אהרון סולקס

בסקירה זו מסוכם חצי יובל של עבודה קלינית מאומצת בתחום הכימותרפיה מונעת לחולות הלוקות בסרטן השד בשלב II.

הטיפול במישלב CMF בשנות ה-70 מסמן את תחילתו של העידן המודרני בתחום זה. הניסיון העשיר שהצטבר בהמשך מלמש שהטיפול המונע חייב להינתן בסמוך לכריתת השאת הראשונית, במינונים ובלוח זמנים מיטביים, לפרקי זמן קצרים יחסית של כחצי שנה.

הטיפול בהמשך במישלבים המבוססים על אנטרהציקלינים, כגון אדריאמיצין ואפירוביצין, מהווה ציון דרך משמעות בקרב החולות עם קישיות-לימפה נגועות בבית-השחי, מתן רצוף (sequential) של אדריאמיצין ולאחריו CMF בחולות שאובחנו בהן עד 4 קישריות-לימפה נגועות או יותר בבית-השחי, ראוי לציון.

מטה-אנליזה של ניסויים קליניים מרובים שנכללו בהם עשרות-אלפי חולות עם סרטן השד בשלב II, מלמדת על ירידה בסיכון היחסי והמוחלט להישנות מחלה זו או לתמותה ממנה כאשר נוספה לטיפול המקומי כימותרפיה מונעת. יתרון זה נשמר גם לאחר מעקב של 20 שנה ויותר. לדוגמה, טיפול ב-CMF מפחית בכ-35% את הסיכון היחסי להישנות המחלה בהשוואה לטיפול מקומי בלבד.

המחקרים הקליניים המתבצעים בשנים האחרונות מכוונים להוכיח את תפקידן של התרופות הרעלניות החדישות שנוספו למערך הטיפול נוגד-הסרטן, כגון הטקסנים (texanes). לאחרונה החל להצטבר מידע על הטיפול בנוגדן החד-שיבטי הרצפטין כחלק מהטיפול המונע בחולות הלוקות בשאת עם ביטוי גבוה של האונקוגן Her2Neu.

לכימותרפיה מונעת השלכות אפשריות ארוכות-טווח. לדוגמה, אל-וסת עם סיכון בהמשך ללקות באוסטאופורוזיס או במחלת לב איסכמית. רעלנות של הלב לאחר מתן אנטרה-ציקלינים: לא הוכחה עד כה ברוב המכריע של הדיווחים שכיחות-יתר של שאתות נוספות בקרב נשים שעברו כימותרפיה מונעת.

בתוך תקופה של כרבע מאה התבססה הכימותרפיה המונעת כחלק בלתי-נפרד מהטיפול הכוללני בחולות בסרטן השד בשלב II.

משה פיינסוד

החטיבה למדעי הנירולוגיה הקלינית, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

בשנת 1792 נאלץ מנתח צעיר בשם Larry לכרות את רגלו החבולה של חייל. למדנותו ושליטתו בספרות המדעית העדכנית שולבו בסקרנותו המדעית והפכו אירוע שיגרתי לכאורה לניסוי חדשני בנירופיסיולוגיה יישומית, מרגע שהשתמש ברגל הכרותה להוכחת תקפות תצפיותיו של Galvani בצפרדעים על גוף האדם. Larry אף העז וחזה – ובכך הקדים בכמה דורות את זמנו – שגריית עצבים בתת-עור בזרם הגלווני תמלא תפקיד חשוב בשיקום גפיים משותקים. להלן הניסוי ולקחיו.

מרינה מוטין, עפר קרן, חיים רינג

בית-חולים לוינשטיין, מרכז שיקום, רעננה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ייעוד הטיפול שיקומי הוא לשפר את איכות חייו של אדם שנפגע, על-מנת שיוכל לחזור לקהילה ולתפקד בה באופן עצמאי במידה המרבית האפשרית. לשם השגת מטרה זו, משלבת הרפואה השיקומית טיפול כוללני של צוות רב-תחומי. עבודות ספורות הוקדשו לבחינה של מידת התועלת של המערך הטיפולי במטופלים בכלל ובנפגעי אירוע מוחי בפרט.

בעבודה הנוכחית נמדדה מידת השיפור שחל בתיפקוד של חולים במהלך אישפוז שיקומי. היכולת לתפקד נמדדה באמצעות מבחן FIM. בנוסף, נמדד מהי כמות הטיפול שניתנה לכל מטופל. כמות טיפול או מנת טיפול הוגדרה כ- 15 דקות של מגע ישיר בין המטפל למטופל. הבחינה של מנת הטיפול שניתנה נבדקה באופן סמוי הן מהמטפל והן מהמטופל. הטיפולים שלגביהם בוצעה המדידה היו בתחומים הבאים: ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, תיקשורת, תירגול פעילות יומיומית. כל הטיפולים ניתנו על-ידי צוות סיעודי. נמדדה רמת התיפקוד בסמוך להתקבלות לאישפוז השיקומי ולפני השיחרור. נבדקו בנפרד הפעילות המוטורית ופעילות התיפקודים הקוגניטיביים. כמו-כן, נבחן באופן סטטיסטי אם היה קשר בין מנת הטיפול (בכל תחום בנפרד) לבין השיפור שחל בתיפקוד.

באוכלוסיית הנבדקים נכללו 30 חולים שאושפזו לשיקום לאחר אירוע מוחי ראשון. הגיל הממוצע היה 64 שנים ו- 60% מהנבדקים היו גברים. מהלך האישפוז הממוצע היה 74 יום. נבדקה רמת התיפקוד עם ההתקבלות לאישפוז השיקומי ובסמוך לשיחרור, כאשר נבדקו בנפרד היכולת המוטורית והתיפקודים הקוגניטיביים.

הקשר בין כמות הטיפול בפיזיותרפיה לשיפור המוטורי לא היה בעל משמעות סטטיסטית; אפשר להסביר זאת בעובדה שנכללו בעיבוד גם חולים במצב קשה, שטופלו במשך תקופה ארוכה ללא שיפור משמעותי. לעומת זאת, נמצא קשר ישיר בין כמות הטיפולים בריפוי בעיסוק לבין השיפור בתיפקוד.

אחת המסקנות מנתוני העבודה היא, שאם קיים עניין לחזק את הקשר בין כמות הטיפול לבין שיפור בתיפקוד, יש לאפשר למטפלים להתאים את כמות הטיפול בהתאם לצורכי המטופלים. במתן השירות הנוכחי מוגבלת היכולת לווסת את כמות הטיפול בידי צוות השיקום. מאידך, לקביעה מהם הצרכים הטיפוליים השלכות אתיות, מוסריות וכלכליות רבות משמעות. מומלץ שהחלטות כבדות שמקל אלו לא יוטלו על המטפל, אל ייקבעו על-ידי מעצבי מדיניות הבריאות.

ביביאנה חזן (1), אנטולי צ'רבקוב (2), הדביגה קרנר (3), ראול רז (1)

(1) היח' למחלות זיהומיות, מרכז רפואי העמק, עפולה; (2) נשר מעבדות, שב"כ, מחוז חיפה; (3) מעבדה פתולוגית, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

טפיל הדירופילאריאזיס (dirofilariasis) בכלבים מעל 300 שנה, אך לא עורר התעניינות רבה בהקשר לבני-אדם. בישראל דווח על מקרים ספורים של דירופילאריאזיס בבני-אדם. מאגרים הטפיל כוללים כלבים, חתולים ושועלים, בעוד שבני-אדם משמשים כמאכסנים אקראיים. נשאי המחלה (vectors) הם יתושים ממשפחת ה-Cutex ו-Aedes.

מובאת בזאת פרשת חולה צעירה, ילידת ישראל, עם דירופילאריאזיס (Dirofilaria repens). המאפיינים ההיסטולוגיים של הטפיל המאפשרים את איבחונו הם עובי הקוטיקולה, המורכבת משכבות מרובות, גודל הטפיל, וכן צורת הרכסים האורכיים הנמצאים על-פני שטח גופו ומספרם.

מאחר שהחולה לא יצאה את ישראל ולא ביקרה באזורים כפריים, הרי שפרשת חולה זו צריכה להיחשב כמקרה שנרכש בישראל. כיוון שמאגרי הטפיל והנשאים שלו נפוצים ביותר בישראל, האפשרות של זיהום בבני-אדם קיימת, אך יתכן שחולים אלה אינם מאובחנים במירפאות ראשוניות.

מירי קרן, איריס מנור, שמואל טיאנו

היח' לגיל הינקות ומירפאת קשב וריכוז, המרכז לבריאות הנפש, "גהה", הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

התסמינים האופייניים להפרעת קשב וריכוז בקרב ילדים בגיל בית הספר, כגון חוסר תשומת לב, אימפולסיביות ופעילות-יתר, מופיעים גם בילדים מתחת לגיל שלוש שנים ומצריכים התייחסות טיפולית – לפחות מצד הורי הילד. עם זאת, קביעת האבחנה כרוכה בקשיים משמעותיים של מהימנות, הנסקרים במאמר זה, כפי שנראה, נקודת החיתוך בין פעילות-יתר ומיעוט קשב כשלב התפתחותי חולף, לבין ביטוי מוקדם להפרעת קשב, אינה ברורה דיה. בנוסף, מצבו של הילד הצעיר מאוד משקף במידה רבה את איכות הקשר בינו לבין הוריו, עם השפעות הדדיות דינאמיות ולעיתים מורכבות, עקב מטענים פסיכולוגים וביולוגיים בכל אחד מהם. מובאת במאמר זה הגדרת מדדים לאיבחון של הפרעת קשב בגיל הרך, וכן האבחנה המבדלת לגילי 2-5 שנים. פרשת חולה של ילד שהופנה אלינו בגיל שנה וחצי עקב תלונת ההורים על אי שקט, בעיית שינה, פעילות-יתר וקושי במשחק מרוכז, מדגימה את מהלכם של תסמינים אלה מגיל ינקות עד גיל גן חובה ואת ההשפעה החלקית – אם כי משמעותית – של ליווי טיפולי ממושך. בלט הקושי בהפרדה בין קשיי ההורים לקשייו של הילד, כמו גם הקושי להערכיך את מקום ההפרעה האורגנית מול תפקיד הסביבה בהתהוות ההסתמנות הקלינית. הילד והוריו טופלו תחילה טיפול דינאמי והתנהגותי משולב, תוך הטבה ניכרת במצבו של הילד, עם זאת, הפרעת הקשב המשיכה לגרום לבעיות משפחתיות, עם קשר גומלין בין המצב המשפחתי למצבו של הילד. ההסתמנות הקלינית היא דינאמית: היא מושפעת מתהליכים התפתחותיים ועשויה להשתנות בכל שנה.

גיא בן-סימון, אירינה ברקת

מכון העיניים מוריס וגבריאלה גולדשלגר, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

זיהום ראשוני בשלבקת פשוטה (ש"פ) (HSV–herpes simplex) הוא זיהום שכיח במדינות המערב, וניתן למצוא נוגדנים לנגיף ב-90% מהאוכלוסייה בקירוב. שיאי הזיהום הראשוני מתרחשים בגיל הילדות והבגרות המוקדמות, אם כי לעתים מאובחנים מקרים אקראיים בתקופת הינקות ובגיל המבוגר. ברוב החולים הזיהום הראשוני הוא אי-תסמיני וחולף עצמונית (אם כי במקרים נדירים התוצאות הרסניות). לאחר הזיהום הראשוני נותר הנגיף לצמיתות בגוף בצורה כמוסה (latent), ושיפעול (reactivation) המחלה מתרחש בעתות מועקה גופנית או נפשית.

שלבקת ראשונית של העיניים (primary ocular herpes) מתהווה בד"כ כדלקת לחמית זקיקית (follicular) עם נפיחות קשריות-לימפה אזוריות ודלקת שלפוחיתי של העפעפיים. בחלק מהחולים מתהווה צורה של דלקת קרנית אפיתלית, הנמשכת זמן רב יותר מזיהום בלחמית. לעתים נדירות מעורבת גם המשתית (stroma) בקרנית.

קרן אלישקביץ, יצחק שפירא, שלמה ברלינר

המח' לרפואה פנימית ד' והיחידה לטיפול בנוגדי קרישה, מרכז רפואי תל אביב סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הקשר בין היפרליפידמיה ומחלות לב וכלי דם מוכח וידוע. פחות מוכרת העובדה, שהיפרליפידמיה קשורה בשינויים המוריאולוגיים שעשויים לגרום להאטת זרימת הדם בנימיות. הטיפול בהיפרליפידמיה עשוי לשפר את ההיבטים ההמוריאולוגיים הנ"ל ובכך לתרום להאצת הזילוח הריקמתי. לאור החשיבות הרבה שמייחסים לטיפול תזונתי ותרופתי בהיפרליפידמיה, ולאור התוצאות המיטיבות של טיפול זה, ברצוננו לסכם את ההיבטים ההמוריאולוגיים הקשורים בו. יש בכך כדי להדגיש היבט נוסף המקשר בין היפרליפידמיה ומחלות איסכמיות שונות.

בסקירה זו, נתרכז בהיבטים השונים הקשורים בכדוריות הדם האדומות.

Prematurity: Interplay between Psychological and Biological Risk Factors Leading to Infant Psychopathology

Miri Keren, Galia Tyano, Leah Sirota

Community-based Infant Mental Health Unit, Geha Hospital; Sackler School of Medicine, Tel Aviv University; Kibbutz Seminar, Ramat Aviv; Neonatal Intensive Care Nursery, Schneider Children's Hospital, Petah Tikva; and Sackler School of Medicine, Tel Aviv University

Concepts such as risk factor, vulnerability, protective factor and resiliency have become central in the field of developmental psychopathology. The birth of a very-low-birth weight premature baby can be used as a paradigm of the interplay between these factors. Indeed, prematurity implies for both infant and parents, biological as well as psychological risk factors. They may interact in such a way that the child's emotional, cognitive and social development will deviate from normal. Understanding the psychological impact of premature birth includes reference to both the normal psychological processes that characterize pregnancy that are jeopardized by a premature, often traumatic delivery, and to the special significance of being a parent in the Special Care Nursery.

The contrast between the expected appearance of the baby and that of the sick-looking, tiny premature, together with uncertainty about its medical status, often affect the parents' bonding process. In addition, must learn quickly to cope with issues such as total dependence on a verybusy team, loss of control of the care of their baby, and their unclear roles as parents. Added to these risk factors are the specific neurobehavioral characteristics of premature babies, which often make it hard for parents to read their cues and respond to them properly.

A clinical vignette illustrates the chain of psychological and biological events that lead to severe disturbance of the early parent-child relationship. It also brings up the question of psychosocial intervention in the Special Care Nursery, both in terms of early detection of families at risk and the types of intervention.

Corneal Infection in Wearers of Contact Lenses

Y. Domniz, R. Avisar, H. Savir

Assaf Harofeh Medical Center, Zerifin; and Hasharon Hospital, Petah Tikva

This is a 5-year retrospective survey of corneal infection in wearers of optical contact lenses (OCL). 23 of the 61 patients (38%; Hasharon Hospital) with positive cultures wore OCL. Visual acuity improved in 15 (65%), no change was noted in 4 (17.5%) and there was deterioration in 4 (17.5%), as compare with status on admission.

Pseudomonas aeruginosa was the most common cause of infections among OCL wearers. The improvement in visual acuity expected due to wearing OCL was affected by infections. After Staphylococcus albus infections had the highest rate (100%) of improvement in visual acuity and after Ps. aeruginosa the lowest rate (57.2%) of improvement, as well as the highest rate of deterioration (42.8%) found following recovery.

OCL wearers are at higher risk for damage to visual acuity following corneal infection, and highly virulent infections in OCL wearers are responsible for a high risk of damage to visual acuity.

Tuberculous Meningitis in Review

Mozes Toledo, Y. Skurnik, A. Razabek, Z. Stoeger

Medical Dept. B, Kaplan Medical Center, Rehovot, (Affiliated with Hebrew University-Hadassah Medical School, Jerusalem)

Tuberculosis meningitis is one of the most dangerous forms of tuberculosis (TB). Due to large waves of immigration, the incidence of TB in Israel has increased in recent years, as has that of TB meningitis. Due to its high mortality, rapid diagnosis of TB meningitis is of paramount importance.

We present a patient admitted with a acute febrile disease which was subsequently diagnosed as TB meningitis.

Breast Cancer after Mantle Field Irradiation for Hodgkin's Disease 

A. Katz, B. Brenner, A. Sulkes, H. Luria, G. Marshak, E. Fenig

Oncology Institute, Rabin Medical Center, Beilinson Campus, Petah Tikva and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Effective use of modern therapeutic modalities results in the cure of 75%-80% of Hodgkin's disease patients, regardless of stage. The major threat to continued survival is, therefore, not recurrent disease but development of second malignancies. Recent reports have firmly established the increased risk of breast cancer developing in women treated with mantle field irradiation.

We describe 3 women who developed breast carcinoma following mantle field irradiation for Hodgkin's disease. Their clinical course was consistent with that reported in larger series. They were relatively young when irradiated and there was a long interval between radiation therapy and the diagnosis of breast cancer.

Review of the literature shows that there may be a role for prophylactic mastectomy after irradiation for Hodkgin's disease.

Acipimox as a Secondary Hypolipidemia in Combined Hypertriglyceridemia and Hyperlipidemia

D. Yeshurun, H. Hamood, N. Morad, J. Naschitz

Hyperlipidemia Clinic, Dept. of Medicine A, Bnai-Zion Medical Center, and Rappaport Faculty of Medicine, Technion, Haifa

32 patients with hypertriglyceridemia, excessive hypertri- glyceridemia, and combined hyperlipidemia, were treated with the nicotinic acid derivative acipimox (Olbetam). First line treatment with bezafibrate, or statins in some with combined hyperlipidemia, had failed. In 10 acipimox was discontinued due to side effects or absence of clinical response. The other 22 completed 6 months of treatment with no side effects.

Acipimox caused a significant 54% decrease in triglyceride levels, a 23% decrease in total cholesterol, and a 12% increase in HDL-cholesterol. LDL-cholesterol was difficult to calculate because of the high triglyceride levels, so no results are presented.

Although acipimox was much better tolerated than nicotinic acid, it also had side effects, but fewer. Acipimox can therefor be used as a second-line drug, mainly in those with combined hyperlipidemia and hypertriglyceridemia.

Botulin Toxin for Spasticity in Spinal Cord Damage

Ofer Keren, Flabia Shinberg, Amiram Catz, Neer Giladi

Loewenstein Rehabilitation Hospital, Ra'anana; Movement Disorder Unit, Tel Aviv Medical Center; and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Therapeutic injection of botulin toxin is well-recognized for reducing tonus in local dystonia. However, its efficacy in reducing spasticity in spinal cord injuries is still unproven. 4 men and 1 woman (mean age 39 years, range 20-56) with spinal cord injury and debilitating spasticity, and no response to standard treatment for spasticity received injections of botulin, 200-300 U, into 4-8 points in their legs to block muscle-nerve synapses.

In all 5 tonus was reduced in the area of the block, while in some it was also reduced in more distal muscles. In 1 there was reduced tonus in both the injected and contralateral leg. The therapeutic effect on tonus persisted for 3 months. In spite of objective improvement in tonus in all 5, only 3 felt subjective improvement, but in none was there improvement on standard functional scaling.

We found injection of botulin toxin effective in reducing tonus in the spinal cord-injured, and to some extent in improving subjective feeling of well-being in some of them. Obective measurement might show functional improvement after larger doses of toxin injected into more muscles. This might be necessary because the muscle mass of the legs is large and the intensity of involuntary contraction is especially high in these patients.

Brief Preoperative Radiotherapy reduces Local Recurrences and Improves Survival in Rectal Cancer

T. Peretz, Z. Weshler,* Y. Goldberg, A.L. Durst, H.R. Freund

Depts. of Surgery and Oncology, Hadassah University Hospitals, and Hebrew University-Hadassah Medical School, Ein Kerem and Mt. Scopus, Jerusalem

Locoregional recurrence of rectal cancer ranges between 20%-50% following apparently radical surgery. Radiation has the potential of reducing this high rate of recurrence and residual disease. A retrospective analysis of 78 patients with locally advanced, biopsy proven, adenocarcinoma of the rectum treated between 1980-1987 was conducted. 28 (36%) were treated by surgery alone (surgery); 29 (37%) by surgery and postoperative radiotherapy (post-op); and 21 (27%) by surgery and preoperative radiotherapy (pre-op). 41 were females and 37 males. The median age was 62 years (range 25-90).

All tumors were resectable. 42 patients (54%) underwent abdomino-perineal resection and 36 (46%) anterior resection patients [8 Dukes B₁ (10%); 37 B₂ (47%); 2 C₁ (3%); 31 C₂ (40%]. Local recurrences were verified by transanal or ultrasound guided needle biopsy.

The 5-year actuarial survival rates by the Kaplan-Meier method for 75 evaluated patients was 55%. Overall 5-year actuarial survival was significantly higher (p=0.001) in pre-op radiotherapy (95%) compared to surgery alone (45%), or surgery with postoperative radiotherapy (32%). The data were significant (p=0.006) for patients with stage B tumors, but not stage C. This trend of improved survival held also at 8-year follow-up (80% pre-op; 32% post-op; 27% surgery). The 5-year actuarial local control was significantly better (p=0.03) for the pre-op irradiated patients (22%), compared with surgery only (56%) and post-op radiotherapy (38%). Local control was better (p=0.02) for Dukes B tumors in the preoperative group, but not Dukes C tumors.

Actuarial 5-year survival of those without distant metastases was 87% for pre-op patients, 62% for surgery alone and 48% for post-op radiotherapy. As all patients were clinically classified as advanced rectal tumors, tumor downstaging by preoperative radiotherapy seems to be paramount for local control. Improved local control translates into a siginificant advantage in overall actuarial survival.

*DECEASED.

Corneal Infection - Causes and Effects on Vision

Y. Domniz, R. Avisar, H. Savir

Ophthalmology Depts., Assaf Harofeh Medical Center, Zerifin, and Hasharon Hospital, Petah Tikva

We conducted a retrospective 5-year survey of corneal infections treated in the ophthalmology ward of Hasharon Hospital. The most frequent type of corneal infection was corneal abscess; the most frequent cause was Staphylococcus albus, although this bacterium is not reported as a frequent cause of corneal infections.

There was improvement in visual acuity in 69.2% and no change in 15.4%. Corneal infection by Pseudomonas aeruginosa was the most frequent cause of worsening of corneal acuity (23.08%). The greatest improvement of visual acuity was in those with corneal ulcers. The worst visual acuity was in those with corneal abscesses. Pseudomonas aeruginosa was the main cause of infection in contact-lens wearers.

In the world medical literature, Staphylococcus albus is considered of very low virulence. This bacterium was the most frequent cause of corneal infections in our study so it may have greater virulence in Israel.