תוצאת חיפוש

דנטה אנטונלי(1), נחום פרידברג(1), אלכסנדר פלדמן(1), עזיז דראושה(2), טיבריו רוזנפלד(1)

(1)המערך לקרדיולוגיה, (2)המח' לרפואה דחופה, מרכז רפואי העמק, עפולה

פירפור פרוזדורים תסמיני הוא הסיבה השכיחה ביותר לפנייה למחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד) עקב הפרעת-קצב ממושכת. בטיפול במיסגרת מלר"ד עמוס, יש ערך רב לשיטת טיפול המביאה להיפוך קצב יעיל ומהיר ככל האפשר, תוך שמירה על הבטיחות.

המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לחקור את היעילות, מהירות ההיפוך והבטיחות במתן פרופפנון לתוך הווריד בחולים עם פירפור פרוזדורים במלר"ד. שבעים וחמישה חולים שהתקבלו למלר"ד עקב פירפור פרוזדורים תסמיני היוו את אוכלוסיית המחקר.

החולים נבחרו באקראי לטיפול בפרופפנון או לקבלת אינבו: 40 חולים טופלו בפרופפנון לתוך הווריד במנת העמסה של 2 מ"ג/ק"ג בחמש דקות, ובהמשך ניתנה מנת אחזקה בהזלפת 00067. מ"ג/ק"ג לדקה עד היפוך לקצב סינוס או עד 90 דקות (קבוצה 1). אינבו ניתן בנפח זהה של תמיסת מלח ל-35 חולים בשיטה זהה (קבוצה 2). בחולים שעדיין היו במצב של פירפור פרוזדורים 15 דקות לאחר תום ההזלפה נעשה ניסיון להיפוך קצב במכת חשמל.

קצב סינוס הושג בתום העירוי בפרופפנון ב-24 חולים (60%) ובהזלפת אינבו ב-10 חולים (29%) p<0/02)). זמן המחצית להיפוך לקצב סינוס היה 15 דקות עם פרופפנון, כנגד 105 דקות עם אינבו p<0.001)). באף אחד מהחולים עם פירפור שהחל יותר מ-48 שעות לפני הפנייה למלר"ד לא הפך המיקצב לקצב סינוס בתום מתן העירוי.

חמישה חולים שטופלו בפרופפנון לקו בהשפעות-לוואי קלות וחולפות. לא ניצפו השפעות-לוואי בחולים שטופלו באינבו (הבדל שאינו משמעותי סטטיסטית).

לסיכום, הטיפול בפרופפנון לתוך הווריד מאפשר היפוך קצב מהיר, יעיל ובטוח במיסגרת מלר"ד בחולים עם התקף תסמיני של פירפור פרוזדורים.

ערן חדד¹, אלי רוזן ², יובל חלד¹, דניאל ס' מורן¹, יאיר שינדל² 

¹היח' לפיזיולוגיה צבאית, חיל הרפואה, מכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²חיל הרפואה, צה"ל

המודעות לשתייה בקרב העוסקים בפעילות גופנית בכלל ובקרב חיילי צה"ל בפרט, עלתה בשנים האחרונות. ספורטאים רבים צורכים כמויות מים גדולות לפני הפעילות, במהלכה ואחריה, על מנת לשפר את רמת ביצועיהם ולהפחית את הסיכון לפגיעת חום או לציחיון (Dehydration). אולם שתיית מים מוגזמת במישלב עם אובדן מלחים בזיעה עלולות להוביל במצבים קיצוניים להיפונתרמיה ממאמץ. לאחרונה אירעו מספר מקרים של ה"מ בקרב חיילי צה"ל אשר נבעו מתיכנון לקוי של צריכת נוזלים. במאמר זה מדווח על חייל שלקה בהיפונתרמיה ממאמץ ונסקרת הספרות הרפואית בנושא, הכוללת את הגורמים לבעיה, מאפייניה והטיפול המומלץ. כמו-כן, מדווח על הנחיות שונות הנוגעות לצריכת נוזלים נכונה בפעילות גופנית, שיישומן עשוי למנוע אירועי ה"מ דומים בעתיד.

גיא רוזנר

המח' לרפואה פנימית ח' והמכון למחלות דרכי-העיכול והכבד, המרכז הרפואי סוראסקי ת"א

השתלת תאים ככלל והשתלת תאי כבד בפרט היא דרך טיפול חדשה ומבטיחה. אולם חסרונה העיקרי הוא שיעור גבוה של מות תאים לאחר בידודם, הקפאתם והחזרתם לגוף החולה. התופעה של מות תא הניתק מסביבתו מכונה אנויקיס ((anoikis. לתופעה זו נודעת חשיבות הן במספר תהליכים פיסיולוגיים המתרחשים בגוף האדם והן במצבים חולניים.

מחלת הסרטן מתאפיינת בין השאר בכך שברמה המולקולתית הופכים התאים הממאירים יציבים לאנויקיס - עובדה המסייעת להתפשטותם מעבר לגבולות הריקמה המקורית. בשונה ממצב ממאיר, תא שבודד מריקמתו וניתק מהמשתית החוץ-תאית (extracellular matrix) נידון למוות ומתחיל תהליך של מוות תאי מתוכנת (אפופטוזיס). השרשרת כוללת שיפעול חלבון בשםassociated death domain/MORT1 Fas, הקושר את הפרואנזים פרוקספאזה 8 ומשפעלו לצורה הפעילה קספאזה 8. זה האחרון משפעל את החלבון Bid המשרה את השיחרור של ציטוכרום C מהמיטוכונדריה. מכאן ממשיכה שרשרת הפעלת אנזימי הקספאזות עד לפירוק חלבוני התא והגרעין. מנגד, הבקרה על תהליך המוות התאי המתוכנת (אפופטוזיס – מת"מ) מתבצעת על-ידי משפחת החלבונים bcl-2 ועל-ידי האינטגרינים (בעיקר האינטגרין ביתא 1), המעורבים בהעברת אותות הישרדות לתא גם כשזה ניתק מסביבתו. משפחת אנזימי הקספאזה ממלאת תפקיד מרכזי בשרשרת המובילה למות התא. כיום מוכרים 14 אנזימי קספאזה המסווגים לתת-קבוצות שונות על-פי שייכות פילוגנטית, מבנה מולקולתי או המצע שעליו פועלים אנזימים אלה.

לסיכום, אנויקיס היא צורה ייחודית של מת"מ שנודעת לה חשיבות במחקר הקליני ככלל ובחקר הסרטן והשתלות התאים בפרט. בשל תפקידם העיקרי של אנזימי הקספאזה בהפעלת מסלולים המובילים למות התא, מציאת דרך יעילה וייחודית לעיכובם עשויה לסייע בהשגת תוצאות טובות בחולים הזקוקים להשתלת תאים.

ענבל רז¹, יעקב רוזנגרטן ², רפאל קרסו ³

¹הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע, ²המירפאה לרפואה משלימה, ³המח' לנירולוגיה ומירפאת כאב, מרכז רפואי הלל-יפה, חדרה

רפלקסולוגיה היא שיטה לא מסורתית לאיבחון וטיפול בבעיות גופניות ורפואיות על-ידי הפעלת מגע או לחץ באזורים מסוימים בכף הרגל. שיטת הרפלקסולוגיה מתבססת על ההנחה, שכל איברי הגוף ומערכותיו השונות מיוצגים בכף הרגל.

המטרה במחקר הייתה לבדוק את המהימנות והתקפות של שיטת האיבחון הרפלקסולוגית.

לשם כך נכללו במחקר 80 חולים ממירפאות ומחלקות שונות בבית-החולים הלל-יפה בחדרה, שנבדקו בשתי בדיקות רפלקסולוגיה על ידי שני רפלקסולוגים. האבחנות שהתקבלו מבדיקות אלו הושוו לאבחנות הרפואיות שנקבעו על-פי הרפואה המסורתית. (conventional medicine). כמו-כן, נבדקה מידת המיתאם בין שתי הבדיקות הרפלקסולוגיות.

בשש מתוך 18 מערכות גוף נמצא מיתאם מובהק בין האבחנה הרפואית-מסורתית שנקבעה לבין האבחנות שנתקבלו משתי בדיקות רפלקסולוגיה. בארבע מערכות גוף נמצא מיתאם מובהק בין האבחנה הרפואית-מסורתית לבין האבחנה מבדיקה רפלקסולוגית אחת בלבד. עשר המערכות בהן נמצא מיתאם מאופיינות במיקום אנטומי מוגדר. בבדיקת המיתאם בין האבחנות לגבי מרכיבי המערכות הגופניות, נמצא מיתאם מובהק רק ב-4 מרכיבים מתוך 32. בהשוואה שנערכה בין האבחנות שנקבעו על-ידי הרפלקסולוגים נמצא מיתאם מובהק ב-14 מערכות גוף מתוך 18 ורק ב-15 מתוך 32 מרכיבי המערכות.

לסיכום, השיטה הרפלקסולוגית מאפשרת יכולת איבחון (תקפה ומהימנה) ברמה המערכתית בלבד, ולגבי מערכות גוף הקשורות באיברים ובאזורים בעלי מיקום אנטומי מוגדר.

יפתח יסעור (1), גיא בן סימון (2), נחום רוזן (2),

(1) מערך העיניים, קמפוס בילינסון, מרכז רפואי רבין, (2) המכון לעיניים מוריס וגבריאלה גולדשלגר, תל-השומר

מחלת הארובה השכיחה ביותר הנגרמת כתוצאה ממחלה מערכתית היא מחלת בלוטת-התריס בארובת העין (thyroid orbitoparhy) (מבת"א). המחלה מאופיינת בדלקת, בבצקת ובהצטלקות של רקמות בארובה, הגורמות למיגוון ביטויים קליניים הכוללים בלט בעין, בצקת העפעפיים, נסיגת העפעף, בצקת לחמית, דלקת קרנית כתוצאה מחשיפה עד כדי התכייבות הקרנית, הפרעות בתנועת העין, פזילה ונזק לעצב הראייה. זוהי מחלה שכיחה, הסיבות להופעתה אינן מובנות דיין והשפעותיה על הראייה והמראה החיצוני עלולות להיות קשות. בשנים האחרונות חלה התקדמות ניכרת בטיפול הניתוחי במחלה. למרות שהדרך לשליטה מוחלטת במחלה עדיין ארוכה, עומדות כיום בפני החולה אפשרויות טיפוליות שלא היו קיימות בעבר. בעבודה להלן נסקרת ההתקדמות שחלה בהבנת המחלה ובטיפול הניתוחי.

(1) יצחק רוזן, (1,2) יוליאן יאנקו

(1) חיל הרפואה, צה"ל (2) והחטיבה לפסיכיאטריה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בעשורים האחרונים הופנתה תשומת-הלב של החוקרים לתיזמון ההתנהגות האובדנית (קרי אובדנות וניסיונות התאבדות). במאמר זה נדונה הסוגייה של פיזור התאבדויות וניסיונות התאבדות במועדים שונים במהלך השנה, כדוגמת ימי יובל, חגים לאומיים ודתיים, ימי הולדת, והמעגל החודשי והשבועי. במרבית העבודות מודגשת חשיבות המועדים השונים בקביעת מועד ההתאבדות. ריבוי התאבדויות ניצפה אחרי החגים, באביב ובימי שני (תחילת שבוע העבודה בחו"ל). בסקירה זו יינתנו מספר הסברים לתופעה זו. כמו-כן ייסקר הידע שהצטבר בעקבות מחקרים שונים בתחום, והמשמעויות של ידע זה לבריאות הציבור ולמניעת התנהגות אובדנית.

מרדכי שמעונוב, פנחס שכטר, ויקטוריה פרידמן, עדה רוזן, הנרי היאט ואברהם צ'רניאק

בין השנים 1998-2000 הופנו למחלקתנו 18 חולים הלוקים בשאת בכבד שאינה בת-כריתה לטיפול בהקפאה לאפארוסקופית. נתוני החולים עובדו על-פי פרוטוקול איבחוני קבוע ונמצאו בלתי מתאימים לניתוח לכריתת השאת.

בקבוצה נכללו 9 גברים ו-9 נשים בגילי 62-81 שנה (ממוצע של 72 שנה). עשרה חולים לקו בתהליכים משניים בכבד כשמקור השאת הראשונית מהכרכשת, ו-8 חולים לקו בתהליכים ראשוניים של הכבד (הפטומה ו-  hepatocellular carcinoma). חמישה חולי הפטומה לקו בנוסף צמקת כבד עקב דלקת כבד מסוג C, בשמונה חולים אובחנה מעורבות דו-צדדית של הכבד ובעשרה חולים אובחנה מעורבות חד-צדדית של הכבד.

הניתוח בוצע בהרדמה כללית. בשלב ראשון בוצעה הערכה לאפארוסקופית, תוך הסתייעות בבדיקת על-שמע לאפארוסקופית. חולים עם שאת שאינה ניתנת לכריתה בניתוח וללא מעורבות מחוץ לכבד טופלו בהקפאת הנגעים בכבד בגישה לאפארוסקופית. חולה אחת נפטרה במהלך הבתר-ניתוחי עקב מחלת לב. הסיבוכים השכיחים היו חום (4 חולים), בעיקר עקב תמט (אטלקטזיס) ודמם (2 חולים).

רענן שמיר וגילה רוזן

לפיטואסטרוגנים (פ"א) ולסויה, העשירה בפ"א, מיוחסות סגולות ריפוי הכוללות עיכוב סרטן השד והערמונית, האטת התקדמות הנזק באי-ספיקת כליות כרונית, השפעה מיטיבה על בריאות העצם ועל רמות השומנים בדם, והקטנת הסיכון למחלות כלי-דם כליליים.

Aggressive Surgical Treatment for Cholangiocarcinoma

M. Shimonov, P. Schecter, Y. Avni¹, E. Rabin², A. Rosen, A. Czerniak,

¹Department of Surgery A, Gastroenterology and ²Invasive-Radiology, Wolfson Medical

Center, Sackler Faculty of Medicine, Tel-Aviv University, Israel

Surgery remains the only curative approach to cholangiocarcinoma. Despite operative difficulties concerning tumor location, vascular involvement or hepatic invasion curative resection (i.e. achievement of tumor free margins) carries good survival rates and is associated with low morbidity and mortality. Our experience with 31 patients with cholangiocarcinoma operated during the years 1993-1999 is presented.

Twenty-five patients were found to have hilar cholangiocarcinoma, 3 carcinoma of mid-choledochus and 3 distal cholangiocarcinoma. All patients were evaluated by a diagnostic protocol including laparoscopy and laparoscopic ultrasound. Surgery consisted of local resection of the tumor with Roux en Y hepaticojejunostomy reconstruction. Three patients had concomitant hepatic resection for hilar cholangiocarcinoma while 3 patients had pancreaticoduodenectomy for distal cholangiocarcinoma. Adenocarcinoma was diagnosed in all patients. Curative resection was achieved in 19 patients and palliative resection (microscopically involved resected margins) in 12. One patient died at 60 days postop (3.5% mortality). Postoperative complications included cholangitis occuring in 10 patients who were referred with biliary drains, intraabdominal abscess (2 patients) and biliary leakage (1 patient) all treated conservatively.

Overall survival rate was 82% at one year, 73% at two years and 45% at 5 years. When comparing curative resection with palliative resection, survival rates were 92% versus 71% for 1 year, 72% versus 50% for 2 year and 57% versus 14% for 5 years.

Selection of patients using Laparoscopic Ultrasound combined with aggressive surgical approach enable curative or palliative resection 15 the only treatment modality which is significantly improved survival.

Aggressive Surgical Approach in Pancreatic Cancer - Is it Justified?

V. Catz-Snir, P. Schachter, M. Shimonov, Y. Avni, G. Gvirtz, A. Czerniak

Depts. of Surgery, Gastroenterology, and Diagnostic Radiology, Wolfson Medical Center, Tel Aviv and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Resection presents the only possible cure for pancreatic cancer. An aggressive surgical approach may extend the limits of resection and offer cure for more patients. 37 women and 28 men, mean age 67 years (range 33-84) with focal lesions underwent pancreatic resection (1993-1999). Cancer of the pancreatic head was found in 45, in the ampulla in 4 and in the body or tail in 16. There was a tumor larger than 5 cm in 9, vascular involvement in 8, and a combination of both in 6.

All were evaluated prior to exploration by standard imaging techniques and 44 by laparoscopic ultrasound. 42 underwent pancreatico-duodenectomy, 16 distal subtotal pancreatectomy and 3 local excision of an ampullary tumor. Benign lesions were found in 8 (focal pancreatitis in 4 and a serous cystic lesion in 4).

Curative resection (microscopically negative margins, negative lymph nodes) was achieved in 44. 2 died 1-2 months after operation of septic complications (2% operative mortality). The most frequent complication (in 8) was pancreatic fistula. Additional complications included anastomotic-line bleeding (3), intra-abdominal abscess (2), and 1 developed portal vein thrombosis (treated surgically).

1- and 2-year survival in those after curative pancreatic resection was 81% and 55% respectively. 2-year survival in those after palliative resection (positive resection margins or positive lymph nodes) was 50% and 11%, respectively.

After proper selection of those in whom it is possible to perform curative resection, regardless of size or vascular involvement, an aggressive surgical approach is justified.
 

Eosinophilic Pneumonia induced by Minocycline

Eli Rosen

Medical Dept. B, Hillel Yaffe Hospital, Hadera

Eosinophilic pneumonia is a rare adverse effect of minocycline. To date there are about 70 chemical compounds that cause drug-induced, eosinophilic lung disease.

A 20-year-old woman who developed eosinophilic pneumonia due to minocycline is described. Diagnosis was established by history, signs and symptoms, peripheral eosinophilia, chest x-rays and response to combined cessation of treatment and a short course of steroids.

Physicians should be aware to this rare adverse effect of the drug. Attention to the possibility of minocycline-induced eosinophilic pneumonia can prevent unnecessary, expensive investigation. Cessation of intake is usually sufficient for cure.

Pulmonary Adenocarcinoma in Myasthenia Gravis - Auto-Immunity and Late Development of Malignancy

Yitzhak Rosen, Yair Levy, Yehuda Shoenfeld

Dept. of Internal Medicine B, Sheba Medical Center, Tel Hashomer and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

We report a 75-year-old man with myasthenia gravis for many years, who was hospitalized because of cough, fever, and dyspnea. Chest x-ray revealed a bilateral pleural effusion. Adenocarcinomatous cells were found in the pleural fluid. Computerized tomography of the chest showed widespread pulmonary dissemination of the tumor.

The relationship between myasthenia gravis, an autoimmune disease involving the motor end-plate, and malignancy (thymoma) has been widely recognized. Current literature documents few reports of lung malignancies with concurrent development of myasthenia gravis. A tentative explanation, based on current research, is provided for the possible role of myasthenia gravis and the late development of lung cancer. Moreover, a model for the autoimmune phenomenon and the development of late malignancies will be provided with explicit explanations. It is important to search for occult, developing malignancies in newly diagnosed autoimmune diseases.

Burch Laparoscopic Procedure for Repairing Proven Stress Incontinence

Moshe Bustan, Shabtai Romano, Raed Salim, Jacob Rosenman, Eliezer Shalev

Depts. of Obstetric and Gynecology and of Urology, HaEmek Medical Center, Afula

There are more than 200 procedures for repairing stress urinary incontinence. We evaluated the safety and efficiency of the Burch laparoscopic procedure in 32 women with urodynamically proven genuine stress incontinence.

Mean operating time was 40 minutes and mean hospitalization time after the procedure was 30 hours. The cure rate was 97%, similar to that rin other studies (80-95%). The major complications w2 cases (6.2%) of unintended bladder injury, diagnosed and repaired laparoscopically. Although follow-up has only been for 3-42 months, the high cure rate and safety and advantages of laparoscopy over laparotomy, make laparoscopic Burch colposuspension the procedure of choice for repairing stress incontinence.

Preservation of the Larynx in Advanced Cancer

Edward Rosenblatt, Nava Siegelmann-Danieli, Jemal Zidan, Nisim Haim, Abraham Kuten

Oncology Dept., Rambam Medical Center and Rappaport Faculty of Medicine, Technion-Israel Institute of Technology, Haifa

The effectiveness of sequential chemo-radiotherapy in preserving the larynx in advanced laryngeal carcinoma was assessed. 4 Unselected patients (19 men and 2 women, mean age 60 years) with advanced squamous cell carcinoma of the larynx (T3-4/N0-3) received induction chemotherapy consisting of 2-3 cycles of cisplatin (100 mg/m²) and 5-flourouracil (1000 mg/m²/day) as a continuous infusion on days 1-5 followed by definitive radiotherapy: 50 Gy to the whole neck, 70 Gy to the larynx and clinically involved nodes, using a combination of 6 MV photons and 9-12 MeV electrons.

19 of The 21 patients responded to combined therapy but there was no response to induction therapy in 2 (10%) and 2 did not complete therapy due to severe toxicity. At a mean follow-up of 40 months, 7 had undergone total laryngectomy (33%), for an overall 5-year laryngeal preservation rate of 66%. Reasons for total laryngectomy in 2 patients were no response and in 5 tumor recurrence.

Mean survival was 39 months (range 11-46 months); at last follow-up 17 of 21 were alive and disease-free, 11 of whom had a functional larynx (65% of survivors). 2 died due to disease progression and 1 due to a cardiovascular event. Sequential chemo-radiation allows laryngeal preservation in about 2/3 of surviving patients without compromising survival.