תוצאת חיפוש

דליה נבות מינצר, מולי אפשטיין, נעמה קונסטנטיני

המרכז לרפואת ספורט ולמחקר ריבשטיין, מכון וינגייט, נתניה

בשנים האחרונות גובר העניין בשינויים הפיסיולוגיים העוברים על הגוף בעת עלייה לגבהים (high altitude), בשל המספר הגובר והולך של בני-אדם המעונינים לטייל בגובה ובשל הרצון להעמקת ההבנה של תגובות הגוף הבריא לתנאי חוסר חמצן. במקביל, קיים עניין לעוסקים בספורט מקצועני ולעוסקים במדעי הספורט באפשרות לנצל את הירידה בלחץ החמצן הנשאף (hypoxia) לשיפור ביצועים אתלטיים.

עם העלייה מגובה פני-הים יורד הלחץ האטמוספרי, חלקו היחסי של החמצן באוויר נשאר קרוב ל-21%, אך הלחץ החלקי שלו יורד בהתאמה לירידה בלחץ האוויר (בגובה 5,500 מטר הלחץ האטמוספרי הוא מחצית מהלחץ בגובה פני-הים, ולכן לחץ החמצן בגובה זה הוא כ-75 ממ"כ בלבד לעומת 150 ממ"כ בגובה פני-הים). בנוסף, חלה עלייה בקרינה וירידה בלחות היחסית, בהתאם, לירידה בלחץ האוויר, וירידה של כ- 6.5 ממ"כ לכל 1,000 מטרים בטמפרטורה.

הירידה בלחץ האוויר אינה תלויה בגובה בלבד: היא משתנה כתלות בקו-הרוחב ובתנאים סביבתיים אחרים, כמו הרכב האטמוספירה, עונת השנה, הקירבה לים, הייעור והלחות היחסית. הופעת שינויים פיסיולוגיים ותופעות קליניות התלויים בגובה אינה אחידה: כל אדם מגיב באופן שונה לירידה בלחץ החמצן הנשאף. דלילות החמצן באוויר מביאה לשינוי בתיפקוד הפיסיולוגי של מערכות הגוף במנוחה ובמאמץ, ולכן הפעילות הגופנית בגבהים שונה מזו המבוצעת בגובה פני-הים.

המחקר על חשיפה לגובה כשיטה לשיפור ביצועים אתלטיים בגובה פני-הים התקדם מאוד בשנים האחרונות. פותחו שיטות חדשניות, כמו מגורים בגובה בינוני ואימון בגובה נמוך או מגורים בגובה נמוך ואימון בגובה בינוני, המביאות לשיפור ביצועים אתלטיים בקרב ספורטאים ובמידה רבה יותר מבעבר.

במאמר להלן מדווח על ההשפעה והסכנות בעת ביצוע פעילות גופנית בגובה, המידע הקיים והשיטות העכשוויות לאימון בגובה וההשפעה של הירידה בלחץ האוויר ובלחץ החמצן על ביצועים אתלטיים. כמו-כן, מובאות המלצות להתנהגות ולתזונה בעת ביצוע פעילות גופנית בגובה.

נעמה קונסטנטיני (1), עמירה קן-דרור (2), אלון אליקים (1,3), לובה גליצקיה (1), אברהם מורג ז"ל (4), גדעון מן (1,5), ברוך וולך (3), ג'ק אשרוב (6) ודניאל שובל (7)

(1) המרכז לרפואת ספורט ולמחקר ריבשטיין, מכון וינגייט, (2) שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה, (3)מח' ילדים, בית-החולים מאיר, כפר-סבא, (4)היח' לווירולוגיה קלינית, בית-החולים הדסה, ירושלים, (5)המח' לאורתופדיה, בית-החולים מאיר, כפר-סבא, (6) חדר-מיון, בית-החולים וולפסון, (7) היח' למחלות כבד, בית-החולים הדסה ירושלים

תוכנית האימונים התובענית של ספורטאי עילית גורמת לפגיעה במערכת החיסון ולהגברת הנטייה למחלות זיהומיות. הפגיעה במערכת החיסון מערבת את שלושת זרועות מערכת החיסון: הזרוע התאית, ההומורלית והבלענית, הפגיעה במערכת החיסון בספורטאים מוחמרת בתקופה של משטר אימונים מפרך ובתקופת תחרויות, בשל המישלב של מצב דחק פיסיולוגי ופסיכולוגי, גורמים נוספים המגבירים את הנטייה של ספורטאים ללקות במחלות זיהומיות כוללים שכיחות מוגברת של הפרעות אכילה, חסרים תזונתיים, נסיעות תכופות לתחרויות ומשחקים, הסתגלות לתנאי אקלים שונים, חסך בשעות שינה, מגורים משותפים ותנאי גהות (hygiene) שלא תמיד ניתן לפקח על רמתם. הזיהומים הנפוצים ביותר בקרב ספורטאים הם זיהומים נגיפיים בדרכי הנשימה העליונות, ובמידה פחותה זיהומים בדרכי העיכול. זיהומים קלים מסוג זה לא ישבשו בדרך-כלל את תיפקודו היומיומי של אדם שאינו ספורטאי, אולם לספורטאי עילית עלולים זיהומים אלה לגרום לאובדן יקר של ימי אימון, ובמקרים קיצוניים לפגיעה קשה ביכולתו התחרותית.

זיו גיל (1,2), ריבי טאומן (3) , יעקב סיון (3) , אבי אור-אורטרגר (4), שלמה קונסטנטיני (1)

(1) היח' לנירוכירורגיית ילדים, בית-חולים דנה, מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, תל-אביב, (2) מרכז זלוטובסקי לחקר המוח, הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, (3)מעבדת השינה לילדים והיח' לטיפול-נמרץ ילדים, בית-חולים דנה, (4) המכון הגנטי, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אכונדרופלזיה היא המחלה הגנטית הנפוצה ביותר מבין המחלות הגנטיות הגורמות להפרעה ביצירת עצם. המחלה מועברת בתורשה אוטוסומית-שולטנית, אולם רוב המקרים נובעי ממוטציה עצמונית. החולים במחלה גנטית זו לוקים בגמדות ובמיבנה אופייני של הגפיים והראש. כמחצית מהחולים באכונדרופלזיה לוקים בתסמינים נירולוגיים בדרגות חומרה משתנות, והסיבוך הקשה ביותר ממחלה זו הוא דום-נשימה פיתאומי, הנובע מלחץ גרמי על גזע-המוח. במאמר זה מדווח על תישעה חולי אכונדרופלזיה שעברו 12 ניתוחים נירוכירורגיים. טווח הגיל של החולים בין 3 חודשים עד 40 שנה. החולים לקו בתסמינים של קושי בהליכה, כאב-גב, חולשת גפיים, אי-שליטה על הטלת-שתן, הפרעות בדיבור ובהתפתחות המוטורית, דום-נשימה בשינה (sleep apnea) וכשל נשימתי מתמשך. ארבעה מהחולים נבדקו במעבדת שינה ונמצא כי הם לוקים בדום-נשימה חסימתי בשינה. בבדיקת תהודה מגנטית (MRI) שבוצעה בתישעה מהחולים הודגם לחץ גרמי על גזע-המוח או חוט-השידרה עקב היצרות הנקב הגדול (foramen magnum), איחוי בסיס הגולגולת עם חוליית הצוואר הראשונה או היצרות של תעלת-השידרה. בחמישה מהחולים הודגמה התרחבות של חדרי-המוח והידרוקן-הראש. בשיבעה חולים בהם הודגם לחץ על גזע-המוח התחתון בוצע ניתוח להרחבה של הנקב הגדול ולמינקטומיה של חוליות הצוואר C1-C2. בשלושה חולים בהם הודגמה היצרות של חוליות עמוד-השידרה הגבי ולחץ על חוט-השידרה, בוצעה למינקטומיה של החוליות המעורבות (T12-L5). שניים מבין החולים נזקקו למספר ניתוחים עקב הישנות מאוחרים של התסמינים הנירולוגיים. לא נדרשו פתיחה של הקשית (dura) או ביצירת דלף (shunt) בין חדרי המוח לחלל הצפק. משך האישפוז הממוצע לחולה היה 6 ימים. במיעקב מירפאתי אחר החולים המנותחים, שנמשך בין 3-24 חודשים לאחר הניתוח (13.5 חודשים בממוצע), נמצא שיפור ניכר בסימנים ובתסמינים ב-8 מתוך 9 החולים שנותחו.  

נדרש מעקב שיגרתי אחר חולים הלוקים באכונרופלזיה החל מגיל הינקות ועד גיל ההתבגרות, על-מנת למנוע תחלואה ותמותה קשים בחולים אלה. במעקב יש לכלול בדיקה נירולוגית ובדיקות תהודה מגנטית תקופתיות. בחולים מבוגרים נדרשת בדיקת דימות רק בקרב אלה הלוקים בתסמינים נירולוגיים טיפוסיים. בחולים שבהם מאובחנים סימנים רנטגניים או קליניים של לחץ על גזע-המוח התחתון, טיפול הבחירה כולל הרחבה בניתוח של הנקב הגדול ולמינקטומיה של חוליות עמוד-השידרה המעורבות. זיהוי וטיפול מוקדמים בילדים ובמבוגרים הלוקים באכונדרופלזיה, יכולים למנוע את הסיבוכים הקשים הקשורים בדחיסת גזע-המוח וחוט-השידרה, ביניהם אי-ספיקה נשימתית, דום-נשימה פיתאומי ומוות.

עמירה קן-דרור, חנן שניידר, נעמה קונסטנטיני

שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה, היח' לטיפול נמרץ לב, בי"ח כרמל, המרכז לרפואת ספורט ולמחקר ע"ש ריבשטיין, מכון וינגייט

פגיעה קהה (blunt) בבית החזה של ספורטאי צעיר עם לב בריא לחלוטין, עלולה לגרום למוות פתאומי כתוצאה מדום לב. למי שנכח באירוע כזה החוויה קשה, מתסכלת ובלתי נשכחת. מצאנו לנכון לסקור תופעה זו, ולהביאה לידיעת ציבור הרופאים; ראשית, כדי לעורר מודעות לקיומה, להכיר אותה ולנסות ללמוד להתמודד עם מניעתה ואופן הטיפול הנכון בעת התרחשותה. שנית, כהזדמנות נוספת לריענון הידע אודות הסיבות הקרדיו-ואסקולריות למוות פתאומי בהקשר עם פעילות גופנית ולסקירת הספרות העדכנית.
 

Folic Acid for Preventing Neural Tube Defects

Ziv Gil, Adi Aran, Orna Friedman, Liana Beni-Adani, Shlomo Constantini

Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba; Division of Pediatric Neurosurgery, Dana Children's Hospital, Sourasky Medical Center and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv

Spina bifida and anencephaly are the most common, serious malformations in neural tube defects (NTD). Randomized trials in the last 2 decades have demonstrated that folic acid, 0.4 mg/d, reduces the incidence of NTD by more than 50%. We investigated the use of folic acid and multivitamins containing folic acid in childbearing women.

Of 221 women interviewed, 67 (30%) regularly took pills containing 0.4 mg folic acid. Women with higher educational levels were more likely to take multivitamins with folic acid than were the less educated (p=0.05). Of the women who took folic acid, only 5 (7.5%) used separate folic acid tablets, before and during their pregnancy. The rest used multivitamins containing folic acid. The 5 women who took folic acid separately were college-educated and nonreligious, and they took multivitamins in addition (p>0.05).

Of the women interviewed, 58 (26.2%) were Bedouin of the Negev. 24 (41.4%) of them took pills containing folic acid on a regular basis. This percentage is higher than that in the Jewish women in the study who took folic acid for prevention of NTD (17%; p=0.038).

Most of the women took folic acid after the first trimester. Only a minority took daily periconceptional folic acid. Multivitamins containing 0.4 mg of folic acid were more popular than folic acid tablets alone. This study emphasizes the need for continuing efforts to increase consumption of folic acid and awareness of its benefits among women of childbearing age.

Prevalence of Medical Complaints in the Community-Dwelling Elderly

J. Gindin, M. Geitzn, M. Dushenat, H. Siboni, D. Goldstein, Z. Shapira, N. Konstantin, A. Wurm, A. Goldsmid, E. Hay-Am

Geriatric Institute of Education and Research, Kaplan Medical Center, Rehovot; Pharmacology Dept., Kupat Holim Klalit, Tel Aviv and Central District; and Kupat Holim Klalit, Rishon LeZion

We assessed the prevalence of self-reported medical complaints among the community-dwelling elderly receiving regular medication, and determined associations between health and sociodemographic variables, and the prevalence of complaints.

The study included 170 patients, 60-90 years of age, living at home. Participants were recruited from the 3 main primary care clinics in Rishon LeZion. All were receiving chronic medication and were followed-up utilizing a long-term medication card. Data were gathered in interviews held in patients' homes using a structured questionnaire which included sociodemographics, diseases and medication, mental state assessment by Katzman's score, and a list of 15 medical complaints common among the aged. Relations to age, gender, education, living arrangements, number of diseases and number of medications per patient were determined.

Mean age of participants was 73.2±6.0 years and they suffered an average of 4.07±2.16 diseases and took 5.10±2.83 types of drugs. The most prevalent complaints were: weakness and fatigue (65.0%), agitation and restlessness (56.4%), dry mouth (45.6%), constipation (43.6%) and dizziness (43.2%). The number of diseases, gender, education and age had the strongest associations with the prevalence of specific complaints, as well as their total number. The association between number of medications and mean number of complaints was of borderline significance.

Islet Autoantibody Assays in Type I Diabetes can Replace ICA Test

Daniel Lazar, Naomi Weintrob, Natalia Abramov, Sara Assa, Konstantin Bloch, Regina Ofan, Hadassa Ben-Zaken, Pnina Vardi

Institute for Pediatric Endocrinology and Diabetes, Schneider Children's Medical Center, Petah Tikva and Felsenstein Medical Research Center, Tel Aviv University

Islet cell antibodies (ICA) continue to serve as the basis of the principal serological test for definition of active autoimmunity of beta-cells. Its disadvantages are the need for human pancreatic tissue and difficulty in obtaining quantitative results. In the past decade biochemically-defined beta-cell antigens were described, leading to the development of sensitive and specific autoantibody assays, to predict insulin-dependent diabetes mellitus (IDDM). We examined the value of combined biochemically-based serological assays, such as autoantibodies to insulin (IAA), glutamic acid decarboxylase (GADA) and ICA512 (ICA512A) to replace the traditional ICA assay.

Blood samples of 114 newly diagnosed IDDM patients, aged 12‏5 yrs (range 2 months - 29 years) were tested for ICA (indirect immunofluorescence), IAA, GADA and ICA512A (radiobinding assay). The latter 2 assays were performed using recombinant human [35S]-labeled antigen produced by in vitro transcription/translation. We found that fewer sera scored positive for ICA and/or IAA (80.7%, 92/114) than for 1 or more of IAA, GAD, or ICA512 (88.6%, 101/114). We conclude that combined testing for IAA, GAD and ICA512 can replace the traditional ICA/IAA test to predict IDDM and is helpful in the differential diagnosis of insulin-dependent and noninsulin-dependent diabetes.