תוצאת חיפוש

אבישי גולץ, אבירם נצר

מחלקת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה רפפורט – הטכניון, חיפה

ב-4.8.1911 ירד בנמל יפו ד"ר משה שרמן. ד"ר שרמן היה רופא אף-אוזן-גרון הראשון בארץ ישראל, ובמשך כשנה גם היה הרופא המומחה היחיד בתחום זה בארץ.

ד"ר משה שרמן נולד בניקולאייב (רוסיה) בשנת 1881. הוא החל את לימודי הרפואה באודסה, המשיך בברלין וסיים אותם בשנת 1907 בדופאט (אסטוניה). לאחר מכן התמחה באף-אוזן-גרון במוסקבה.

עם בואו לארץ התיישב ביפו, שם פתח מרפאה, ובמהרה היה למומחה מוכר ומבוקש. הוא התנדב בבית החולים היהודי ביפו "שער-ציון", ופעמיים בשנה היה עולה לירושלים למספר שבועות כדי לבדוק חולים ולבצע ניתוחים.

בינואר 1912, יחד עם חמישה רופאים נוספים, הניח ד"ר שרמן את היסודות לארגון הרופאים הראשון בארץ ישראל: "אגודה מדיצינית עברית ליפו ומחוז יפו". בשנת 1918 התמנה ד"ר שרמן ליועץ למחלות אף-אוזן-גרון של בית החולים הדסה בתל-אביב, ובשנת 1932 הוקמה בבית החולים מחלקה בהנהלתו.

במשך כל השנים היה ד"ר שרמן היוזם והמקים של איגודים ציבוריים שונים לקידום הרפואה בארץ. הוא הקים את איגוד רופאי אף-אוזן-גרון בארץ במשך שנים רבות עמד בראשו. הוא ייסד את סניף תל אביב של ההסתדרות הרפואית וכיהן כיושב ראש הסניף במשך 17 שנה. בשנת 1935 נבחר ליושב ראש הוועד המרכזי של "ההסתדרות הרפואית העברית בארץ ישראל" – תפקיד שאותו מילא במשך 20 שנה. לאחר סיום כהונתו נבחר לנשיא הראשון של ההסתדרות הרפואית ואחר כך לנשיא הכבוד שלה. ד"ר שרמן היה המייסד והעורך של "הרפואה" ו"מכתב לחבר". גולת הכותרת בפעולותיו הייתה הקמת מפעל "חברות החוץ".

ד"ר שרמן היה מחברם של מאמרים רבים בתחום מומחיותו,  ובהיסטוריה של ההתארגנות הרפואית בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

ד"ר שרמן נפטר בתל אביב ב-17 ביולי 1969.

שמעון גליק¹, דן שוורצפוקס²

¹מרכז הרב יעקובוביץ לאתיקה רפואית יהודית, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה בנגב, באר שבע, ²קריה למחקר גרעיני, דימונה, חטיבה לרפואה פנימית, מחלקה פנימית א', מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה בנגב-באר שבע

שביתות כפתרון לסכסוכי עבודה מהוות ביטוי של "החזק צודק" או "כל דאלים גבר". בניגוד לשביתות שבהן הנזק בשביתה כוון באופן אישי נגד המעביד, שביתות במגזר הציבורי אינן גורמות נזק אישי למעביד, אלא לצד שלישי ה"חף מפשע", המהווה רק "קלף מיקוח". קשה להצדיק גישה כזאת, ואכן בג"ץ בנסיבות אחרות הביע הסתייגות משימוש בבני ערובה לצורך השגות מטרות אחרות.

שביתת רופאים היא עוד יותר חמורה בגלל הפגיעה בחיי אדם, ובגלל שהתנהגות זו מהווה הפרה של שבועת הרופא, וגורמת נזק למרקם היחסים בין הרופא והחולה. חובה לפתור את נושא תגמול הוגן לרופאים על ידי בוררות חובה או על ידי מנגנון אחר, בדומה לשופטים או לחיילי צה"ל.

אלי יפה, צבי פייגנברג, רמי מילר, רפי סטרוגו

מגן דוד אדום

קביעת מותו של אדם היא אחת הסוגיות המורכבות ביותר ברפואה המודרנית. לפיכך, במדינת ישראל (כמו במדינות רבות אחרות בעולם), הסמכות לקביעת מותו של אדם נתונה בידי רופאים בלבד.

הליך קביעת המוות בנוי למעשה משלושה מרכיבים: הכרזה על מוות, תיעודו ורישומו.

·         הכרזה על מוות מושתתת על פרוטוקולים מובנים ומקובלים, ומהווה בסיס נורמטיבי להפסקת/אי התחלת ביצוע פעולות החייאה בחולה/פצוע ללא דופק וללא נשימה.

·         תיעוד ורישום המוות מיועדים להשלמת ההליך הנדרש, כדי שניתן יהיה להמשיך ולטפל בנפטר בהתאם לכללים המקובלים במדינה.

במדינת ישראל לא קיימת חלוקה ברורה בין המרכיבים השונים בהליך קביעת מותו של אדם. לפיכך, הכרזה על מוות ותיעודו מבוצעים על ידי רופאים בלבד. מצב זה מוביל בהכרח לצורך בנוכחות מיידית של רופא בכל הליך של קביעת מוות.

כאשר מתרחשת פטירה בתוך מסגרת בית החולים/מוסד רפואי המאויש על ידי רופא, אין בעיה לקיים את התנאי הנדרש. לעומת זאת, כאשר מתרחשת פטירה מחוץ לכותלי בית חולים/מוסד רפואי, העול של קביעת המוות נופל לרוב על רופאי ניידות טיפול נמרץ של מד"א (בשל זמינותן). מצב זה גורר בהכרח שימוש בלתי מושכל במשאב מצומצם, המיועד לתת מענה מיידי בתחום רפואת החירום טרום אשפוז.

בסקירה זו נבחנת הבעיה על כל היבטיה, ומובאים בה יתרונות אפשריים המקובלים במדינות רבות בעולם.

איילת בר אילן¹, טל חיימוף², קרן דופלט³, סטיבן מלניק⁴, שלמה וינקר⁵, אליעזר קיטאי⁶

¹המחלקה לרפואה תעסוקתית, כפר גבירול, שירותי בריאות כללית, ²המחלקה לרפואה תעסוקתית, רמת גן, שירותי בריאות כללית, ³המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ⁴מחלקה פנימית ג', מרכז רפואי קפלן, רחובות, ⁵המחלקה לרפואת המשפחה מחוז מרכז, שירותי בריאות כללית, והחוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל אביב, ⁶המחלקה לרפואת המשפחה, לאומית שירותי בריאות, והחוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

רקע: מצוקת המתמחים בבתי החולים בישראל נמצאת במרכז מאבק ההסתדרות הרפואית להצלת הרפואה הציבורית. תנאי העבודה של הרופאים גורמים לשחיקה גופנית ונפשית, ולפגיעה בבריאות ובפריון העבודה. תוצאות מחקרים מצביעות על התפתחות תהליך השחיקה עוד בשלב ההתמחות, המקביל לשנים שבהן נבנה התא המשפחתי. צמצום הפגיעה בתא המשפחתי, והקטנת החשיפה ללחץ ולשחיקה בעבודה היומיומית, מהווים קריטריונים חשובים לרופאים בבואם לבחור במקצוע ההתמחות.

מטרות: בחינת הקשר בין העומס בעבודה לבין התפתחות שחיקה וצורך בהחלמה מלחצים בעבודה בקרב רופאות אמהות לילדים צעירים, תוך השוואה בין רופאות המתמחות ברפואה פנימית לבין רופאות המתמחות ברפואת משפחה.

שיטות: מחקר חתך שבו השתתפו 30 מתמחות ברפואה פנימית ו-38 ברפואת משפחה. במהלכו, נמדדו באמצעות שאלונים תחושת עומס, שחיקה מעבודה, איכות שינה וצורך בהחלמה מלחצים.

מסקנות: (1) העומס שעליו דיווחו הפנימאיות היה גבוה יותר באופן מובהק בהשוואה לעמיתותיהן ברפואת המשפחה (ממוצע 5.03 לעומת 4.24, 2.73=t, 0.01>p), אך למרות זאת לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות בצורך בהחלמה ובמידת השחיקה, (2) נמצאו קשרים חיוביים בין עומס בעבודה ושחיקה (0.30=r, 0.05>p), בין עומס בעבודה וצורך בהחלמה (0.58=r, 0.001>p), ובין שחיקה וצורך בהחלמה (0.67=r, 0.001>p), (3) נמצא כי הערכת מצב הבריאות, העומס והשחיקה מנבאים ומסבירים 67% מהשונות של משתנה הצורך בהחלמה בקרב המתמחות.

דיון וסיכום: נראה כי שתי הקבוצות כה שחוקות וזקוקות להחלמה מלחצים, עד כי לא ניתן להבחין ביניהן. ברפואת משפחה אומנם אין תורנויות, אך "יום עבודה מפוצל" ועבודה רצופה מול עומס מטופלים גורמים לשחיקה מואצת. אפיון מגמות אלה בקרב מתמחות, המתמודדות עם עומס לחצים גבוה, אשר נובע משילוב בין דרישות ההתמחות התובענית מחד גיסא ובין דרישות ההורות מאידך גיסא, עשוי לסייע בתכנון תנאי ההתמחות ובניהול נכון של כוח האדם הרפואי בטווח הארוך. 

יהודה שינפלד, יהושע שמר, גד קרן

מערכת הרפואה

במתן טיפול רפואי שוויוני, איכות מתקני הציבור הרפואיים, פיתוח שיטות טיפול חדשניות – אין אח ורע למדינת ישראל על 7.5 מליון תושביה. הישגים אלה נבעו מיכולת אישית, בחירה נבונה של המועמדים להיות רופאים ורמת הוראה גבוהה, אך במידה רבה גם בזכות המטלות הנוספות שהרופאים לקחו על עצמם מתוך תחושת אחריות בכל פעם שהמערכת כשלה להוסיף את שנדרש, ובחדלונה, הרופאים חיפו ופיצו בעצמם.

גל דובנוב-רז¹, אליוט בארי², עופר שמר³, נעמה קונסטנטיני⁴

¹מרפאת ספורט, תזונה ואורח חיים בריא, בית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²המחלקה למטבוליזם ולתזונת האדם, בית הספר לבריאות הציבור על שם בראון, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ⁴המרכז לרפואת ספורט "הדסה אופטימל", המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

ניהול אורח חיים בריא הוא הבסיס לבריאות גופנית תקינה. לעיתים, כרופאים וכאנשי צוות רפואי, אנו חשים מוגנים עקב הידע הרפואי שבאמתחתנו. מסיבות אלה ואחרות נוטים לעיתים אנשי הצוות הרפואי לזלזל בבדיקות סקר שגרתיות, בביצוע פעילות גופנית ובשמירה על תזונה נבונה. רופאים אף עלולים לטעות בזיהוי היותם בעלי עודף משקל בעצמם, ולעיתים נמצאו כבעלי הרגלי בריאות פחות טובים מאשר מטופליהם.

על בסיס סקירת הספרות העדכנית בתחום, אנו דנים באורח החיים של הרופא בימינו ובחשיבות שבמודעות לצורך בקיום אורח חיים בריא, הן למען הרופא עצמו והן כהשפעה על מטופליו. אנו מציעים מספר קווים מנחים לשמירה על תזונה נבונה, ביצוע פעילות גופנית ובקרת משקל בתנאי המרפאה ובית החולים. באופן כללי מומלץ להרבות באכילת ירקות ופירות, להעדיף דגנים מלאים, ולצמצם בצריכת שומן רווי, מלח ומשקאות ממותקים בסוכר. יש לצבור לפחות 150 דקות של פעילות גופנית אירובית במהלך השבוע, בתוספת אימונים לשיפור הכוח 3-2 פעמים בשבוע. שילוב זה יגביר לאין ערוך את בריאותו של הרופא, הן למען עצמו והן כחלק ממקצועיותו למען מטופליו.

טל אפלבאום¹, זאב וינר²

¹המחלקה לרפואת משפחה, מחוז תל אביב-יפו, שירותי בריאות כללית, ²המרכז לבריאות הנפש בריל, שירותי בריאות כללית, תל אביב

ארגון הבריאות העולמי הכריז על אלימות במשפחה כבעיה המחייבת התייחסות רפואית. מדובר בבעיה בריאותית שכיחה על פי הנתונים האפידמיולוגיים, אשר לה השפעות ניכרות בטווח הקצר והארוך כאחד.  הטיפול בבעיית האלימות מחייב ידע קליני, התייחסות רגשית, ראייה מערכתית ושיתוף פעולה  מולטי דיסציפלינארי.

קיימת הצדקה לסקירה לגילוי אלימות במשפחה בשל שכיחות התופעה, חומרתה וקיום כלי סקירה פשוטים ונגישים לשם כך. אך קיימת מחלוקת באשר ליעילותה בצמצום התחלואה והתמותה, ואיכותם של כלי הסקירה הקיימים.

יחד עם זאת, לפי הנחיות משרד הבריאות חלה על רופאים חובת איתור נשים קורבנות אלימות, ולפי החוק הפלילי חלה על הרופא חובת דיווח כשמדובר בחסרי ישע .

למרות שבמחקרים מבוקרים לא הוכח באופן מספק כי התערבויות טיפוליות מועילות לצמצום התחלואה  ולמניעת הישנות ממליצים ארגונים רפואיים לרופא בקהילה לאתר ולבצע התערבות ראשונית, תמיכה והסבר, הגנה וקישור למערכות תומכות ודיווח במקרה של חסרי ישע.

גד רייזלר^1,3, נאוה שטופמן^3,2

¹חטיבת הילדים, בית החולים לאם ולילד על שם אסיה קוגן, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, ²בית החולים לילי ואדמונד ספרא לילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

כבר בעת העולם העתיק ובחברות פשוטות היו ידועים המאפיינים היחודיים של גיל ההתבגרות; יכולותיהם הגופניות, הצורך בהתנסויות, התחברותם לחברת בני גילם והתנהגויות הסיכון.

ששון מנחם, אינה רויטגרץ, פסח שורצמן

המחלקה לרפואת משפחה, שירותי בריאות כללית מחוז דרום, מרכז סיאל – מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

רקע: אשפוז בבית החולים הוא מצב משבר למטופל ומשפחתו, העלול גם לפגוע ברצף הטיפולי ולטעויות, עקב תקשורת לקויה בין הרופא הראשוני וצוות בית החולים. 

מטרות: להעריך את הקשר בין הרופא הראשוני המטפל לצוות הרפואי בבית החולים, למטופל ומשפחתו בזמן האשפוז.

שיטות: נשלחו 269 שאלונים לכל רופאי מחוז הדרום של שירותי בריאות כללית. מאה ותשעה עשר (119) שאלונים (44.2%) הוחזרו מלאים.

תוצאות: מחצית הרופאים הראשוניים סברו שיש צורך ליצור קשר תמיד או כמעט תמיד עם המחלקה המאשפזת במקרים של אשפוז פנימי, אונקולוגי, כירורגי או ילדים, אך שמירת הקשר בפועל לפי הצהרתם הייתה רק בשליש מהאשפוזים. שמירת קשר טלפוני שכיחה יותר מאשר ביקור אצל המטופל במחלקה. תקשורת ממוחשבת בין רופאי בית חולים לרופאים הראשוניים עדיין אינה מפותחת דיה, אך 96.6% מהרופאים הראשוניים מתחברים לתוכנה ממוחשבת לשם קבלת מידע על מטופליהם המאושפזים. הסיבות העיקריות לביקור המטופל המאושפז הן מצב בריאותי חמור או ספק באבחנה. 79% מהרופאים סברו שביקור המטופל המאושפז מחזק את האמון בין הרופא למטופל. קיימים קשיי תקשורת ומחסומים בין הרופא הראשוני לרופאי המחלקה, לעיתים עקב מסירת מידע חלקי ודחייה מצד רופאי בית החולים. המחסומים העיקריים לביקור הרופא את מטופלו הם עומס בעבודה וחוסר הקצאת זמן לכך בתוכנית העבודה. בהשוואה בין רופאים ראשוניים עם מאפיינים אישיים ודמוגרפיים שונים, לא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית ביניהם בשמירת קשר עם הצוות המטפל באשפוז.

מסקנות: יש לשפר את הקשר של הרופא הראשוני עם רופאי בית החולים, במטרה לשפר את איכות הטיפול, להשגת מטרה זו, על המוסדות האקדמיים, קופות החולים ומשרד הבריאות לקיים סדנאות משותפות ולפתוח ערוצים מקדמי תקשורת.

¹המרכז הארצי לסימולציה רפואית – מסר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: תקשורת נאותה בין מטפלים במתבגרים לבין המתבגרים והוריהם היא המפתח למתן שירות רפואי מוצלח, מתוך הכרה בצרכים הייחודיים של בני נוער שעדיין נמצאים ברשות הוריהם, אך ראויים להתייחסות בנפרד מההורים. בשנים האחרונות פותחו עבור רופאים בקהילה קווים מנחים לטיפול בבעיות הבריאות של מתבגרים, הכוללים גם המלצות לתקשורת נאותה עם מתבגרים. חינוך רפואי מבוסס הדמיות (סימולציות) הופך להיות כלי חשוב בשיפור כישורי תקשורת של אנשי מקצועות רפואיים.

מטרות: לתאר את הנסיון שנרכש במרכז הארצי לסימולציה רפואית, מסר, במשך שבע  שנים, באימון בתקשורת עם מתבגרים של רופאים מתחומי התמחות שונים הפוגשים מתבגרים בעבודתם הקלינית.

שיטות: הפעלת סדנאות מבוססות חולים מדומים לאימון בתקשורת המיועדות לרופאים המטפלים במתבגרים. בכל סדנה משתתפים 8-12 רופאים ומתורגלים בה שמונה תרחישים מתוך מאגר שבו 20 תרחישים אופייניים של מפגשי רופא-מתבגר שהוכנו במסר. בסיום כל סדנה ממלאים המשתתפים שאלון משוב להערכת הסדנה בהקשר לאיכות הסדנה, תרומת הסדנה וערכה ככלי הדרכה.

תוצאות: 500 רופאים מתחומי רפואת ילדים, משפחה, נשים ורופאי לשכות גיוס אומנו בין השנים 2008-2002 בסדנאות תקשורת עם מתבגרים מבוססות חולים מדומים. נסקרו שאלוני משוב של 470 רופאים, שמולאו בתום 41 סדנאות. נמצא דירוג גבוה לכל תחומי ההערכה בשאלון.

מסקנות: אימון רופאים בתקשורת עם מתבגרים בעזרת תוכניות מבוססות חולים מדומים, מהווה אמצעי לימוד עוצמתי, שבאמצעותו נלמדים ומיושמים כישורי התקשורת בזמן אמיתי. סדנאות אלה זוכות להערכה רבה מצד הרופאים המשתתפים בהן, אשר ממליצים ליישמן  במסגרות של חינוך רפואי.

דינה ון דייק¹, קרן הולצמן שוייד²^,¹, גבי בן נון¹, תלמה קושניר³

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות והפקולטה לניהול, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²אגף נשים ויולדות, מרכז רפואי וולפסון, חולון, ³המחלקה לסוציולוגיה של הבריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

בעשור האחרון מתרבות העדויות בעולם לחוסר שביעות רצון של רופאים מהעיסוק ברפואה ואף לעזיבת המקצוע.

מטרות: מדידת שביעות הרצון מהעיסוק ברפואה ושיעור עזיבת העיסוק, בקרב רופאים צעירים בישראל.

משיטות המחקר: סקר טלפוני של 733 רופאים ורופאות, בוגרי הפקולטות לרפואה בישראל, אשר קיבלו את רישיונם בשנים 2000, 2002, 2004 ו-2006. המדגם מהווה 61% מאוכלוסיית הרופאים בשנתונים הללו.

תוצאות: נמצא, כי 5.5% מהרופאים במדגם עזבו את העיסוק ברפואה. שיעור העזיבה בשני השנתונים הוותיקים יחסית (2000 ו-2002) הוא 8%. בהוספת שיעור השוהים בחו"ל (6.5%), מדובר בכ-12% רופאים אשר קיבלו את רישיונם בישראל בשנות האלפיים ואינם מועסקים כרופאים בישראל.

בנוסף על העוזבים, עוד 9% מהרופאים פנו לחברות השמה במטרה לבחון חלופות תעסוקתיות, ו-13% חושבים לעיתים קרובות על עזיבה. עוד נמצא, כי שביעות הרצון מהגורמים החיצוניים של העיסוק (תנאים פיזיים, יחסי עבודה, שכר, ויכולת לאזן בין העבודה למשפחה) נמוכה במובהק בקרב הרופאים הנשארים בהשוואה לעוזבים. שביעות הרצון מהגורמים הפנימיים (משמעותיות, עניין ואתגר) הייתה מעט יותר גבוהה בקרב הנשארים בהשוואה לעוזבים. בנוסף, הגורמים הפנימיים הם שניבאו באופן החזק ביותר את כוונות העזיבה.

מסקנות: (1) שיעורי העזיבה שנמצאו מעידים על מגמת עלייה בשיעור העזיבה של רופאים את העיסוק ברפואה, (2) שביעות הרצון של הרופאים מתנאי עבודתם ומשכרם נמוכה לעומת אלו שעזבו את העיסוק לטובת משרות אחרות (כגון: חברות טכנולוגיות, מחקר, חברות תרופות).

דיון וסיכום: השילוב של כוונות עזיבה גבוהות ושביעות רצון נמוכה מהתנאים הפיזיים, מהשכר ומחוסר היכולת לאזן בין עבודה למשפחה, מציירים תמונה עגומה בנוגע לעמדותיהם של הנשארים במקצוע כלפי עיסוקם, ובנוגע לסיכויי הישרדותם במערכת הבריאות מול חלופות תעסוקתיות יוקרתיות ומתגמלות יותר.

ויולטה גלאובר
 

מחלקת הרדמה וטיפול נמרץ, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הכינוס ה-19 של החברה האירופאית ליתר חום ממאיר התקיים במאי 2010 בווינה, אוסטריה. בכנס השתתפו מומחים מ-10 מדינות אירופאיות וכן נציגים מברזיל, ארה"ב, ניו זילנד וישראל. 
 

נטע נוצר, רות אברמוביץ

היחידה לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב

השנה מלאו מאה שנים למהפכה שעבר החינוך הרפואי להכשרת הסטודנט לרפואה בארה"ב ובקנדה; מהפכה זו התרחשה בעקבות דו"ח פלקסנר, שקרא להעמיד את ההכשרה על בסיס אקדמי ומחקרי, ולשלבה במצוינות ההדרכה הקלינית.

ריטה משוב¹, חוה טבנקין²

המחלקה לרפואת המשפחה, מרכז רפואי העמק, מחוז הצפון, השלוחה הצפונית של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

כאבי שריר-שלד (Musculoskeletal pain) מהווים חלק נכבד מהתחלואה ברפואה הראשונית, ושכיחותן שונה במדינות שונות. על פי אומדן ארגון הבריאות העולמי, מהוות בעיות שריר-שלד 28%-14% מכלל הפניות: 23% מכלל הפניות למרפאה ראשונית ו-20% מכלל הפניות לחדר מיון. ברוב מערכות הבריאות, האחריות העיקרית לאבחון וטיפול בבעיות שריר-שלד נופלת על רופא המשפחה.

במאמרים שונים בנושא מוזכר, כי השכיחות הגבוהה של בעיות שריר-שלד ברפואה הראשונית עומדת לעיתים ביחס הפוך למספר השעות המוקדשות ללימוד בנושא – הן במסגרת קורסים של אורתופדיה והן במסגרת ריאומטולוגיה ורפואה שיקומית בפקולטות לרפואה במדינות השונות. מצופה מרופא משפחה לבצע בדיקת לב או ריאות ולתת הערכה בהתאם. לעומת זאת, שכיח מאוד שסטודנטים לרפואה מסיימים את הלימודים מבלי לדעת לבצע בדיקת מערכת שריר-שלד.

בסקירתנו הנוכחית, בדקנו את מקומה של רפואת שריר-שלד בתוכניות לימודים בפקולטות לרפואה במדינות שונות בעולם ובישראל. לפי סקירה האחרונה של Bone & Joint Decade של לימודים בפקולטות לרפואה ב-32 מדינות, הקורסים של ריאומטולוגיה, אורתופדיה ושיקום היו קצרים מאוד, עסקו בעיקר בבעיות טראומה ולא שיקפו את הצרכים העתידיים של רופאי המשפחה.

במספר סקירות נבדקה רמת הביטחון של רופאים כלליים ורופאי המשפחה בביצוע בדיקת מערכת שריר-שלד, ונבדקה רמת המיומנות של הרופאים בטיפול בבעיות שריר-שלד. נמצאו רמות שונות בביטחון של רופאים מאנגליה, מקנדה, מארה"ב וממדינות מתפתחות, ובמבחנים שונים הודגמו הבדלים ברמת ידע ומיומנויות שונות בטיפול בבעיות שריר-שלד.

מסקנות: מומלץ כי רופא המשפחה יתעדכן באופן סדיר וישפר את המיומנויות בטיפול בבעיות שריר-שלד, השכיחות בעשייה הקלינית של רפואת הקהילה. הדבר יתאפשר עם פיתוח תוכניות לימודי המשך ברפואת שריר-שלד. לשם כך, חשוב לפתח תוכניות לימוד רב-דיסציפלינאריות, המותאמות לצרכים של רפואת הקהילה.

ארנון אפק^1,4, אסף טוקר^2,5, יצחק ברלוביץ^3,4, ארי שמיס^1,4

¹הנהלת בית החולים הכללי, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²הנהלת מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, ³הנהלת המרכז הרפואי וולפסון, ⁴הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁵המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע

תחום הרפואה עבר שינוי מהותי בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21. הרופאים פועלים כיום כחלק מצוות רפואי, מתמודדים עם חולים במצב מורכב ונאלצים להתחשב במגוון שיקולים, משפטיים, תקשורתיים וכלכליים בנוסף לשיקולים הרפואיים.

המהפכה בעולם הרפואה מעמידה אתגרים חדשים בפני הרופאים. במקביל, נוצרה במדינת ישראל מסוף שנות ה-2000 מציאות של מחסור ברופאים. המחסור מתבטא בעיקר במקצועות שאינם מבוקשים ובפריפריה. הוועדות השונות שעסקו בנושא המליצו על הרחבת מסגרות הלימוד ופתיחת בית ספר נוסף לרפואה, אך המלצותיהן יושמו באופן חלקי בלבד.

למחסור ברופאים מתווספים המחסור במיטות כלליות בישראל והעומס הרב על בתי החולים. מדדי הפעילות של בתי החולים הכלליים מצביעים על האינטנסיביות הרבה בישראל בהשוואה למדינות ה-OECD. בנוסף, דור הרופאים הנוכחי שונה בתפיסת עולמו מהדורות הקודמים, ועדיין נדרש להתמודד עם העומסים, הרפואה המתקדמת והרצון הלגיטימי לחיים מחוץ לעבודה.

במאמר הנוכחי ביקשנו לבחון  חלופות  נוספות להתמודדות עם המחסור, מעבר להרחבת מסגרות ההכשרה. אנו מציעים לבטל את הסטאז' כשנה נפרדת. ההתמחות עצמה תשונה ותורכב משני שלבים: שלב ראשון שיכלול התמחות בת שנתיים במקצועות ליבה: פנימית, כירורגיה כללית וילדים, ושלב שני שיכלול תת-מקצועות או המשך התמחות במקצועות הליבה. שינוי זה יקדם את ההיבט המקצועי, ייעל את ההתמחות ויעניק חיים חדשים למקצועות הליבה – במיוחד הפנימית והכירורגית הכללית.

מומלץ, כי הרפורמה תידון במועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית, שהיא הגוף של המקצוע הרפואי שחייב להוביל את שינוי פני הרפואה במאה ה-21.