנכללה בו אוכלוסיית האמהות הרשומות ברשומון האחות האחראית בטיפת חלב באופקים (תחנה א' ובבאר-שבע (תחנה ו'), עם ילדים ילידי שנתון 2000. סך-הכל רואיינו 132 אמהות. נכללו בשאלון שאלות על נתונים דמוגרפיים, דפוסי הנקה והרגלי חיים.

מאה-ושש (106) אימהות (80%) היניקו, ואילו 26 אמהות (20%) לא היניקו כלל. משך ההנקה המלאה הממוצע היה 10.7 שבועות (SD=13). נמצאו הבדלים אתניים לגבי הנקה, והקבוצה שהיניקה באופן מובהק זמן ארוך יותר הייתה של יוצאות פרס/עיראק/טורקיה (39.8+29.7), והקבוצה שהדגימה משך הנקה קצר ביותר הייתה של נשים שמוצאן מצפון-אפריקה (p<0.05, 8.8+21.1), משך הנקה משולבת בשבועות היה ממושך יותר בנשים שעבדו מחוץ לבית לעומת אמהות שעבדו בביתן (7.7 +14.5 vs. 16.9 +29.3; P=0/05) כמו-כן נמצא ממוצע שנות השכלה גבוה יותר, המובהק סטטיסטית, בקרב הנשים שעבדו מחוץ לביתן בהשוואה לעקרות הבית

 ( 14+2.7לעומת p<0.01, 11.6+1.4). הבדל מובהק נמצא במשך הנקה ארוך יותר בין אמהות לשני ילדים לבין אמהות לשלושה ילדים ויותר (8.8+10.6 vs. 16.1+19.7; p<0.05).

בביצוע והערכת תוכנית התערבות לעידוד הנקה בקרב נשים הרות יש לשים דגש על עידוד הנקה בקרב נשים שמוצאן בצפון-אפריקה, בנשים חילוניות, בנשים העובדות בביתן ובקרב אמהות לשלושה ילדים ויותר. במחקרים נוספים יש לבחון את היעילות של תוכניות הדרכה קבוצתית ופרטנית בנושא הנקה.

חיים קפלן¹, ערן בר-מאיר¹, דליה גלבוע¹, בתיה יפה², אוסוולדו רבינוביץ³, אבי קרסיק, מרק ויזר⁵, יגאל מדג'ר⁶, יעקב רמון⁷, איל שיף³, חגי צור¹, אריה אורנשטיין¹

¹המח' לכירורגיה פלסטית, ²היח' הארצית למיקרוכירורגיה, ³מח' נשים ויולדות, ⁴היח' לאנגדוקרינוטלוגיה, ⁵המח' לפסיכיאטריה, ⁶היח' לפוריות הגבר, ⁷המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

שכיחות הניתוחים לשינוי מין בישראל נמצאת במגמת עלייה מתמדת. ישראל נמנית עם מדינות ספורות בעולם שבהן מבוצעים ניתוחים לשינוי מין אך ורק במערכת הבריאות הציבורית. בישראל נהוג ניתוח זה משנת 1986. כיום, המרכז היחיד בישראל שמבוצעים בו ניתוחים לשינוי מין הוא המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר. בתל-השומר מכהנת ועדה רב-תחומית שהוקמה על-פי הנחיות משרד הבריאות. ביצוע הניתוח מותנה בקבלת אישור הוועדה,לאחר תקופת מעקב של שנתיים שבה הפרט חי חיים מלאים כבן המין השני.

בסקירה הנוכחית מדווח על ניתוחים לשינוי מין מאישה לגבר ומגבר לאישה, בסקירה נכללים מהלך הניתוח, החלמה, תוצאות וסיבוכים אפשריים. המטרה בסקירה זו היא ליידע את ציבור הרופאים על אפשרות טיפול זו ועל ההוריות האפשריות להפניית מתרפאים.

אלימלך דויטש, אילן חברון

המח' לאף-אוזן-גרון, בית-החולים  ביקור חולים, ירושלים

דלקת גתות אלרגית פטרתית ((Allergic fungal sinusitis (דגא"פ) היא מחלה כרונית, טבה ((Benign ובלתי חודרנית של גתות הפנים (Sinuses), הקשורה לתגובה של רגישות-יתר לאנטיגן פטרתי. המחלה מאובחנת ב-4%-7% מכלל המנותחים שנותחו בגתות עקב דלקת גתות כרונית.

ייחודה של המחלה הוא בהימצאות ריר אלרגי, המכיל אאוזינזפילים ופטריות, וברמות IgE גבוהות בנסיוב של חולים אטופיים. הטיפול במחלה כרוך בניתוח אנדוסקופי של הגתות, ובמקביל בטיפול טרום-ובתר-ניתוחי ארוך-טווח במתן סטרואידים מערכתיים ומקומיים.

בין השנים 1996-2002 טופלו במחלקתנו 16 חולים שאובחנו כלוקים בדגא"פ. במאמר הנוכחי מובאים מאפייני המחלה, אמות-המידה לאיבחונה, שיטות הטיפול ותוצאות המעקב הרב-שנתי ב-11 חולים שטופלו במחלקתנו.

אייל בנין, איתי חוברס  

המח' למחלות עיניים, בית החולים האוניברסיטאי הדסה והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים

רטיניטיס פיגמטוזה (ר"פ) היא קבוצה מגוונת של מחלות ניווניות תורשתיות של הרשתית הגורמות במרבית החולים לעיוורון מתקדם. בשנים האחרונות קיימת פעילות מחקרית ניכרת שמטרתה חיפוש אחר טיפולים אפשריים לר"פ. בסקירה קודמת שפורסמה מעל גיליון 'הרפואה' ('הרפואה' 2003; 142: 277-280), דווח על החידושים בתחום הטיפוליים הגנטיים מסוגים שונים, ההסתייעות בגורמי גידול, והניסיונות להשפיע על מהלך המחלה באמצעות טיפול תזונתי ותוספי ויטמינים. בסקירה הנוכחית מדווח על ההתקדמות בתחומי השתלות רשתית, בניצול תאי גזע כמקור לחידוש הרשתית המתנוונת ואף על הניסיונות לפתח "ראייה מלאכותית" על-ידי יצירת מימשק בין מערכת הראייה לבין אמצעים אלקטרו-אופטיים. כל אלה נחקרים בדגמים של ר"פ בחיות, ולאחרונה אף הוחל בניסויים ראשוניים בבני-אדם. התנופה בתחומי המחקר שתוארו בסקירתנו הקודמת באותו נושא והמתוארים גם בסקירה זו, מעוררת תקווה כי טיפולים המאיטים את התקדמות המחלה או אף כאלה המשפרים את דרגת הראייה, יהיו בנמצא תוך מספר שנים ויתרמו לשיפור איכות חייהם של חולי ר"פ.

משה רב-אחא¹, חמוטל גור¹, ירון אילן¹, אנטוני פרשטנדיג², אחמד עיד³

¹המח' לרפואה פנימית א', ²היח' לאנגיוגרפיה, מכון הרנטגן, ³המח' לכירורגיה א', בית-החולים הדסה, האוניברסיטה העברית ירושלים

תיסמונת באד-כיארי (תב"כ) היא הפרעה חסימתית של ניקוז ורידי הכבד הגורמת לגודש ולהרס ריקמת הכבד. במדינות המתפתחות קשורה התיסמונת על-פי-רוב בממברנה חסימתית, אך בעולם המערבי מקובל לייחס את התיסמונת לחסימה מפקקת (Thrombotic) הקשורה במצבי קרישת-היתר השונים, הניתנים לזיהוי במרבית החולים. ההסתמנות הקלינית של תיסמונת תב"כ נובעת מהגודש בכבד המתרחש במקביל לעליית הלחצים בווריד השער (Portal vein). הסתמנותם האופיינית של חולי תב"כ כוללת שריעות הכבד (Hepatomegaly), כאבי-בטן עליונה ומיימת ניכרת העמידה לטיפול - כל זאת בנוכחות הפרעה קלה בלבד בתיפקודי הכבד. הגישה הטיפולית בחולי תב"כ מוכתבת על-סמך שיקלול של תסמיני המחלה וחומרתם, מידת הנזק לכבד נקבעת על-פי מדדים קליניים, מעבדתיים או היסטולוגיים, ועל-פי האנטומיה של חסימת הוורידים. הבנת תרומתם של מצבי קרישת-היתר כגורמים לתיסמונת בעולם המערבי הביאה להכרה בחשיבותם של נוגדי הקרישה לטיפול בלוקים בתיסמונת זו. הטיפול השמרני המשולב הכולל משתנים (Diuretics) וברות (Diet) דלת-מלח מחד-גיסא ונוגד-קרישה מאידך-גיסא, נחשב כיום כטיפול ראשוני מקובל והולם עבור חולי תב"כ, זאת בהיעדר אי-ספיקת כבד משמעותית. בחולי תב"כ שמחלתם מתייצבת תחת טיפול שמרני אין הוךיה להתערבות חודרנית. לעומת זאת, יש לנקוט בטיפול חודרני בחולים שמצבם מחמיך תחת טיפול שמרני ולוקים בסיבוכי יל"ד שערי (Portal hypertension) או באי-ספיקת כבד מתקדמת. סוג הטיפול החודרני יוכתב על-פי מידת אי-ספיקת הכבד ועל-פי האנטומיה של חסימת הוורידים.

בהיעדר אי-ספיקת כבד משמעותית, ניתן לטפל באנגיופלסטיה ובהשתלת תומך אם החסימה יחידנית וממוקדת. כשקיימת מחלה חסימתית כמפושטת ניתן להסתייע באמצעים אנגיוגרפיים, כגון Trans-juguler intra-hepatic porto-systemic shunt או ניתוח להפחתת הלחץ השערי. בחולים עם אי-ספיקת כבד ניכרת מומלצת השתלת כבד. בחולי תב"כ עם אטיולוגיה של הפרעה בכבד, כגון קרישת-יתר הנובעת ממחסור בחלבוני CS המיוצרים בכבד, קיימת הוריה להשתלת כבד כפיתרון משולב לתיסמונת תב"כ ולמחלת הרקע שגרמה לה.

אייל וינקלר, אלי רגב, ערן בר-מאיר, אריה אורנשטיין

המח' לכירורגיה פלסטית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

שתלי שד מגיל סיליקון נמצאים מנוצלים באופן נרחב כאמצעי לשיחזור שד לאחר כריתה וכן בניתוחים קוסמטיים שמטרתם הגדלת השד ועיצובו. בשנות השמונים פורסמו מספר פרשות חולים שהועלתה בהם האפשרות לסיבוכים מערכתיים, ביניהם סרטן השד ומחלות ריקמת חיבור בנשים עם שתלים מכילי ג'ל סיליקון. בשנת 1992 הורה מינהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) על הגבלת ההשתלה של שתלי ג'ל סיליקון, והתיר את השתלתם למטרות שיחזור השד ובמספר מוגבל של נשים שהיו מוכנות להיכלל במחקר פרוספקטיבי. מאז הנחיית המינהל פורסמו עבודות מקיפות וממצות שבהן לא נמצא קשר בין שתלי שד מג'ל סיליקון לבין הגברת הסיכון להתהוות סרטן השד. במאמר קודם שפורסם בנושא מעל דפי 'הרפואה', נדונו תוצאות עבודות שנשלל בהן הקשר האפשרי בין שתלי שד מג'ל סיליקון לבין מחלות אוטואימוניות.

במאמר סקירה זה מסוכמת הספרות המקצועית העדכנית בנושא, שבה נשלל כל קשר בין שתלי סיליקון להגברת הסיכון לחלות בסרטן השד.

גיא עמית, ראובן איליה, קרלוס כפרי

המערך לקרדיולוגיה, ביה"ח האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

מוות פתאומי שנגרם ממחלת-לב או מדום-לב הוא המרכיב העיקרי של תמותה בעולם המערבי. הניסיון לטפל במחלות אלו נמשך זה שנים רבות, ולמרות זאת הפרוגנוזה של החולים עגומה ביותר.

בשנת 2000 פורסמו הנחיות חדשות לטיפול במצבי חירום הקשורים במחלות-לב. הנחיות אלו כוללות, לראשונה, הוכחות מדעיות לכל פעולה טיפולית/רפואית ויש לגביהן הסכמה בין-לאומית. בשנתיים שלאחר מכן התפרסמו מאמרים נוספים על טיפולים פארמקולוגים ואחרים שהתבצעו בצורה מבוקרת. החידושים כוללים טיפול במכשירים להפסקת פירפור (דפיברילציה) אוטומטיים, חיצוניים, וכן תרופות חדשות בזמן ההחייאה, או התערבויות טיפוליות אחרות שנועדו למזער את הנזק למוח. במאמר זה ייסקרו חידושים מספר הקשורים בטיפול בדום-לב.

רונית אנדוולט^1,3, איילה בלאו¹, ענת נבל², פסח שוורצמן², שפרה שוורץ³

¹מכבי שירותי בריאות, תל-אביב יפו, ²מרכז סיאל ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, ³המח' למדיניות וניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

התזונה משפיעה באופן מכריע על התפתחות מוח התינוק בתקופה העוברית ובתקופת הילדות המוקדמת (18 חודשי חייו הראשונים). תזונה יכולה להשפיע גם על התפתחות קוגניטיבית, רגשית ובריאותית. תזונה לקויה עלולה לגרום לתמותת תינוקות. ממחקרים עולה, כי הידע שיש לאנשי מקצוע רפואיים בנושא תזונה לוקה בחסר, וכי אין תוכניות הדרכה מתאימות.

המטרות במחקר היו לבדוק את הידע והעמדות של רופאי נשים, רופאי ילדים ואחיות העובדות בטיפות-החלב בתחומי תזונת תינוקות ונשים הרות, ולהשוותו לידע הקיים בכלל האוכלוסייה.

באוכלוסיית המחקר השתתפו כל רופאי הילדים והנשים העובדים במכבי שירותי בריאות בכל סניפי ישראל, וכל האחיות במירפאות לבריאות המשפחה. כמו-כן, נכלל במחקר מידגם של אמהות המבקרות בשש מירפאות שונות לבריאות המשפחה ברחבי ישראל.

ניבנו ארבעה שאלונים לפי אוכלוסיות המחקר: לרופאי הילדים, לרופאי הנשים, לאחיות טיפת-חלב ולאוכלוסיית האמהות. בארבעת השאלונים נכללו שאלות בנושאי ידע ועמדות לגבי תזונת תינוקות. השאלונים כללו שאלות זהות ושאלות סגוליות לאוכלוסייה הנחקרת.

אוכלוסיית האמהות הפגינה ידע גבוה בכל תשובות הידע (67% ענו נכון על 3 תשובות ומעלה מתוך 4 שאלות, לעומת 51% בקרב האחיות, 27% בקרב רופאי הילדים ו-38% בקרב רופאי הנשים, p<0.01). יחד-עם-זאת, קהל הרופאים הפגין ידע גבוה יותר בשאלות הקשורות לתחום התמחותם. לשאלות לגבי השפעת הדרכה בנושאי תזונה על בריאות התינוק והזנתו, ענו נכון יותר רופאי הילדים מיתר קבוצות המחקר (74% רופאי הילדים ענו נכון על 3 מתוך 3 שאלות לעומת 60% מרופאי הנשים ו-47% מהאחיות, p<0.01). אנשי המקצוע סברו כי הם מסוגלים להדריך את הנשים והאמהות בנושא תזונה.

לסיכום, לנוכח הידע הלוקה בחסר בנושא תזונה של מרבית הגורמים המקצועיים בתחנות לבריאות המשפחה, המטפלים בנשים הרות ובתינוקות בשנת חייהם הראשונה, יש מקום לשקול העסקת תזונאיות בטיפות-החלב, על-מנת להגביר את המודעות לנושא חשוב זה.

אילן קידן^1,2, אורי אלבז¹, רון ביליק³, חיים ברקנשטט², איתמר אביגד³, ערן סגל² 

היח' להרדמת ילדים¹, המערך להרדמה וטיפול נמרץ², והמח' לכירורגיית ילדים³, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

המטרה במחקר הייתה להעריך את הנוהג הקיים לגבי בדיקות מעבדה לפני ניתוחים מתוכננים בילדים, ולבדוק את השפעתה של תוכנית הדרכה ועדכון בנושא זה על שכיחות הביצוע של בדיקות מעבדה מסוגים שונים בילדים לפני ניתוח.

המחקר נערך באופן פרספקטיבי, דו-שלבי. בשלב ראשון נאספו נתונים על הבדיקות הקדם-ניתוחיות של ילדים שהגיעו לניתוח מתוכנן במהלך חודשיים. לאחר איסוף נתונים אלו, הועברה תוכנית הדרכה בנושא ההוריות לבדיקת מעבדה בילדים המתקבלים לניתוחים מתוכננים. בהמשך בוצע השלב השני, שנמשך חודש וכלל איסוף נתונים על בדיקות קדם-ניתוחיות.

במחקר נכללו ילדים (ASA I-II) שהוזמנו לניתוח מתוכנן. בניתוח הסטטיסטי, שנועד להשוות בין הקבוצות השונות לפני תוכנית ההדרכה ולאחריה, יושם תבחין 2X עבור נתונים בדידים. להשוואה בין קבוצות בכל שלב יושם תבחין t. בסך-הכל נבדקו 240 ילדים – 150 בשלב הראשון ו-90 בשלב השני. השכיחות של ביצוע בדיקות מעבדה קדם-ניתוחיות בין השלב הראשון והשני של המחקר ירדה בצורה משמעותית (ב- 32.5%, p<0.001), וכן גם שכיחות הבדיקות הקדם-ניתוחיות שלא בוצעו לפי ההנחיות (23.1%, p=0.015). ניתן להסיק, כי הדרכה לשמירה על המלצות מקובלות יכולה להקטין באופן משמעותי את שכיחות הבדיקות הקדם-ניתוחיות בילדים.

נעמה מרקוס-בראון (1), דוד סגל (1), מירי מרקין (2), ארנון ויזניצר (1), מרים כץ (1), סליס תגר (3), ראובן איליה (2), משה מזור (1)

החטיבה למיילדות וגינקולוגיה (1), המערך לקרדיולוגיה (2), המח' לניתוחי לב ובית-החזה (3), מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

הטיפול בנשים בגיל הפוריות עם מסתם תותב מכאני הוא בעייתי ומציב מספר אתגרי טיפול בפני הצוות הרפואי. קומדין (Warfarin) הוא טיפול נוגד-קרישה יעיל ובטוח בחולים שעברו השתלת מסתם תותב, אולם הוא מהווה בעיה במהלך הריון ובפרט בשליש הראשון, עקב מעבר דרך השליה והסיכון

לפגיעה מבנית בעובר. טיפול בהפרין בשליש הראשון להריון מפחית את שיעור המומים העובריים, אך מעלה את שיעור התחלואה והתמותה האימהיים.

טיפול בקומדין במהלך כל ההריון נהוג בעיקר באירופה, עם שיעור סיבוכים אימהיים נמוך ושיעור מומים עובריים הנע סביב 6%. במספר מחקרים בוצעה השוואה בין טיפול בקומדין במהלך ההריון כולו לעומת מעבר לטיפול בהפרין בשליש הראשון להריון. הקשר בין מינון הקומדין לסיבוכים העובריים הוא נושא חדש המתפרסם בשנתיים האחרונות. במאמר זה מדווח על שתי פרשות חולות - נשים הרות עם מסתם תותב מכאני, שטופלו בהפרין במהלך השליש הראשון להריונן. שתיהן עברו החלפת מסתם דחופה עקב מסתם תקוע בשבוע השמיני בקירוב להריונן.

כמו-כן, נסקרת במאמר הספרות הרפואית בנושא טיפול נוגד-קרישה בנשים הרות עם מסתם תותב, השוואת הטיפול בקומדין במהלך כל ההריון לעומת מעבר להפרין בשליש הראשון, והקשר בין מינון הקומדין לשיעור המומים מלידה. שתי פרשות החולים מהוות דוגמה לגישת הטיפול הקיימת ולסכנות הטמונות בה. בדיון מוצגת גישה חדשה לטיפול בנשים עם מסתם תותב, המלווה בהנחיות לצוות המטפל.