תוצאת חיפוש

שרהלי גלסר¹, ליאת לרנר-גבע^1,2, אורנה לויצקי¹, בריאן ריכמן^1,2

¹היחידה לחקר בריאות האישה והילד, מכון גרטנר לאפידמיולוגיה וחקר מדיניות בריאות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: הורים לתינוקות המאושפזים במחלקות וביחידות לטיפול נמרץ בפגים וילודים ("היחידות") עוברים תקופה של דחק מתמשך, דאגה, ורגשות של חוסר ודאות וחוסר אונים.

מטרה: הסקר הנוכחי נועד לתאר את השירותים, התוכניות והמִבנים הקשורים לתמיכה בהורים ובמשפחות של היילודים, במשך האִשפוז ולאחריו.

שיטה: השתתפו העובדות הסוציאליות (עו"ס) של 23 מ-27 היחידות בישראל. המשתתפות מילאו שאלון מובנה, והתשובות סוכמו.

תוצאות: ברוב היחידות נכחו אנשי צוות פארא-רפואי, נוסף ל-עו"ס. בעשרים-ושתיים יחידות דווח על מתן הדרכה מובנת להורים, וב-12 מהן מתקיימות הרצאות להורים. התכנים כללו מִגוון רחב של נושאים: התמודדות עם לידת פג, התפתחות הפג, הנקה, הכנה לשִחרור, ועוד. בתשע-עשרה יחידות מורשים סבים-סבתות לבקר, וב-9 מהם גם אחאים. ברוב היחידות קיים חדר מנוחה להורים וציוד לשאיבת חלב. בנוסף יש כאלה עם מקרר, תא אישי, וכד', לנוחיות ההורים. בעשרים יחידות פועלים בשיטת ה"קנגורו," ובשלוש מחלקות מופעלים מרכיבי שיטה כוללנית ייחודית, כגון "Individualized developmental care". התקשורת בין הצוות להורים מתנהלת לפי מספר דפוסים, באופן רשמי ולא-רשמי. כל המחלקות דיווחו על נהלי קשר עם הצוות הרפואי בקהילה, חלק באופן קבוע וחלק "לפי הצורך". למרות קיום מִסגרות למעקב אחרי השִחרור, הנמשכות בין 12 ל-36 חודש, צוין שלא כל הפגים מגיעים לביקורי המעקב.  

מסקנות: קיימת התייחסות משמעותית לצרכים של הורי הילודים ביחידות. אך למרות ריבוי התוכניות והמאמצים, חלקן מבוצעות רק במספר קטן של יחידות. מומלץ לקדם תוכנית ארצית לתמיכה בהורים אלה, שתשלב את מִגוון הרעיונות והפעילויות הקיימים, ותביא בשיקול הדעת את צורכי הילודים, ההורים והמשפחות, המערכת הרפואית, הפארא-רפואית, והאילוצים הכלכליים. כן מומלץ לקבוע מדיניות וסטנדרטים ברורים בתחום זה, כפי שיש להיבטים הרפואיים ביחידות.
 

אורן וכט¹, יורם שניר², נדב דוידוביץ¹

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב באר שבע, ²המחלקה לרפואה דחופה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

מחבר מכותב:

נדב דוידוביץ

בשנים האחרונות עלה לדיון בעולם נושא נוכחות בני משפחה בזמן החייאה ובזמן ביצוע פעולות חודרניות. באופן מסורתי, בני משפחה לא הורשו להיות נוכחים בזמן החייאה. ההיגיון שעמד במשך השנים מאחורי הפרדת בני משפחה מקרוביהם בזמן החייאה היה, כי צפייה בבן משפחה בזמן החייאה – תהליך הכרוך בביצוע פעולות חודרניות – היא חוויה קשה ומיותרת עבור בני המשפחה, וכי בני משפחה הצופים בהחייאה יעברו חוויה טראומתית ויפריעו לצוות המטפל. אולם בשנים האחרונות חל שינוי במגמה, וקיימת פתיחות לאפשרות של הכנסת בני משפחה בעת החייאה. שינוי מגמה זה חל לנוכח שינוי גישה רחב יותר כלפי החולה ובני משפחתו, בעקבות ראייה של המשפחה כחלק חשוב מרשת התמיכה בחולה מחד-גיסא, ובעקבות התפתחות הצרכנות הרפואית מאידך-גיסא. בעקבות זאת אף נערכו מספר מחקרים בנושא ונכתבו הנחיות לשיתוף בני משפחה במהלך החייאה.

משרד הבריאות הישראלי לא פִּרסם עד היום הנחיות בנושא נוכחות משפחה בזמן החייאה, ולפיכך נותרת נוכחות המשפחה בזמן החייאה לשיקולה של הנהלת המוסד הרפואי או של הצוות הרפואי המטפל.

נוכחות בני משפחה בזמן החייאה עולה בשנים האחרונות כנושא חשוב לדיון וכחלק מתפיסת טיפול מבוסס חולה. יש לדעת מחברי מאמר זה לקדם דיון ומחקר בנושא זה גם במערכת הבריאות בישראל, לבדוק מדוע נוכחות בני משפחה בזמן החייאה אינה אפשרות קיימת בישראל, ואם קיימים מאפיינים ייחודיים במערכת הבריאות בישראל המונעים שינוי זה. כמו כן קיים הצורך לבחון עמדות של הצוות הרפואי, חולים ובני משפחותיהם, ומהן המשמעויות החברתיות, הלוגיסטיות, האתיות והמשפטיות של שיתוף בני משפחה בעת החייאה.
 

אופיר אורי , איל ברבלק

המחלקה לאורתופדיה א', מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

נמק של העור והרקמות הרכות מהווה סיבוך נדיר, אך משמעותי ביותר, בעקבות הזרקת תרופות שונות לתוך השריר, ומוכר כתִסמונת ניקולאו (Nicolau syndrome). ההסתמנות הטיפוסית היא כאב עז וחיוורון מיידי במקום ההזרקה, מלווה באדמומיות ובהתפתחות כיחלון (Cyanosis) מקומי ההופך בהדרגה לנמק מלא. התהליך הפתופיזיולוגי המוביל להופעת התִסמונת אינו ברור לחלוטין, אולם מקור וסקולרי (חסימת כלי דם עורקי סופי באזור ההזרקה) מסתמן כהשערה המובילה. במאמר זה נסקרת הסִפרות העדכנית ומוצגים המהלך הקליני של התִסמונת, הפתוגנזה ודרכי הטיפול.

אמיר קוגלמן^2,1, סג’א ענאבוסי*², נחמה שרון³, אורי רובינשטיין³, יצחק סרוגו²

¹יחידת ריאות ילדים ²ומחלקת ילדים, המרכז הרפואי בני ציון, חיפה,הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון- מרכז טכנולוגי לישראל, חיפה, ³מחלקת ילדים, בית החולים לניאדו, נתניה

* אמיר קוגלמן ו-סג’א ענאבוסי היו בעלי תרומה דומה, ושניהם שותפים כמחברים ראשונים במאמר.

רקע: בעשור האחרון חלה עלייה בשכיחות השעלת והגנחת בישראל. לנוכח הקשר בין ברונכיוליטיס בגיל הינקות וגנחת, עולה השאלה האם קיים קשר דומה בין שעלת וגנחת.

מטרה: לבדוק האם קיים קשר בין מחלת השעלת בגיל הינקות (גיל < 6 חודשים) לגנחת בגיל הילדות (3-9 שנים).

שיטות: הושוו שתי קבוצות של ילדים שפנו לחדר מיון לפני גיל 6 חודשים בשל שיעול. בקבוצת המחקר אובחנה שעלת ובקבוצת הבקרה נשללה שעלת (בדיקת PCR –Polymerase Chain (Reaction. גנחת אובחנה בגיל הילדות על פי שאלון שמילאו ההורים.  

תוצאות: מתוך 393 ילדים שהופנו לחדר מיון, אותרו ונענו לשאלון 44 ילדים בקבוצת המחקר ו- 52 ילדים בקבוצת הבקרה. לא היה שוני משמעותי בין הקבוצות מבחינת נתונים אפידמיולוגיים (גיל [חציון וטווח] בעת בדיקת השעלת 2.2 (1-6) חודשים מול 3 (1-6) חודשים, מין ואזור מגורים), למעט יותר ילדים ממוצא ערבי בקבוצת המחקר (38% מול 15%, P<0.05). יותר ילדים בקבוצת המחקר אושפזו בשל השיעול בעת שהופנו לחדר מיון (75% מול 46%, P<0.01). לא היה שוני משמעותי בין הקבוצות בשיעור הילדים שחוסנו לשעלת או במשתנים סביבתיים או גנטיים היכולים להשפיע על שכיחות גנחת. לא נמצא הבדל משמעותי בין קבוצת המחקר לקבוצת הבקרה בשכיחות גנחת (18% מול 9.6%, P=0.24) או מחלות אטופיות (נזלת אלרגית, קדחת השחת, דלקת לחמיות, או דלקת עור אטופית). בדומה, באוכלוסיית הילדים שאושפזו בינקות לא נמצא במחקר זה הבדל משמעותי בשכיחות גנחת בעתיד בין קבוצת המחקר והבקרה (18.2% מול 8.3%, בהתאמה P=0.44).

יחד עם זאת, השילוב של גנחת או אטופיה באוכלוסייה זו היה גבוה באופן משמעותי בקבוצת המחקר (33% מול 8.3%, P=0.03)

לסיכום, במחקר הנוכחי לא נמצא כי שעלת בגיל הינקות מעלה באופן משמעותי את שכיחות הגנחת בגיל הילדות.
 

צבי פרי^1,2, אורי נץ², מייק מטר³

¹המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן-גוריון, ²המח' לכירורגיה א', בית-החולים האוניברסיטאי סורוקה, ³היח' לפסיכיאטריה של מבוגרים, בית-החולים האוניברסיטאי סורוקה

רופאים נדרשים מדי יום להתמודד עם מוות ועם חולים הנוטים למות. אולם מתוצאות המחקרים עולה, כי רופאים מתקשים להתמודד עם היבט זה בתפקידם. כמענה לכך פותחו תוכניות המלמדות כיצד להתמודד עם חולה הנוטה למות. אך אליה וקוץ בה, תוכניות אלו כוונו בעיקר למתמחים, ואילו מומחים בתחום גרסו שיש להתחיל בהוראת הנושא כבר בעת לימודי הרפואה. בהתאם, פותחה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון סדנא שנועדה ללמד סטודנטים לרפואה כיצד להתמודד עם המוות ועם החולה הנוטה למות. במחקר הנוכחי נבדק, האם קיימת נכונות מצד סטודנטים לרפואה לעסוק בתחומים אלו ומהן הדרכים היעילות ביותר ללמדם. לשם כך, נבדקו סטודנטים בשנה השישית ללימודיהם אשר עברו את הסדנא. הסטודנטים נבדקו באמצעות שאלונים שהועברו לפני התוכנית ואחריה, לצורך הערכת הרגשת המסוגלות והמוכנות שלהם להתמודד עם המוות ועם החולה הנוטה למות. מניסיוננו בתחום עולה, כי קיימות שיטות יעילות יותר להעביר נושא זה, וכן שיטות שיעילותן מוטלת בספק והדיון בהן הוא במאמר גופא.
 

אורי נץ¹, צבי פרי^3,2, שמעון ויצמן³

¹המח' לכירורגיה א', בית-החולים האוניברסיטאי סורוקה, ²המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן-גוריון, ³המח' לאפידמיולוגיה והערכת שירותי בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון

המטרות בעבודה הנוכחית היו: 1) לדווח על שיעור גורמי-סיכון ידועים לאירוע מוח, לאפיין גורמי-סיכון לתמותה של אוכלוסיית הנגב שאושפזה עקב אירוע מוח בבית-החולים סורוקה בשנים 1995 ו-1999, ולערוך השוואה בין נתונים השנים הללו; 2) לבצע אומדן לתמותת החולים באישפוז עקב אירוע מוח.

לשם כך נערך מחקר חתך שכלל את השנים 1995 ו-1999. נבדקו גיליונות רפואיים של החולים שאושפזו בבית-החולים סורוקה בשנים הנתונות, עם אבחנה ראשונה של אירוע מוח לפי ICD-9.

הנתונים הרלבנטיים למחקר נלקחו מתוך אותם תיקים ומקובץ האישפוז. תמותה במהלך 30 היום שלאחר אירוע מוח הוגדרה כפטירה מאירוע המוח.

בסך-הכל נכללו במחקר 608 אישפוזים, מהם 385 בשנת 1995 ו-222 בשנת 1999. רוב האישפוזים היו מאירוע מוח איסכמי (86.7%), ואילו השאר (13.3%) היו מאירוע מוח דימומי. הגיל הממוצע של כלל אוכלוסיית המחקר היה 10.9 ± 71.1. במהלך החודש הראשון מהאישפוז נפטרו מאירוע המוח 76 חולים, מתוכם 69.7%  מאירוע מוח איסכמי ו-30.3% מאירוע מוח דימומי. ה-Case fatality היה 12.5%, 10.1% ו-28.3%, בהתאמה. התמותה מאירוע המוח הייתה גבוהה משמעותית בשנת 1999. עלייה זו התבטאה גם באירוע מוח איסכמי ובאירוע מוח דימומי בנפרד. לא היו הבדלים בנתונים הדמוגרפיים בין השנים. כן נמצאו הבדלים בגורמי-הסיכון.

נמצא שממוצע מספר הליקוציטים הראשון היה גבוה במובהק בקרב אלו שנפטרו מאירוע מוח איסכמי לעומת כלל הלוקים באירוע איסכמי. לא נמצאו הבדלים בלחץ-הדם.

לסיכום, החולים שאושפזו בשנת 1999 לקו בשיעור נמוך יותר של מחלות רקע וגורמי-סיכון מאובחנים, אולם הופנו עם אירוע מוח קשה יותר ומסכן-חיים. מתוצאות דגם תסוגה לוגיסטית שנבדק בו הקשר בין גורמי-הסיכון לתמותה, נמצא כי פירפור פרוזדורים, סוג אירוע המוח, מספר הליקוציטים בהתקבלות, גיל ושנת אישפוז – כל אלה תרמו לניבוי התמותה.

לנוכח תוצאות המחקר, מומלץ להסתייע בנתון של ליקוציטים מעל 11,000 בהתקבלות כעזר לזיהוי חולים המצויים בסיכון לתמותה מאירוע מוח.

דוד טנה,^1,2, אורי גולדבורט²

¹המרכז למניעה וטיפול באירוע מוח והמח' לנירולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אירוע מוח קוטל מדי שנה כ-5.7 מליון נשים וגברים ומהווה את הגורם העיקרי לנכות נירולוגית קשה במבוגרים. מסורתית, אירוע מוח מופיע במקום השלישי ברשימת גורמי התמותה בישראל ובמדינות המערב, אם כי לא בכולן. בחלקים מיבשת אסיה, המכילה יותר ממחצית אוכלוסיית העולם, אירוע מוח קוטל יותר בני-אדם מאשר מחלות לב.

אופיר אורי¹, אמיר חיים²

¹המח' לאורתופדיה א', ²המח' לאורתופדיה ב', מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

דלקת ניוונית של מיפרק הקרסול גורמת להגבלה בתיפקוד ולפגיעה ניכרת באיכות-החיים של מטופלים רבים. מצב זה שכיח על רקע בתר-חבלתי, מחלות מיפרקים דלקתיות, דלקת מיפרקים ניוונית ראשונית, המוכרומטוזה וזיהום. קביעת אבחנה וטיפול בבעיה מחייבים היכרות עם האנטומיה והביומכניקה הייחודית של מיפרק הקרסול. ניתוח בדלקת ניוונית של מיפרק הקרסול עבר תמורות ניכרות בשנים האחרונות. החלפה שלמה של מיפרק הקרסול מסתמנת כטיפול מבטיח, אם כי הסיפרות העדכנית אינה מכריעה עדיין בין החלפת המיפרק לקיבועו.

________________________

¹דמ"נ – דלקת מיפרקים ניוונית.

רחל ווילף-מירון¹, חגי קדם¹, אנטוני היימן¹, דורית גולדמן¹, אורנה שם-טוב², אהוד קוקיה¹

¹מכבי שירותי בריאות, ²ייעוץ ארגוני למכבי שירותי בריאות

פער האיכות הוא הפער בין האיכות המצויה לבין האיכות הרצויה, נתמכת הראיות המדעיות. מומחים מסכימים, כי על-מנת להקטין באופן משמעותי את פער האיכות, יש צורך בשינוי של מערכת אספקת שירותי הבריאות. מכבי שירותי בריאות גיבשה "חבילת שינוי", שמשמעותה עיצוב מחדש של הדרך שבה מכבי מספקת לחבריה את השירות הרפואי בקהילה: שירות רפואי יוזם לניהול הבריאות השלמה של קהילת מטופלים מוגדרת; עבודת צוות רב-מקצועית בראשות רופא ואחות; הטמעת שיגרת עבודה מובנית לניהול הטיפול והמעקב אחר חולים במצב כרוני; ניהול הרפואה המונעת וקידום הבריאות במיפגש מתוכנן ומרוכז; ומתן מקום מרכזי למטופל בניהול הטיפול.

על-מנת לאפשר שינוי מהותי בדרך שבה מאורגנת היום הרפואה הראשונית, נדרשו תשתיות ותנאים בסיסיים: מיקוד האסטרטגיה האירגונית בעיצוב מחדש; מדידת ביצועים השוואתית בשקיפות לכלל המנהלים, שתאפשר להעריך את השפעת השינוי ולהכיר ביחידות אירגוניות מצטיינות; מתן תמריצים למירפאות שהצטרפו מרצונן לתהליך השינוי, בין השאר על-ידי מימון תקנים של מקצועות הבריאות שיאפשרו מעבר מעבודת "סולו" לעבודת צוות; ופיתוח מנהיגות של מנהלים שרכשו מיומנויות בניהול איכות. דגש מיוחד ניתן להכשרת הרופאים המנהלים באמצעות הטמעת שפה, כלים ושיטות לניהול איכות כחלק מרכזי בתפיסת התפקיד שלהם. תהליך זה יצא לדרך בתחילת שנת 2005 כתוכנית חלוץ, והוא מתרחב בהדרגה וכלל כ-50 מירפאות ראשוניות עד סוף שנת 2007.

דוד רבינרסון, מאור ממן, מרק גלזרמן

בית-החולים לנשים על-שם הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב

הטרדה מינית שכיחה במערכת הרפואית. קיימים מספר הסברים לתופעה זו. הקבוצות הנפגעות ביותר מהטרדה מינית במערכת הרפואית הן סטודנטים לרפואה ואחיות. בפרשנות הרחבה (האמריקאית) נתפשת הטרדה מינית ככל סוג של התנהגות פוגענית בעלת אופי מיני כלפי יחיד או מיעוט. הפרשנות הישראלית להטרדה מינית מצטמצמת למשמעות הישירה של המושג, אם כי לאחרונה מאמצים בתי-המשפט בישראל בפסיקותיהם תפישה רחבה יותר שלו, בדומה להשקפה האמריקנית. חקיקת החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית, שבמיסגרתו נכללת אחריות מעביד על מעשי העובד, הביאה להגברת מודעות לתופעה וניסיונות למזער אותה במיסגרת המערכת הרפואית.

מיכאל ויסבורד, יגאל ליבוביץ, ענת לבנשטיין, יובל יסעור

מח' עיניים, המרכז הרפואי תל אביב

לוסנטיס ואבסטין הן שתי תרופות חדשות הנוגדות שגשוג כל-דם ומיועדות לטיפול בחולי ניוון מקולרי הקשור בגיל (להלן, נמ"ג ¹AMD – Age-Related Macular Degeneration).

מיקי שיינוביץ^2,1, רחלי דנקנר^5,4, אורי גולדבורט^5,1, רחל מרום-קליבנסקי³

¹המכון לחקר הלב, ²המח' להנדסה ביו-רפואית, אוניברסיטת תל-אביב, ³מרכז רפואי רבין קמפוס גולדה, פתח-תקווה, ⁴מכון גרטנר לחקר שירותי בריאות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ⁵החוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, אוניברסיטת תל-אביב

בשנים האחרונות גוברות העדויות לתרומת הפעילות הגופנית בהפחתת שיעור התמותה מכלל המחלות, דהיינו, בהקטנת התמותה ממחלות לב וכלי-דם, סרטן מעי וסרטן שד, אוסטיאופורוזיס, סוכרת, יתר-לחץ-דם והשמנה. הפעילות הגופנית תורמת גם להפגת מתחים ודיכאון, משפרת את פוריות העבודה ואת התיפקוד המיני, ומאיטה את תהליך ההזדקנות. למרות כל זאת, שיעור העוסקים בפעילות גופנית באוכלוסייה, בישראל ובעולם, עדיין אינו עולה על 30%. 

בישראל, בהתאם לחוק חדרי הכושר, נדרש אישור רפואי טרם תחילת פעילות גופנית לא-תחרותית במיסגרת מכוני כושר. עם זאת, לא קיימות בחוק הנחיות קליניות המבהירות מהן הבדיקות הנדרשות אשר בגינן יינתן האישור לפעילות גופנית בחדר הכושר.

מסמך זה נכתב בעקבות פנייה של המועצה הלאומית למניעה וטיפול במחלות לב וכלי-דם, להקים ועדת מומחים אשר תבחן את סוגיית הבדיקות הרפואיות הנדרשות למתן אישור רפואי למתאמן בחדר כושר.

השתתפו בוועדה נציגים מהמועצה לקרדיולוגיה ומהאיגוד לקרדיולוגיה. המלצות הוועדה נדונו במליאת המועצה לקרדיולוגיה ובוועדה מיוחדת שהוקמה על-ידי האיגוד לקרדיולוגיה, שהמליצו יחדיו על פירסום קווים מנחים קליניים.

מסמך זה מיועד לרופאים, על-מנת לסייע בשיקולים הנדרשים, בטרם יינתן אישור רפואי לפעילות גופנית לא-תחרותית בחדר כושר לכלל האוכלוסייה (לא כולל חולי לב). ההמלצות במסמך כוללות שלושה מרכיבים: 1)  שאלון הערכה לפני התחלת פעילות גופנית, למילוי על-ידי המתאמן; 2) ייעוץ רפואי הכולל אנאמנזה רפואית, בדיקה גופנית ותרשים אלקטרוקרדיוגרפיה במנוחה; 3) בדיקת לב במאמץ. מאחר שפעילות גופנית סדירה ומבוקרת, המבוצעת בעצימות נמוכה-בינונית, אינה כרוכה בדרך-כלל בסיכון רפואי מסכן-חיים, נראה כי רוב האוכלוסייה תסתפק במילוי שאלון הערכה ולא תזדקק לייעוץ רפואי טרם התחלת הפעילות הגופנית. עמדת המחברים במאמר סקירה זה מבוססת על מסמך ההנחיות המשותף למועצה ולאיגוד לקרדיולוגיה, כפי שפורסם על-ידי ההסתדרות הרפואית בישראל.

אורי וינברג, שמואל רייס

התוכנית לחקר השואה והרפואה, המח' לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה

הרופאים בגרמניה הנאצית היו מהראשונים להצטרף לשורות המפלגה ולאס-אס, ונחשבו לתומכים נלהבים ופעילים של המשטר. פעולותיהם כללו תמיכה גלויה בהנהגה הנאצית ומתן לגיטימציה מדעית לכאורה להשרשת תורת הגזע הנאצית, תוך ביצוע ניסויים מחרידים בבני-אדם בנוסף לתיכנון וביצוע תוכניות העיקור, "המתת החסד" וההשמדה. החוק הנאצי אף התיר את השימוש בגופם ובשרידיהם של קורבנותיו במוסדות מחקר גרמניים. עדויות למעשים אלה נחשפות גם בשנים האחרונות במוסדות מחקר חשובים בגרמניה ובשטחים שהיו בשליטתה.

אחד מהרופאים שמעורבותם במשטר הנאצי בלטה במיוחד היה אדוארד פרנקופף, שכיהן כראש המוסד לאנטומיה באוניברסיטת וינה ומאוחר יותר כנשיא האוניברסיטה. פרנקופף היה חבר במפלגה הנאצית, קידם את רעיון ה"גהות הגזעית", ובשנת 1938 סילק את כל חברי הסגל היהודים מאוניברסיטת וינה. באטלס האנטומי שערך, ביטאו המאיירים את אהדתם לנאציזם בהוספת סמלים נאציים בתחתית האיורים. לנוכח דרישתו של מוסד "יד ושם", נחקר נושא יצירת האטלס, ובדו"ח שפורסם בשנת 1998 נחשף כי המוסד לאנטומיה בראשות פרנקופף קיבל כמעט 1,400 גופות מתאי ההוצאה להורג של הגסטאפו בווינה.

עותקים של האטלס של פרנקופף, שנחשפו במקרה בפקולטה לרפואה על-שם רפפורט בטכניון, מעלים דילמות קשות הנוגעות להתייחסות לעבודות מחקר בעלות רקע דומה. הספרים עוררו דיון מחודש בישראל ובעולם בנושאים אתיים הקשורים לשימוש במידע שמקורו בפשעי הנאצים. יותר מכל מהוות עדויות אלה תזכורת לרוע שאליו עלולים להביא המדע והרפואה כאשר הם נתפסים כסמכות בלתי ניתנת לעירעור.

אורנה בראון-אפל^1,2, נגה גרתי-סנדלון¹, מנפרד גרין^1,3

¹המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות, תל-השומר, ²בית-הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה, הר הכרמל, חיפה, ³המח' לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

קיימות עדויות סותרות באשר לתדירות הפנייה לשירותי בריאות מקרב העולים מברית-המועצות לשעבר.

המטרה במחקר הייתה להשוות את השיעורים המדווחים על הפנייה לשירותי הבריאות על-ידי יהודים, עולים וותיקים, כעשור וחצי לאחר תחילת גל העלייה הגדול.

נתוני המחקר מהווים חלק מסקר הבריאות הלאומי בישראל(INHIS-1)  שנערך בשנים 2003-2004 במרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות. בסקר זה רואיינו בני 21 שנה ומעלה, יהודים בלבד, מתוכם 6,756 תושבים ותיקים ו-953 עולים מברית-המועצות לשעבר שעלו לאחר שנת 1989, מהם 835 עלו לישראל בשנים 1990-1998 ("עולים ותיקים") ו-118 עלו לאחר 1998 ("עולים חדשים"). השאלון כלל שאלות על פנייה לשירותי בריאות, מצב הבריאות ומאפיינים חברתיים-כלכליים.

העולים מברית-המועצות לשעבר דיווחו על שיעורים זהים של ביקורים אצל רופא משפחה ואצל רופא מומחה בהשוואה לתושבים ותיקים. לעומת זאת, לאחר תקנון לגיל ולמשתנים חברתיים-כלכליים, עולים דיווחו על שיעור נמוך יותר של אישפוזים. בדיקות גילוי מוקדם  (בדיקות ממוגרפיה, בדיקת גילוי מוקדם לסרטן צוואר-הרחם וכולסטרול) דווחו בשיעורים נמוכים יותר בקרב עולים בהשוואה לתושבים ותיקים. לא נמצא הבדל מובהק בין "העולים הוותיקים" לבין "העולים החדשים".

לסיכום, לא נמצא הבדל בפנייה לשירותי בריאות בקהילה בין תושבים ותיקים ועולים. יחד-עם-זאת, נמצא כי עולים מדווחים פחות על פנייה לבדיקות מניעה בהשוואה לתושבים הוותיקים.

אורי וינברג, שמואל רייס

התוכנית לחקר השואה והרפואה, המח' לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה

הרופאים בגרמניה הנאצית היו מהראשונים להצטרף לשורות המפלגה ולאס-אס, ונחשבו לתומכים נלהבים ופעילים של המשטר. פעולותיהם כללו תמיכה גלויה בהנהגה הנאצית ומתן לגיטימציה מדעית לכאורה להשרשת תורת הגזע הנאצית, תוך ביצוע ניסויים מחרידים בבני-אדם בנוסף לתיכנון וביצוע תוכניות העיקור, "המתת החסד" וההשמדה. החוק הנאצי אף התיר את השימוש בגופם ובשרידיהם של קורבנותיו במוסדות מחקר גרמניים. עדויות למעשים אלה נחשפות גם בשנים האחרונות במוסדות מחקר חשובים בגרמניה ובשטחים שהיו בשליטתה.

אחד מהרופאים שמעורבותם במשטר הנאצי בלטה במיוחד היה אדוארד פרנקופף, שכיהן כראש המוסד לאנטומיה באוניברסיטת וינה ומאוחר יותר כנשיא האוניברסיטה. פרנקופף היה חבר במפלגה הנאצית, קידם את רעיון ה"גהות הגזעית", ובשנת 1938 סילק את כל חברי הסגל היהודים מאוניברסיטת וינה. באטלס האנטומי שערך, ביטאו המאיירים את אהדתם לנאציזם בהוספת סמלים נאציים בתחתית האיורים. לנוכח דרישתו של מוסד "יד ושם", נחקר נושא יצירת האטלס, ובדו"ח שפורסם בשנת 1998 נחשף כי המוסד לאנטומיה בראשות פרנקופף קיבל כמעט 1,400 גופות מתאי ההוצאה להורג של הגסטאפו בווינה.

עותקים של האטלס של פרנקופף, שנחשפו במקרה בפקולטה לרפואה על-שם רפפורט בטכניון, מעלים דילמות קשות הנוגעות להתייחסות לעבודות מחקר בעלות רקע דומה. הספרים עוררו דיון מחודש בישראל ובעולם בנושאים אתיים הקשורים לשימוש במידע שמקורו בפשעי הנאצים. יותר מכל מהוות עדויות אלה תזכורת לרוע שאליו עלולים להביא המדע והרפואה כאשר הם נתפסים כסמכות בלתי ניתנת לעירעור.