תוצאת חיפוש

זהבה ודס, אליאס טובי

המכון לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, מרכז רפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון חיפה

הרקע להתפתחות מחלות אוטואימוניות מורכב ומשתתפים בו מספר שחקנים ראשיים ושחקני משנה, כגון: הנטייה הגנטית, פעילות יתר של המערכת החיסונית המוטבעת, פגמים במנגנוני הוויסות השונים ועוד.
 

רחל ניסנהולץ-גנות1, שגב שני2, שפרה שורץ3

1המרכז האוניברסיטאי אריאל, מאיירס-גוינט, מכון ברוקדייל, המחלקה למינהל מערכות בריאות, 2המחלקה למינהל מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הרפואה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 3המרכז לחינוך רפואי על שם משה פריבס, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

מבוא: מערכת היחסים בין רופאים לחברות תרופות, נטועה בתוך מערכת הבריאות. מערכת יחסים זו מאופיינת בהדדיות, והסוגיה האתית, הנובעת ממנה, נוגעת בהשפעה האפשרית שיש למערכת היחסים על התנהגות הרופא בבואו לרשום מרשם ועל הטיפול בחולה.

מטרות ושיטות: מחקר איכותני שנועד לבחון את השפעת מערכת היחסים הנדונה על המטופל, מתוך נקודת מבטם של קובעי מדיניות בישראל. במסגרת המחקר רואיינו 35 אישים הנחשבים לקובעי מדיניות, במסגרת ראיונות עומק חצי-מובנים, וראיונות עומק בלתי מובנים ופתוחים. 

תוצאות: חלק מהמרואיינים סברו שאין השפעה של התעשייה על התנהגותו של הרופא בבואו לרשום מרשם לחולה, בעוד שחלקם סברו כי ההשפעה קיימת (מעטים לא ידעו להשיב).

בנוסף, ניתן לראות כי רוב המרואיינים סברו שמערכת היחסים אינה פוגעת במטופל, ואלו שסברו כי קיימת פגיעה החזיקו בדעה שהיא בעיקר כלכלית ולא בריאותית.

דיון: רוב המרואיינים ראו במערכת היחסים בין הרופאים לחברות התרופות גורם המשפיע על התנהגות הרופא בבואו לרשום מרשם. ניתן לחשוב, כי השפעת מערכת היחסים על התנהגות הרופא בבואו לרשום מרשם, שלילית. עם זאת, נראה כי חלק מהמרואיינים סברו שההשפעה היא דבר חיובי ומקובלת כחלק מהשיח הדמוקרטי במדינה.

עצם קיומה של השפעה אינו מעלה או מוריד אם איננו מודעים לתוצאותיה של השפעה זו. כמחצית מקובעי המדיניות סברו, כי מערכת היחסים אינה גוררת פגיעה במטופל, בעוד שכמחצית מהם סברו שנגרמת פגיעה כזו.

לא ניתן למנוע את השיווק ולא ניתן לעצור את הניסיונות של חברות התרופות למכור את מוצריהן. עם זאת, ההיבט השיווקי במערכת היחסים מחייב את הרופא לחקור ולבדוק מידע שמגיע אליו, ורק לאחר ששוכנע בכל ליבו כי התרופה ראויה – יוכל לרשום אותה למטופליו.

זהר מור^2,1, יעל גור¹, שרה בואנו דה-מסקיטה¹, תמי שוחט^3,4

¹מרפאת לוינסקי, לשכת הבריאות המחוזית תל אביב, משרד הבריאות, ²לשכת הבריאות הנפתית רמלה, משרד הבריאות, ³המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות, ⁴הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב

משרד הבריאות הקים בשנת 2002 שתי מרפאות לאבחון מחלות מין ולטיפול בלוקים בהן: בתל אביב ובחיפה. במאמר זה אנו מתרכזים בפעילות מרפאת לוינסקי בתל אביב.

המרפאה הוקמה כחלק מתוכנית לצמצום היקף התחלואה במחלות מין, עקב עלייה בתחלואה בזיבה שנרשמה בישראל החל מסוף שנות התשעים, במיוחד במחוז תל אביב, ולנוכח התגברות תופעת הסחר בנשים באותה תקופה. במהלך השנים הורחבו קהלי היעד של המרפאה, וכיום הם כוללים אנשים החשופים לתחלואה המועברת ביחסי מין: נשים וגברים העוסקים בזנות, מכורים לסמים, גברים המקיימים יחסי מין עם גברים, וכן אנשים המקיימים יחסי מין עם שותפים מרובים או הרואים עצמם בסיכון גבוה להידבקות. מגוון השירותים ניתנים על ידי צוות רב מקצועי, הכולל רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים, מדריכות (אשר לחלקן רקע דומה לזה של קהל היעד) ומתנדבים. כל פונה עובר הערכה ראשונית על ידי עובד סוציאלי או אחות, נבדק לפי הצורך על ידי רופא ומופנה לבדיקות מעבדה. המרפאה מספקת את הייעוץ, הבדיקות והטיפול באופן אנונימי וללא תשלום, על מנת להסיר מחסומים אפשריים בפני הפונים.

כדי להנגיש את שירותי המרפאה לקהלי היעד, מופעלת במקביל מרפאה ניידת המציעה ייעוץ, בדיקות וטיפול במתאר הרחוב, במכוני ליווי, בדירות דיסקרטיות, במתקני כליאה ובמקומות בילוי. שיטות העבודה כוללות שיח פתוח וחופשי על נושא המין והמיניות, וכן מדריכות ומדריכים המכירים את דפוסי ההתנהגות והתרבות האופיינית של קהלי היעד. צוות המרפאה נוקט בשיטת מזעור הנזקים, ומתייחס במהלך הטיפול למעמדו של היחיד בקהילה ולהשפעת לחצי הסביבה על ההתנהגות המינית באופן שאינו שיפוטי. ניתנים לפונים למרפאה פתרונות כוללניים (הוליסטיים), תוך התייחסות למורכבות חיי המטופלים ולסביבה שבה הם נמצאים.
 

קובי פלג^1,2, דינה יפה¹, קבוצת הטראומה  בישראל (ITG)³

¹המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה, מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, תל השומר, ²החוג לרפואת אסון, בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת תל אביב, ³קבוצת הטראומה*

*קבוצת הטראומה: ריקרדו אלפסי, איגור ירוחימוב, בוריס קסל, יורם קליין, משה מיכלסון, אברהם ריבקינד, גד שקד, דניאל סימון, דרור סופר, מיכאל שטיין

בשנים הבאות צפויה עלייה עולמית בשיעור הפגיעות מתאונות דרכים, מאלימות ומלוחמה – אשר תשפענה על בריאות האוכלוסייה ותטלנה נטל נוסף על מערכת הבריאות. לנוכח מצב זה, חשוב במיוחד להבחין בין סוגי הפגיעות השונות, על מנת לאתר קבוצות בסיכון, לבנות תוכניות התערבות ומניעה, ולטפל ביעילות בנפגעים. בעזרת רישום הטראומה הלאומי הושוו במחקרנו מגמות ומאפיינים של היפגעות מכוונת לעומת לא מכוונת, תוך שימת דגש על פציעות מטרור ולוחמה.

שיטות: המחקר נערך על בסיס רישום הטראומה הלאומי (2006-2000). נסיבות הפציעה חולקו לשלוש קבוצות – פצועים מפגיעות לא מכוונות, פצועים מפגיעות מכוונות כתוצאה מטרור ולוחמה, ופצועים מפגיעות מכוונות אחרות. במחקר נכללו 155,496 פצועים שאושפזו ב-11 מרכזי טראומה.

תוצאות: במשך 7 שנים אושפזו 142,028 (91.3%) פצועים מפגיעות לא מכוונות ו-13,468 (8.7%) פצועים מפגיעות מכוונות. מתוך אלו שנפצעו מפגיעות מכוונות, כ-20% נפגעו כתוצאה מטרור ולוחמה. בפגיעות מכוונות ללא טרור ולוחמה אנו עדים למגמת עלייה קבועה בשיעור הנפגעים המאושפזים בין השנים 2000 (5.8%) עד 2006 (6.9%) (20.0= 2χ , P<0.001). לעומת זאת , המגמה בפגיעות טרור ולוחמה משתנה בהתאם לאירועים ולקצב שלהם. קיים דמיון במגמת ההיפגעות מטרור ולוחמה לפי גיל, בדומה לפגיעות מכוונות אחרות. בטרור ולוחמה שיעור הנפגעים הקשים (חומרת הפציעה 16+) גבוה משמעותית (24%) לעומת אלו שנפצעו בפגיעות מכוונות שאינן טרור ולוחמה (16%) או בפגיעות בלתי מכוונות (8%). המעבר מאשפוז לשיקום ושיעור התמותה בולטים בשונותם בהשוואה בין הקבוצות.

דיון וסיכום: עיקר הממצאים מצביעים על כך שפגיעות מטרור ולוחמה כוללות פציעות מורכבות יותר, קשות יותר בחומרתן, הכרוכות בשיעור תמותה גבוה יותר בבית החולים. גיל ומנגנון הפגיעה הם גורמים חשובים המשפיעים על ניצול משאבים בבתי החולים. חובה על מערכת הבריאות לבחון ולאתר את נסיבות ההיפגעות המאפיינות את קבוצות הפגיעה השונות, תוך בחינת ההבדלים בנסיבות ההיפגעות בתוך קבוצות הפגיעה השונות.

מחברת מכותבת:

דינה יפה

המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה

מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות

תל-השומר, 52621

טלפון: 03-535-4252

פקס: 03-535-3393

דוא"ל: [email protected]

זהר רובינשטיין^1,2, יעקב פולאקביץ³, בלה בן גרשון³, גדי לובין⁴, ירון בר-דיין⁵

¹בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²מערך בריאות הנפש, מחלקת הרפואה, פיקוד העורף, צה"ל, ³שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, ⁴מחלקת בריאות הנפש, צה"ל, ⁵אוניברסיטת בן גוריון

בעבודה זו, מדווח על הטיפול באזרחים נפגעי דחק וחרדה שנחשפו להתקפות הטילים במלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006. נכללו אותם אזרחים שטופלו במרכזי הדחק שהוקמו אד-הוק, בשיתוף פעולה בין מערך בריאות הנפש של מחלקת הרפואה של פיקוד העורף לבין שירותי בריאות הנפש של משרד הבריאות והאגף לשעת חירום.

תוצאות: 536 נפגעים נתקבלו במרכזים, מהם 18 הועברו לבתי חולים בגלל פגיעות גופניות, ואילו האחרים שוחררו תוך 4-2 שעות של טיפול אינטנסיבי על פי פרוטוקול התערבות. תסמיני הנפגעים נעו בין חרדה (90%), פחד (7%), הסתגלות (2%) והפרעות שינה (1%). סל הטיפול כלל שיחות (80%), ונטילציה (9%), הרפיה (3%), התערבויות לא מילוליות (3%), סיפוק צרכים בסיסיים (1%), ופינוי לבתי חולים (3%). מצאנו שתגובת דחק חדה (Acute stress reaction) וחרדה היו התופעות השכיחות ביותר בעקבות התקפת הטילים על האוכלוסייה האזרחית.

מרכזי הדחק הצליחו לספק מענה וטיפול מיידי לרוב הנפגעים, ומנעו את הצורך לפנותם לחדרי המיון של בתי החולים באזור. בכך הם אפשרו לחסוך באמצעי פינוי בזמן ההפגזות והפחיתו את העומס על בתי החולים.

המלצות: בעקבות ניסיון זה, אנו ממליצים שהמוכנות לאירועים כגון אלו ולאירועי אסון אחרים – הגורמים לשיעור גבוה של פגיעה נפשית – תמוקד בהפעלת מרכזי דחק קהילתיים דוגמת אלו שהוקמו במלחמת לבנון השנייה.

חיים רפלובסקי¹, קובי פלג², אלי בין¹

¹מגן דוד אדום בישראל, ²מכון גרטנר לחקר מערכת הבריאות

הפעלת מגן דוד אדום בתקופת מלחמת לבנון השנייה הובילה לסדרת לקחים (חלקם הופקו כבר במהלך הלחימה), הנוגעים לתפיסת ההפעלה של הארגון, למענה לאנשי הצוות ולאמצעים המתחייבים. בעקבות הלחימה הובהר הצורך בעדכון תפיסת ההפעלה, כאשר המוטיב המרכזי הוא ההתבססות על רמת היחידה המבצעית הבסיסית בארגון – קרי, "תחנת מגן דוד אדום" ולא המרחב. היתרון גלום ביצירת תפיסה מבצעית גמישה, המאפשרת מענה למספר רב של זירות אירוע בו זמנית, תוך יצירת תמונת מצב מהירה וויסות אמצעים לזירות המשמעותיות. הטכנולוגיה חייבת לתמוך בתפיסת ההפעלה.

במהלך המלחמה הובן במגן דוד אדום, כי המענה לנפגעי דחק – תחום שמגן דוד אדום לא התמקד בו עד לאירועים אלה מעבר להעברת פצועים לבית החולים – חייב להיות חלק מתפיסת המענה של מגן דוד אדום לאירועי לחימה.

תהליכי הפקת לקחים ולמידה הם חלק מהמענה המאפשר התאמה למציאות משתנה. לדוגמה, על מנת ליצור מצב שבו הצוות הרפואי יהיה פנוי נפשית להתמודד עם האירועים, מבלי לדאוג למשפחתו ולצרכיו הבסיסיים, נדרש מענה מקיף לצרכי הפרט על ידי פינוי בני משפחה מזירת הלחימה, וכן מענה לצרכים יומיומיים ופעולות למניעת תגובות חרדה בקרב אנשי הצוות. סבב חופשות, ניהול מרכזי של משאבי אנוש וניהול מתנדבים – כל אלה הם מרכיבים מהותיים במערך זה. המענה המתחייב באמצעים – ציוד מיגון, אמצעי שליטה וקשר, רמות מלאי נדרשות, מיגון קולקטיבי לאנשי הצוות במקום שהייתם ורכבים למשימות השונות של הארגון – חייב להיות חלק בלתי נפרד מהתכנון המבצעי של הארגון.

משימת התרמת דם, הכוללת גם שמירת רמות מלאי והגנה על מנות הדם, מהווה חלק בלתי נפרד ממשימות מגן דוד אדום.

שאול לין¹, יהודה צדיק², לירן לוין³

¹המחלקה לאנדודונטיה וטראומה דנטלית, בית הספר להתמחויות ברפואת שיניים, המרכז הרפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה, ²המחלקה לרפואת הפה, המרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה, ירושלים, ³המחלקה לפריודונטיה, בית הספר להתמחויות ברפואת שיניים, המרכז הרפואי רמב"ם, חיפה

חבלה לאזור הפה והשיניים אינה נדירה בחיי השגרה, ופציעות פנים מהוות חלק בלתי מבוטל מכלל הפציעות במתאר אסון (לחימה, טרור, אסון טבע). מטרתנו במאמר זה הייתה לסקור את ההמלצות לתפקוד רופא השיניים במתאר אסון, ואת הניסיון הישראלי בפציעות פה ושיניים שנגרמו במלחמות ובפיגועי טרור. כמו כן מדווח במאמר זה על העקרונות למניעה ולטיפול ראשוני נכון בפציעות אלו.

נדרשים הכנה וחינוך של צוותי הרפואה לתפקוד נכון באירועי אסון. כחלק מהכנה זו יש להדריך רופאי שיניים לפעולה רפואית במתאר אסון, ולהכשיר את ציבור הרופאים לטיפול נכון בפגיעות פה ושיניים, על מנת שיוכלו לתת מענה ראשוני לנפגעים אלו. חינוך נכון והיערכות מתמדת יובילו ליכולת טיפולית וארגונית יעילה במתאר אסון.

עמית רותם

פסיכיאטריה של הילד והמתבגר, מחוז הדרום, מכבי שירותי בריאות, האיגוד לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר

"ילדים עם התנהגות מינית פוגעת אינם דומים לעברייני מין בוגרים". כך הדגישה בפתח יום העיון גלית בן עמיתי את הקושי בתפיסת אחד הנושאים הבהולים ומעוררי המחלוקת בחברה הרפואית והציבורית.

בחודש ספטמבר 2009 התקיים יום עיון ייחודי של האיגוד לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר בפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב. --- אולם הכינוס היה מלא מפה לפה במשתתפים בתחומי עסוק שונים – אנשי רפואה, מערכת החינוך, הרווחה, המשפט ותחום הטיפול.

דן בנור

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

הדחף המניע צעירים ללימודי רפואה נובע ממרכיבים רבים, אך מעל כולם ניצבת השאיפה לעזור לזולת הזקוק לעזרה. הכנסה גבוהה ותנאי עבודה משופרים כבר מזמן מהווים שיקול כבד משקל בבחירת רפואה כמקצוע, וגם שיקולי יוקרה וכבוד איבדו מזוהרם בימינו. לפיכך מדאיגים ומטרידים הם הממצאים המוצגים במאמרם של אייל לוטו וחב' המתפרסם בגיליון זה של הרפואה, המצביעים על כך ש-18% מתלמידי שנה ד' שהשתתפו במחקר היו שוקלים מחדש את בחירתם ברפואה כמקצוע לאחר ההתנסות הקלינית הראשונה במחלקות פנימית. יתר על כן, 23% אינם בטוחים ברצונם להיות קלינאים ושוקלים חלופות אחרות, וזאת לעומת 6% בלבד לפני ההתנסות.

עודד אברמסקי

המחלקה לנירולוגיה, מרכז רפואי הדסה והאוניברסיטה העברית; המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח בישראל

עודד אברמסקי הינו יו"ר המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח בישראל.

במאמר זה מסכם הכותב את עיקרי הדברים מתוך הרצאת הפתיחה בכנס המדע גרמניה-ישראל, שהתקיים בירושלים בתאריך 17 בנובמבר 2008.

הכנס נערך במסגרת חגיגות השישים להקמת מדינת ישראל, ציין חמישים שנה למועד בו החלו קשרי מדע מחודשים בין ישראלים לגרמנים בתקופה שלאחר השואה, ועשרים שנה להקמת הקרן הדו-לאומית למדע גרמניה ישראל (GIF).
 

סימה הלוי

המחלקה לרפואת עור ומין, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

תסמונת סטיבנס-ג'ונסון (Stevens-Johnson Syndrome, SJS) ונמק אפידרמי רעלני (Toxic Epidermal Necrolysis, TEN) (להלן תס"ג/נא"ר), הן תגובות חמורות של שלפוחיות בעור הקורות לרוב עקב נטילת תרופות וכרוכות בשיעורי תמותה גבוהים. כיום מקובל, כי שתי התגובות מהוות מחלה אחת עם גורמים ומנגנונים משותפים, וההבדל הוא רק במידת מעורבות העור. במאמר הנוכחי נסקרים עדכונים וחידושים הקשורים לאטיולוגיה, לפתוגנזה, לגנטיקה ולפרוגנוזה של תגובות אלו. מבין התרופות בעלות סיכון גבוה לגרימת תס"ג/נא"ר, נמצא כי אלופורינול היא התרופה השכיחה ביותר בגרימת תס"ג/נא"ר בישראל ובאירופה. הפרוגנוזה של תס"ג/נא"ר ניתנת לניבוי באמצעות שיטת ניקוד הקרויה SCORTEN, זו מבוססת על שבעה מדדים קליניים ומעבדתיים. קיומו של רקע גנטי לתגובות קשות אלו, הכרוכות בשיעורי תמותה גבוהים, מהווה פתח לתבחיני ניבוי טרם הטיפול בתרופות. הטיפול בתגובות אלו עדיין שנוי במחלוקת, ונדרשים מחקרים מבוקרים נוספים.

חבצלת ירדן-בילבסקי¹, אפריים בילבסקי², יעקב אמיר², שי אשכנזי¹, גילת לבני¹

מחלקות לרפואת ילדים א'¹ ו-ג'², מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח-תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: הבירור והטיפול הנדרשים בתינוקות עד גיל חודשיים עם חום אינם מוסכמים ואינם אחידים בבתי החולים בישראל. בחלק מבתי החולים בישראל נלקחת דרגת החום כאחד המדדים המשפיעים על קבלת ההחלטות הטיפוליות. 

מטרה: לבדוק את הקשר בין דרגת החום לבין הסיכון לזיהום חיידקי קשה (זח"ק) באוכלוסיית תינוקות מאושפזים עד גיל חודשיים. 

חולים ושיטות: באוכלוסיית המחקר הוכללו כל התינוקות עד גיל חודשיים שאושפזו בשתי מחלקות ילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים עקב חום, בין ספטמבר 2006 לדצמבר 2008. באופן פרוספקטיבי נאספו נתונים אודות חום בהתקבלות ובאשפוז, תוצאות בירור המעבדה והאבחנה שנקבעה בשחרור. זח"ק הוגדר כדלקת חיידקית של עוצבות המוח, אלח דם, זיהום בדרכי השתן, דלקת ריאות  או דלקת המעי.

תוצאות: זח"ק נמצא ב-90 (10.8%) מתוך 833 תינוקות שהוכללו במחקר: 68 לקו בזיהום בדרכי השתן, 11 לקו באלח דם, 10 בדלקת ריאות ו-1 בדיזנטריה. ממוצע החום בהתקבלות לבית החולים בקבוצת הילדים שלקו בזח"ק היה 38.4 מ"צ לעומת 38.3 מ"צ בילדים ללא זח"ק (p=NS). ממוצע החום המרבי באשפוז היה 38.6 מ"צ בשתי הקבוצות. גם בהתייחסות לסוג הזיהום הסגולי לא נמצא הבדל בדרגת החום בין הילדים עם זח"ק לבין אלו ללא זח"ק. 

מסקנות: לא נמצא מיתאם בין דרגת החום לבין הסיכון לזח"ק באוכלוסיית תינוקות עד גיל חודשיים עם חום. לכן, דרגת החום אינה מדד המסייע בקבלת החלטה לגבי הבירור הזיהומי ההולם והטיפול הנדרש בתינוקות בגיל זה.

יהודה שינפלד, נתן וקסלר, זהר מור

ביקורות על 3 ספרים: רפואה בין השורות – אסופת מאמרים בעריכת אורנה כהן; נשמה יתרה – סיפורם של מייסדי מקצוע הרדמה בישראל, מאת גבריאל גורמן בשיתוף ליאור גרנית; הרים מעבר להרים, מאת טרייסי קידר.

יצחק (צחי) בן-ציון¹, גילה ברונר², רוני שטרקשל^3,4

¹המרפאה לתפקוד זוגי ומיני, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, ²המרכז לרפואה מינית, המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, ³בית הספר בראון לבריאות הציבור ורפואה קהילתית של האוניברסיטה העברית והדסה,  ⁴התוכנית להכשרת מטפלים במיניות, המחלקה ללימודי המשך, בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בר-אילן

פיתוח הוויאגרה בשנת 1998 גרם למהפכה בתחום הטיפול הרפואי והנפשי בליקויים בתפקוד המיני. לרופא הראשוני מתאפשר לטפל ישירות בהפרעת זקפה בשיעורי הצלחה גבוהים מכפי שהיה בעבר. אולם במהרה התברר, כי במטופלים רבים הטיפול בתרופה אינו מספיק דיו, וכי חלק ניכר מון הבעיה נעוץ בקשיים אינטימיים, אישיים או זוגיים, שרופאים רבים לא עברו הכשרה מתאימה לשוחח אודותיהם עם המטופלים.

גילה ברונר, עינת אלרן, בני שכטר, שרי לביא, ארקדי גלין, גיל רביב

המרכז לרפואה מינית, המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

רקע: העלייה במודעות לשכיחות הגבוהה של הפרעות בתפקוד המיני (הת"מ) הובילה להבנה, כי הבעיה רב תחומית, ומחייבת גישה אבחונית וטיפולית רב-מקצועית.

מטרות: הצגת הגישה הפסיכו-סקסואלית לטיפול בבעיות של פונים לשירות הסקסולוגי, כחלק מדגם לשיתוף פעולה טיפולי רפואי-סקסולוגי בהת"מ.

שיטות: נתוני שכיחות הת"מ בשנים 2008-2004 וארבע פרשות החולים מובאים לצורך הדגמת התרומה של האבחון והטיפול הפסיכו-סקסואלי.

תוצאות: פנו לשירות הסקסולוגי 822 נשים בגיל35±12.0  ו-813 גברים בגיל 38±13.2:  44% הופנו על ידי רופא ו-37% חיפשו מידע באינטרנט או באמצעי התקשורת. הת"מ בנשים: חשק נמוך (29.7%), כאבים ביחסי מין (28.5%) וקושי באורגזמה (20.9%). הת"מ בגברים: קשיי זקפה (44.2%), שפיכה מהירה (24.5%) וחשק נמוך (17.5%). בעיות בזוגיות (הטרוסקסואלית או הומוסקסואלית) שנלוו להת"מ נמצאו ב-217 מהפונים (26.5%).

מסקנות: מטופלים המגיעים ביוזמתם או בהפניית רופאי הקהילה מציגים מגוון הת"מ על רקע אורגני, פסיכולוגי, חברתי וזוגי. הסיבה הרשמית לפנייה לטיפול היא הת"מ של אחד מבני הזוג, זו מהווה רק קצה הקרחון של בעיות פסיכולוגיות וזוגיות או הת"מ של אחד מבני הזוג. המטרה בטיפול איננה יצירת תפקוד מושלם של מערכת המין, אלא הגברת שביעות הרצון ורמת ההנאה של המטופל ושל בן הזוג מהפעילות המינית. לכן, סיכויי ההצלחה בטיפול תלויים באבחון מעמיק, בצוות רב-מקצועי, ובפתרון הבעיות הפסיכולוגיות האישיות והבינאישיות המלוות את התלונה המינית, תוך שיתוף פעולה עם המטופל ובן או בת הזוג.