תוצאת חיפוש

מדווח במאמרנו על מטופל בן 72 שנים שפנה לחדר מיון עקב תלונה ממושכת של כאבי גב שנמשכו כ-5 שבועות. בעקבות מגמת החמרה במצבו, החולה אובחן עם דיסקיטיס בשילוב אוסטאומיאליטיס, שנזקק בגינה לניתוח עקב החמרה תחת טיפול אנטיביוטי.

גבר בן 66 שנים פיתח הפרעת בליעה עקב לחץ חיצוני על הוושט שנגרם על ידי עורק תת־בריחי שמאלי לקוי (אברנטי). ליקוי זה הוא חלק ממום מולד נדיר בקשת הוותין הימנית, שאובחן באמצעי דימות מתקדמים.

הודגמה טבעת וסקולרית לא שלמה, אחת הווריאציות של קשת ותין ימנית, אשר לרוב אינה תסמינית אך עלולה לגרום לתסמינים במבוגרים, במיוחד פרע בליעה (דיספגיה), כפי שהודגם בפרשת חולה זה.

הפרדת אצבעות מאוחות (סינדקטיליה) היא הליך ניתוחי שמטרתו להחזיר את תפקוד כף היד והאצבעות תוך שמירה על מראה טבעי של מרווח התפר (קומיסורה) ככל הניתן.  תזמון הניתוח תלוי במורכבות האיחוי, גילו של המטופל ומצבו הרפואי הכללי. הטכניקה המסורתית מבוססת על חתך זיג-זג ושימוש בשתלי עור בשילוב מתלים מקומיים, אך קשורה לשכיחות גבוהה יחסית של סיבוכים כגון נדידת המרווח הבין-אצבעי, צלקות היפרטרופיות, נמק מתלה, וקונטרקטורות. במאמר זה סקירה כללית של המצב הרפואי, בהתייחס לטכניקה ניתוחית חליפית, המצמצת את הצורך בשתלי עור, מקצרת את משך ההחלמה, ומשפרת את התוצאות האסתטיות והתפקודיות. 

הקדמה: כאב גב תחתון הוא תסמין שכיח בקרב האוכלוסייה הכללית ואחד הגורמים הנפוצים במדינות המערב לפנייה לטיפול רפואי. בפועל, מתוך אותם אנשים הפונים לטיפול במסגרת הרפואה הראשונית, רק מעט סובלים מסיבה רפואית חמורה למחלה, ואלו לרוב מציגים גורמי סיכון או תסמינים נוספים.

מטרות: ניתוח הספרות וההנחיות הקיימות לצורך הבנת ההיבטים השונים בהקשר לבירור ואבחון יתר של כאבי גב תחתון בקהילה, על מנת לקדם הבנה של התופעה ואיתור דרכי התמודדות.

שיטות מחקר: נערכה סקירה מקיפה של מאמרים רלוונטיים וסינתזה של הנתונים הרלוונטיים לצורך חקירת היחסים בין הנתונים, ניתוח איכותני-כמותי של הנתונים ויצירת סיכום מובנה. נכללו מאמרים איכותניים וכמותיים הדנים באופן ישיר או עקיף בהיבטים השונים של בירור ואבחון יתר של כאבי גב תחתון בקהילה.

תוצאות: ההנחיות הרפואיות הבין-לאומיות הגדולות נותנות עדיפות לגישות לא-רפואיות לחולים עם כאבי גב תחתון. למרות ההנחיות, מערכות בריאות רבות אינן מתוכננות לתמוך בגישה זו, כאשר יישום רפואי התואם את ההנחיות דורש שינויים כלל מערכתיים.

מסקנות: שינויים רב מערכתיים הדרושים כדי לשפר את הטיפול בחולים עם כאבי גב תחתון צריכים לתת מקום רב יותר לחינוך רופאים ראשוניים ולהתמודדות עם החסמים הקיימים, כדי לצמצם הפניות מיותרות הן לבירור דימותי והן לייעוץ רופאים מומחים.

דיון וסיכום: בירור יתר של כאב גב תחתון בקהילה מכביד על המערכת ופוגע במטופלים, מסיבות רבות ומגוונות. כדי להתקדם לפתרון הבעיה, יש לעשות סדר בכל הנוגע להנחיות הקיימות בנושא ולהטמיען בקרב הרופאים הראשוניים, במקביל ליצירת מעטפת מערכתית מלאה ואחידה התומכת בגישה העדכנית לבירור וטיפול בנושא.

גבר בן 61 שנים עם רקע קרדיווסקולרי מורכב ומחלת כליות כרונית, אושפז עם STEMI קדמי ובמהלך צנתור נמצאו חסימות חמורות במספר עורקים כליליים. החולה טופל ב-PCI ובהמשך עבר ניתוח מעקפים דחוף. יום לאחר הניתוח פיתח כאבי בטן חדים (אקוטיים), וב-CTA הודגמה פקקת ב-SMA עם איסכמיה של המעי הדק –  מצב שטופל בכריתה בניתוח ובתרומבוקטומיה.

גבר צעיר עם רקע של יתר לחץ דם ואנגיומיוליפומה ידועה של הכליה, פיתח דימום סב-כלייתי משמעותי עם תמונה קלינית של כאב עז, המטוריה ודלקת בשתן, ככל הנראה בעקבות הכנסת צנתר (סטנט) לשופכן.

הקדמה: שברי צוואר הירך הקריבנית הם מקור משמעותי לתחלואה לתמותה באוכלוסייה המבוגרת. הם נגרמים כתוצאה מנפילה הקשורה באנרגיה נמוכה. שברים של תל הירך (פרטרוכנטריים) הם כמחצית מסך שברי צוואר הירך.

מטרות: הערכת ההשפעה של גיל החולה על דפוס השבר והקשר בין דפוס השבר, גיל החולה והסכנה לתמותה בשנה הבתר ניתוחית במטופלי שברים פרטרוכנטריים של הירך הקריבנית.

שיטות מחקר: נערך מחקר עוקבה רטרוספקטיבי של חולים שטופלו באופן ניתוחי בשברים פרטרוכנטריים במרכז הרפואי קפלן בשנים 2013-2010. בעבור כל חולה נאספו משתנים דמוגרפיים, לרבות הישרדות של שנה ממועד הניתוח לקיבוע השבר. בעבור כל חולה בוצעה הערכה של צילומי הרנטגן שבוצעו בהגעה והשבר סווג לאחת מתשע תתי קטגוריות לפי סיווג ה-AO. בוצע סיווג נוסף לשברים יציבים ולשברים שאינם יציבים. בוצעה רגרסיה לחישוב הקשר שבין גיל החולה ומאפייני השבר ולמציאת מנבאי תמותה.

תוצאות: סך הכול 644 חולים נכללו בקבוצת המחקר, 544 עמדו בקריטריונים להכללה במחקר. לא נמצא קשר בין דפוס השבר או מידת יציבותו לבין גיל החולה. מין וגיל החולה נמצאו במנבאי תמותה בשנה הבתר-ניתוחית, כאשר גברים נמצאו בסיכון עודף של 1.77 לתמותה (95% CI 1.079-2.603, ערך פי 0.022) וכל שנת חיים העלתה את הסיכון לתמותה ב-8.3%.

סיכום: לא נמצא קשר בין גיל החולה למאפייני השבר האינטרטרוכנטרי ויציבותו. מין זכר וגיל מבוגר מהווים גורמי סיכון לתמותה מוגברת בשנה שלאחר ניתוח לקיבוע שברים פרטרוכנטריים של הירך הקריבנית.

מדווח במאמר זה על מטופלת בת 72 שנים, עם רקע של יתר לחץ דם ויתר שומנים בדם. מתלוננת מזה שלושה שבועות על מספר אירועים חולפים של חולשה ונימול בפלג גוף ימין, אשר חלפו עצמונית לאחר מספר דקות.

נער בן 15 שנים, בריא, התלונן על עייפות, חולשה וגרד חדשים במשך חודש. בבדיקות מעבדה נמצאה הפרעה  כולסטטית באנזימי הכבד, ובסקירת על-שמע (אולטרסאונד) הודגמו ממצאים המחשידים למחלת כבד כרונית חסימתית (PSC), שאוששה בבדיקת MRCP.  בירור נוסף העלה דלקת כרכשת מכייבת (Ulcerative Colitis – US) והנער הופנה בעקבות זאת לטיפול ומעקב.

תסמונת שטוקהולם היא נדירה יחסית, אך במלחמת חרבות ברזל תוארו מספר מקרים שבהם חלק מהחטופים הפגינו הזדהות ואמפתיה עם שוביהם, מצב שהפגיש את משפחותיהם ואת המטפלים בהם עם שאלות אבחנתיות וטיפוליות. המונח תסמונת שטוקהולם נטבע לאחר אירוע שוד בעיר שטוקהולם בשנת 1973, שבו לאחר השחרור אחת מהחטופות פיתחה מערכת יחסית עם השובים. מתוך מקרה זה ואחרים, תסמונת שטוקהולם הפכה לאבן יסוד בהבנת הדינמיקה של מארג רגשי קיצוני: טראומה הקלועה לתוך דחף ההישרדות. מתוארים גורמי סיכון לתסמונת שטוקהולם הם: הימצאות בבידוד מוחלט מכל אדם שאינו השובה, חוסר יכולת לברוח/להימנע מהמצב, מחווה של חסד מצד השובה, וכל זאת כאשר הקורבנות נמצאים תחת איום ממשי על שלמותם הפיזית והרגשית. קיימות מספר תיאוריות להתפתחות תסמונת שטוקהולם: התיאוריות הפסיכו-אנאליטיות נשענו על מושגו של פרנצי ״הזדהות עם תוקפן״. תיאוריה שנייה מציגה ׳דיסוננס קוגניטיבי׳ המתאר את אי הנוחות הנובעת מאחזקת אמונות ועמדות סותרות. תיאוריה שלישית מציגה על מצב יומיומי שבו הקורבנות עוברים ״שטיפת מוח״. התיאוריה הרביעית מסתמכת על נקודת מבט אבולוציונית ומבוססת על מנגנון הישרדותי בשם פיוס/כניעה. תיאוריה זו מדגישה את המטרה ההישרדותית להסתגל למצבים מסכני חיים על ידי הרגעת התוקף והזדהות עמו. מצאנו הסבר זה כמעשי והמסייע ביותר לסובלים מתסמונת זו ולקרוביהם. מתוך תפיסת תסמונת שטוקהולם כהתנהגות הישרדותית, עולה גם העקרון הטיפולי. המסר החשוב במפגש עם השבים הוא לקבל את עמדתם הרגשית ללא שיפוט או כעס ולנרמל את התנהגותם כתופעה מוכרת ומובנת. חשוב לשדר ולתווך לשבים ולבני משפחתם כי התמודדותם מבוססת על מנגנון הישרדות המעיד על כוחות ותושייה.

הקדמה: אקוואבלציה של הערמונית (Aquablation) היא ניתוח רובוטי חדשני המשתמש בסילון מים עוצמתי המכוון בסקירת על-שמע (US) ובהסתכלות ישירה לטיפול בהגדלה טבה (Benign) של הערמונית.

מטרות: לבדוק את יעילות ובטיחות ניתוח אקוואבלציה לטיפול בהגדלה טבה של הערמונית בקרב מטופלים שטופלו במוסדנו.

שיטות מחקר: נערך ניתוח רטרוספקטיבי של 50 הניתוחים הראשונים שבוצעו במוסדנו בין 10.2022 ל-05.2023. תועדו נתונים דמוגרפיים, מהלך הניתוח והאשפוז הבתר-ניתוחי, ומעקב במרפאה 1,3,6 חודשים לאחר הניתוח, כולל הערכת איכות ההשתנה והתפקוד המיני.

תוצאות: נכללו 50 חולים במחקר בגיל חציוני של 69 שנים, גודל ערמונית החציוני היה 74 סמ"ק, בטווח של 138-31 סמ"ק. שלושה-עשר חולים נשאו צנתר (קטטר) או ביצעו צנתורים עצמיים בשל אצירת שתן שהובילה לניתוח. רמת PSA בדם טרם הניתוח הייתה 3.36. משך הניתוח החציוני היה 51 דקות (57-38). בכל המטופלים בוצע הניתוח המתוכנן, ללא סיבוכים. הירידה הממוצעת בהמוגלובין לאחר הניתוח הייתה 1.2  מ"ג/ד"ל בלבד. שני חולים (4%) טופלו במנות דם לאחר הניתוח בשל ירידה תסמינית ברמות המוגלובין, ואף חולה לא נלקח לחדר ניתוח באופן דחוף על מנת לעצור דימומים. מדד IPSS ירד בערך ממוצע של 13 נקודות, עם שאלת איכות חיים שירדה ב- 2.25 בממוצע. השינויים הפונקציונליים הציגו יציבות בששת החודשים לאחר הניתוח. שיעור של 88% מהחולים דיווחו כי הם "מאושרים", "מרוצים מאוד", או "מרוצים" מההשתנה לאחר הניתוח. רמת PSA בדם ירדה ב-48% מרמתו לפני הניתוח. כל המטופלים שסבלו מאצירת שתן טרום הניתוח, נגמלו מהצנתר או הפסיקו את הצנתור העצמי  לאחר הניתוח (אחד מהם נזקק לניתוח חוזר – TURP). אי נקיטת שתן משמעותית לא דווחה באיש מ-50 המטופלים.

מסקנות, דיון וסיכום: אקוואבלציה של הערמונית היא טכניקה ניתוחית חדשנית, מדויקת ויעילה, הנמשכת זמן קצר, עם שיעור נמוך של השפעות לוואי וסיבוכים. הניתוח ניתן לביצוע בערמונית בנפחים עד מעל ל-150 סמ"ק. שיעור הסיבוכים והניתוחים החוזרים הוא נמוך מאוד בטווח הקצר, והתוצאות הפונקציונליות קצרות הטווח הן טובות מאוד. לניתוח זה יש מקום בשורה הראשונה של הטיפולים הקיימים כיום להגדלה טבה של הערמונית.

נושא היריון כתוצאה מאונס בעת שבי אויב הוא אירוע קשה להכלה והתמודדות בקרב הקורבנות משפחותיהם והצוות הרפואי, ומעורר בקרב רופאים שאלות אתיות וקליניות מורכבות. הספרות בנושא דלה. נשים שנכנסו להיריון כתוצאה מאונס בשבי בהיסטוריה הקרובה, במיוחד נשים יזידיות בשבי דעאש, סבלו ממגוון בעיות נפשיות כגון הפרעת דחק בתר חבלתית (PTSD) בשכיחות גבוהה מאוד, תסמונות חרדה, דיכאון,  הפרעה דיסוציאטיבית קשה, הפרעה סומטופורמית והפרעות בתפקוד המיני. השכלה גבוהה והיעדר תחלואה נפשית קודמת ניבאו צמיחה בתר חבלתית (פוסט טראומטית) טובה יותר.

חשובה ביותר הכנה של הצוותים המטפלים לכל תרחיש, כולל תרחישים שאינם כוללים הפסקת היריון אוטומטית מסיבה רגשית או דתית. יש חשיבות עצומה של כבוד להחלטת הקורבן ללא פטרנליזם או הנחה מוקדמת כלשהי של הצוות הרפואי, אך גם לסיוע בקבלת החלטה. יחד עם זאת, המעבר מחוסר אוטונומיה מוחלט (שבי) לחופש החלטה מוחלט לגבי סיום היריון עלול להיות מבלבל, ונדרשת גם עמדה מייעצת של הצוות במקרה שהנפגעת מתקשה להחליט.

הקדמה: בנקי זרע נוסדו כדי לספק תרומות זרע לזוגות הטרוסקסואליים הסובלים מאי-פוריות זכרית חמורה. אבולוציית טיפולי הפוריות לאורך השנים ומגמות סוציולוגיות שינו את ייעוד בנקי הזרע המודרניים, מעניקים כיום טיפול בעיקר לנשים רווקות וזוגות נשים.

מטרה: להעריך תמורות דמוגרפיות בקרב נשים יחידניות שפנו לתרומת זרע במהלך 30 שנה במדינת ישראל.

שיטות מחקר: מחקר עוקבה רטרוספקטיבי הכולל 4,265 נשים יחידניות שקיבלו תרומת זרע בין ינואר 1992 לדצמבר 2021, במרכז רפואי שלישוני, תוך חלוקת תקופת המעקב לשישה מקטעים בני חמש שנים כל אחד. בוצעה השוואת מאפיינים דמוגרפיים של נשים יחידניות הפונות לתרומת זרע בתקופות שונות לפי: (1) גיל בתחילת טיפול; (2) מוצא אתני – חלוקה לשבע קבוצות.

תוצאות: הגיל הממוצע של נשים יחידניות שקיבלו תרומת זרע הוא 38.2±4.4 שנים. הגיל הממוצע של המטופלות פחת מ-39.5 ב-1997-1992 ל-38.0 ב-2021-2017 (ערך מובהקות<0.05). המוצא האתני השכיח ביותר הוא יהודיות ממוצא אשכנזי (38.4%) ואחריהן יהודיות ממוצא ספרדי (37.7%); קבוצת המיעוטים האתניים, הכוללת ערביות נוצריות או מוסלמיות, מהווה 0.2% בלבד מכלל הנשים היחידניות שפנו לתרומת זרע מטופלות במדגם. נשים יהודיות רווקות ממוצא אשכנזי מבקשות טיפול בתרומת זרע כמעט שנה מוקדם יותר ממטופלות ממוצא ספרדי (מדינות ערב וצפון אפריקה).

מסקנות: לנטייה הגוברת של נשים יחידניות בחברה הישראלית לבחור בתרומת זרע בגיל צעיר יותר, יש משמעות קלינית, חברתית וכלכלית. נראה שרקע חברתי שמרני מפחית את הנטייה של נשים יחידנות לפנות לתרומת זרע, או מוביל לפנייה לתרומת זרע בגיל מאוחר בהשוואה לנשים מרקע ליברלי.

התאבדות בקרב ילדים לפני גיל ההתבגרות היא תופעה נדירה, ולכן ממעטים לחקור אותה בהשוואה להתאבדות בגילים מבוגרים יותר. בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה מדאיגה בשיעורי ההתאבדות בקרב ילדים לפני גיל ההתבגרות – וזו מחייבת ערנות קלינית, מניעה ומחקר.  לרוב ילדים לפני גיל ההתבגרות מדווחים על מחשבות אובדניות ולא על ניסיונות אובדנות ממשית. השכיחות של ניסיונות אובדניים עולה עם הגיל בייחוד לאחר תחילת ההתבגרות המינית. זיהוי מוקדם על ידי הרופא הראשוני של אותם ילדים שבקבוצת הסיכון לאובדנות יתרום רבות להתערבות מוקדמת ולמניעת אובדנות בגילאים מאוחרים יותר.

במאמר זה, נסקור את התסמינים הקליניים של התנהגות אובדנית בילדים לפני גיל ההתבגרות, היקף התופעה, סוגיות התפתחותיות, גורמי סיכון וגורמים מגנים, הערכת סיכון, התערבות, טיפול ומניעה.

אמתחת המרפק היא מבנה כיסי אשר ממוקם בחלקו האחורי של המרפק. תפקיד האמתחת הוא לאפשר תנועה חלקה של הרקמות הסובבות אותה. מבחינה קלינית, עיקר הפניות לטיפול רפואי בהקשר לאמתחות למיניהן הוא כאשר הן מהוות מקור לכאב בשל דלקת המתרחשת בהן או בסמוך להן. דלקת אמתחת המרפק מסווגת לחדה (אקוטית) המאופיינת כמצב קליני הנובע מחבלה בודדת משמעותית, או לכרונית, אשר נובעת מחבלות חוזרות ונשנות, או מחדירה של חיידק או מחולל אחר אל האמתחת דרך העור. הדלקת הכרונית של האמתחת מאופיינת בהקשר של מחלות דלקתיות רב-מערכתיות כגון שיגדון, מחלות שגרוניות (ראומטיות) ומחלות מערכתיות, כגון סוכרת. הטיפול בדלקת אמתחת המרפק מסווג לשמרני (לא ניתוח) ולניתוח. לאחרונה גוברות העדויות למקומו החשוב והראוי של הטיפול השמרני, ואילו ההפניה לניתוח שמורה למקרים קשיי ריפוי שבהם כשל הטיפול השמרני.