תקציר
צבי פרי1,2, מירב פלויטקל3, נועם ינקלביץ4, ליאור קורן6, ניר רוזנברג5
1המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן-גוריון, 2המחלקה לכירורגיה א', 3חטיבת הילדים, 4מחלקת עיניים, 5ו-המחלקה לכירורגיה פלסטית, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, 6המחלקה לאורתופדיה ב', המרכז הרפואי האוניברסיטאי רמב"ם
פגיעות כוויה נפוצות מאוד ופוגעות בכ-1% מהאוכלוסייה מדי שנה. הן מהוות מעמסה רצינית על מערכות הבריאות בכל רחבי העולם. בארה"ב, למעלה מ-2 מיליון בני אדם נפגעים מדי שנה מכוויות ופונים לטיפול רפואי. מתוכם, מאושפזים כ-75,000 נפגעי כוויות. תמותה ותחלואה עקב כוויות תלויים במספר גורמים: שטח הכוויה – מבוטא כאחוז משטח הגוף, עומק הכוויה, מיקום הכוויה, גיל הנפגע, רקע בריאותי קודם וחומרת הפגיעות הנלוות (במיוחד פגיעה בריאות).
שטח הכוויה נקבע על פי טבלאות מותאמות לגיל, והוא מתואר כאחוז משטח הגוף הכולל. קיימות מספר שיטות לקביעת הגודל: הפשוטה ביותר היא "חוק התשיעיות". על פי שיטה זו מחולק הגוף לאזורים, וכל אזור מתואר בכפולות של תשע (במבוגרים לדוגמה, לכל יד מיוחס שיעור של 9% משטח הגוף, ואילו לגב או לבטן מיוחס שיעור של 18% משטח הגוף).
הטיפול בפצועי כוויה הוא קשה ומאתגר לצוות הרפואי. הטיפול הראשוני בכוויה כולל הרחקה ממקור החום, אבטחת נתיב אוויר (אם מתעורר חשד לפגיעת שאיפה) והחייאת נוזלים נמרצת. קיימות שיטות רבות להחייאת נוזלים, והנפוצה ביותר מתבססת על נוסחת פרקלנד. הטיפול בעור עם כוויה מחולק לשתי גישות עיקריות: טיפול שמרני (הקפדה על חבישות נִשנות, ניקיון וטיפול אנטיביוטי), וניתוח (התערבות מוקדמת על ידי הטרייה [Debridement], כריתה משיקה וניתוחי השתלת עור). נתונים ממספר מחקרים מצביעים על ירידה בשיעורי התמותה בחולי כוויה קשים שנותחו בשלב מוקדם בהשוואה לחולי כוויה שקיבלו טיפול שמרני.