תוצאת חיפוש

רן בליצר(1,2), ג'ודי פדלון(3) 

(1)חיל הרפואה, צה"ל, (2)המח' לרפואת משפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (3)המח' לסוציולוגיה של הבריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון

הגורמים שהביאו לקיבועה של מערכת יחסים פטרנליסטית בין הרופא לחולה במשך מאות שנים, רבים ומגוונים, אך השליטה המוחלטת של הרופא בגוף הידע הרפואי היא ללא ספק אחד הגורמים המרכזיים שבהם. בדורות האחרונים חלו תמורות מהותיות באופי המיפגש הרפואי בין הרופא למטופל. שינויים חברתיים וחוקיים הביאו להעצמה רבת-חשיבות של המטופל, כגון הצורך בקבלת הסכמה מדעת. אך מהפיכת המידע המתרחשת סביבנו הביאה לשינוי משמעותי עוד יותר במערכת היחסים בין הרופא למטופל - שינוי המצוי עדיין בשלבי

התהוות. בעבודה זו נסקרות התמורות המרכזיות שחלו במערכת היחסים בין הרופא לחולה בעקבות מהפיכת המידע, והמגמות העתידיות הצפויות לנוכח שינויים אלה.

בנימין גזונדהייט

היח' להמטולוגיה-אונקולוגיה, מח' ילדים, בית-חולים סורוקה, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

האימרה הידועה "טוב שברופאים לגיהינום" בסוף המישנה של מסכת קידושין היא לכאורה גינוי קשה וכוללני כלפי הרופאים והרפואה. רושם זה עומד בסתירה עם הכבוד וההערכה שמובעים כלפי הרופא והרפואה, הן בתלמוד והן במסורת היהודית לדורותיה.

המטרה בסקירה הנוכחית היא לעיין בפרשנות האימרה לאורך הדורות, ולחשוף את הפירוש ההיסטורי של האימרה על-פי הקשרה ההיסטורי במישנה ובמקבילותיה.

למטרה זו נבדקו המקור התלמודי ומקבילותיו על-פי כתבי יד קדומים, וכן נחקרו הרקע ההיסטורי והביוגרפי של פרשניה הרבים של האימרה, על-מנת להסביר את דרכי הפרשנות השונות של הפרשנים היהודים והלא-יהודים.

מתוצאות בדיקת כתבי היד עולה, שאותו קטע חסר במישנה המקורית וצורף אליה בתקופות מאוחרות יותר. יתכן שהקשרה המקורי של האימרה גינה רק את אותם הרופאים שטיפלו בחוליהם בשוטות של מינות ועבודה זרה. בכל זאת, הפכה האימרה החריגה מקור לפרשנים היהודים לדרישת לקחים מוסריים חשובים - כל מחבר על-פי מישנתו ועל-פי צורך השעה. הספרות הלא-יהודית אף היא ניצלה את האימרה לרעה, כדי לפרנס את האידיאולוגיה האנטישמית שלה מתוך מקורות התלמוד.

לסיכום, מהאימרה "טוב שברופאים לגיהינום" אין להסיק מסקנות עקרוניות לגבי הערכת הרפואה והרופאים במסורת היהדות: ייתכן שהיא מתייחסת דווקא לאותם הרופאים בני אותה תקופה, אשר ריפאו בדרכים של מינות ועבודה זרה. בתלמוד מובעים הערכה וכבוד כלפי הרפואה והרופאים, ובעקבות כך המשיכו הפרשנים היהודים ללמוד ולדרוש מהאימרה החריגה "טוב שברופאים לגיהינום" לקחים מוסריים חשובים, לאורך כל הדורות, כדי לשפר את האחריות המקצועית והמוסרית של הרופאים במסורת ישראל.

נורית ניראל¹, אריה שירום², שורוק איסמעיל¹

¹ג'וינט - מכון ברוקדייל לגרונטולוגיה והתפתחות אדם וחברה; ²הפקולטה לניהול, אוניברסיטת תל-אביב

התפתחויות טכנולוגיות ברפואה המודרנית מאפשרות כיום לתת בקהילה שירותי איבחון וטיפול שבעבר ניתנו רק בבתי-החולים. עובדה זו, והתחרות בין קופות-החולים, שגברה מאז החלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, הביאו לפיתוח מואץ של הרפואה השניונית-יועצת בקהילה ובמירפאות-החוץ של בתי- החולים. כתוצאה מכך, רופאים יועצים רבים עובדים במספר מיסגרות אירגוניות על-פי צורות העסקה שונות.

במחקר הנוכחי נבחן היקף העבודה של רופאים יועצים במספר מסגרות ארגוניות ומאפייני ההעסקה בכל מסגרת (שעות עבודה לשבוע, המעמד בעבודה, הארגון המעסיק, צורת התגמול וחלוקת הזמן בין מסגרות התעסוקה השונות).

לבדיקת הנתונים הללו, נערך סקר דואר במחצית השנייה של שנת 2001 בקרב מדגם אקראי של 50% מהרופאים המומחים בשישה תחומי מומחיות המייצגים את מתן שירותי הרפואה השניונית-יועצת בישראל: עיניים, עור, אף-אוזן-גרון, גינקולוגיה, קרדיולוגיה וכירורגיה כללית, שמונה-מאות-תשעים (890) רופאים ענו לשאלון המחקר (שיעור היענות של 63%).

מתוצאות העבודה עולה, כי מרבית (84%) הרופאים היועצים עובדים בשתי מסגרות עבודה, ולמעלה מ-40% מהם דיווחו על עבודה בשלוש מסגרות או יותר. מרביתם המכריעה של הרופאים היועצים (98%) עובדים במסגרות הציבוריות כמקום עבודה עיקרי (%55 מהם בבתי-חולים). הדבר נכון גם לגבי העבודה השניה, אלא שבזו עולה מאוד שיעור הנותנים שירותי רפואה יועצת במסגרת הרפואה המקצועית בקהילה (67%). בעבודה השלישית עולה מאוד שיעורם של הרופאים העוסקים ברפואה פרטית (42%). המספר הממוצע של שעות העבודה לשבוע (כולל כוננויות) עמד על כ-48 במקום העבודה העיקרי וכ-63 שעות בכל העבודות. ללא חישוב שעות הכוננות, עומד ממוצע שעות העבודה על 52 שעות.

לסיכום, ממצאי המחקר מצדיקים בדיקה מעמיקה של ההצעה בדבר הצורך להפחית את מספר המסגרות שרופאים מומחים מועסקים בהן, על-מנת לשפר את איכות העבודה ואת תפקודם של הרופאים.

מרז'ורי הרץ¹, גבריאל פולאק², דינה נוף³

¹מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ²מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, מכבי שירותי בריאות

במכבי שירותי בריאות בישראל מופעלים למעלה מעשרים מרכזי דימות, עובדה המעלה צורך ברדיולוגים רבים לשם ביצוע בדיקות דימות ופיענוחן. בעבר היה קושי ניכר באיוש משרדות ברדיולוגים שיהיו מוכנים לעבוד במישרה מלאה במכונים אלה. בשנות ה-80 המאוחרות ובתחילת שנות ה-90 הגיע גם עלייה גדול של עולים חדשים, חלקם רדיולוגים, אשר תרו אחר מישרות במכבי, אולם הכשרתם נמצאה בלתי מספקת לצורכי הרדיולוגיה המודרנית. לנוכח מצב זה שורטטה תוכנית תומכת במספר רדיולוגים להשלמת הכשרתם או להשתלמות שלמה בדימות, מתוך כוונה לשלבם כרדיולוגים מומחים במכבי שירותי בריאות.

המטרה בתוכנית הייתה לתמוך בעולים חדשים ואחרים על-ידי מימון מספר שנות התמחות ברדיולוגיה איבחונית, ובגמר התמחות זו להעסיקם כמומחים במכבי שירותי בריאות.

לשם כך השתתפו בתוכנית 21 רדיולוגים – 16 נשים ו-5 גברים. אחד-עשר מתוכם עולים חדשים מברית-המועצות לשעבר. הם החלו בתוכנית ההתמחות בבתי-חולים אקדמיים שונים במהלך השנים1991-1997. משוב בוצע באמצעות שאלונים למתמחים ובריאיון מנהלי המחלקות, שהשתתפו בכל הקשור לתוכנית.

כל הרופאים למעט מתמחה אחד, שעזב את ישראל בעטיה של מחלה טרם סיום התמחותו, סיימו את תוכנית ההתמחות בהצלחה ומועסקים כעת במכבי. למועמדת אחת הוענקה מילגה לשנת התמחות בחו"ל, ואף היא מועסקת במכבי כרדיולוגית.

לסיכום, ניתן להכתיר את התוכנית כהצלחה, שכן כל הצדדים המעורבים - רופאים משתלמים, מכבי שירותי בריאות ובתי-החולים – יצאו נשכרים ממנה.

יורם קלוגר, עמי מאיו 

החטיבה לכירורגיה ב', מערך הטראומה רבין, מרכז רפואי תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

חינוך מתמחים בכירורגיה נידון בספרות הרפואית בהרחבה לנוכח שינוי מדיניות שעות העבודה. נסיונות לעצב תוכניות התמחות חדשות נעשים בארה"ב במטרה לחשוף את המתמחים למיגוון הפתולוגיות ותחומי הכירורגיה השונים, למרות הגבלת שעות העבודה. תחום הטראומה וחינוך המתמחה בתחום זה נפגעים קשות מכמה טעמים: המקצוע הופך בהדרגה ללא ניתוחי, ולכן עניין המתמחים בו פוחת, רב-גוניות (הטרוגניות) ניכרת בקרב מטפלים מביאה למיהול ידע ולכן לפגיעה בהפצתו, ולמרות היותו תחום מוכר בעולם במיסגרת ענף הכירורגיה הכללית, בישראל לא זכה תחום זה לעדנה כפי שקרה במדינות בעולם, ואך מעטים מבוגרי ההתמחות בכירורגיה כללית יבחרו בתחום הטראומה כמקצוע. מוצע לכן שינוי מובנה באופן הוראת הטראומה בישראל ושינוי אירגוני בכירורגיה, במטרה לחזק את מערכי הטראומה  ולמנוע בריחת מתמחים מתחום זה כעיסוק עתידי.

שלמה וינקר, רון רם, ששון נקר, אליעזר קיטאי 

החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב  

סוכרת היא מחלה כרונית שכיחה המלווה בסיבוכים רבים, אשר מהווים נטל משמעותי על תקציבי הבריאות במדינות המערב. סוכרת היא הסיבה השכיחה ביותר במדינות המערב לכריתת גפיים תחתונים, לאי ספיקת כליות סופנית ולעיוורון בגילאי 18-65 שנה. ידוע שאיזון טוב של מחלת הסוכרת מפחית את שכיחות הסיבוכים. הטיפול בחולה הסוכרת הוא ארוך, מורכב ומחייב מעורבות של אנשי צוות מתחומים שונים, תוך יצירת היענות לטיפול בקרב החולים. בעשור האחרון מתנהל ויכוח נוקב מהו אופי המעקב והטיפול המתאימים לחולה הסוכרת. שיתוף טיפול (Shared care) בין רופא המשפחה לשירותי רפואה שנינוית (מירפאת מומחים לסוכרת) רווח לאחרונה, תוך נסיון להגביר את היעילות ולצמצם את העלויות. בסקירה הנוכחית נבחנות שיטות שנוסו במקומות שונים בעולם ונדונות ההשלכות האפשריות למעקב המומלץ אחרי סוכרת במערכת הבריאות בישראל.

שלמה וינקר^2,1, אשר אלחיאני¹, ששון נקר^2,1

¹כללית שירותי בריאות – מחוז המרכז, ²החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטה תל-אביב

ידוע כי חלק מהגורמים המשפיעים על הוצאות הבריאות קשורים למטופל, אולם לא ברור אם להכשרה ולרקע של רופא המשפחה יש השפעה על עלויות אלה - וזו המטרה במאמר הנוכחי.

לשם כך השתתפו במחקר כל רופאי המשפחה במחוז המרכז של שירותי בריאות כללית שענו על המדדים הבאים: עבודה שנתיים ברציפות לפחות באותה היחידה לרפואת המשפחה, היות הרופא מומחה ברפואת המשפחה או ללא כל התמחות אחרת ועבודה במירפאה שבה מטופלים 450 בני-אדם לפחות. במחקר חושבו העלויות השנתיות המשוקללות של 1,000 חולים שבטיפולו של רופא אחד, נתוני הרופאים כללו מאפיינים חברתיים-דמוגרפיים, המדינה בה סיימו את חוק לימודיהם, הוותק, מקום העבודה, והדרג המקצועי והניהולי.

השתתפו במחקר 137 רופאים המטפלים ב-268,453 נפשות שעלות הטיפול בהם שוקללה. גילם הממוצע של הרופאים היה 8.0 + 47.4, ובמועד המחקר חלפו בממוצע 8.2 + 22.7 שנים ממועד סיום חוק לימודיהם. רובם סיימו את לימודי הרפואה בברית-המועצות לשעבר (57%) או בישראל (20%). ו-40% מכלל הרופאים היו מומחים ברפואת המשפחה. נמצא, כי העלות הכללית ל-1,000 נפש הייתה נמוכה ב-8.7% בקרב רופאים מומחים בהשוואה לרופאים כלליים (p<0.01). בניתוח רב-משתנים נמצא, כי הגורמים המשפיעים ביותר על הבדלי העלות היו מיקום המירפאה (עלות כללית נמוכה יותר במירפאה כפרית בהשוואה למירפאה עירונית) והתמחות ברפואת המשפחה (עלות כללית נמוכה יותר לרופא מומחה בהשוואה לרופא כללי).

לסיכום, נמצא כי העלות המשוקללת ל-1,000 נפש הייתה נמוכה יותר בקרב מומחים לרפואת המשפחה בהשוואה לרופאים כלליים. כמו-כן, נמצא קשר בין עלות נמוכה לבין עבודה במירפאה כפרית. מימצאים אלה יכולים להשפיע על מקבלי ההחלטות במערכת הבריאות לעודד התמחות ברפואת המשפחה.

יאן פרס, ששון מנחם, פסח שוורצמן

המח' לרפואת משפחה, מרכז סיאל – מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, החטיבה לבריאות בקהילה, החטיבה לבריאות בקהילה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

הפרעה בתיפקוד המיני מתאפיינת בפגיעה בחימוד המיני (libido) או בשינויים פסיכופיסיולוגיים הקשורים בשינויים במעגל התגובה המינית. במחקרים הודגם, כי שכיחות ההפרעה בקרב נשים היא 10%-52% ובגברים -  25%-63%. להפרעות אלה השפעה עצומה על הפרט, היחסים הבין-אישיים ואיכות חיי המשפחה.

המטרות במאמר היו להעריך גישות, ידע וטיפול בהפרעה בתיפקוד המיני על-ידי רופאי המשפחה בישראל.

לשם כך השתתפו במחקר 292 רופאים מתוך כ-800 שנכחו בכנס ארצי לרפואת משפחה ורפואה כללית. לרופאים אלה חולק שאלון למילוי עצמי, ו-179 מתוכם ענו עליו במלואו (61%).

שבעים ותשעה אחוזים מהרופאים גרסו, כי על רופא המשפחה להיות אחראי לטיפול ברוב ההפרעות בתיפקוד המיני. הרופאים ציינו כי 12% בלבד מכלל מטופליהם בשל הפרעות בתיפקוד המיני היו נשים. הבדלים משמעותיים נמצאו בין דיווחי רופאים לרופאות ובין דיווחי רופאים כלליים למתמחים ברפואת משפחה בהקשר לטיפול בהפרעה בתיפקוד המיני. מומחים ברפואת משפחה טיפלו בחולים עם הפרעה בתיפקוד המיני בשיעור גבוה יותר מאשר רופאים כלליים ומתמחים ברפואת משפחה (53%, 23%, ו- 22% בהתאמה. P>0.05). המחסומים העיקריים לטיפול בהתפרעות בתיפקוד המיני שצוינו על-ידי הרופאים היו חוסר זמן (62%) וחוסר ידע (47%).

לסיכום, רופאים ראשוניים רואים עצמם כמען העיקרי למטופלים עם הפרעות בתיפקוד המיני. כמו כן סברו הרופאים הנשאלים, כי הם זקוקים ל הכשרה מעמיקה יותר בנושא ההפרעה בתיפקוד המיני, כדי להתגבר על בעיות כמו מחסור בזמן, בידע או בהכשרה, וכך לאפשר להם מתן טיפול טוב יותר בהפרעות התיפקוד המיני של מטופליהם.

שמואל שטייר, שלמה וינקר, נטלי בנטוב, איילה לב ואליעזר קיטאי

החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

נטייה להירדמות היא גורם קובע בחמישית מתאונות הדרכים. הנהג מודע לנטייתו להירדם. ומודעות זו מאפשרת לו להילחם בנטייתו זו, אולם קיימים אמצעים יעילים אחרים למנוע הירדמות בזמן נהיגה.

המטרה במאמר זה היא לבדוק את הנטייה להירדם בנהיגה בקרב נוהגים בתנאי עייפות ואת אמצעי המגע שהם נוקטים על-מנת לא להירדם. לשם כך נבחרו שלוש קבוצות נוהגים בתנאי עייפות: 1) רופאים המבצעים תורנויות; 2) אחיות העובדות במשמרות לילה; 3) ועובדי טכנולוגיה עלית העובדים 12 שעות ברציפות לפחות יומיים בשבוע. הועבר שאלון אנונימי שכלל שאלות אודות גורמי-סיכון לתאונות, מעורבות בתאונות-דרכים או על סף תאונת דרכים, שיטות של הנהג למניעת הירדמות ונתונים דמוגרפיים.

נכללו במחקר 115 נהגים (38 רופאים, 37 אחיות ו-40 עובדי היי-טק). גילם הממוצע היה 7.9+-36.0 שנה ו-53% מהם היו גברים. 13% היו מעורבים בשנה האחרונה בתאונות דרכים כנהגים, מתוכם 53% זכרו כי התאונה היתה קשורה להירדמות או לעייפות. 37% זכרו אירוע אחד או יותר של הירדמות במהלך נהיגה עד לסף תאונה או סטייה מנתיב הנסיעה. נוהגים בשעות המסוכנות היו מעורבים יותר באירועים של הירדמות תוך נהיגה עד כדי כמעט תאונה או סטייה מהנתיב (69% לעומת 29%, בהתאמה, p<0.001) ובתאונות (17% לעומת 11%, P לא משמעותי). רופאים היו מעורבים יותר בסף תאונות ('כמעט תאונות') (p>0.005). השיטות השכיחות ביותר למניעת הירדמות היו הפעלת רדיו או טייפ (86.1%), פתיחת חלון (65.2%) והפעלת מזגן (57.4%).

לסיכום, נהיגה בתנאי עייפות מהווה גורם-סיכון חשוב לתאונות דרכים. קיימות קבוצות עובדים, ביניהם הרופאים, המצויות בסיכון מוגבר לכך. לפיכך, יש להעמיק את מודעותם ומעורבותם של רופאים במניעת תאונות דרכים הן בקרב הרופאים עצמם והן בקרב מטופליהם.

יצהל ברנר

המח' לגריאטריה, המח' לרפואה פנימית ו' והמח' לגריאטריה שיקומית, בית-חולים מאיר, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

בשנים האחרונות מוקדשת תשומת-לב רבה להתעללות בחסרי ישע ובחלשים בחברה. מטיפול בהתעללות בילדים ונוער ודרך מאבקים ציבוריים רחבים להגנה על נשים מוכות, עלה לאחרונה גם נושא ההתעללות בקשישים.

ההתעללות בקשישים, על כל מאפייניה, היתה תופעה נפוצה לאורך ההיסטוריה, אולם החברה לא הכירה בהתעללות זו. למעשה הזנחת הקשיש על-ידי החברה נמשכת עד עצם היום הזה. אין מודעות חברתית ומקצועית מספקת לתופעת ההתעללות בקשיש, וממדיה המדוייקים אינם ידועים.

שלמה וינקר, ששון נקר, ניר עמיר, אלכס לוסטמן, מיכאל וינגרטן

המח' לרפואת המשפחה, מרכז רפואי רבין, פתח-תקוה והחוג לרפואת משפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

המשותף לתחומים השונים של הרפואה המשלימה הוא היעדר הכרה, חלקית או מלאה, של הרפואה המימסדית. לכן, בחינת העמדות כלפי הרפואה המשלימה כמיקשה אחת יכולה להטעות.

המטרה בעבודה זו היא לבדוק את הידע והעמדות של רופאי-משפחה אודות תחומי הרפואה המשלימה השכיחים ביותר בישראל.

באוכלוסיית המחקר נכללו רופאי-משפחה במגוון מסגרות של לימודי המשך בישראל. הרופאים נתבקשו להשיב על שאלון אנונימי קצר המורכב משמונה שאלות רב-ברירה לבדיקת ידע ועמדות אודות אקופונקטורה, הומיאופתיה, שיאצו ורפלקסולוגיה.

השתתפו במחקר זה 130 רופאים (שיעור היענות של 91%). הכשרה מעמיקה באחד התחומים היתה נדירה (3%-7%); רמת הידע בכל התחומים היתה נמוכה מאוד; 58% שגו בתשובותיהם על כל השאלות, והתוצאה הטובה ביותר היתה 5 תשובות נכונות מתוך 8. מרבית הרופאים ראו את הרפואה המשלימה כלגיטימית וראויה להתקיים לצידה של הרפואה המסורתית. כשישים אחוזים דיווחו כי הם מפנים ביוזמתם חולים לקבלת טיפול בתחומים שונים של הרפואה החלופית, וכ-30% ראו אפשרות לשלב תחומים מסויימים ברפואה המשלימה עם הרפואה המסורתית.

לא נמצאו הבדלים משמעותיים בגישה של הרופאים לתחומים השונים. ידע נרחב יותר ברפואה משלימה היה קשור בעמדות חיוביות יותר (p<0.05) ובנטייה להפנות יותר חולים ביוזמת הרופא למטפל ברפואה משלימה (p<0.1, לא משמעותי).

לסיכום, עמדות רופאי-המשפחה כלפי תחומי הרפואה המשלימה השכיחים בישראל הן חיוביות. קיים קשר בין העמדות כלפי הרפואה המשלימה לבין הידע בתחום זה. יש מקום לשקול בחיוב את העמקת הידע של הרופא בנושא.

אוריאל שפריר

הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסטית ת"א

עמדתה המסורתית של מערכת הרפואה היא התנגדות להפלות מלאכותיות. אולם במאה העשרים חל שינוי בגישה הזו. במאמר זה נבחנת עמדת הרופא והמערכת הרפואית כלפי הפלות. האם אין הרופא רואה התנגשות בין ההפלה לבין החובה להציל חיים? האם אין הוא מרגיש סתירה קיומית בין הפלת עובר במקרה אחד לבין מאבק להצלתו במקרה אחר? נושא ההפלה מאפשר לבדוק למי מחויב הרופא- האם לאישה ולטובתה או שמא לעיקרון הצלת החיים.

דיון אחר יוקצה לנושא ההפלות המלאכותיות בישראל ולבדיקת הגורמים המשפיעים על החלטות חברי ועדות וועדות-העל להפסקות הריון בישראל. הרופאים בוועדות אלו מתחשבים בשיקולים שאין להם ביטוי בלשון החוק, כגון מצבה החברתי של האישה. יתר-על-כן, הרופאים מתחשבים בתפיסת עולמם ובמצפונם בבואם להכריע במקרה מסוים.

צוות בדיקה שהוקם על ידי משרד הבריאות מצא, כי במקרים רבים בהם ניתן אישור להפלה מלאכותית על-ידי הוועדה להפסקת הריון, לא הייתה הצדקה חוקית לכך. דהיינו, נמצאו מקרים רבים בהם לא הייתה התאמה בין הוראות החוק לבין החלטות הוועדות. לנוכח מצב זה הגיש הצוות המלצות שונות, ביניהן המלצה המחייבת את חברי הוועדה לבסס את האישור להפסיק הריון על מסמך רפואי מנומך, המאשר כי אכן קיים חשש סביר לפגיעה באם או בעובר.

שמואל שטייר

הדאגה לבטיחותם של נהגים קשישים הופכת גורם חשוב לנכח העובדה שמספר הנהגים המבוגרים גדל והולך. בבריטניה מערכים שכרבע מבין בעלי רישיון הנהיגה עברו את גיל 55. בארה"ב הוערך שמספר הנהגים מעל גיל 70 יגיע בשנת 2020 ל-30 מיליון.

הנהיגה נחשבת לאחת מזכויות היסוד, אך יש להביא בחשבון את העובדה שנהיגה היא מטלה מורכבת, התלויה בתיפקוד קוגניטיבי, תנועתי (מוטורי) ותחושתי-תפיסתי (סנסורי-פרספטואלי) תקין של הנהג. עם הגיל חלה ירידה מסוימת בתיפקודים אלו, עובדה המעמידה אותנו בפני האתגר של מציאת נוסחה שתשלב בין בטיחות בדרכים לבין צורכי הניידות שלה אדם המבוגר. ההיענות לדרישה לחידוש רישיון נהיגה בגיל מבוגר צריכה לשקף מדיניות ציבורית שמטרתה קיום רמה נאותה של בטיחות תעבורה.

שרה כרמל

אי-התאמתו של הטיפול הרפואי המקובל לחולים הלוקים במחלות סופניות או במוגבלויות קשות הפך בימינו לאחת הבעיות החברתיות הקשות במדינות המפותחות. סוגים שונים של המתת חסד אומצו כפתרונות לבעיות שנוצרו, החל במניעת טיפול והפסקת טיפול וכלה בגרימת מוות מכוונת. אולם רוב הפתרונות עדיין מעוררים דילמות מוסריות ומקצועיות, וכן שאלות כלכליות ומדיניות הגורמות למחלוקות.

מבוכה חברתית זו והחרדה של הציבור מפני הטיפול הרפואי בסוף החיים משתקפות בסקירה זו, שמודגמים בה פערים משמעותיים בין עמדות והתנהגות הרופאים להעדפות הציבור ביחס לטיפול רפואי בסוף החיים. העדפות הציבור ביחס לטיפול הרפואי בסוף החיים יציבות יחסית לאורך זמן. עם זאת, ניתן לצפות במגמת עלייה בנכונות הציבור והרופאים לקבל פתרונות של המתת חסד סבילה או פעילה (מיתת חסד והמתת חסד, בהתאמה). לנוכח המחלוקת הקיימת סביב חלק מהפתרונות הללו בקרב הרופאים, והדיווחים על רצון הציבור להשתתף בקבלת החלטות ביחס לטיפול הרפואי בסוף החיים, מומלץ להגביר את התקשורת הפתוחה בין הרופאים לחולים ובני משפחותיהם, ואת מידת השיתוף ביניהם בקבלת החלטות רפואיות בסוף החיים. כמו-כן מומלץ לקדם את פיתוחן של שיטות טיפול כוללניות בחולים קשים, שתבטחנה איכות-חיים סבירה גם בסוף החיים, ולשפר את הכשרתם של המטפלים המקצועיים בחולים הנוטים למות ובחולים כרוניים. סביר להניח שפיתוח פתרונות רפואיים מספקים לטיפול בחולים בסוף החיים ימנעו מהחבר בישראל להיגרר לוויכוח על המתת חסד, וכי הדיון הציבורי בסוגיות אלו יוביל להסכמות חברתיות ברורות, כגון דחייה של המתת חסד וקבלת מיתת חסד, ובכלל זה לפיתוח אפשרויות חוקיות להבטחת השליטה בטיפול הרפואי בסוף החיים עבור חולים המעוניינים בכך.

מרדכי רביד

אמנות הרטרוספקט מתאפיינת בשימוש מושכל ומתוחכם במסננים (פילטרים) שהברירניות שלהם גדלה ביחס ישר למרחק בזמן. תקופת הנעורים המאוחרים, שזכתה לכתרים בספרות כתקופה שמרבים ביותר להתגעגע אליה, מצטיירת ברטרוספקטרוסקופ של כולנו בתקופת האידאליזם, השאיפה לגדולות, ראשית ההגשמה העצמית, המאבק וההצלחות הראשונות (לאלה שהצליחו). בעולם הרפואה זו תקופת הלימודים המאוחרת, ואולי תקופת ההתמחות ומעט אחריה.

עבור רבים מאלה העומדים כיום במדרגה הגבוהה בעולם המקצועי והאקדמי, זו היתה תקופת הגיבוש העצמי, התחרות על המצוינות, העבודה סביב השעון, הגאווה על יכולת הביצוע, הסיבולת והחתירה למטרה שהיתה רובה ככולה בתחום המקצועי והרבה פחות מזה בתחום הרווחה הכלכלית.