תוצאת חיפוש

ערן בן-אריה^1,2, שמואל אטיאס³, אולין שבד⁴

¹התוכנית לרפואה משולבת באונקולוגיה, השירות האונקולוגי, מרכז רפואי לין, מחוז חיפה והגליל המערבי, שירותי בריאות כללית, חיפה, ²היחידה לרפואה משלימה ומסורתית, המחלקה לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון חיפה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה והגליל המערבי הטכניון, חיפה, ³בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה, ⁴המכון ההמטו-אונקולוגי, מרכז רפואי כרמל, חיפה

בסקירה זו אנו בוחנים תוצאות של שבעה מחקרים מבוקרים אקראיים, שנבדקו בהם יעילות ובטיחות שיטות טיפול ברפואה משלימה במטופלים עם ממאירות המטו-אונקולוגית. מחקרים אלה התמקדו בהטבת איכות החיים של מטופלים בהיבטים נפשיים, הפרעה בשינה והקלה של תסמיני מערכת העיכול. בנוסף, מוצגות בסקירה תוצאות מחקרי מעבדה ומחקרים קליניים לא מבוקרים בצמחים ושיטות טיפול נוספות ברפואה משלימה, העשויות להוות בסיס למחקרים קליניים נוספים בעתיד. הכותבים ממליצים על ביצוע מחקרים שיתמקדו בהעצמת איכות החיים של מטופלים במחלקות ההמטו-אונקולוגיות, תוך ניטור של בטיחות הטיפול והימנעות מפגיעה ביעילות הטיפול ההמטו-אונקולוגי.

מנאר שחאדה-חטיב^1,*, נועה וינשטיין¹, רפאל כראל¹

¹בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה, חיפה

*עבודה זו מושתת על עבודת המסטר, בבית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה

מחבר מכותב:

רפאל כראל

בית הספר לבריאות הציבור

אוניברסיטת חיפה

טלפון: 04-8288636

פקס: 04-8288637

דוא"ל: [email protected]:

רקע תלונות נשימתיות מסוג גנחת (Asthma) אינן נדירות בקרב עובדים החשופים לאבק קמח במהלך עבודתם. שיעור ניכר מהתלונות הנשימתיות שמקורן בתנאי העבודה אינן מאובחנות, והדבר מביא לאי זיהוין כפגיעות בעבודה על כל המשתמע מכך.

מטרות: לנסות ולקבוע מהו שיעור התלונות הנשימתיות בקרב עובדי מאפיות מסורתיות (מאפיות לפיתות) במגזר הערבי, ולבחון את הקשר שלהן עם חשיפה לאבק קמח במהלך העבודה.

שיטות: נערך מחקר חתך שבו נבדקו התלונות הנדונות באמצעות שאלון יעודי, בקרב 111 עובדי מאפיות מתוך כ-20 מאפיות ביישובים ערביים בגליל.

תוצאות: הממצאים העיקריים היו שכל העובדים במאפיה המסורתית חשופים לאבק קמח, רובם צעירים יחסית ומעל 50% מהם מעשנים. כמחצית מהעובדים מתלוננים על הפרעות נשימתיות (יותר במעשנים). כשני שלישים מהלוקים בהפרעות נשימתיות חוששים שתלונותיהם קשורות עם חשיפות לאבק קמח. נמצא קשר סטטיסטי מובהק בין תלונות נשימתיות לבין גיל (או ותק בעבודה), עישון וחשש מנזקי בריאות הקיימים בעיסוק זה. העישון מהווה גורם מערפל עיקרי המקשה על אישוש הקשרים בין הפרעות אלה לבין גורם תעסוקתי.

מסקנות: יש מקום לערוך ניטור סביבתי (חשיפה לאבק קמח) וביולוגי (תפקודי ריאה והערכה קלינית) למגזר עובדים זה, שכיום אינו נמצא במערך פיקוח רפואי-תקופתי, מאחר שאין תקנה מחייבת בנדון (לגבי כלל העובדים במאפיות בישראל).

מורסי חשאן, אופיר צ'יצ'יק, רון ארבל, גיא מורג

המחלקה לאורתופדיה ב', מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

נגעי סחוס מבודדים של הברך מהווים גורם נפוץ לכאבים ולתסמינים נוספים, ונוצרים על פי רוב בעקבות פגיעות חבלה. יכולת הריפוי העצמוני (הספונטני) של רקמת הסחוס במפרק מוגבלת ביותר, ובחלוף הזמן – מובילים נגעי הסחוס המבודדים לניוון מוקדם ולאוסטאורתריטיס בתר חבלתית (Post traumatic).

הגישות הניתוחיות בנגעי סחוס מבודדים מסווגות לשלוש קבוצות עיקריות: הטריית הנגע, שיטות לגירוי לשד העצם התת סחוסית ושיטות ההשתלה השונות. הטריית הנגע גורמת להטבה חלקית וזמנית בלבד, בעוד שהשיטות לגירוי העצם התת סחוסית הן פשוטות, קלות לביצוע ועלותן נמוכה. בין שיטות ההשתלה נמנות טכניקות מורכבות המשלבות כירורגיה מתקדמת וטכנולוגיות חדישות של הנדסת רקמות.

עבודות רבות נערכו במטרה לאמוד את יעילות שיטות הטיפול השונות ולערוך השוואה ביניהן. מתוצאות העבודות ניתן ללמוד כין אין יתרון בולט וחד משמעי לאחת השיטות, מצויים יתרונות יחסיים לשיטות מסוימות על פני אחרות, בהתאם לגודל הנגע ולמאפייני החולה. למרות זאת, מבין אפשרויות הטיפול הקיימות היום, לא נמצאה שיטת טיפול המצליחה ליצור רקמת סחוס היאליני בצורה עקבית.

כדי לשפר את הטיפולים הקיימים ובניסיון למצוא שיטות טיפול חדשות, חלה בשנים האחרונות התפתחות במדע העוסק בתאי גזע מזנכימיים בחומרי הפיגום ובגורמי הגדילה השונים. עם זאת, דרושות עדיין עבודות השוואתיות נוספות ועבודות המלמדות על תוצאות – בעיקר ארוכות טווח – של שיטות הטיפול החדשות.

אייל לוטן¹, עודד קמחי², מיכאל לישנר³, נטע נוצר⁴

¹הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, רמת אביב, ²המחלקה לרפואה פנימית א', בית חולים מאיר, כפר סבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ³המחלקה לרפואה פנימית א', בית חולים מאיר, כפר סבא, ⁴היחידה לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

רקע: עם המעבר בישראל למסגרת הקלינית בבית-החולים, נפגש הסטודנט לרפואה עם המציאות המקצועית ונכנס לשלב סוציאליזציה משמעותי להמשך החלטותיו המקצועיות.

מטרות: בדיקה כיצד משפיע המפגש עם המציאות הרפואית על עמדות הסטודנטים באשר לבחירתם ברפואה, תפיסתם את דמות הרופא ויחסם ללימודים הקדם-קליניים?

שיטות: הועבר שאלון לסטודנטים שנה ד' לרפואה באוניברסיטת תל אביב בשני מועדים: לקראת ההתנסות (קלרקשיפ) הראשונה ברפואה פנימית, ובתום ההתנסות לאחר 14 שבועות. השאלון מולא בהתנדבות והכיל 30 היגדים שדורגו בסולם ליקרט (Likert scale) ו-3 שאלות רבות ברירה, מלוות בהערות פתוחות.

תוצאות: שיעור המשיבים האקראי היה 90% (81/90) במועד הראשון ו-82% (90/110) במועד השני. מתוצאות המחקר עולה, כי הסטודנטים מרוצים מבחירתם ברפואה בשני המועדים. עם זאת, לאחר ההתנסות הראשונה, שקלו 23% מהסטודנטים חלופות נוספות לרפואה קלינית לעומת 6% בלבד לפני ההתנסות, ואילו 16% מהם היו מתלבטים בשנית האם ללמוד רפואה. הרופאים הוערכו כמקצועיים, מגלים חמלה למטופליהם, מתייחסים בכבוד לעמיתים ומשקיעים בהוראה. עומס העבודה המוטל על הרופאים הוערך כגבוה, ומידת מרירותם הוערכה כבינונית. בנוסף, רמת התגמול ושביעות-רצונם הוערכו כנמוכה ובינונית, בהתאמה. תרומת הלימודים הקדם קליניים כהכנה לעשייה הקלינית לא השתנתה לאחר ההתנסות והוערכה כבינונית, ובתוכנית הלימודים הועדפו היחשפות מוקדמת יותר לחולים ורלוונטיות של התכנים.

סיכום ודיון: שביעות רצונם של הסטודנטים בכניסתם לעולם הרפואי גבוהה, ומן הראוי לשמרה עד שלב העצמאות כרופא ובחירת ההתמחות. מאכזבת התמונה המצטיירת שלפיה שיעור גבוה של סטודנטים שוקל קריירה חלופית לרפואה קלינית, ולכן חשוב שהמחנכים יהיו מודעים להיותם דמויות חיקוי הן בידע ובמיומנויות שהם מפגינים, והן בדרך התנהגותם והתקשורת עם החולים. הסטודנטים הצביעו על צורך בשינוי תוכנית הלימודים להקדמת החשיפה לחולים והפיכת מדעי-היסוד לרלוונטיים יותר להבנת העשייה הקלינית. מתבקש מחקר המשך על עמדות הסטודנטים במהלך הכשרתם והרחבת מחקר זה לשאר הפקולטות לרפואה בישראל.
 

שפרה שורץ¹, חיים דורון², מיכאל שרף³

¹המרכז לחינוך רפואי, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ²המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות, ³המרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה, שירותי בריאות כללית והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

בדצמבר 1959 נפתח בית החולים המרכזי לנגב, כיום המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. בית החולים נפתח לאחר מאבק פוליטי קשה בין דוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל דאז, שהתנגד להקמת בית חולים בבאר שבע על ידי קופת חולים הכללית והעדיף הקמת בית חולים ממשלתי באשקלון שישרת את כל אנשי הנגב, לבין אנשי באר שבע בראשות דוד טוביהו, ראש העיר דאז, ומשה סורוקה, חבר הנהלת קופת חולים הכללית. אלה האחרונים ביקשו לפעול להקמת בית חולים לאלתר, לנוכח מצוקת האשפוז בעיר ולנוכח החלטת הסתדרות נשים ציוניות הדסה לסגור את בית החולים הזמני שפעל מטעמם בבאר שבע משנת 1948. עבודה זו נועדה להציג את המאבק האידיאולוגי והפוליטי בין הצדדים, את האינטרסים הסותרים של ממשלת ישראל וההסתדרות מול צורכי הבריאות של העיר באר שבע, ואת הגורמים שהביאו בסופו של דבר להקמת בית החולים על ידי קופת חולים הכללית. העבודה מתבססת על מחקר ארכיוני ומקורות בני התקופה.

דניאל גליקמן

היחידה למחלות זיהומיות, בית החולים לגליל המערבי, נהרייה

רקע: זיהומים הנגרמים על ידי חיידקי Community-Associated Methicillin-Resistant Staphylococcus Aureus (CA-MRSA) דווחו בארה"ב לפני עשור בקרב ילדים בריאים ללא גורמי סיכון מסורתיים לזיהומי MRSA. מאז הפכו חיידקי CA-MRSA למגפתיים בארה"ב, והם גורמים לזיהומים שטחיים וחודרניים רבים. קיים חוסר ניכר בנתונים לגבי זיהומי CA-MRSA בקרב ילדים בישראל, אך ההנחה הרווחת היא שתופעה זו נדירה ביותר.

מטרה: סיקור פרוספקטיבי במשך שנה לזני CA-MRSA בקרב ילדים שאושפזו בבית החולים לגליל המערבי.

שיטות: איסוף כול זני S. aureus  בקרב ילדים מאושפזים במשך שנה ב-2008-2007. זן מסוג CA-MRSA הוגדר כחיידק אשר בודד במשך 72 השעות הראשונות לאשפוז הילד ועמיד לפחות משלוש אנטיביוטיקות שאינן β-lactam. נתונים קליניים נאספו מתיק החולה.

תוצאות: בחמישה מתוך 103 ילדים עם בידוד S. aureus בודד CA-MRSA (4.8%). גילם החציוני של ילדים אלו היה 2.5 שנים, וכולם פיתחו מורסות בעור שמהן בודד החיידק. זיהומי עור ורקמות רכות נצפו ב- 59 ילדים, מהם 5 לקו ב-CA-MRSA (8.5%). שיעור הימצאות של זיהומי CA-MRSA בקרב ילדים בתקופת המחקר היה 76 לכל 100,000 אשפוזים. כל חיידקי CA-MRSA היו רגישים לוונקומיצין, לינזוליד, ריפמפין, טרימטופרים סולפמטוקסזול וקלינדמיצין. ארבעה מחמשת הילדים לקו בזיהומי עור נשנים עם . גורמי סיכון אפשריים לזיהום עם CA-MRSA נמצאו בשלושה: עיסוק בספורט מגע, דלקת עור (דרמטיטיס) אטופית ואנאמנזה משפחתית של זיהום ב- .

מסקנות: קיים בקרב ילדים בגליל המערבי שיעור הימצאות משמעותי של זיהומי CA-MRSA. זני CA-MRSA גרמו לזיהומי עור נשנים. מודעות לקיומם של זני CA-MRSA וגילוים על ידי ביצוע תרביות, בעיקר מנגעים בעור, הם השלב הראשון בחקר מידת המחלה שגורמים לה זנים אלו. הנחת העבודה, כי חיידקי MRSA הם פתוגנים שבסיסם היחידי הוא בבתי חולים ובקרב חולים שיש להם קשר הדוק למערכת הבריאות, אינה נכונה עוד בישראל.

מור'יר ח'מאיסי¹, שמואל הימן²

¹המכון האנדוקריני ומחלקה פנימית ג', בית החולים רמב"ם והפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה, ²מחלקה פנימית, בית החולים הדסה הר הצופים והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים

היפוקסיה בפרנכימת הכליה תועדה לאחרונה במגוון מחלות כליה, המתאפיינות בהחמרה הדרגתית ומתמשכת בתפקוד הכליות. בסקירה זו יפורטו המהות של היפוקסיה זו והשיטות לאיתורה, תוך עמידה על הסיבות לירידה במתח החמצן ברקמת הכליה. בנוסף, תפורט תגובת הכליה לעקה ההיפוקסית, המתווכת בין היתר על ידי Hypoxia Inducible Factors  (HIF). תגובה זו כוללת השראת מנגנוני הגנה וסבילות לעקה ההיפוקסית (כגון אריתרופויאטין או Heme oxygenase-1), במקביל להשראת מתווכים מזיקים המשתתפים בהתקדמות הפגיעה הכרונית בכליה. שיפור בחמצון הכליה והבנה טובה יותר של דרכי ויסות תהליכים סותרים אלו, עשויים לסייע בפיתוח אסטרטגיות לעיכוב ההתקדמות במחלת כליה כרונית.

ליאת טיקוצקי¹, אבי שדה²

¹המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ²המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת תל אביב

במאמר זה נסקרת סִפרות המחקר הדנה בקשרים שבין הורות לבין שינה של תינוקות. בתחילת המאמר מוצגים בקצרה נושאים, כגון התפתחות השינה והפרעות שינה במהלך הגיל הרך, התפתחותן של הפרעות השינה מובנת ומתוארת במסגרת של הדגם המערכתי (Transactional model), אשר לפיו מתקיימת מערכת קשרים מורכבת ודו-כיוונית בין שינת התינוק לבין גורמים פיסיולוגיים ופסיכו-חברתיים שונים. חלקו השני של המאמר מתמקד בתפקידם של ההורים בהתפתחות דפוסי שינה של תינוקות. בייחוד מתוארים: א' מִמצאים המצביעים על קיומם של קשרים הדוקים בין דפוסי ההתנהגות והמעורבות ההוריים לבין השינה של התינוק, ב' מחקרי יעילות של שיטות טיפול בהפרעות שינה של תינוקות המבוססות על שינוי דפוסי ההתנהגות של ההורים, ג'  מחקרים שמתמקדים בהבנת הקשרים הקיימים בין משתנים הוריים, כמו תפיסות וציפיות הוריות ביחס לשינה של תינוקות ופסיכופתולוגיה הורית, לבין דפוסי ההתנהגות ההוריים בלילה ושינת התינוק.

רפאל איטח, איאן וויט, רון גרינברג

המחלקה לכירורגיה כללית א', מרכז רפואי סוראסקי תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

נצורים בפי-הטבעת והחלחולת ((Anorectal Fistula מקשרים בין תעלת פי-הטבעת או החלחולת לחיץ הנקבים (Perineum). הטיפול המקובל כיום בנצורים בפי הטבעת ובחלחולת הוא ניתוח, כאשר העיקרון המנחה בניתוחים הוא הימנעות מגרימת נזק ושמירה על תִפקוד תקין של מנגנון סוגר פי-הטבעת. לאחרונה פורסמו מספר מאמרים שבהם דווח על החדרת פקק המכיל קולגן לאיטום הנצור בחולים עם נצורים מורכבים.

שיטות: במהלך השנים 2006-2007 טיפלו מחברי מאמר זה ב-10 חולים הלוקים בנצור מורכב על ידי איטום הנצור באמצעות פקק קולגן. במהלך הניתוח זוהו פתחי הנצוֹר, ולאחר מכן הוחדר הפקק וקובע למקומו באמצעות שני תפרים, פנימי וחיצוני.

תוצאות: 10 חולים טופלו בגיל ממוצע של 40.8 שנים (טווח גילאים 28-60 שנים), מתוכם 4 נשים ו-6 גברים. תקופת המעקב הממוצעת הייתה 12 חודשים, (טווח בין 8 ל-16 חודשים). בתקופת המעקב נאטמו 50% מהנצורים, והחולים נותרו ללא תסמינים. בכל החולים שטופלו לא היו סיבוכים לאחר הניתוח, ולא הייתה פגיעה בתִפקוד הסוגרים.

מסקנות: איטום נצורים בפי-הטבעת-חלחולת (Ano-rectal) באמצעות פקק קולגן הוא פעולה בטוחה, עם שיעור הצלחה של 50%. על מנת לקבוע את מקומו של טיפול זה בחולים עם נצורים מורכבים מאטיולוגיות שונות, יש לערוך מחקר השוואתי בקבוצת חולים גדולה יותר. 

אופיר אורי , איל ברבלק

המחלקה לאורתופדיה א', מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

נמק של העור והרקמות הרכות מהווה סיבוך נדיר, אך משמעותי ביותר, בעקבות הזרקת תרופות שונות לתוך השריר, ומוכר כתִסמונת ניקולאו (Nicolau syndrome). ההסתמנות הטיפוסית היא כאב עז וחיוורון מיידי במקום ההזרקה, מלווה באדמומיות ובהתפתחות כיחלון (Cyanosis) מקומי ההופך בהדרגה לנמק מלא. התהליך הפתופיזיולוגי המוביל להופעת התִסמונת אינו ברור לחלוטין, אולם מקור וסקולרי (חסימת כלי דם עורקי סופי באזור ההזרקה) מסתמן כהשערה המובילה. במאמר זה נסקרת הסִפרות העדכנית ומוצגים המהלך הקליני של התִסמונת, הפתוגנזה ודרכי הטיפול.

דוד קמינסקי^1,2, פאולה רושקה¹, דני בודובסקי¹, יעקב קורין², ליאת יכניץ'³

¹המח' לטיפול בהתמכרויות, משרד הבריאות, ירושלים, ²מ.א.מ.צ. לנפגעי סמים, חיפה, ³המכללה האקדמית בית ברל

כעשרה אחוזים מהמכורים לאופיאטים המקבלים טיפול אחזקתי במתדון ממשיכים במקביל לצרוך הרואין וסמי רחוב נוספים. מכורים אלה מהווים את הקבוצה הקשה ביותר לטיפול במתאדון, עקב מאפיינים התנהגותיים קשים ובעיות בריאותיות. הוכח, כי התערבות בהיפנוזה רפואית היא שיטה יעילה בשיכוך כאבים ובהפחתת חרדה, ובאופן חלקי גם בטיפול בהתמכרות לניקוטין. אחד מיתרונותיה טמון ביכולתה לעקוף את התנגדות המטופל לתהליך הטיפולי.

המאמר נועד לתאר תהליך של טיפול קבוצתי באמצעות היפנוזה רפואית בקרב מכורים, תוך הבאת תיאור קליני של תוצאות הטיפול ויעילותו בהפחתת הצריכה של הרואין וסמי רחוב אחרים, במקביל לקבלת טיפול אחזקתי במתאדון.

טיפול קבוצתי באמצעות היפנוזה רפואית ניתן לשתי קבוצות מטופלים במתאדון, אשר במקביל המשיכו לצרוך הרואין, וחלקם אף צרכו סמי רחוב נוספים. בכל קבוצה נכללו 5 מטופלים, והטיפול התפרס על-פני 10 מיפגשים שבועיים. נקבעו שלוש נקודות זמן לבחינת רמת הצריכה של סמים באמצעות בדיקות שתן: לפני תחילת הטיפול בהיפנוזה, חצי שנה לאחר תום הטיפול ושנתיים לאחר תום הטיפול. כמו-כן, נערך ראיון חצי-מובנה בתום ההתערבות לבחינת שינויים במצב הרגשי והתיפקודי.

אחד המטופלים לא סיים את הטיפול בעקבות ניתוח. תשעת המטופלים הנותרים (90%) סיימו את הטיפול. כולם (100%) הפסיקו לחלוטין את הצריכה של סמי רחוב ושמרו על ניקיון מלא מסמים במהלך שישה חודשים לאחר תום הטיפול. במעקב שנערך שנתיים לאחר סיום ההתערבות, נמצא כי שבעה מתוך תשעת המטופלים (78%) היו נקיים מהרואין ושניים (22%) חזרו לצריכה מזדמנת; שישה מטופלים (67%) חזרו לצריכה מזדמנת של בנזודיאזפינים; כל המטופלים (100%) הפסיקו את הצריכה של מריחואנה וקוקאין.

לסיכום, במאמר מובא דיווח קליני של התערבות קלינית בקבוצת מטופלים נבחרת וקטנה. המימצאים הראשונים מצביעים על הפוטנציאל שעשוי להיות גלום בטיפול בהיפנוזה קבוצתית להפחתת הצריכה של סמי רחוב. נדרש מחקר מבוקר שיבחן את יעילותה של ההתערבות בקרב אוכלוסייה זו של מטופלים.

רקפת זלשיק¹, יפתח בירן<sup>2

1</sup>מכון טאוב ללימודי ישראל, המחלקה לעברית ויהדות, אוניברסיטת ניו-יורק, ניו-יורק, ארה"ב, ²המח' לפסיכיאטריה ג', תל-השומר

במאמר זה נסקרת הקמתה של המחלקה לנירולוגיה בבית-החולים הדסה בירושלים, ונסקרת פעילותה בראשית ימיה, בעיקר פעילותו של ד"ר ליפמן היילפרין, שהיה ממקימיה. מדווח בסקירה זו על התשתית הנירולוגית והפסיכיאטרית שהייתה בפלסטינה המנדטורית בשנות השלושים, תוך התמקדות בסוגיות המקצועיות והאירגוניות שהעסיקו את היילפרין, ובמיוחד בשאלת הקשר בין הנירולוגיה לפסיכיאטרייה. הטענה המועלית בסקירה זו היא, כי להכשרתו הנירו-פסיכיאטרית של היילפרין בגרמניה היו חשיבות והשפעה מרובות לא רק על דרכו המקצועית האישית, אלא גם על המחלקה לנירולוגיה בהדסה בראשית דרכה ועל הקהילה הנירו-פסיכיאטרית בפלסטינה, שהתאפיינה בשילוב הדוק בין הנירולוגיה לפסיכיאטריה.

זאב שנקמן, חיים ברקנשטט

המח' לאישפוז יום כירורגי והרדמה ג', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

* הנושא הוצג בהרצאה ובתקציר בכנס השנתי של האגודה הישראלית לכאב, 10-8 בנובמבר 2006, ירושלים.

דחק סב-ניתוחי מאופיין בעלייה בהפרשת הורמונים מבלוטת יותרת-המוח ובשיפעול מערכת העצבים הסימפתטית, ונמצא במיתאם עם שינויים בריכוזי הורמונים ומטבוליטים בדם. השלכות קשות של דחק סב-ניתוחי כוללות תחלואה, מאזן חלבונים שלילי ותמותה. למרות שכאב ודחק סב-ניתוחיים נחשבים לעיתים קרובות שווים, נראה שכאב אינו הגורם היחידי לדחק. גורמים אחרים כוללים דמם, אתר הניתוח, טראומה שטחית ועמוקה לרקמות, משך הניתוח, תת-חום, זיהום, פגות וגורמים הקשורים לניתוח לב. מינונים מספיקים של אופיואידים רבי-עוצמה במתן לתוך-הווריד יכולים להקטין את מידת הדחק, והם עדיפים על-פני מורפין. אולם תוספת אילחוש אזורי או אף מקומי להרדמה כללית מדכאת טוב יותר דחק מאשר הרדמה כללית בלבד עם אופיואידים מערכתיים. הוספת חומרי אילחוש מקומי, אם במתן מקומי ואם במתן על-קשיתי, מקטינה את תגובת הדחק באופן יעיל יותר מאשר אופיואידים במתן לתוך-הווריד או במתן על-קשיתי. ניטור המודינמי אינו מספיק להערכת איכות הטיפול בכאב או מידת הדחק. מדידת ריכוז גלוקוזה בדם היא בדיקת המעבדה הזמינה ביותר להערכה של עוצמת הדחק בניתוחים שאינם ניתוחי לב או בשלב שלפני החיבור למכונת לב-ריאה. ריכוז הגלוקוזה בדם עולה כששיכוך הכאב והקטנת הדחק אינם מספיקים. המדידה קלה לביצוע והטיפול ניתן כמעט מיידית. גישה זו, המותאמת פרטנית לכל חולה, עם היזון-חוזר בזמן אמת, עדיפה בהרבה על-פני מתן אופיואידים במינון גבוה מלכתחילה או מתן מינון נמוך מדי.

אילן הלפרין¹, עמוס קורצ'ין²

¹מרכז רפואי סוראסקי, המח' לנירולוגיה, מירפאת זיכרון, ²הקתדרה לנירולוגיה שירצקי, אוניברסיטת תל-אביב

שיטיון (Dementia) ודיכאון הם מחלות נפוצות בגיל מבוגר. שיטיון מתבטא בדרך כלל כמחלה ניוונית הפוגעת במוח ובתהליכי חשיבה, כגון התמצאות, עיבוד מידע, דיבור ובמיוחד זיכרון. השיטיון נפוץ ביותר בגיל מבוגר ושכיחותו עולה עם הגיל – מ-1% לערך בגיל 65 שנה עד לכ-50% בגיל 90 שנה ומעלה.

דיכאון מופיע בדרך כלל כמחלה חולפת (Episodic), שאורכה יכול לנוע ממספר שבועות עד שנים. עם זאת, קיימות גם צורות של דיכאון מתמשך וכרוני. תסמיני הליבה של דיכאון כוללים מצב-רוח ירוד, אובדן הנאה והתעניינות, תחושת אנרגיה מופחתת, הפרעות שינה ותיאבון, השקפות פסימיות על העתיד וחוסר רצון לחיות.

עד כה הייתה מקובלת ההנחה, כי כשלים קוגניטיביים המתלווים לדיכאון נפרדים משיטיון בשל אטיולוגיה שונה, וזכו לכינוי "פסידו-שיטיון" (Pseudo-dementia), בהנחה שייעלמו עם נסיגת המצב הדיכאוני. מאידך, ידוע כי דיכאון רבא (Major depression) ואירועי דיכאון נפוצים עלולים להקדים הופעת שיטיון, ובמיוחד מחלת אלצהיימר. למרות שהתאמה אינה מוכיחה בהכרח קשר סיבתי, מעניין לבדוק את האפשרויות לקשר כזה – האם זוהי מחלה אחת, שבה הדיכאון יכול להיות לעיתים תסמין ראשון, או שמא קיימים  גורמים ביולוגיים היכולים להשפיע הן על המצב האפקטיבי והן הנורמטיבי, או האם מאפיינים ביולוגיים מסוימים של דיכאון יכולים לגרום להופעת פגיעה אורגנית במוח שתתבטא בשיטיון.

לסיכום דיכאון ושיטיון מדגימים מאפיינים משותפים רבים הכוללים שינויים בחומר הלבן במוח, שינויים בגודל ההיפוקמפוס, שיבוש בציר ההורמוני של ההיפותלמוס-בלוטת יותרת המוח-בלוטת הטוחה (אדרנל) (axis HPA-Hypothalamic-Pituitary-Adrenal), ושינויים במערכת הסרוטונרגית והנוראדרנרגית. שיבוש מערכות אלו מלווה עלייה בגיל וקשור למצבו הרפואי של האדם. הופעת דיסתימיה ואירועי דיכאון המובילים לדיכאון רבא, ובהמשך השנים להתפתחות שיטיון, יכולים להיות מוסברים על-ידי נזק להיפוקמפוס ובהמשך לחלקים אחרים של המוח בעקבות הפרשת-יתר של קורטיקוסטרואידים.

המועצה להשכלה גבוהה פירסמה לפני כחודשיים את החלטתה בדבר הצורך להגדיל את מספר הסטודנטים לרפואה ב-600 סטודנטים למחזור לפעול להקמת פקולטה לרפואה בגליל, בעקבות המחסור הצפוי ברופאים בישראל כבר בשנים הקרובות. לבד מההחלטה הכללית, אין בידינו נכון למועד כתיבת דברים אלה מידע נוסף בדבר עבודת הוועדה שמונתה לדון בנושא, בראשותו של יונתן הלוי, הנתונים שאספה, השיקולים והנימוקים שהכריעו.