"איך נותנים לרופאים לשבות?"; "מה אמורים לעשות אנשים שחייבים לראות רופא בשביתה?"; "רופאים הם כמו חיילים ושוטרים, אסור לתת להם לשבות".
מאז החל סכסוך העבודה הנוכחי בין הרופאים למשרד האוצר ולמעסיקים, נשמעות לא אחת אמירות מעין אלו בשיח הציבורי. הדברים עלו באחרונה אף בהקשר של מאבק הפרקליטים ומאבק העובדים הסוציאליים עליהם נמתחה ביקורת כמי שפוגעים, לכאורה, בשירות חיוני לציבור. לעתים עומדים מאחורי האמירות הללו אינטרסים – למשל, אינטרס המעסיקים לסכל את מאבק הרופאים. עם זאת, לא אחת מדובר ברחשי לב אותנטיים של אזרחים מן השורה, החוששים לבריאותם שעה שהרופאים שובתים.
הביקורת נגד זכותם של הרופאים לשבות משקפת במידה רבה תפיסה ציבורית המכירה במעמדם הייחודי של הרופאים בחברה ובשוק העבודה. תפיסה זו מלווה את הדיון בלגיטימיות של מאבק הרופאים ובאמצעים הננקטים במסגרתו לכל אורכו. כך או כך, לא ניתן להתעלם מהשאלות הלגיטימיות וכבדות המשקל שעולות בשיח הציבורי ביחס לזכותם של רופאים לשבות כחלק ממאבק על דמותה של מערכת הבריאות ועל תנאיהם.
נייר עמדה זה מבקש להשיב על שאלות אלה ולהתמודד עם הביקורת המוטחת ברופאים על השימוש שהם עושים ב"נשק יום הדין" – שביתה. הנייר מציב את שביתת הרופאים בהקשר רחב יותר של שביתת עובדים חיוניים ודן בלגיטימציה החברתית והמשפטית לה ובהצדקותיה השונות. הנייר מתקדם באופן הבא:
הפרק הראשון מספק את הרקע המשפטי לקיומה של זכות השביתה בישראל. לאחר סקירה של הוראות המשפט הישראלי בדבר זכות השביתה והגבלתה, מתמקד הפרק בדין החל על שירותים ועובדים המוגדרים כ"חיוניים" ובהשלכות שיש לכך על שביתות רופאים. הפרק השני מתאר את שביתות הרופאים הקודמות שאירעו בישראל בין השנים 1976 ל-2000, על הדרישות שהועלו בהן וההישגים שהושגו בהן. הפרק השלישי סוקר שביתות רופאים מזווית בינלאומית, לרבות המצב המשפטי השורר בעולם ביחס לשביתות רופאים, דוגמאות לשביתות שאירעו בשנים האחרונות במספר מדינות, ומקרים בהם רופאים בעולם שבתו למען המטופלים ולשיפור מערכת הבריאות. הפרק הרביעי דן בדילמות המוסריות המתעוררות עקב שביתת רופאים ותוך התמקדות בהיבטים האתיים וההלכתיים. לבסוף, הפרק החמישי מציע סיכום ומסקנות ביחס להכרה בזכותם של רופאים לשבות.