תוצאת חיפוש

גליה גריסרו-סואן^1,7, דן אנגלהרד^2,8, סיון פרל³, יחיאל שלזינגר^4,9,מיכל שטיין^5,7, שי אשכנזי^*6,7

¹מחלקות הילדים בבית החולים דנה, תל אביב, ²מרכז רפואי הדסה, ירושלים, ³בית חולים אסף הרופא, צריפין, ⁴בית חולים שערי צדק, ירושלים, ⁵בית חולים וולפסון, חולון, ⁶בית חולים שניידר, פתח תקווה, ⁷הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁸הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, ⁹הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע

*בשם קבוצת החוקרים המשתתפים המופיעה בסוף המאמר

נגיף הרוטה מהווה את הגורם השכיח לדלקת מעיים (גסטרואנטריטיס) חדה בילדים בישראל ובעולם, וכרוך בשיעורי תחלואה ותמותה ניכרים. לאחרונה נרשמו שני חיסונים למניעת הזיהום, לאחר שיעילותם הוכחה בפרט נגד זיהומים קשים מנגיף הרוטה ואישפוזים הנובעים מזיהום זה.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לאפיין אישפוזי ילדים בישראל עקב דלקת מעיים המושרית על ידי נגיף הרוטה.

לשם כך נערך מחקר רטרוספקטיבי למשך שנתיים (1.4.04-31.3.06) בבתי החולים בישראל שבהם נבדק נגיף הרוטה באופן שגרתי בילדים המאושפזים עקב דלקת מעיים חדה. מדדים להכללה במחקר: גיל <18 שנה, אישפוז עקב שילשול חד, בדיקת צואה חיובית לנגיף הרוטה ומידע רפואי נגיש. מדדים לאי-הכללה: שילשול שנרכש בבית החולים, הפרעה חיסונית, טיפול מערכתי בסטרואידים, טיפול ברעלנים או הפרעת ספיגה.

אותרו בתקופת המחקר 1,912 חולים בישראל שאושפזו עקב דלקת מעיים מנגיף הרוטה, מהם 1,719 ענו למדדים להכללה, 92% מהם ביישוב עירוני. עונתיות: שיאי האישפוזים היו בחודשים נובמבר ודצמבר, בהם 34% מכלל האישפוזים עקב דלקת מעיים חדה נבעו מנגיף הרוטה, והשפל נרשם באוגוסט (7%, P<0.0001). בחישוב כלל-שנתי, דלקת מעיים מנגיף הרוטה היוותה 18.4% מהאישפוזים עקב דלקת מעיים חדה ו-2.8% מכלל האישפוזים של ילדים בבתי החולים המשתתפים במחקר. חמישים וארבעה אחוזים (54%) מהמאושפזים היו בנים. הגיל הממוצע היה 14 חודשים, ומירב האישפוזים היו בגילאי 7-18 חודשים, 52% מהאישפוזים היו של ילדים עד גיל שנה ו-89% של ילדים עד גיל שנתיים. משך האישפוז הממוצע היה 3.9 ימים  והיה ממושך יותר בילדים הצעירים. על פי השנתון הסטטיסטי על ילדים בישראל 2004 – האישפוזים בבתי החולים המשתתפים במחקר היוו 25.1% מכלל האישפוזים בישראל בשנת 2004. לפיכך, ניתן להעריך היקף של 3,816 אישפוזים (14,692 ימי אישפוז) בשנה בישראל עקב דלקת מעיים מנגיף הרוטה.

למרות המיגבלות הגלומות במחקר רטרוספקטיבי (וקרוב לוודאי תת-הערכה הכרוכה במחקר כזה), בולט מספר האישפוזים הגבוה בילדות המוקדמת, ובולטים הסיבוכים הנובעים מדלקת מעיים מנגיף הרוטה בישראל.

ורדה וייסקופף

המרכז לבריאות הנפש, נס ציונה

בתאריך 19.3.1944 פלש הצבא הגרמני להונגריה וכבש אותה. חיילי הוואפן אס אס השתלטו על בנייני הקהילה היהודית בבודפשט, וביניהם גם על בית החולים היהודי הגדול והמפורסם ברחוב סבולץ' (Szabolcs), שנוסד בשנת 1802. בית החולים עבר לבית ספר של הקהילה היהודית ברחוב וושלני (Wesselényi) 44. צוות בית החולים הצליח להבריח ציוד רפואי בסתר, וגם חדרי הניתוח הועברו לבית חולים זמני זה, שהיה המרכזי. בנוסף הוקמו בתי חולים מישניים, חלקם בגטו וחלקם מבחוץ. היודנרט דאג להם לציוד מתרומות של יהודים. בתי החולים הזמניים קלטו חולים, פצועים ונפגעים רבים כתוצאה מהמלחמה שהתנהלה בבודפשט. כל בתי החולים הללו פעלו עם ציוד עלוב, חלק מהניתוחים בוצעו על שולחנות מטבח, וציוד רפואי עבר עיקור (סטריליזציה) באמצעות הבערת ספסלי בית הכנסת וספרי הספרייה. מדצמבר 1944, כאשר לא היה חשמל בבית החולים, נאלצו הרופאים לנתח לאור נרות ופנסים, ואף על פי כן הצליחו להציל חיים רבים. למרות התנאים הקשים שבהם פעל הצוות הרפואי, הוא מילא את תפקידו במסירות, ואומץ ליבו ראוי להערכה.

גטו בודפשט שוחרר על ידי הצבא האדום ב- 18.1.1945. מבתי החולים הזמניים יצאו אל החופש אלפי יהודים.

פיקוח ובקרה על מוסדות רפואיים הם חלק מהגדרת תפקידיו של משרד הבריאות. הסמכות לפיקוח מעוגנת ב"פקודת בריאות העם 1940". על-מנת ליישם את הוראות החוק, מופעל משנת 2003 על-ידי האגף לרפואה כללית במשרד הבריאות, תהליך מובנה לבקרות ורישוי של בתי-חולים כלליים ומירפאות כירורגיות פרטיות החייבות ברישוי.

המטרות היו יישום פקודת בריאות העם ופיקוח על רמת הפעילות בבתי-חולים כללים ובמירפאות כירורגיות פרטיות. מישוב המוסדות שנבדקו למען שיפור איכות הטיפול. רגולציה (הסדרה) ושינוי פעילויות המוגדרות ברישיון והמלצות לחידוש רישיון.

קודם לקיום הבקרות, פותחו באגף רפואה כללית 20 כלי בקרה בנושאי פעילות שונים. במהלך הבקרה נבדק כל תחום במשך 4-5 שעות על-ידי מומחה מטעם משרד הבריאות, בליווי האחראי על התחום במוסד הנבדק. בהמשך הועבר דוח מסכם להנהלות המוסדות שנבדקו. בכל דוח נדרשה התייחסות אל המימצאים הטעונים שיפור. במקביל הועברה המלצה לחידוש רישיון אל ראש האגף לרישוי מוסדות ומכשירים רפואיים במשרד הבריאות. 

מיוני 2003 ועד יולי 2006 נערכו 91 בקרות מתוכננות ב-47 בתי-חולים כלליים, ציבוריים ופרטיים, וב-24 מירפאות כירורגיות פרטיות בישראל פעם אחת לפחות. רוב המוסדות שנבדקו נמצאו  עומדים בדרישות וראויים להמשך פעילות. בשני בתי-חולים פרטיים במרכז הארץ, שתיפקודם הוערך ברמה נמוכה, ניתנו רישיונות קצרי מועד, וצוות הבקרים שב לבקר בהם 4 פעמים במהלך השנתיים האחרונות. תוצאות הבקרה במירפאות הכירורגיות הפרטיות היו נמוכות יחסית לבתי-החולים הציבוריים. מבין המירפאות הכירורגיות הפרטיות, אחת נדרשה להפסיק פעולות בהרדמה כללית ואחת נסגרה.

לסיכום, תוצאות הבקרות שנערכו היו בעיקרן איכותניות ומראש נקבע שלא ידורגו בסולם ציונים. בעתיד, על-מנת לשפר את התהליך ולאפשר "השוואה" שוויונית בין המוסדות, נדרש סולם השוואתי אחיד שיסתמך על מדדים שפותחו במהלך המחזור הראשון של הבקרות. על המיניסטריון לקבוע מדדים אלה כנהלים מחייבים, שיהווו בעתיד כלי פיקוח מדויק ומוסכם. פירסום מימצאים השוואתיים על-פי המדדים שייקבעו ייצר תנופה נוספת לשיפור איכות השירות והטיפול הרפואי בישראל.
 

במהלך תיקון מיפרצת של הוותין בית-החזה-בטן (Thoracoabdominal aortic aneurysm) נחסם הוותין היורד. כתוצאה מכך מתרחש תת-זילוח של איברים שונים, שעלול לגרום לפגיעה בלתי הפיכה בהם, לנכות ואף למוות. בשנים האחרונות פותחו מספר שיטות להגנה על האיברים השונים מפני איסכמיה, כמו ניקוז נוזל-השדרה, זילוח פרטני של עורקים לכבד, כליות, מעיים וחוט-השידרה, מעקף זמני של האזור החסום והשקה ברירנית של עורקים בין-צלעיים אל השתל המחליף את קטע המיפרצת. גישות אלו תרמו להפחתה בסיבוכים האיסכמיים לאחר הניתוח ולשיפור בהישרדות המנותחים.

המטרות במחקר הנוכחי היו סקירת הגישות לשימור איברים בניתוחי הוותין בית-החזה-בטן על-פני תקופה של כעשור והשפעתן על תוצאות הטיפול.

אחד-עשר חולים (גיל 41-80 שנה, ממוצע 60 שנה) נותחו במוסדנו בין מרץ 1993 למרץ 2004 לתיקון מיפרצת הוותין בית-החזה-בטן. במהלך התקופה ננקטו גישות שונות לשימור האיברים בניתוח.

חולה אחד אשר נותח בזמן קרע של המפרצת נפטר בניתוח, חולה אחד לקה בשיתוק קבוע בפלג הגוף התחתון, וחולה אחד לקה בחולשה קלה וחולפת של הגפיים התחתונים. שני חולים נפטרו במהלך המעקב: אחת נפטרה מקרע של קשת הוותין שנתיים לאחר הניתוח, והשני נפטר כעבור חמישה חודשים מסיבוכים זיהומיים עקב נכותו הפאראפלגית.

לסיכום, הנהגת המיכלול השלם של אמצעי הגנה על אברי הגוף התלויים בוותין היורד בזמן חסימתו, תורמת להקטנת שיעור הסיבוכים האיסכמיים כתוצאה מן הניתוח.

במהלך תיקון מיפרצת של הוותין בית-החזה-בטן (Thoracoabdominal aortic aneurysm) נחסם הוותין היורד. כתוצאה מכך מתרחש תת-זילוח של איברים שונים, שעלול לגרום לפגיעה בלתי הפיכה בהם, לנכות ואף למוות. בשנים האחרונות פותחו מספר שיטות להגנה על האיברים השונים מפני איסכמיה, כמו ניקוז נוזל-השדרה, זילוח פרטני של עורקים לכבד, כליות, מעיים וחוט-השידרה, מעקף זמני של האזור החסום והשקה ברירנית של עורקים בין-צלעיים אל השתל המחליף את קטע המיפרצת. גישות אלו תרמו להפחתה בסיבוכים האיסכמיים לאחר הניתוח ולשיפור בהישרדות המנותחים.

המטרות במחקר הנוכחי היו סקירת הגישות לשימור איברים בניתוחי הוותין בית-החזה-בטן על-פני תקופה של כעשור והשפעתן על תוצאות הטיפול.

אחד-עשר חולים (גיל 41-80 שנה, ממוצע 60 שנה) נותחו במוסדנו בין מרץ 1993 למרץ 2004 לתיקון מיפרצת הוותין בית-החזה-בטן. במהלך התקופה ננקטו גישות שונות לשימור האיברים בניתוח.

חולה אחד אשר נותח בזמן קרע של המפרצת נפטר בניתוח, חולה אחד לקה בשיתוק קבוע בפלג הגוף התחתון, וחולה אחד לקה בחולשה קלה וחולפת של הגפיים התחתונים. שני חולים נפטרו במהלך המעקב: אחת נפטרה מקרע של קשת הוותין שנתיים לאחר הניתוח, והשני נפטר כעבור חמישה חודשים מסיבוכים זיהומיים עקב נכותו הפאראפלגית.

לסיכום, הנהגת המיכלול השלם של אמצעי הגנה על אברי הגוף התלויים בוותין היורד בזמן חסימתו, תורמת להקטנת שיעור הסיבוכים האיסכמיים כתוצאה מן הניתוח.
 

לכאורה עבירה המסכנת את החברה כשהם במצב פסיכוטי. למרות זאת, החוק לטיפול בחולי נפש-1991 מאפשר לחולים אלו להיות מטופלים תחת צו בטיפול במירפאה במקום להיות מאושפזים באישפוז כפוי בבית-חולים פסיכיאטרי.

מצב זה מעלה שאלות רבות, והעיקרית שבהן היא כיצד ניתן להבטיח כי חולה אשר קיימת בו מידה מסוימת של מסוכנות לחברה ועבריינות יוכל לקבל את הטיפול במיסגרת אמבולטורית, שהיא מטיבעה מסגרת חופשית ורצונית. מתעוררות שאלות נוספות: א' על מי נופלת האחריות כאשר הצו לא מבוצע בפועל ויש צורך לכפות את הטיפול; ב' מהם הצעדים המעשיים שרצוי לנקוט למימוש מטרות הצו?

בסקירה הנוכחית מועלות שאלות אלו ומובאים פיתרונות אפשריים.

 

חוק טיפול בחולי נפש התשנ"א 1991, "משקף גישה חדשנית, הבאה לידי ביטוי, בין היתר, באפשרות של מתן טיפול כפוי במירפאה במקום אישפוז בבית-החולים". החוק הישראלי מקנה לוועדה פסיכיאטרית מחוזית סמכויות לדון גם בעניינו של חולה המטופל מתוקף צו אישפוז או צו טיפול כפוי במירפאה. יחד-עם-זאת, שיעור ההתקבלות לאישפוז כפוי בצו בית-המשפט, מסך-הכל ההתקבלויות לאישפוז, מצוי במגמת עלייה מזה כעשור.

בתיקון תשס"ד לחוק, סע' 29א, מובהר, כי החולה רשאי להיות מיוצג בוועדה על ידי עורך-דין ומסדיר את דרכי המימוש של זכות זו. תיקון תשס"ד טרם יושם בכל המחוזות בישראל. הוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות אינן נוטות להורות על המרת צו לאישפוז כפוי בצו לטיפול כפוי במירפאה, כמתאפשר מתכלית החוק, ועדיין אינן נשענות על אפשרות זו כשיטה להבטחת המשך החלמה או ליווי תהליך השיקום לאחר האישפוז הפסיכיאטרי מכוח צו. יתר-על-כן, צווי האישפוז אף אינם קצובים בזמן חרף פסיקה מחייבת. להערכתנו, במציאות של צווי אישפוז שאינם קצובים בזמן, ללא הפעלה מיטבית של ברירת המרת צו האישפוז בצו להמשך טיפול כפוי בקהילה, האמור לצמצם את משכי האישפוז ואף להקטין את שיעור האישפוז הנשנה, ובהיעדר מימוש מלא לחובת ייצוג לחולה בפני הוועדה, תכלית החוק, דהיינו, מדיניות טיפול תוך הגבלה למזער (Least restrictive environment), אינה מיושמת כהלכה. החולה מצוי לעיתים בחזקת נוכח-נפקד.

יש להגביר את המודעות לזכויות האדם החולה במערכת ולהקצות משאבים לשילוב טיפול עם שיקום בקהילה גם למטופלים על-פי צו, תוך הקפדה על מתן השירות במיסגרות המאפשרות אכיפת הטיפול ומעקב, להבטחת המשך ההחלמה והשיקום בקהילה. הפעלה יעילה של טיפול פסיכיאטרי כפוי בתנאי הגבלה למיזער, תימנע עלייה בשיעור הישנויות האישפוז ותקדם את הבטחת שלום הציבור. בהיעדר הקפדה על אכיפת המשך הטיפול בקהילה במידה הולמת לרמת הסיכון, אין לשלול עלייה ברמת הסיכון לפגיעה בשלום הציבור, בד בבד עם הפגיעה בזכויות החולה.

 

שילשול הקשור לטיפול אנטיביוטי מהווה מקור מרכזי לתחלואה בקרב חולים מבוגרים המאושפזים בבתי-החולים. בעבודות קודמות הוכח, כי תכשירים פרוביוטיים יכולים לקצר את משך השילשול ולהפחית את שכיחות ההישנות.

המטרה במאמר הייתה לבדוק את יכולת ההגנה של תכשירים פרוביוטיים כנגד שילשול הקשור לטיפול אנטיביוטי בחולים מאושפזים.

חולים ושיטות:

חולים מאושפזים בגיל 18 שנה ומעלה המיועדים לטיפול אנטיביוטי נבחרו באופן אקראי לטיפול בתכשיר פרוביוטי או באינבו, במחקר פרוספקטיבי כפול-סמיות, תוך 24 שעות מתחילת הטיפול האנטיביוטי ולמשך שלושה שבועות. עם הצטרפותם של החולים למחקר נלקחו בדיקות צואה לרעלן קלוסטרידיום (A+B). החולים נוטרו להופעת שילשול, הטיפול האנטיביוטי ומשך האישפוז. בנוסף, התכשיר הפרוביוטי נבדק לרגישות לאנטיביוטיקות שונות.

ארבעים-ושניים חולים סיימו את המחקר. עשרים-ואחד מהם טופלו בתכשיר פרוביוטי ו-21 באינבו. ארבעה חולים לקו בשילשול (9%). אחד בקבוצת האינבו ושלושה בקבוצת הפרוביוטיקה (P=NS). בדיקות הבסיס לרעלן הקלוסטרידיום פורשו כשליליות ב -68% מהדגימות  וכחיוביות (+2 עד +4) ב-8 דגימות (23%). לקו בשילשול רק חולים שטופלו באנטיביוטיקה רחבת-טווח (p=0.04). גידול תרבית של תכולת הקופסיות הניב נקדים ומתגים גראם-חיוביים, שהיו רגישים לרוב התרופות האנטיביוטיות שניתנו לחולים במיסגרת מחקר זה.

לסיכום, טיפול מונע בתכשירים פרוביוטיים אינו יעיל כנגד שילשול הנובע מטיפול אנטיביוטי, ככל הנראה עקב רגישות תכשירים אלו לתרופות האנטיביוטיות הניתנות באישפוז.

_______________________________________

¹ שקט"א – שילשול הקשור לטיפול אנטיביוטי.

² שקק"ד – שילשול הקשור לקלוסטרידיום דיפיצילה.
 

בשנים האחרונות פותחו שיטות שונות ונהלים חדשניים לביצוע החייאה נכונה, אך עדיין חסרים ידע ומיומנות לרבים מהרופאים ואחרים העוסקים במקצוע הרפואה. לנוכח העובדה שהחייאה דורשת תירגול ועידכון תמידי, עלה הצורך לבצע תירגולי החייאה בסיסית בצורה שיטתית ומובנת ברמה מוסדית. נעשה ניסיון בבית-החולים לגליל המערבי לפתח שיטות שונות כחלק מבקרת איכות בנושא ההחייאה.

מזה מספר שנים מבוצע בכל יחידות בית-החולים מבדק פתע תקופתי, המדמה החייאת אמת.  מבדק זה מנוהל ומתופעל על-ידי רופאים ואחיות, מדריכי החייאה.   

המטרות בעבודה היו שיפור בביצוע ההחייאות, רכישת ידע ומיומנות, שיפור בניהול החייאה, כולל עבודת צוות וזמינות בקרב רוב הצוות הרפואי והפארא-רפואי במיסגרת בית-החולים, וכן לבחון מגמות לאורך שנים בתוצאות מבדקי ההחייאה (תרגילי הפתע), הן ברמת האגפים השונים והן ברמת בית-החולים.

תרגילי פתע מתבצעים מדי שבוע ובהם נבדקות 2-3 מחלקות או יחידות בכל פעם. עבודה זו הסתמכה על 131 תרגילי פתע ב-30 מחלקות שונות בין השנים 2003-2005. מתוך כלי הבקרה נבחרו 9 מדדים לבדיקה ונקבע ציון (0-100). הנתונים הושוו בין השנים ובין האגפים השונים.

מגמת שיפור נמצאה בתוצאות המבדקים בשנים 2003-2005 (s=0.29, n=131, P<0.001). הציון הממוצע לשנת 2003 היה 59, 74 בשנת 2004 וציון ממוצע 77 לשנת 2005. הודגם שיפור בציוני המבדקים בשנים 2004 ו- 2005 בהשוואה לשנת 2003 (0.012 P= וכן 0.001 P=, בהתאמה). חושבו ציונים גבוהים יותר באגף הפנימי ובאגף הכירורגי בהשוואה לאגף המיילדותי, וכן בהשוואה למירפאות והמכונים.

בהשוואה בין השנים במרכיבי ההחייאה השונים הודגם שיפור בהזעקת רופא, במיומנות הצוות, בידע, בעבודת הצוות, במיכשור דה-פיברילטור (P<0.05 לכל תחום). השיפור הודגם כבר בשנת 2004 לעומת 2003 ונמצא גם בשנת 2005. נושא המיומנות השתפר באופן בולט במיוחד בשנת 2005.

לסיכום, נראה כי תרגילי פתע בהחייאה הם נדבך חשוב במערך ההחייאה והם מסייעים לשיפור ביצוע החייאת אמת, ובפרט משפרים את רמת הידע, המיומנות ועבודת הצוות.
 

חוות-דעת רפואית מהווה תנאי הכרחי להגשת תובענה בעניין שברפואה. באמצעותה מובא בפני בית-המשפט הידע הנחוץ להערכת הראיות המדעיות, שאינו כלול ב"ידיעתו השיפוטית".

* המחבר הוא פרופסור אמריטוס לנירוכירורגיה, אוניברסיטת תל-אביב, משפטן
 

משה מיטלמן

האגף לרפואה פנימית, מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

במהלך שני העשורים האחרונים יותר פעילות רפואית מוסטת מבית-החולים לקהילה. המניע לשינוי כלכלי, אך מן הדין שישפיע גם על החינוך הרפואי ועל ההתמחות. בגיליון זה של "הרפואה" מתפרסמת סקירתם של ניראל וחב', המציעים להעביר חלק מההתמחות מבית-החולים לקהילה ומעלים את ההיערכות הנדרשת, הקשיים וגם חלק מהפתרונות האפשריים. המסר במאמר פשוט: כדי להכשיר את המתמחה לחיים האמיתיים בקהילה, יש להכשירו חלקית מחוץ לבית-החולים. במאמר מערכת זה נסקר הנושא בעיניים בוחנות. למעשה, הסטת חלק מההתמחות לקהילה כבר החלה, גם בישראל וגם בעולם. הדוגמא המצליחה היא רפואת המשפחה, אך במקצועות אחרים הניסיון עדיין חלקי, מקומי ולא ממוסד. גם הניסיון העולמי עד כה אינו ברור דיו.

נורית ניראל¹, שלמה בירקנפלד², אבי ישראלי³

¹מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל, ²ההסתדרות הרפואית בישראל, ³משרד הבריאות

אף על פי שהעשייה הרפואית עברה ברובה לקהילה, ההתמחות במקצועות הקליניים השונים בעולם המערבי ובישראל נותרה בעיקר בבתי-החולים. לרופא המתמחה אין הזדמנות להכיר חולים המטופלים מחוץ לבתי-החולים, ולבצע התערבויות איבחוניות וטיפוליות בקהילה. מכאן המאמץ לכלול את העבודה בקהילה בהתמחות במקצועות הרפואיים ולהתאימה לרפואה בעתיד.

בעבודה זו נערכה סקירת סיפרות וסוכם הניסיון שהצטבר במדינות אחרות בהעברת החינוך הרפואי למיסגרות אמבולטוריות. סקירת הסיפרות נוגעת בהיבטים הארגוניים הקשורים להכרה למתן התמחות, להתמודדות עם קשיי תקציב, ולסוגיות של בניית תשתית מתאימה וגיוס מורים. בסקירה נבחן גם הניסיון המצטבר בנוגע לתוכן ההתמחות, להקניית המיומנות והידע הרפואי ולשמירה על רמת ההוראה הקלינית – כל זאת במטרה ללמוד מניסיון זה ולהעלות לדיון הציבורי סוגיות הקשורות בביצוע תהליך כזה בישראל.

דן נמט, מיכל פנטנוביץ, אלון אליקים

מרכז ספורט ובריאות לילדים ונוער, המחלקה לרפואת ילדים, המרכז הרפואי מאיר, כפר סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

אורח-חיים בלתי פעיל הוא גורם עיקרי לעלייה בשכיחות ההשמנה בילדים ולסיבוכים הנלווים לה. מאחר שילדים כיום מבצעים פחות פעילות גופנית בשעות אחר הצהרים, גוברת חשיבותה של הפעילות הגופנית בבית-הספר, בזכות יכולתה להעלות את רמת הפעילות של הילדים למשך הפעילות היומית המומלצת הדרושה לשמירה על בריאותם.

המטרות במאמר הנוכחי היו הערכה על-פי תצפיות של רמת הפעילות הגופנית במהלך שיעור חינוך גופני בילדים בגילאי חטיבת הביניים בישראל.

רמת הפעילות במהלך שיעור חינוך גופני הוערכה בעשרים ילדים בעלי משקל גוף תקין (10 בנים / 10 בנות) בשיטת SOFIT לצפייה ישירה. כל ילד הוערך פעמיים בהפרש של שבוע לפחות. ההערכה בוצעה ללא ידיעת הילד המוערך או המורה.

נמצא, כי במהלך שיעור חינוך גופני הנמשך 45 דקות, 5.3±0.94 דקות לא כללו כל פעילות גופנית. כלל התלמידים ביצעו פעילות גופנית מתונה עד עצימה משך 18.4±1.2 דקות (MVPA= הליכה וריצה המהווים 39%). בהתייחס לפעילות מתונה עד עצימה, תלמידים היו פעילים באופן משמעותי יותר מתלמידות (22.03±1.64 דקות לעומת 14.76±1.04 דקות, בהתאמה, P<0.002). משך הפעילות העצימה בכל התלמידים (ריצה קלה ומעלה) היה בממוצע 6.2±0.8 דקות. בתלמידות היה זמן הפעילות העצימה נמוך בהשוואה לתלמידים (4.54±0.51 דקות לעומת 7.89±1.34 דקות, בהתאמה, P<0.03). שישה תלמידים (המהווים 60% מהתלמידים) ואף לא תלמידה אחת (0%) היו ברמת פעילות מתונה עד עצימה במשך מחצית או יותר מזמן השיעור.

לסיכום, תלמידי חטיבת הביניים אשר נבדקו לא השיגו את רמת הפעילות הגופנית המומלצת בשיעור חינוך גופני. הגדלת זמן הפעילות בשיעורי חינוך גופני עשויה לקדם את ניסיונות המניעה והטיפול בהשמנת-יתר בילדים ולסייע בקידום בריאותם.

דני ירדני¹, באסם קעואר¹, אשר פרסמן¹, מאגד זבידאת¹, עידית לביא², סטיב גולדיי³, לאונרדו סיפלוביץ¹

¹המח' לכירורגיית ילדים, מרכז רפואי העמק, עפולה, ²המח' לרפואה קהילתית ואפידמיולוגיה, מרכז רפואי כרמל, חיפה, ³בית-חולים לילדים על-שם מוט, אוניברסיטת מישיגן, אן-ארבור, ארה"ב

למרות שבעבודות רבות כבר נמצא שכריתת תוספתן לאפרוסקופית (כת"ל)1 מאפשרת איבחון טוב יותר, מכאיבה פחות ומקצרת את משך האישפוז בהשוואה לכריתת תוספתן פתוחה (כת"פ)2, קיימות עדיין שאלות לגבי יתרונות השיטה הלאפרוסקופית והיא עדיין לא מאוד מקובלת בילדים, בייחוד בבתי-חולים היקפיים. המטרה בעבודה הנוכחית היא לבחון את התוצאות הראשוניות שלנו בכת"ל בילדים.

התוצאות של כת"ל ופתוחה נבדקו רטרוספקטיבית. נסקרו התיקים הרפואיים של כל הילדים בגילאי 0-14 שנה שנותחו בשל דלקת תוספתן. משך הניתוח, הטיפול באנטיביוטיקה ובמשככי-כאב, משך האישפוז ושיעור הסיבוכים, נבדקו והושוו בין הילדים שעברו כת"ל לאלו שעברו כריתה פתוחה.

שבעים-ואחד (71) ילדים שאובחנו כלוקים בדלקת תוספתן נותחו במרכז הרפואי העמק מיולי 2002 עד אוקטובר 2003. חמישים-ושניים ילדים עברו כת"פ ו- 19 עברו כת"ל. לא נמצאו הבדלים בגיל הילדים, במינם, במוצאם ובשלב הדלקתי של התוספתן בין הקבוצות. משך הניתוח של כת"ל היה ארוך יותר משל כת"פ (68 לעומת 37 דקות), אורך האישפוז היה קצר יותר בילדים שעברו כת"ל (2.8 לעומת 4.3 ימים), שיעור הסיבוכים היה דומה בשתי הקבוצות והעלות הכללית של הטיפול בילדים שעברו כת"ל הייתה קטנה יותר מאלו שעברו כת"פ (5,756.95 לעומת 6,055 ש"ח)

לסיכום, כת"ל בטוחה כמו כת"פ, ולמרות שמשך הניתוח ארוך יותר, ההחלמה מהירה וקלה יותר. לנוכח התוצאות שלנו, התואמות למימצאים שכבר פורסמו, ניתן לדעתנו להמליץ על כת"ל בילדים המאובחנים כלוקים בדלקת תוספתן חדה.

 ________________________________

1 כת"ל – כריתת תוספתן לאפרוסקופית.

2 כת"פ – כריתת תוספתן פתוחה

ירון נזריאן^2,1, יואב תלמי^4,2, מיכאל וולף^4,2, זאב הורוביץ^4,2, לב בדרין², רפאל פפר^4,3, יונה קרוננברג^4,2

¹היח' לכירורגיה פה ולסתות, המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון, ²מח' אף אוזן וגרון ניתוחי ראש וצוואר, המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר, ³המח' לאונקולוגיה, המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר, ⁴הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

שאתות תאי אפיתל של בלוטת בת-האוזן (Parotid gland) מהוות כ- 3% מסך השאתות בראש-צוואר, ורובן (70%-80%) הן טבות. אדנומה פליאומורפית (Pleomorphic adenoma) היא השאת הנפוצה ביותר בבלוטת בת-האוזן. הישנות השאתות לאחר כריתת האונה השטחית (Superficial parotidectomy) דווחה עד לשיעור של 4%.

הישנות המחלה קשורה לרוב בניתוח ובכריתה בלתי שלמה. השאתות הנשנות הן בעלות קצב גדילה איטי, ומשך הזמן הממוצע ממועד הניתוח הראשון עד להישנות יכול להגיע ל-10 שנים, ולפיכך נדרש מעקב ארוך-טווח. השאתות ממוקמות לרוב באונה השטחית (75%) והן בדרך-כלל רב-מוקדיות. הטיפול בשאתות אלה מהווה עד היום אתגר, שכן הוא כרוך בשיעורים גבוהים של פגיעה בעצב הפנים (7%-50%). לעיתים נדרש טיפול בקרינה בתר-טיפולי לשם הקטנת שיעורי הישנות השאת בעתיד, תוך הערכת הסיכונים הנלווים ומשמעותם. גורם זה מקבל משנה-תוקף עקב גילם הצעיר יחסית של החולים.

במחלקת אא”ג-ניתוחי ראש וצוואר במרכז הרפואי שיבא טופלו בחמש השנים האחרונות 16 חולים עם הישנות ראשונה וארבעה חולים נוספים עם הישנות שנייה או יותר של המחלה. חמישה מהחולים הופנו לטיפול בתר-ניתוחי בקרינה. שיעור הישנות או שארית שאת לאחר הניתוח השני הגיעו ל-15%. בשני חולים בלבד נפגע ענף יחיד של עצב הפנים (10%), ללא מקרי פגיעה נוספת בעצב.

לסיכום, כריתות נשנות של שאתות בבלוטת בת-האוזן הן פעולות מורכבות המחייבות מיומנות רבה. ניתן לבצען בהצלחה ובתחלואה סבירה.