תוצאת חיפוש

הקדמה: בסיס הגולגולת הקדמי מהווה את הרצפה הגרמית של הגומה הקדמית, ומשמש חיץ בין הסינוסים וחלל האף לבין המוח. המחלות השכיחות באזור זה כוללות שאתות (גידולים) שפירות וממאירות, מחלות דלקתיות, זיהומיות, אנומליות מולדות ופגיעות טראומתיות. ניתוחי בסיס גולגולת קדמי מתבצעים במסגרת צוות רב-תחומי, בעבר בוצעו ניתוחים בגישה פתוחה, אך עם התפתחות הטכנולוגיה האנדוסקופית, מרבית הניתוחים מתבצעים כיום בגישה זעיר-פולשנית, המשפרת את ההתאוששות ומפחיתה סיבוכים.

מטרות: לסקור באופן תיאורי את כלל ניתוחי בסיס הגולגולת הקדמי שבוצעו בגישה אנדוסקופית או משולבת במרכז הרפואי שערי צדק, מאז פתיחת המחלקה ועד סוף שנת 2024.

שיטת מחקר: מאמר תיאורי שמתבסס על איסוף נתוני כל הניתוחים מבסיס הנתונים של המרכז הרפואי שערי צדק.

תוצאות: בין השנים 2024-2017 בוצעו 177 ניתוחי בסיס גולגולת קדמי, מתוכם 163 לטיפול בפתולוגיות ראשוניות ו-14 ניתוחים חוזרים. 5.5% מהחולים סבלו מדליפת CSF לאחר הניתוח, ו-3% חוו שארית שאת (גידול) תסמינית. ניתוחים בוצעו בעיקר בגישה אנדוסקופית, למעט מקרים של חסר גרמי נרחב או מעורבות אינטראקרניאלית, בהם נעשה שימוש בגישה משולבת.

מסקנות: המעבר מגישה פתוחה לגישה אנדוסקופית הביא לשיפור משמעותי בניהול ניתוחי בסיס גולגולת קדמי. עם זאת, במקרים מסוימים, הגישה המשולבת מציעה יתרון בזכות שילוב טכניקות פתוחות ואנדוסקופיות. שילוב מומחיות רב-תחומית תורם להצלחת הניתוחים ולמזעור סיבוכים.

דיון וסיכום: הגישה האנדוסקופית לבסיס גולגולת קדמי מהווה פריצת דרך בטיפול בפתולוגיות מורכבות באזור זה. שילוב הגישה המשולבת במקרים מורכבים מאפשר טיפול מיטבי תוך שמירה על עקרונות זעיר-פולשניות. שימוש בטכניקות מתקדמות ושיתוף פעולה רב-תחומי תורמים לשיפור איכות הטיפול ולהפחתת הסיכון לסיבוכים.

הקדמה: בעשור האחרון, השימוש ברובוט לצורך ביצוע ניתוחים קולורקטליים בכלל וניתוחי כריתת חלחולת (רקטום) באגן בפרט צבר פופולריות רבה בעולם הכירורגיה. בארץ, ובתחום הכירורגיה הכללית בפרט, השימוש ברובוט עדיין נמצא בצעדיו הראשונים אך צובר תאוצה. במאמר זה אנו מציגים את ניסיוננו המוסדי בניתוחים רובוטיים קולורקטליים, תוצאות ניתוחיות ותהליך הלמידה כפי שבא לידי ביטוי במחלקתנו.           

שיטת המחקר: מחקר רטרוסקפטיבי המתבסס על איסוף נתונים של מטופלים שעברו ניתוחים קולורקטליים בגישה רובוטית אשר בוצעו במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים במשך שנתיים (מינואר 2023 ועד פברואר 2025)  הנתונים נלקחו מדוחות הניתוח והתיקים הרפואיים של המטופלים במחלקה לאחר אישור ועדת הלסינקי מוסדית.

תוצאות: במהלך תקופת המחקר בוצעו 41 ניתוחים קולורקטליים, רובם בהתוויה אונקולוגית (30 מתוך 41). הסיבוכים המג'וריים כוללים שני (4.8%) מקרים של דלף מהשקה שדרשו ניתוח חוזר, מטופל אחד שנותח בשל איסכמיה של המעי ומטופלת אחת עם פגיעת צד טרמית בשופכן שדרשה הכנסת תומכן לשופכן. בתקופת המעקב לא היו מקרי תמותה. בנוסף, הודגמה ירידה הדרגתית ועקבית בזמני הניתוח עבור כריתת כרכשת ימנית וסיגמואיד.      

מסקנות:  במשך שנתיים שבהן מיושמת הגישה הרובוטית לניתוחים קולורקטליים במחלקתנו, הראינו שתוך הקפדה על תהליך למידה מסודר, בחירת מקרים וחניכה נכונה ניתן להגיע לתוצאות טובות מבלי עלייה בסיבוכים.

בעשורים האחרונים הושקעו מאמצים רבים במטרה לשפר את סיכויי ההישרדות של מטופלים העוברים החייאה. על אף התקדמות זו, שיעורי ההישרדות לאחר החייאה מחוץ לבית החולים עם תפקוד נוירולוגי תקין או ירוד במידה קלה נותרו נמוכים. השימוש באקמו במהלך החייאה (ECPR) נועד לשחזר במהירות את זרימת הדם לאיברים החיוניים, ובראש ובראשונה למוח, ובכך להעניק לצוות הרפואי פרק זמן קריטי למתן טיפול דפיניטיבי, תוך הפחתת הנזק האיסכמי המתמשך.

בשנים האחרונות פרסמו מרכזים רפואיים מובילים ברחבי העולם את תוצאות ניסיונם ביישום טכניקה זו, ומחקרים שונים תרמו להבנת הפוטנציאל והאתגרים הכרוכים בה. שילוב אקמו בתהליך ההחייאה עשוי להפחית באופן משמעותי ואף למנוע את הנזקים הנגרמים כתוצאה מהחייאה ממושכת, בעיקר כאשר החיבור מתבצע במהירות ותוך בחירת חולים מיטבית. עם זאת, יישום הטכניקה מחייב היערכות לוגיסטית רחבה, תיאום הדוק בין צוותים רב-תחומיים, רמה גבוהה ביותר של מיומנות מקצועית ומשאבים ניכרים.

בישראל החלו מספר מרכזים רפואיים ליישם את הגישה, והניסיון המקומי הולך ומצטבר. המאמר המוצג בגיליון זה מציג את ניסיונו של המרכז הרפואי שערי צדק, מתאר את תהליך היישום והלמידה, ומעלה סוגיות נוספות לדיון עתידי.

רקע: מחלות כליה מונוגניות (שמקורן בגן אחד) הן כשליש ממקרי מחלות הכליה הכרוניות בילדים. אבחון גנטי מאפשר הבנה מעמיקה של  מחלה, התאמת גישות טיפוליות חדשניות, הערכת התקדמות המחלה לאורך החיים, זיהוי מעורבות רב מערכתית ואיתור בני משפחה בסיכון.  באוכלוסיות המאופיינות בריבוי נישואי קרובים, שכיחות מחלות מונוגניות גבוהה, והאבחון הגנטי מאפשר התאמת בדיקות סקר ממוקדות לזיהוי מוקדם, לאיתור נשאים ולמניעת מחלות גנטיות במשפחות בסיכון.

מטרות: לתאר את תהליך הקמת המרפאה הנפרוגנטית במרכז הרפואי סורוקה, ואת שיעור האבחון והמגוון הגנטי של המטופלים שאובחנו במרפאה זו במהלך חמש שנות פעילות.

שיטות: המרפאה פועלת משנת 2019 במסגרת שיתוף פעולה בין המכון הגנטי והמרפאה הנפרולוגית לילדים במרכז הרפואי  סורוקה. מופנים אליה ילדים עם חשד קליני למחלת כליה מונוגנית. לאחר ייעוץ ראשוני משותף, מותאמת תכנית בירור אבחנתי בהתאם לממצאים הקליניים והמשפחתיים: קריוטיפ, שבב ציטוגנטי, פנלים ייעודיים או ריצוף כלל אקסומי (Whole Exome Sequencing - WES). במקרים מורכבים ללא אבחנה במסגרת הבדיקות המקובלות אם קיים חשד גבוה למחלת כליה גנטית, מופנים המטופלים לבירור בשיטות מתקדמות במסגרת מחקר. התוצאות נמסרות להורים במסגרת ייעוץ גנטי, לצד המלצות מותאמות אישית למטופל ולמשפחתו. המרפאה פועלת במודל רב-תחומי תוך תיאום הדוק בין הצוותים הרפואיים ומעקב קליני מתמשך.

תוצאות: החל משנת 2019, סך הכול 145 מטופלים עם מחלת כליה  עברו ייעוץ נפרוגנטי, מהם 50 אחאים מ-20 משפחות גרעיניות. מרבית המטופלים היו זכרים (58.6%) וממוצא בדואי (80%). נישואי קרובים  מדרגה ראשונה או שנייה דווחו בקרב 41% מהמשפחות. אבחון מולקולרי בוצע  ב-89 מהמטופלים (61.4%),  מתוכם נמצאה אבחנה מולקולרית פתוגנית/סביר שפתוגנית ב-76.4%  ההסתמנויות הקליניות העיקריות כללו טובולופתיות (23.4%), מחלת כליה כיסתית (ציסטית ציסטית/ריסנית  (20.7%)  (ciliopathy), אבני כליה/הסתיידויות (19.3%) ומומים מולדים בכליה  ודרכי השתן (Congenital Anomalies of Kidney and Urinary Tract – CAKUT) (13.1%). זוהו שלושה וריאנטים חדשים בגנים  C1GALT1C1, PKHD1, ו- REN במסגרת מחקר.

מסקנות: הקמה והפעלה של מרפאה נפרוגנטית ייעודית באוכלוסייה עם שיעור גבוה של נישואי קרובים הביאה לשיעור אבחון של 76.4% בקרב מטופלים עם חשד למחלת כליה מונוגנית. אבחון זה איפשר התאמת טיפול מיטבי ותכנון משפחתי מושכל. ממצאים אלו מדגישים את החשיבות ביישום מודל דומה גם בקרב אוכלוסיות דומות בילדים ומבוגרים, בהן ריבוי מחלות כליה גנטיות.

הקדמה: ניתוחים להטיית מערכת השתן עם או ללא כריתה של שלפוחית השתן, מהווים את המוצא האחרון לאחר מיצוי כלל קווי הטיפול השמרניים והניתוחיים הידועים, במספר מצבים טבים (שפירים) המובילים לפגיעה קשה בתפקוד מערכת השתן התחתונה. מטרתנו הייתה להציג את ניסיון רב השנים במוסדינו עם דגש על בטיחות הפעולה.

שיטות: נאספו נתונים דמוגרפיים, קליניים וניתוחיים של מטופלים שעברו ניתוח להטיית שתן, עם או ללא כריתת שלפוחית השתן, בהוריה טבה. הסיבוכים הבתר-ניתוחיים נבחנו וסווגו לסיבוכים קצרי (<30 ימים) וארוכי (>30 ימים) טווח.

תוצאות: 23 מטופלים [48% נשים, גיל חציוני 60 שנים (67-44)] עברו הטיית שתן בהוריה טבה. שמונה (35%) ושישה (26%) מטופלים, עברו הטיית שתן בלבד וכריתת שלפוחית ללא הטריגון בהתאמה. ההוריות העיקריות לניתוח היו שלפוחית לא תפקודית בעקבות, טיפולים אונקולוגיים (39%), שלפוחית ניורוגנית (17%), ודלקת משתית שלפוחית השתן עמידה (13%). סיבוכים בתר-ניתוחיים תועדו ב-60% מהמטופלים, כאשר 87% מתוכם היו סיבוכים בדרגה נמוכה (Clavien-Dindo≤2). שני מטופלים סבלו מסיבוכים מאוחרים, ואחד מהם נפטר שלושה חודשים לאחר הניתוח בעקבות הלם אלחי (Septic shock). לא תועדו סיבוכים או צורך בניתוח נוסף לכריתת השלפוחית במטופלים שעברו הטיית שתן בלבד.

מסקנות: ניתוח הטיית שתן, עם או בלי כריתת שלפוחית השתן, היא פתרון יעיל ובטוח בהוריה טבה. הניתוח משפר את איכות החיים וההתמודדות של מטופלים עם שלפוחית שתן שאינה מתפקדת, ועל אף הסיבוכים הניתוחיים האפשריים, יש לשקול את ביצועו כמוצא אחרון במקרים שבהם הטיפולים השמרניים האחרים כשלו. נדרשים מחקרים נוספים עם מדגמים גדולים יותר כדי לאשש את הממצאים.

הקדמה: בשנים האחרונות נמצא, כי אנלוג ארוך טווח של אוקסיטוצין, קרבטוצין, מציע יתרון קליני על פני האוקסיטוצין הנפוץ בשימוש.

מטרות: להעריך את היתרונות הקליניים והכלכליים של קרבטוצין בהשוואה לאוקסיטוצין במניעת דימום לאחר לידה (Postpartum Hemorrhage – PPH) במהלך ניתוח חיתוך הדופן (קיסרי).

שיטות מחקר: ניתחנו תוצאות סב לידתיות (פרינטליות) תוך השוואה בין שתי תקופות, לפני (קבוצה 1, עידן האוקסיטוצין) ואחרי (קבוצה 2, עידן הקרבטוצין) יישום הקרבטוצין כמניעה ל-PPH  במהלך ניתוח חיתוך הדופן.

תוצאות: שיעורי ה-PPH היו נמוכים משמעותית בקבוצה 2 בהשוואה לקבוצה 1, כפי שניכר בדרישות נמוכות יותר לעירויי דם (1% vs. 4.1%, p=0.003), עם ירידה בהמוגלובין לאחר הניתוח של ≥ 3 ג'/ד"ל

(5.2% vs. 10.3%, p=0.008). מספר מנות הדם שניתנו (4 vs. 27, p=0.002), הפרש ברמת ההמוגלובין בשחרור (1.3 +/- 0.9 vs. 1.6 +/- 1.2, p=0.002), משך האשפוז ושיעור האשפוזים החוזרים היו כולם ביתרון בקבוצת הקרבטוצין. היתרון הכלכלי אף הוא היה גבוה משמעותית בטיפול בקרבטוצין (112,237 ₪ לעומת 125,106.5 ₪, הפרש עלות של 12,869.5 ₪).

מסקנות: הוכח, כי הטיפול בקרבטוצין מפחית שיעורי PPH ומספק יתרון עלות-תועלת בהשוואה לאוקסיטוצין, התרופה הנפוצה בשימוש.

דיון: הדגמנו מספר יתרונות הקשורים למתן קרבטוצין בהשוואה לתרופה הנפוצה ביותר, אוקסיטוצין, למניעת דימום לאחר ניתוח חיתוך הדופן.

סיכום: ראיות המחקר תומכות קלינית וכלכלית ביישום שגרתי של מתן קרבטוצין למניעת PPH במהלך ניתוח חיתוך הדופן.

הקדמה: בהיריון תאומים קיימת שכיחות גדולה יחסית של מומים מבניים וגנטיים בעובר. גילוי מוקדם הוא יתרון לניהול הקליני של ההיריון.

מטרות: לבחון את שיעור גילוי המומים המבניים בהיריון תאומים והשוואה בין שלוש בדיקות, אחת בכל שליש בהיריון, למודל הקיים היום.

שיטות מחקר: מחקר תצפית פרוספקטיבי בהיריון תאומים עם סקירות על שמע לאיתור מומים בעובר.

תוצאות: גויסו 120 נשים (240 עוברים) עם היריון תאומים מונו ודי-כוריאלים. העוברים נסקרו בשליש הראשון (שבועות 11⁺⁰-13⁺⁶ ), סקירה מוקדמת (שבועות 14⁺⁰-17⁺⁶(, סקירה בשליש השני (שבועות 19⁺⁰- 25⁺⁶ ) וסקירה בשליש השלישי (שבועות 28⁺⁰-32⁺⁶). במהלך ההריונות זוהו 15 מומים מבניים משמעותיים. בסקר שליש ראשון התגלו חמישה מומים (33%) וארבעה מקרים של שקיפות עורפית מעובה (מעל 3 מ"מ) כממצא מבודד. בסקירה המוקדמת התגלו חמישה מומים קשים נוספים (33%), בסקר שליש שני התגלו שלושה מומים (20%) שלא התגלו קודם לכן, ואילו בסקר שליש שלישי התגלו שני מומים נוספים (13.3%). שישה עוברים מתו ברחם. ארבעה עברו הפחתה, ושתי נשים (4 עוברים) עזבו את המחקר. סה"כ נולדו 216 עוברים. לאחר הלידה לא זוהה אף מום שלא אותר במהלך ההיריון.

מסקנות: בהריונות תאומים, איחוד בדיקת השקיפות העורפית עם סקירת מערכות בשבועות 12⁺³-13⁺⁶ וביצוע שתי סקירות נוספות בשלישים השני והשלישי, מעניקים כיסוי לזיהוי מרבית המומים ללא תוספת עלות ביחס לקיים.

דיון: מעל 86% מהמומים המשמעותיים התגלו עד המחצית הראשונה להיריון. מניסיוננו בהריונות תאומים, שילוב בדיקת השקיפות העורפית עם סקירת מערכות בשליש הראשון, סקירת מערכות בשליש השני, כנהוג, והרחבת הערכת משקל לסקירה בשליש השלישי, מאפשרים את גילוי רוב המומים, ללא שינוי בעלויות.

סיכום: מניסיוננו, מומלץ לבצע סקירת מערכות אחת בכל שליש במהלך היריון תאומים. יש לאשש את המחקר במדגם גדול יותר.

הקדמה: אמבליופיה היא גורם שכיח לליקוי ראייה בילדים. יש עדויות עקיפות לקשר בין מגורים באזור נחשל כלכלית לבין חסר היענות לטיפול וכישלון טיפולי, אך הנושא טרם נחקר במישרין.

מטרות: לבדוק את המתאם (קורלציה) בין מעמד סוציו-אקונומי לבין הצלחת הטיפול באמבליופיה, בקרב ילדים בין הגילים 18-3 שנים.

שיטות מחקר: נערך מחקר עוקבה רטרוספקטיבי על ידי מעבר על תיקים רפואיים של מטופלים באמבליופיה במרכז שלישוני במהלך 24 שנים.

תוצאות: 102 נבדקים נכללו במחקר, מתוכם 50 נבדקים מיישובים נחשלים כלכלית – קבוצת המחקר. שתי הקבוצות היו דומות מבחינת גיל, מין ומאפיינים קליניים. נמצא פער מובהק בחדות הראייה ההתחלתית שהייתה פחותה יותר במעמד הסוציו-אקונומי הנמוך. המעקב הממוצע נמשך 34 חודשים לערך. בשתי הקבוצות חל שיפור מובהק בחדות הראייה וחלה ירידה מובהקת בשיעור מקרי האמבליופיה הקשה. בסיום ההתערבות, לא נמצא הבדל מובהק בחדות הראייה, בשיפור בחדות הראייה או בחומרת האמבליופיה בהשוואה בין קבוצת המחקר לקבוצת הבקרה ("ביקורת"). שיעור הנבדקים שעברו טיפול מוצלח היה דומה בשתי הקבוצות, הן מבחינת השיפור בחדות הראייה והן מבחינת הירידה בחומרת האמבליופיה.

מסקנות: למרות שהנבדקים מהיישובים הנחשלים כלכלית החלו את המעקב בחדות ראייה נמוכה יותר, בסיום ההתערבות נמצא שחדות הראייה שלהם השתפרה והייתה דומה לזו של שאר הנבדקים.

דיון: נראה כי הטיפול במרכז השלישוני הציבורי תרם לצמצום הפערים בחדות הראייה בהשוואה בין מטופלים אמבליופיים מאזורים נחשלים כלכלית לבין אמבליופיים באוכלוסייה הכללית.

לסיכום: כאשר ההיענות לטיפול גבוהה, הפערים החברתיים לא נמצאו משמעותיים בכל הנוגע להצלחת הטיפול בעין עצלה.

התאבדות בקרב ילדים לפני גיל ההתבגרות היא תופעה נדירה, ולכן ממעטים לחקור אותה בהשוואה להתאבדות בגילים מבוגרים יותר. בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה מדאיגה בשיעורי ההתאבדות בקרב ילדים לפני גיל ההתבגרות – וזו מחייבת ערנות קלינית, מניעה ומחקר.  לרוב ילדים לפני גיל ההתבגרות מדווחים על מחשבות אובדניות ולא על ניסיונות אובדנות ממשית. השכיחות של ניסיונות אובדניים עולה עם הגיל בייחוד לאחר תחילת ההתבגרות המינית. זיהוי מוקדם על ידי הרופא הראשוני של אותם ילדים שבקבוצת הסיכון לאובדנות יתרום רבות להתערבות מוקדמת ולמניעת אובדנות בגילאים מאוחרים יותר.

במאמר זה, נסקור את התסמינים הקליניים של התנהגות אובדנית בילדים לפני גיל ההתבגרות, היקף התופעה, סוגיות התפתחותיות, גורמי סיכון וגורמים מגנים, הערכת סיכון, התערבות, טיפול ומניעה.

רקע: התקדמות הטכנולוגיה ופיתוח בדיקות הסקר המתאימות מאפשרים כיום גילוי מוקדם יותר של מומים בעובר או מחלות במהלך ההיריון. הפסקת היריון מלווה בהתלבטות מוסרית קשה המעוררת דיון טעון בציבור, זאת מבחינה אתית, מוסרית ודתית. תהליך זה הוא מורכב, בייחוד כאשר העובר בגיל החיות (הפסקת היריון מאוחרת, לאחר שבוע 24), אשר מחייבת אישור ועדת על אזורית.

מטרות: לסקור את ההבדלים בסיבות להפסקת היריון לפני גבול החיות (עד שבוע 24) ולאחר גבול החיות (שבוע 24 ומעלה), וכן לבחון את השתלשלות האירועים שהובילו להפסקת היריון מאוחרת.

שיטות מחקר: במחקר עוקבה זה נכללו 4,057 מטופלות שעברו הפסקת היריון יחיד במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) בין השנים 2021-1998 מסיבה שמקורה בעובר, אשר סווגו לפי ההוריות אשר בגינן עברו הפסקת היריון. סך הכול  3,539 (91.28%) מטופלות עברו הפסקות היריון לפני גבול החיות (שבוע 24 ומטה) ו-338 (8.72%) מטופלות עברו הפסקות היריון לאחר גבול החיות (שבוע 24 ואילך).

תוצאות: הסיבות המובילות להפסקת היריון באופן כללי הן כרומוזומליות וגנטיות [1,862 (46%)] וכן סיבות אנטומיות [1868 (46%)]. בהשוואה בין הפסקות ההיריון המוקדמות והמאוחרות, ניתן לראות כי יש שכיחות גבוהה יותר של ליקויים כרומוזומליים או גנטיים בהפסקות ההיריון המוקדמות [1702 (48.1%)], ואילו בהפסקות ההיריון המאוחרות שכיחות גבוהה יותר של מומים אנטומיים [204 (60.4%)] (p=0.000). בהפסקות היריון מאוחרות, הסיבה האנטומית המובילה היא מומי לב [62 (30.54%)] וכן מומי מערכת העצבים המרכזית [56 (26.6%)], והסיבה הכרומוזומלית המובילה היא טריזומיה 21 (תסמונת דאון) [23 (22.33%)]. בסיווג הסיבות להפסקת היריון לאחר שלב החיות מבחינת השתלשלות האירועים, הסיבה המובילה היא ממצאים מחשידים שחייבו המשך בירור [125 (37%)].

מסקנות ודיון: יש חשיבות רבה בניסיון לצמצם את הפסקות ההיריון המאוחרות על ידי הבנת השתלשלות האירועים והסיבות שהובילו לכך. שינוי התהליכים צריך להתבצע בשילוב מספר דרכים: שיפור האמצעים הטכנולוגיים, מכשור מתקדם ושימוש בגנטיקה מולקולרית. כל זאת לצד הגברת המודעות של הנשים ההרות לפנייה לבדיקות הסקר, עידוד לביצוע הבדיקות והעלאת מיומנות המבצעים. סגירת כלל המעגלים הללו יכולה להביא לאבחון מוקדם יותר ולהוביל לירידה של הפסקות ההיריון המאוחרות המצערות מבחינת אופיין, הן מבחינת האישה והן מבחינת הצוות הרפואי, בשל הקושי בביצוע הפסקות היריון מאוחרות.

הקדמה: שברי צוואר הירך הם גורם משמעותי לתחלואה ולתמותה באוכלוסייה המבוגרת. גורמים רבים קשורים לפרוגנוזה לאחר ניתוח שברי צוואר ירך וביניהם ניתוח בחלון זמן של עד 48 שעות לאחר השבר. ניתוח מאוחר כרוך בתחלואה ותמותה מוגברים. אחד הגורמים העלולים לעכב את הניתוח הוא טיפול בנוגדי קרישה בגלל הצורך לחכות לירידת רמות נוגדי הקרישה בדם כדי להימנע מדמם ניתוחי.

מטרות: בחינת הקשר בין טיפול בנוגדי קרישה לבין זמן ההמתנה לכניסה לניתוח לתיקון שבר צוואר ירך.

שיטות: נערך מחקר עוקבה רטרוספקטיבי של חולים מעל גיל 65 שנים, אשר טופלו במחלקות האורתופדיות או הגריאטריות במרכז הרפואי שיבא-תל השומר בין השנים 2018-2014. זמני הכניסה לניתוח הושוו בין קבוצת המטופלים לקבוצה ללא טיפול. ביצענו אנליזה רבת משתנים על מנת לבחון את הקשר בין נטילת נוגדי קרישה לזמן כניסה לניתוח.

תוצאות: נכללו 1,030 חולים מתוכם 151 טופלו בנוגדי קרישה ו-865 ללא טיפול נוגד קרישה.  הוצאו מהמחקר 17 מטופלים שלא עברו ניתוח באשפוז. שיעור המטופלים שחרגו מהמתנה של 48 שעות לניתוח היה 24.6% במי שטופל בנוגדי קרישה לעומת 12% בקבוצה ללא טיפול (p=0.0001). משך הזמן החציוני עד הכניסה לניתוח היה ארוך באופן מובהק בקבוצת המטופלים לעומת הלא מטופלים (32 שעות ו24.6 שעות בהתאמה, p=0.0001). בין נוגדי הקרישה החדשים מצאנו כי אפיקסבן היא התרופה היחידה אשר אינה מאריכה את זמן הכניסה לניתוח. טיפול נוגד קרישה היה הפרמטר היחידי באנליזה רבת משתנים שהשפיע באופן איחור בניתוח.

מסקנות: חולים עם שברי צוואר ירך המטופלים בנוגדי קרישה מנותחים מאוחר יותר ובשיעור נמוך יותר בחלון הזמן המומלץ על פי ההנחיות הקליניות.

הקדמה: מידע מועט בלבד פורסם על בקטריולוגיה של דלקת אוזן תיכונה חדה בילדים מתחת לגיל שלושה  חודשים.

מטרות: לחקור את הבקטריולוגיה של דלקת אוזן חדה בילודים,  לאחר הצגת חיסון הפרבנר 13 והקשר שלו לאופן הלידה.

שיטות מחקר: נערך ניתוח רטרוספקטיבי של תרביות אוזן שנלקחו מפעוטות מתחת לגיל 60 חודשים הסובלים מדלקת אוזן חדה. נבדקה ההשפעה חיסון הפרבנר 13 על צורת הלידה (ניתוח חיתוך הדופן לעומת לידה לדנית) ועל הבקטריולוגיה של דלקת זו. בנוסף, התוצאות הושוו בין ילדים מתחת לגיל שלושה  חודשים (קבוצה 1) לפעוטות בגילאי 60-3 חודשים (קבוצה 2).

תוצאות: השכיחות של Streptococcus pneumoniae  (S. pneumoniae)ו- Enterobacteriaceae (E. Bact) הייתה גבוהה יותר בקבוצה 1 בהשוואה לקבוצה 2 – 47.1% לעומת 35.8% ו-12.3% לעומת 4.3%, בהתאמה (p<0.001), בעוד ששכיחות(H. Influenzae)  Haemophilus Influenzae. ו-Streptococcus Group A (GAS) הייתה גבוהה יותר בקבוצה 2 בהשוואה לקבוצה 1 – 40.3% לעומת 30.1% ו-17.5% לעומת 8.3%, בהתאמה (p<0.001). אופן הלידה לא השפיע על בקטריולוגיה של דלקת אוזן חדה. הטיפול בפרבנר 13 גרם  לעלייה בשכיחות של GAS (מ-7% ל-15%) (P<0.001) בקבוצה 1. בקבוצה 2 השכיחות של S. Pneumoniae ירדה מ-47% ל-28.8% (p<0.001), ואילו זו של H. influenzae ו-GAS עלתה מ-38.4% ל-47.1% (p<0.001) ומ-12.9% ל-22.8% (p<0.001), בהתאמה.

מסקנות: S. Sneumoniae ו-E. Bact הם אוטופתוגנים שכיחים יותר בילדים מתחת לגיל שלושה חודשים. כמו כן, השכיחות של GAS עלתה בקבוצת גיל זו בעקבות כניסת חיסון הפרבנר 13.

דיון: ניתן ליישם את תוצאות המחקר בניהול וטיפול בדלקת אוזן חדה  בילודים.

סיכום: מחקר זה תרם מידע נוסף בתחום דלקת אוזן חדה בילודים – נושא שלא נחקר דיו  עד כה.

הקדמה: ניתוח בסיוע רובוט מביא את יתרונות הכירורגיה הזעיר פולשנית אל תחום השתלות הכליה. הפלטפורמה הרובוטית מתגברת על כמה מהמגבלות של הגישה הלפרוסקופית ובכך מאפשרת ביצוע פרוצדורות כירורגיות מורכבות כגון השתלת כליה, תוך השגת תוצאות שאינן נחותות או אף משופרות בהשוואה לניתוח המסורתי בגישה הפתוחה, במיוחד במטופלים עם השמנת יתר.

מטרות: במאמר זה אנו מתארים את הליך הטמעת תוכנית ההשתלות בסיוע רובוט (Robotic-Assisted Kidney Transplantation – RAKT) במרכז ההשתלות בבילינסון, בחירת המטופלים, הטכניקה הכירורגית הייחודית לנו, וניתוח של התוצאות המוקדמות.

שיטות: נערך מחקר תצפית רטרוספקטיבי תיאורי. נאספו נתונים מתיקי מטופלים שעברו ניתוח השתלת כליה בגישה רובוטית בין התאריכים ספטמבר 2020 לאוקטובר 2021.

תוצאות: במהלך תקופת המחקר עברו עשרה מטופלים השתלת כליה מתורם חי בסיוע רובוט. מקרה אחד הצריך מעבר לניתוח בגישה פתוחה. הגיל הממוצע של מקבלי הכליה היה 41.5 שנים ו-9 היו גברים (90%). ממוצע מדד מסת הגוף (body mass index, BMI) של המטופלים היה 27 ק"ג/מ"ר (טווח 34.7-24). משך הניתוח הממוצע עמד על 263 דקות (טווח 310-220), בעוד שזמן האיסכמיה החמה הממוצע (Warm Ischemia Time, WIT) היה 52.2 דקות (טווח 110-40). בכל המקרים לא נרשמו סיבוכים תוך-ניתוחיים חריגים ולא מקרה של אובדן שתל. אצל כל המטופלים נרשם תפקוד מידי של השתל (Immediate graft function).

סיכום: ניתוח השתלת כליה בגישה זעיר פולשנית בסיוע רובוט (Robotic-Assisted Kidney Transplantation) מהווה חלופה בטוחה וטובה לניתוח המסורתי בגישה הפתוחה.

הקדמה: משך ההמתנה להשתלת כליה עלול להיות תהליך ארוך ומורכב הכרוך בציפיות גדולות לשיפור איכות ותוחלת החיים. כשל של השתל במהלך השנה הראשונה לאחר ההשתלה הוא אירוע דרמטי עבור המטופל והצוות המטפל. הבנה טובה יותר של גורמי הסיכון לאירוע זה עשויה לעזור לנו להפחית את התרחשותו.

שיטות: הערכנו את השכיחות של כישלון השתל, תוצא המשלב את שרידות המטופל והשתל, בשנה הראשונה לאחר ההשתלה. גורמי סיכון חושבו באמצעות מבחן חי בריבוע עבור משתנים קטגוריים ו-ANOVA עבור משתנים מתמשכים. ניתוח תסוגה (רגרסיה) לוגיסטית שימש לניתוח רב משתנים.

תוצאות: בין השני 2017-2000 בוצעו במרכז ההשתלות בבילינסון 1,735 השתלות כליה במבוגרים. סך הכול 113 (6.5%) מהחולים סבלו מאובדן שתל במהלך השנה הראשונה, מתוכם, 45 מטופלים (2.5%) נפטרו עם שתל מתפקד ו-68 חולים (3.9%) חזרו לטיפולי דיאליזה. סך הכול 35 (3.3%) ממקרי כשל השתל אירעו במטופלים לאחר השתלת כליה מן החי ו-78 (11.3%) לאחר השתלה מנפטר (p<0.001). גורמים נוספים שנמצאו כקשורים משמעותית מבחינה סטטיסטית לכשל השתל במהלך השנה הראשונה לאחר השתלה היו גיל מושתל מעל 50 שנים (8.4% לעומת 4.6%, סוכרת טרם השתלה  (10.1% לעומת 5.2%), מחלת לב איסכמית טרם ההשתלה (13.5% לעומת 4.8%), השתלה שנייה או יותר לעומת ראשונה (9.7% לעומת 5.9%), תורם גבולי (11.7% לעומת 5%) איחור  בתפקוד השתל (19.2% לעומת 4.3%), אירוע של דחייה חדה (15.4% לעומת 5.5%, וטיפול אינדוקציה ב-ATG (9.1%) לעומת אינדוקציה עם נוגדנים לקולטן לאינטרליקין 2 (5%) או ללא אינדוקציה כלל (7%). בניתוח רב משתנים, גורמי הסיכון המשמעותיים לאיבוד השתל היו סוכרת ומחלת לב איסכמית במועמד להשתלה, תורם נפטר והשתלה שאינה ראשונה.

מסקנות: בחירה טובה יותר של המועמדים להשתלה וטיוב בחירה ושימור של הכליות מתורמים נפטרים עשויים להביא לשיפור תוצאות ההשתלה.

הקדמה: מגפת נגיף הקורונה שפרצה בחודש דצמבר 2019, הובילה למשבר חברתי, כלכלי ובריאותי אשר השפיע על מיליוני אנשים וגרם למותם של מאות אלפים ברחבי העולם. המגפה, על נטל העבודה והעומס על כוח האדם בבתי החולים הכרוך שבה השפיעה באופן ניכר על תחום השתלות האיברים.

חששות בנוגע לחשיפה לנגיף ולמחלת הריאות הקשה הקשורה בו השפיעו באופן מהותי על תהליך תרומת והנצלת האיברים להשתלה, ניהול מועמדים להשתלה ותורמים פוטנציאליים ומעל הכול, על אוכלוסיית מושתלי הכליה מדוכאי החיסון. כל הנושאים הללו דרשו הטמעה של נהלים חדשים ושינוי  פרוטוקולי טיפול יחד עם התאמה רציפה של אלו למצב המשתנה במהירות.

שיטות ומטרות: זהו ניתוח רטרוספקטיבי המתאר את ניסיון השתלות הכליה במרכז ההשתלות בבילינסון בתקופת מגפת הקורונה. מידע בנוגע לדרגת הסיכון החיסוני, טיפול ההשראה לדיכוי מערכת החיסון והתפתחות של מחלת הקורונה לאחר ההשתלה נאספו מתיקי המטופלים. עוד תיארנו את האמצעים וההגבלות שננקטו ברמה הלאומית והמוסדית בשלביה השונים של המגפה.

תוצאות: 185 מטופלים עברו השתלת כליה בין התאריכים 1 במרץ 2020 ל-28 בפברואר 2021. מתוך 124 המטופלים שעברו השתלת כליה מתורם חי ו-61 המטופלים שעברו השתלה מנפטר, 4 (3.2%) ו-7 (11.5%) מטופלים בהתאמה לקו במחלת הקורונה לאחר ההשתלה כאשר 2 (1.6%) ו-4 (6.5%) מהם בהתאמה נפטרו כתוצאה ממחלת הריאות הקשה.

מסקנות: מגפת הקורונה הציבה אתגר חסר תקדים בפני ענף השתלות האיברים. אמצעי הזהירות והמניעה אשר ננקטו במרכז ההשתלות בבילינסון אפשרו לנו לשמור על נפח השתלות יציב, תוך שמירה על רמת תחלואה ותמותה נמוכה באופן יחסי.