עמדת ההסתדרות הרפואית בישראל - לקראת דיון בוועדה המיוחדת לזכויות הילד, יוני 2013
בני נוער חשופים לאלימות בין-אישית, הכוללת פגיעה וניצול מיני בשיעור לא מבוטל. אוכלוסיה זו נוטה להסתיר את דבר הפגיעה עקב פחד מהפוגע, בושה, חשש מסטיגמטיזציה או הבנה לא בשלה של המצב. על כן, יש אתגר למערכות המקיפות את המתבגרים וביניהן מערכת החינוך, הרפואה, מערכות הייעוץ והטיפול לחבור לאיתור וטיפול באוכלוסיה זו.
המלצות
הזיהוי והאיתור של בני הנוער צריך להתייחס לגורמי הסיכון המצביים שתוארו לעיל, בהתאם לדרכים הבאות:
- זיהוי מטרים של בני נוער הנמצאים בסיכון להיפגע – בני נוער עם דימוי עצמי פגוע, בדידות או דחייה חברתית, העדר מערכות תמיכה ובני נוער עם יכולות נמוכות להבנה והתמודדות עם מצבים מורכבים. מתן מענה לאוכלוסייה זו כולל תוכניות לחוסן ומוגנות, הכוללות לימוד כישורי חיים ודרכי התמודדות במצבי חברתיים מורכבים. הזיהוי יכול להיעשות על ידי צוות בי"ס (מורים, מדריכים, יועצות ופסיכולוגיות המזהים את התלמידים הפגיעים יותר.
- זיהוי התסמינים הקליניים על ידי אנשי המקצוע הרפואי והטיפולי הפוגשים בני נוער במצוקה. על כן, יש חשיבות בהכשרת צוותים רפואיים כדי שיוכלו לזהות סימני מצוקה ולאפשר נגישות לחשיפת דבר הפגיעה.
- תוכניות חינוך לבני נוער ולהורים בנושאים של תקשורת בריאה, מיניות תקינה ונורמטיבית, הסברה מונעת לשימוש בסם ואלכוהול לצד נושאים חברתיים כדוגמת אלימות וסטיגמטיזציה. נמצא שתוכניות הדרכה בנושא פגיעה מינית מאפשרות מרחב שיח שמעודד בני נוער שנפגעו לשתף את חבריהם ואת אנשי המקצוע בפגיעה שהם עברו ולפנות לקבלת סיוע.
- הקצאת משאבים לצוותים המטפלים באוכלוסיות של נוער עם צרכים מיוחדים (כדוגמת פנימיות ומסגרות החינוך המיוחד), המהווים אוכלוסיה בסיכון לפגיעה מינית והתעללות. אוכלוסייה זו מגלה פגיעות קוגניטיבית, רגשית והבנה חברתית לוקה ועל כן זקוקה הן לתוכניות חינוך מותאמות והן לפיקוח והגנה.
גיל ההתבגרות מביא עימו צורך בנפרדות ובדיקה של עולמות חדשים, חלקם עלולים להיות קרקע לניצול ופגיעה. הערכות נכונה של מוסדות החינוך והטיפול תוכל לאפשר מוגנות לבני נוער הנמצאים בסיכון לצד אבחון הנפגעים כדי לאפשר טיפול והמשך התפתחות תקינה.