תוצאת חיפוש

לקריאת המאמר מאת אילן אשר, דניאל אלבירט, קרן מחלב-גורי, שירה רוזנברג בצלאל, בן ורנר וזאב שטגר. "הרפואה" – כרך 152 חוב' 4, אפריל 2013

אילן אשר, דניאל אלבירט, קרן מחלב-גורי, שירה רוזנברג בצלאל, בן ורנר, זאב שטגר

מחלקה פנימית ב' והמערך לאלרגיה אימונולוגיה ואיידס, מרכז רפואי קפלן, רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

הקדמה: מחלת האיידס בשנים האחרונות משנה את פניה ואינה עוד מחלת צעירים, בשל יעילות הטיפול האנטי-רטרו-נגיפי, המאריך את חיי החולים, ובשל אבחנות חדשות הנעשות בגיל מבוגר (מעל גיל 50 שנה). על כן, חולים רבים המטופלים כיום במרכזי האיידס הם מבוגרים.

מטרת המחקר: קביעת שיעור החולים המאובחנים לראשונה בגיל מבוגר כנשאי HIV או חולי איידס ולאפיין קבוצה זו מבחינה דמוגרפית, קלינית ואימונולוגית בהשוואה לחולים המאובחנים בגיל צעיר (מתחת גיל 50 שנה).

שיטות: מחקר רטרוספקטיבי חד מרכזי בשנים 2009-2004, שהוכללו בו 282 חולים עם אבחנה חדשה של נשאות HIV או מחלת איידס במרכז הרפואי קפלן, מתוכם 62 (22%) חולים מעל גיל 50 שנה. במחקר נבדקו ההבדלים הדמוגרפיים, האימונולוגיים והקליניים בין קבוצת החולים המבוגרת לצעירה.

תוצאות: הגיל הממוצע של כל החולים החדשים במועד האבחנה היה 15.7±39 (טווח 18-88 שנים). גיל החולים במועד האבחון עלה לאורך שנות המחקר.  במקביל, שיעור החולים החדשים המבוגרים עלה בהדרגה לאורך שנות המחקר. לעומת החולים הצעירים, קבוצת הגיל המבוגר התאפיינה בשיעור גבוה יותר של גברים לעומת נשים ובשיעור מופחת של חולים שנדבקו מיחסים הומוסקסואליים. לחולים המבוגרים היו ערכי CD4  נמוכים יותר ועומס נגיפי גבוה יותר במועד האבחון. החולים המבוגרים לוקחים הטיפול היטב, אך השיפור האימונולוגי שלהם אינו שלם ורבים נשארים עם דיכוי חיסוני משמעותי.

מסקנות: שיעור החולים המבוגרים החיים עם נגיף ה-HIV-1 בישראל, כמו במדינות המערב,  עולה והולך. יש לפתח, לכן, תוכניות מניעה, הסברה, סיקור ואיתור ייחודיים לקבוצת גיל זו, ולהיערך לשינוי בגיל החולים המטופלים במרכזי האיידס בישראל. 

איתמר מונצ'ק¹, דן ירדני², יצחק יעקובסון³, מיכל סודק בן-נון³, אריה אוגרטן¹

¹המחלקה לרפואה דחופה ילדים, ²המחלקה לכירורגית ילדים, ³היחידה לדימות ילדים, בית החולים אדמונד ולילי ספרא, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

תודות: המחברים מודים לד"ר ז'קלין קומרסקה על הסיוע בהכנת המאמר.

מדווח במאמרנו על פעוטה בת 20 חודשים עם התנקבות המעי שהתרחשה בעקבות בליעת שני מגנטים קטנים. בליעת מגנטים מרובים מהווה בעיה ייחודית. כאשר מגנטים בלולאות מעי סמוכות נצמדים זה לזה, נגרם נמק של דפנות המעי הכלואים ביניהם עד ליצירת התנקבות, נצור או חסימת מעיים. לפיכך, יש לעקוב אחר ילדים אלו ולשקול התערבות כירורגית מוקדמת אם  מתפתחים  תסמינים קליניים – במיוחד אם בצילומים עוקבים אין שינוי במיקום המגנטים. לנוכח העובדה שמגנטים קטנים מצויים בצעצועים רבים, יש צורך בהגברת המודעות של ההורים מחד גיסא, ולהתריע בפני יצרני הצעצועים על הסכנות הטמונות בהטמנת מגנטים קטנים בצעצועים מאידך גיסא.

איריס בן בסט מזרחי¹, ג'ונתן ד' טרוב²

¹מכון עיניים מוריס וגבריאלה גולדשלאגר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ²Kellogg Eye Center, University of Michigan, Ann Arbor, MI

מטרות: תיאור המאפיינים הקליניים, בדיקות הדימות והטיפולים בהמנגיומות של מסלולי הראייה הקדמיים.

שיטות: תיאור מפורט של הנתונים הקליניים, בדיקות הדימות והטיפול בשני חולים עם אובדן ראייה בשל המנגיומה של מסלולי הראייה הקדמיים. חיפוש במנוע Pubmed בספרות בשפה האנגלית אחר חולים עם נגעים וסקולריים של מסלולי הראייה, ואיסוף נתונים לגבי ההסתמנות הקלינית, בדיקה, בדיקות דימות, אבחון היסטופתולוגי וטיפול בכל אחד מהחולים.

תוצאות: בסקירת הספרות נמצאו 59 חולים עם נגעים וסקולריים במסלולי הראייה הקדמיים. אובדן ראייה היה התסמין השכיח ביותר והופיע בכל החולים, 60% מהחולים סבלו מכאבי ראש או כאבים מאחורי גלגל העין. הופעה חדה הייתה שכיחה יותר מהופעה חדידה (Sub acute) ומתקדמת (Progressive) (66% לעומת 34%, בהתאמה).

בקרב 16 חולים (27%) היו אירועים קודמים של ירידה בראייה שנבעו מדימומים קודמים. תהודה מגנטית היא הבדיקה הסגולית והרגישה ביותר לצורך האבחון. הנגעים הם הטרוגניים ובעלי אותות שונים המלמדים על דימומים בגילים שונים. Gradient echo  הוא הרצף הרגיש ביותר לאפיון דימומים קטנים. הנגעים אינם עוברים האדרה על ידי גדוליניום. מרבית החולים (93.2%) בספרות עברו ניתוח לסילוק מלא של הנגעים, ביופסיה או הפחתת לחץ (הפחתת לחץ), ובמרביתם הושגו התייצבות או שיפור בתפקודי הראייה. שני חולים טופלו במסגרת השגחה בלבד: באחד מהם חל שיפור עצמוני ובשני אובדן ראייה מלא. בשני החולים החדשים המדווחים, שלא עברו כל ניתוח, חל שיפור עצמוני בתפקודי הראייה.

מסקנות: נגעים וסקולריים של מסלולי הראייה הם נדירים, אולם יש לחשוב עליהם כחלק מאבחנה מבדלת של ירידה בראייה וכאבי ראש. אבחון מהיר של נגעים אלה עשוי להיות בעל חשיבות אם מחליטים לסלק את הנגע, על מנת למנוע נזק קבוע למסלולי הראייה.

עדי וקנין דמבינסקי, נטע לוין, נועה רז, עודד אברמסקי, דימיטריוס קרוסיס, לבנת בריל,  פניוטה פטרו, חיים עובדיה

המחלקה לנירולוגיה,  מרכז אגנס גינגס למחלות נירוגנטיות של האדם,  בית החולים האוניברסיטאי הדסה, ירושלים

הקדמה: מחלות דמיאלינטיביות במערכת העצבים המרכזית, הן  ברובן דלקתיות, אידיופתיות ומהוות את הגורם המרכזי לנכות נירולוגית בגיל הצעיר. המחלות נבדלות זו מזו בהסתמנותן הקלינית, במהלך המחלה, בתפוצתה ובמאפייני הפתולוגיה שלה. אולם קיימת גם חפיפה בין רבות מהמחלות והדבר מוביל לעיתים לאבחנה  שגויה. נירומיאליטיס אופטיקה (NMO) שייכת לקבוצה זו ומתאפיינת בפגיעה בעיקר בעצב הראייה ובחוט השידרה. לאחרונה, בעקבות גילויים של נוגדנים לתעלת מים 4 Aquaporin (NMO-IgG) בנסיוב החולים, עודכנו הקריטריונים האבחוניים ל-NMO.

שיטות: ערכנו מחקר רטרוספקטיבי על תיקי החולים עם NMO ונוגדנים חיוביים NMO-IgG,  שהגיעו למחלקה או למרכז לטרשת נפוצה, בין השנים 2011-2006. נבדקה ההסתמנות הקלינית הראשונית של החולים, ונערכה השוואה בין  מאפייני הדלקת בעצב הראייה בקרב חולי NMO  לבין דלקת בעצבי הראייה בחולי טרשת נפוצה. NMO-IgG נבדק בשיטתELISA  כנגד אחד הפפטידים של חלבון האם.

תוצאות: מתוך 107 החולים עם NMO-IgG חיובי, 50% התאימו לכל הקריטריונים של  NMO.  אך נמצאו גם  חולים עם מופע בודד של  דלקת בעצב הראייה או דלקת ארוכה בחוט השידרה בלבד (19 בכל קבוצה)  וכן  15 חולים שלהם הייתה הסתמנות דמוית Opticospinal MS.

בנוסף נמצא, כי חדות הראייה לאחר אירוע של דלקת בעצב הראייה, נשארה באופן מובהק (p<0.0005) ירודה בחולים עם NMO בהשוואה למטופלים עם MS. כמו כן, מטופלים רבים יותר עם  NMO ולהם יש NMO-IgG חיובי חוו התקף נוסף תוך זמן קצר מהאירוע הראשון.

מסקנות: מציאת נוגדנים NMO-IgG בנסיוב של החולים עם דלקת בעצב הראייה מנבאת ריפוי תת מיטבי והתקפים נשנים. חולים אלה נמצאים בסיכון יתר לחוות התקף נשנה במערכת העצבים המרכזית ואף למלא אחר קריטריונים קליניים של NMO. בשל השוני בין MS ל-NMO בחומרה של הדלקת בעצב הראייה, יש לבדוק נוגדנים אלו כבר לאחר האירוע הראשון, עוד טרם נקבעה האבחנה הסופית, על מנת לקבוע  את נחיצות הטיפול המונע וסוגו.

אירית בן-אהרון ^1,2, אהרון סולקס^1,2

¹המכון לאונקולוגיה, מרכז דוידוף, מרכז רפואי רבין קמפוס בילינסון, פתח תקווה, ²הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

במאמרם של גרינשפון וחב' [1] המתפרסם בגיליון הנוכחי של "הרפואה", סוקרים המחברים את סוגיית תאי סרטן במחזור הדם (Circulating tumor cells, CTC), את הספרות שפורסמה התומכת בתפקידם הפוטנציאלי בהיווצרות גרורות, דרכים לאיתורם של תהליכים כאלה ויכולתם להוות  כלי עזר לקבלת החלטות רפואיות. למרות תימוכין מוגבלים בספרות באשר לערכם של תאי סרטן במחזור הדם כסמן לחיזוי תגובה לטיפול [2], אין המלצה של החברה האמריקאית לאונקולוגיה קלינית (ASCO) לשלב את בדיקת ה-CTC  בניהול השגרתי של הטיפול בחולה. ואכן, אנו שותפים להמלצת המחברים להרחיב את המחקר הקיים בתחום, כדי לעמוד על טיבם ותפקידם של תאים אלה בתהליך שליחת גרורות. ברצוננו להתייחס בהרחבה לנדבך ייחודי וחשוב, הנגזר מסוגיית ה-CTC – תאי הגזע הסרטניים.

אלברט גרינשפון^1,2, איתי בן פורת¹, תמר פרץ², אשר שלמון² 

¹ המחלקה לביולוגיה התפתחותית וחקר הסרטן, המכון למחקר רפואי ישראל-קנדה, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ² מכון שרת לאונקולוגיה, מרכז רפואי הדסה, ירושלים

סרטן לסוגיו מהווה גורם תחואה ותמותה מרכזי בעולם. מעל 90% משיעור התמותה מסרטן נובע ממחלה עם גרורות. בתצפיות שנערכו לפני למעלה מ-140 שנים נמצאו לראשונה תאים סרטניים (שמקורם בשאת טמומה) במחזור הדם, אך משמעותם ותרומתם ליצירת גרורות נותרו בגדר מסתורין. לאחר עשורים רבים של קיפאון, התקדמות טכנולוגית אדירה אשר מגיעה לשיאה בשנים האחרונות, מאפשרת באמצעות בדיקת דם פשוטה גילוי ובידוד של תא סרטני בודד מן הדם ההיקפי.

כיום, מאפשרת טכנולוגיה זו מדידה כמותית של תאי הסרטן, ומאפשרת הצצה אל השינויים הגנטיים והפנוטיפים בקרבם. בעתיד, מקווים החוקרים, ניתן יהיה לבצע גילוי מוקדם, לקבוע פרוגנוזה, להעריך את תגובת השאת לטיפול ואף לכוון לטיפולים ממוקדים, בהתבסס על מידע אשר יושג מן התאים הסרטניים בזרם הדם.

גילוי התאים בזרם הדם טומן בחובו הבטחות רבות בתחום המחקר, האבחון והטיפול במחלת הסרטן, אולם בעת ובעונה אחת מעלה שאלות נוקבות לגבי זהותם של התאים הללו, תרומתם לתהליך הגרורות ויכולתם להוות כלי עזר להחלטות רפואיות. המטרות בסקירתנו זו הן להציג את התחום החדשני בפני הקהילייה הרפואית הקלינית בישראל, ולעודד השתתפות פעילה בקידום התחום, אשר עודנו מצוי בחיתוליו ולו פוטנציאל רב בקידום עולם האונקולוגיה – הכולל את תחומי הכירורגיה האונקולוגית, הדימות, הביומרקרים והאונקולוגיה הקלינית.

אייל עמר, תומר בן טוב, ברוך (ברי) דנינו, אופיר צ'צ'יק, מורסי חשאן,  אהוד ראט

היחידה לאורתופדיה זעיר פולשנית, חטיבה אורתופדית, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

ארתרוסקופיה של מיפרק הירך היא אחת מהגישות הניתוחיות המתפתחות ביותר בשנים האחרונות. גישה ניתוחית זו מגלמת בתוכה את יתרונות הכירורגיה הזעיר פולשנית יחד עם תקופת שיקום קצרה יחסית. כמו כן, נוטלת הארתרוסקופיה תפקיד מרכזי באבחון וטיפול בחולים עם כאבים סביב מיפרק הירך.

ההערכה של חולה עם כאבים סביב מיפרק הירך מחייבת אנמנזה קפדנית ומדויקת, בדיקה גופנית המכילה תבחינים ממוקדים לפתולוגיות שונות, וכן בדיקת דימות בסיסית ומתקדמת.

האבחנה המבדלת כוללת מספר גדל והולך של אבחנות המתגלות עם שיפור בהבנה הפתופיזיולוגית ובטכנולוגיה, המאפשרת ראות טובה יותר של מיפרק הירך.

בעבר, נחשב ניתוח הארתרוסקופיה של מיפרק הירך ל"ניתוח המחפש הוריה". כיום, הוריות לביצוע ארתרוסקופיה של מיפרק הירך נשענות על הבנה מבוססת של תהליכים פתולוגיים ומתרחבות עם העמקת הבנה זו. תוצאות ארתרוסקופיה של מיפרק הירך לאחר מעקב לטווח זמן בינוני וארוך מראות מגמות מעודדות לשאיפה לשימור המיפרק לזמן ארוך.

זיו בן ארי

המרכז למחלות כבד, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב

מערכת עיתון "הרפואה" מקדישה גיליון זה של דצמבר 2012 למחקרים, קווים מנחים וסקירות מתחום מחלות והשתלות הכבד. כיו"ר החברה, התכבדתי בהכנת מאמר המערכת, שבו נסקרים המאמרים הרואים אור בגיליון זה. במאמרים אלה מוצגת חזית הידע הרפואי שבה אנו נמצאים בכל תחומי העשייה בהקשר למחלות הכבד.

ליאן רבינוביץ¹, מנחם בן חיים², יצחק קורי³, אורן שבולת¹

¹יחידת הכבד, המכון למחלות מערכת העיכול והכבד, היחידה להשתלות אברים, החטיבה לכירורגיה, ²היחידה לרדיולוגיה פולשנית, חטיבת הדימות. המרכז הרפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב

מובאת בזאת פרשת חולה שעברה השתלת כבד ופיתחה מיימת עמידה לטיפול, ולאחר בירור ממושך נמצאה היצרות בנקודת ההשקה של וריד השער. החולה טופלה בהרחבה מלעורית באמצעות בלון והחדרת תומכן, והמיימת נעלמה. נדון במאמר זה בסיבות למיימת עמידה לטיפול לאחר השתלת כבד, בטיפול הנדרש במחלה זו, ונסקור את הספרות הרפואית.
 

אורנית כהן-עזרא^1,4, יונה אבני², שרה מורגנשטרן³,  זיו בן-ארי⁴

¹מרפאת דגני לרפואה יועצת, שירותי בריאות כללית, חדרה, ²המכון לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי וולפסון, חולון, ³המכון לפתולוגיה, מרכז רפואי רבין-קמפוס בילינסון, פתח תקווה, ⁴ המרכז למחלות כבד, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

תיופורינים הכוללים אזתיופרין ו- 6-mercaptopurine ניתנים כטיפול במושתלי איברים, כנגד מחלות מעי דלקתיות או מחלות מיפרקים וכטיפול אונקולוגי. הפרעות באנזימי כבד מופיעות ב-10%-3% מהמטופלים בתיופורינים והן לרוב ללא משמעות קלינית. תיופורינים עלולים לגרום גם למחלות כבד אחרות, כולל  היפרפלזיה קשרית מתחדשת – Nodular Regenerative Hyperplasia (NRH). זהו סיבוך נדיר יחסית אך קשה. האבחנה של NRH אינה קלה, היות שלרוב המחלה היא אי תסמינית ואין סימנים ביוכימיים או מולקולאריים אבחוניים למחלה. החשד למחלה עולה לרוב כשקיימים תסמינים של יתר לחץ שערי או כשיש מימצא מעבדה מחשיד, כמו עלייה באנזימי כבד או ירידה ברמת טסיות הדם. ביופסיה של הכבד מאפשרת לבסס את האבחנה של NRH.

מדווח במאמרנו על גבר בן 40 שנה, עם מחלת קרוהן, שפיתח NRH תחת טיפול ב-6-MP. הביטוי הראשוני שלNRH  בפרשת חולה זה כלל הפרעה באנזימי כבד וירידה בטסיות הדם. תחילה נעשה ניסיון להפחית את מינון התרופה, אך בשל העובדה שלא היה שיפור בבדיקות מעבדה, הטיפול הופסק. למרות הפסקת הטיפול החולה פיתח דימום מדליות שטופל בגישה אנדוסקופית. 

היות שהטיפול בתיופורינים עלול לגרום להפרעות כבד שונות, חשובה אבחנה מבדלת בין החוליים השונים, כדי לזהות בשלב מוקדם מחלה כמו NRH המחייבת את הפסקת הטיפול בתרופות מקבוצה זו. 

לסיכום: NRH הוא סיבוך נדיר שעלול לסכן חיים בחולים עם מחלת מעי דלקתית (Inflammatory bowel disease – IBD)  המטופלים בתיופורינים.

עמנואל סיקולר¹, צבי אקרמן², מריוס בראון³ יעקב ברוך⁴, רפאל ברוק⁵, ריפעת ספדי⁶,  אמיר שלומאי⁵, זיו בן ארי⁷*

¹מחלקה פנימית ב' והמרפאה למחלות כבד, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המחלקה הפנימית, בית חולים הדסה, הר הצופים והפקולטה לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים, ³המכון למחלות כבד, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ⁴יחידת הכבד, רמב"ם, הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון חיפה, ⁵המכון לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, רמת אביב, ⁶יחידת הכבד, בית החולים הדסה עין כרם והפקולטה לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים, ⁷המכון למחלות כבד, מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, רמת אביב

מיימת היא הביטוי הנפוץ ביותר של הפרת איזון בחולי צמקת הכבד. תוחלת החיים של חולי צמקת הכבד המפתחים מיימת פשוטה היא כ-50% לשלוש שנים. הם עלולים להתפתח מיימת עמידה, הפרעות במלחי הדם, תסמונת כבד-כליה (Hepato-renal syndrome) ודלקת צפק עצמונית. טיפול יעיל במיימת וסיבוכיה עשוי לשפר את התסמינים ואת תוחלת החיים. מובאות בזאת המלצות ועדה מקצועית מטעם החברה הישראלית לאבחון וטיפול במיימת וסיבוכיה.

אלי צוקרמן¹, ריפעת ספדי² , רן אורן³, אורן שבולת⁴ ,יעקב ברוך⁵, רפאל ברוק⁴, יואב לוריה⁶ ,רן טור-כספא ⁷ , סייף אבו מוך ⁸ , דני שובל ², זיו בן ארי ⁹ *

¹היחידה למחלות כבד, מרכז רפואי כרמל ומחוז חיפה וגליל מערבי, שירותי בריאות כללית, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²היחידה למחלות כבד, בית חולים הדסה עין כרם, והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים, ³המכון לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, בית חולים הדסה עין כרם, והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים , ⁴היחידה למחלות כבד, מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ⁵יחידת הכבד, רמב"ם, הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ⁶היחידה למחלות כבד, בית חולים שערי צדק, ירושלים, ⁷המכון למחלות כבד, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ⁸היחידה למחלות כבד, בית חולים הלל יפה, חדרה, ⁹המכון למחלות כבד, מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

הטיפול המקובל עד היום כנגד זיהום כרוני בנגיף דלקת כבד C, Standard Of Care therapy (SOC), כולל טיפול ב-Pegylated interferon alpha (pegIFNα-2a/2b) וב-Ribavirin (RBV) למשך 48-24 שבועות, בהתאם לגנוטיפ הנגיפי. טיפול זה כרוך בהשפעות לוואי ומוביל להשגת Sustained Virologic Response (SVR) רק ב-40%–50% מהמטופלים עם גנוטיפ 1. פיתוח תרופות נוגדות נגיפים (אנטי-ויראליות) הפועלות ישירות נגד אתרים החיוניים למעגל החיים של נגיף ההפטיטיס C, ה-Direct Acting Antiviral agents (DAAs), הוביל לאחרונה לפריצת הדרך גדולה בטיפול בזיהום הכרוני בנגיף. ה-DAAs מסווגים לשתי קבוצות עיקריות: מעכבי פולימרזות ומעכבי פרוטיאזות. תוצאות מחקרים קליניים מעידות על כך שטיפול בתרופות החדשות מקבוצת מעכבי הפרוטיאזות (Telaprevir ו-Boceprevir) במישלב עם ה-SOC במטופלים עם גנוטיפ 1, הוביל לשיפור משמעותי בשיעור השגת SVR בקרב מטופלים שטופלו לראשונה ("נאיביים") (70%) ובמטופלים "מנוסים". הטיפול במעכבי הפרוטיאזה מאפשר קיצור של משך הטיפול בקבוצות מטופלים מסוימות. על פי הנחיות משרד הבריאות בישראל, המישלב בין Telaprevir (Incivo) אוBoceprevir   (Victrelis) לבין  pegIFNα-2a/2b  וריבווירין  הוא היום סטנדרט הטיפול החדש בזיהום כרוני בנגיף דלקת כבד C, גנוטיפ 1. מוצגים  בזאת המלצות ועדה מקצועית מטעם החברה הישראלית לטיפול הסטנדרטי החדש בזיהום כרוני בנגיף דלקת כבד C (הפטיטיס C), גנוטיפ 1.

זיו בן ארי 

המרכז למחלות כבד, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן 

מחלת כבד מאלכוהול היא הגורם העיקרי במדינות המערב לתמותה הקשורה לכבד. ארגון הבריאות העולמי מדווח, שהתמותה העולמית עקב מחלת כבד מאלכוהול מגיעה לשיעור של 3.8%. באירופה ובארה"ב, מחלת כבד מאלכוהול מהווה את ההוריה השנייה בשכיחותה להשתלת כבד.

קיים קשר ברור בין כמות האלכוהול היומית הנצרכת לבין הסיכון לפתח מחלת כבד כרונית. צריכת אלכוהול בינונית (25 גרם של אלכוהול ביום לאורך שנים) מגדילה באופן משמעותי את הסיכון לפתח מחלת כבד מאלכוהול. הסיכון לפתח מחלת כבד מאלכוהול ממשיך לעלות באופן יחסי לכמות האלכוהול הנצרכת כל יום, כך שצריכה של 50 גרם ליום מעלה את הסיכון פי שניים, וצריכה של 100 גרם אלכוהול ביום מעלה את הסיכון פי חמישה.

בן-ציון יהושע, עופר גליק, משה פוטרמן

המחלקה לאף אוזן גרון, ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי סורוקה, באר שבע

איטמות חד צידית של האף (Unilateral choanal atresia) שכיחה יותר מאשר איטמות דו צידית. חריגויות הקשורות למימצא זה דווחו ב-50%-20% מהחולים, בעיקר בתסמונות כגון Charge syndrome  ו-Treacher Collins syndrome. בקרב ילודים הלוקים באיטמות דו צידית של האף התסמינים בולטים וכוללים: כיחלון מעגלי המוקל על ידי בכי ומופיע מיד לאחר הלידה. לעומת זאת, מטופלים הלוקים באיטמות אף חד צדדית מתלוננים על הפרשה חד צידית בלבד מהאף, ולכן הם מאובחנים לרוב בשלב מאוחר יותר בחייהם.

במאמר זה אנו מציגים חמש פרשות חולים שבירור תסמיניהם לא בוצע כראוי, וכפועל יוצא מכך נחשפו המטופלים לטיפולים מיותרים ולהארכת הזמן עד לאיבחון המחלה.

כחלק מעיבוד תסמיניו של מטופל המופיע עם הפרעה בנשימה דרך האף או נזלת רבה, במיוחד אם ההפרעה חד צידית, יש לבצע בדיקת אף מלאה, כולל אנדוסקופיה של חללי האף. כאשר הבדיקה מתבצעת כראוי, חולים עם איטמות חד צידית של האף מאובחנים בשלב מוקדם. בנוסף, כאשר קיים קושי בביצוע אנדוסקופיה, ניתן להיעזר בטומוגרפיה מחשבית.

תומר זיו-ברן¹, דניאל כהן¹, גליה רהב^3,2, משה לשנו^4,3

¹החוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת והמרכז לחקר טרור ביולוגי, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב, ²היחידה למחלות זיהומיות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ⁴הפקולטה לניהול על שם רקאנטי, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

במאמרים רבים נדונים גורמי סיכון ומנבאים לתוצאי בריאות. ממאמרים אלו ניתן ללמוד מהם הגורמים המשפיעים על התוצא ומה מידת השפעתם. אולם לא ניתן לצפות את תוצא הבריאות במטופל היחיד. חוסר היכולת לנבא את התוצא במטופל הבודד פוגע ביכולת ליישם את תוצאות המחקר ליד מיטת החולה או במירפאה, ומאפשר רק צפי כללי או מתן המלצות כלליות בלבד. מכאן, שמחקר ללא מודל לניבוי הוא מוגבל, והוספת מודל לניבוי משפרת משמעותית את יכולת היישום של מימצאיו. הוספת מודל ניבוי למאמר אינה מסובכת, שכן הפרטים הנדרשים להצגת המודל במאמר מתקבלים כחלק מתהליך הניתוח הסטטיסטי הרגיל, ולפיכך אין צורך בפעולות נוספות לבניית המודל. אולם הצגת המודל והשימוש בו אינם טריוויאליים ומחייבים הבנה בסיסית של מבנה המודל.

במאמר זה, מוצג הדרוש לבניית מודל בשתי השיטות הסטטיסטיות הנפוצות ביותר: תסוגה ליניארית ותסוגה לוגיסטית (Logistic regression & linear regression), ומוסבר תהליך ניבוי תוצא הבריאות במטופל היחיד. בנוסף, מוסבר כיצד לתקף את המודל. במאמר זה, ננקטים הביטויים "חולה", "מטופל" ו"פרט", הזהים במשמעותם ומתייחסים לאדם היחיד.