תוצאת חיפוש

דורית שמואלי, ורדה גרוס-צור

היח' לנירולוגיה של הילד, מרכז רפואי שערי-צדק, ירושלים

מתילפנידאט, הפסיכוסטימולנט המוכר בשמו המסחרי הנפוץ ריטלין, הוא התרופה העיקרית הניתנת כטיפול בהפרעת קשב וריכוז (הק"ר). מתילפנידאט הוכח במחקרים רבים לאורך עשרות שנים כתרופה יעילה ובטוחה. למרות זאת, רבים, הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב המטפלים מהתחומים השונים, הנרתעים מנטילת תרופה זו. בנוסף, חלק מהילדים שאינם מגיבים לטיפול במתילפנידאט, חלק מהמטופלים לוקים בהפרעות-לוואי הגורמות להפסקת הטיפול, וחלק מהמטופלים נזקקים לטיפול בתרופות למשך שעות רבות, בעוד שתרופות הריטלין הנפוצות הן קצרות-טווח יחסית. סיבות אלה הביאו לצורך במציאת חלופות לריטלין. עד לאחרונה החלופות הזמינות לא נימנו עם קו הטיפול הראשון בהפרעה, ולא נתנו מענה מספק לבעיות שפורטו. לאחרונה, הוחל בשיווקן של תרופות חדשות המהוות חלופה הולמת לריטלין. במאמר זה נסקרות התרופות החדשות העיקריות וחלק מהתרופות הוותיקות יותר. נדון בפסיכוסטימולנטים החדשים קונצרטה, שהיא מתילפנידאט ארוך-טווח במיוחד, אדרל, שהיא תערובת של נגזרות אמפטמינים, ודקסדרין (דקסאמפטמין). נציג את המידע המחקרי העדכני לגבי התרופות החדשות, יתרונותיהן וחסרונותיהן. נזכיר את הסיילרט (פמולין, ניתאן), פסיכוסטימולנט שהיה עד כה אחת החלופות העיקריות, אולם בעייתי הן מבחינת השפעות-הלוואי הקשות שנגרמו מנטילתו והן מבחינת ההשפעה הטיפולית. כן נדון בתרופה חדשה נוספת, שאינה נמנית עם הפסיכוסטימולנטים – סטרטרה (אטומוקסטין), ונדווח בקצרה על תרופות נוספות שהועלו לאורך השנים כחלופה טיפולית לריטלין. התרופות החדשות לא זו בלבד שאינן יעילות ובטוחות כמו ריטלין, אלא שמעצם היותן "לא ריטלין" מפיגות חלק מן ההתנגדות הבסיסית לטיפול בתרופות בהק"ר, התנגדות שעיקרה מכוון לריטלין עצמו. בנוסף, תרופות אלה מספקות מענה לאותם פלחי אוכלוסייה שאינם מגיבים לריטלין או שלקו בהשפעות-לוואי מהטיפול.

שמי קרסו (1), צור ארביב (2), ישי יריב (2), ארז און (1), יצחק אשכנזי (1), יחזקאל לוי (1)

(1) צה"ל, חיל הרפואה, (2) חברת Keys to Knowledge, שפיים

בשנת 2002 הוחלט באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצה"ל להקים תשתית לניהול הידע האירגוני, נבחרו מספר יחידות להנעת התהליך, ביניהן חיל הרפואה. בעבודה זו מובאות התובנות מתהליך בניית מנגנוני ניהול הידע בשירותי הרפואה בצה"ל כאירגון בריאות.

לשם כך נסקרו שירותי הרפואה בצה"ל, התהליכים המרכזיים בהם זוהו ומופו, והמשתתפים המרכזיים בתהליכים אלו רואיינו. על-פי ניתוח זה נבחר תהליך מרכזי להתמקדות בניהול הידע. אותרו בו פערי הידע המשמעותיים, ותוכנן מענה על-ידי שירותי ידע והמלצות תהליכיות ותרבותיות. במקביל נערכו מיפגשים עם גורמי ניהול ידע באירגוני בריאות בישראל, ונסרקו הסיפרות המקצועית והמידע הקיים באינטרנט.

תוצאות המיפוי ותיכנון המענה

התקבלו במחקר תוצאות המיפוי ותיכנון המענה. באירגוני בריאות, מרבית ההחלטות בעלות משמעות קלינית, מינהלית ותקציבית מתקבלות במיפגש הרפואה. בסביבה המשתנה במהירות רבה, למטפל המקצועי יש פערי ידע רפואי-קליני ופערי ידע רפואי-מינהלי, המקנה דרכים ליישום החלטותיו במיסגרת האירגון. השאיפה למתן הטיפול הטוב והיעיל ביותר מחייבת צימצום פערים אלה. לפיכך, נקודת ההתערבות המיטבית היא במיפגש הרפואי, טרם קבלת ההחלטות. הידע הרפואי - הקליני והמינהלי - מגיע ממקורות שונים ובפורמטים מגוונים, קשה לאיחזור פשוט או מלא, אינו מוגש בצורה נוחה לקליטה ויישום, ואינו תמיד מעודכן.

המענה לניהול ידע אירגוני מיטבי במיפגש הרפואי יינתן במסגרת פורטל ידע אירגוני ויתבסס על שישה מרכיבים:

1) הסתייעות בקידוד אבחנות כרכיב תשתית: כמפתח לחיפוש ואיחזור בכלל שירותי הידע; 2) הוראות ועידכוני מדיניות רפואה אירגונית; 3) הוראות ועידכונים קליניים; 4) סל בריאות: ידע קליני ומינהלי; 5) ניהול איכות ברפואה: ניהול סיכונים, בקרת איכות רפואה והדרכה; 6) עמיתים, מומחים ומשוב: מנגנון לחיבור כלל העוסקים ברפואה ראשונית לידי קהילת ידע (תוך הקמת תת-קהילות ייחודיות בתוכה). אימוץ אסטרטגיה זו לניהול הידע מהווה פיתרון כולל המבטיח נגישות מלאה למידע שלם ועדכני וקישוריות מיטבית בין קובעי המדיניות ומיישמיה.

פיתרון זה יכול להביא לשיפור משמעותי באיכות הטיפול, להקטנת סיכונים ולניצול מיטבי של משאבי האירגון.

רפי ביצור (1), דרור חרץ (1), ארדון רובינשטיין (2),

(1) המכון לחקר שומנים (ליפידים) וטרשת עורקים, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, (2) החברה לחקר, מניעה וטיפול בטרשת עורקים, המרכז הרפואי תל-אביב

טרשת העורקים היא מהגורמים העיקריים לתמותה ותחלואה בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט. בעשורים האחרונים אותרו לא מעט גורמי-סיכון להופעתה, ובמקביל נעשה מאמץ רב לטפל בהם. כתוצאה מכך נמצא שיעור התחלואה והתמותה ממחלות הנובעות מטרשת העורקים במגמת ירידה, הן בישראל והן בעולם.

הצורך בעידכון ההמלצות נובע מסדרת פירסומים מדעיים חדשים, אשר הובילו לשינויים מהותיים, בהמלצות אירגון הבריאות הלאומי האמריקאי, החברה האמריקאית לקרדיולוגיה, והחברות האירופאיות לקרדיולוגיה, טרשת עורקים, יתר-לחץ-דם ואירוע-מוח (Stroke), שפורסמו לאחרונה. ההמלצות באות לעדכן את אלו שפורסמו בעבר מטעם החברה לחקר, מניעה וטיפול בטרשת העורקים, ובהתחשב בנסיבות ובצרכים המיוחדים של מערכת הבריאות והרפואה בישראל.

בחלק הראשון מפורטות המלצות כלליות, התקפות לכלל האוכלוסייה בכל רמות הסיכון, וכן המלצות לטיפול ביתר-לחץ-דם.

לנייר העמדה באתר הר"י

איתן חבר¹, מרדכי שני², משה קוטלר³, דב פסט⁴, אבנר אליצור⁴, יהודה ברוך¹

¹מינהל רפואה, משרד הבריאות, ²המרכז הרפואי שיבא, ³בית-החולים הפסיכיאטרי נס ציונה, באר יעקב, ⁴משרד הבריאות

בריאות הנפש היא אחד התחומים הרפואיים המוזנחים ביותר בישראל מזה שנים רבות, ורפורמה בשירותים אלה היא כורח מתבקש. הטיפול הפסיכיאטרי עבר שינויים רבים לאורך השנים בעולם ובישראל, והדגש מתחלף בהדרגה מטיפול במערכות אישפוז לטיפול קהילתי. מעבר זה התאפשר עקב כניסתן של התרופות נוגדות-הפסיכוזה, ולנוכח התעוררותן של תנועות חברתיות, שדגלו בשילוב חולי הנפש בקהילה ובהגנה על זכויותיהם. אולם התשתית החברתית והרפואית האמורה להתמודד עם מעבר זה לוקה בחסר. מספר חולי הנפש עולה בהתמדה, השירותים הקהילתיים אינם מפותחים וחסרות אמות-מידה קליניות המגדירות את הצורך באישפוז.

על-מנת להתמודד עם בעיה זו, הוקמו בשנים האחרונות מספר צוותי עבודה במינוי של מנכ"ל משרד הבריאות, שהמליצו על רפורמה מקיפה בשירותי בריאות הנפש בישראל. עיקרי ההמלצות כוללים: 1) שינוי במיבנה שירותי בריאות הנפש תוך שימת דגש על טיפול קהילתי וצימצום ניכר של מיטות האישפוז הפסיכיאטריות; 2)תוספת תקציב ייחודית לצורך שיקום נכי הנפש. תוספת זו תאפשר את העברתם של חולים שמצבם הרפואי יציב מאישפוז ממושך "ומיותר" בבית חולים לשיקום בקהילה; 3) העברת האחריות על הביטוח הרפואי של חולי הנפש מהמדינה לקופות-החולים. העברה זו תאפשר לשלב את הטיפול בחולי הנפש במיסגרות המטפלות בחולים כלליים, ובכך לתרום לשיפור השירות ולהפחתת אות הקלון (הסטיגמה) על חולי הנפש.

תהליך הרפורמה יצא לדרך ובעבודה זו נסקור את השלבים, התהליכים, והקשיים שקדמו לתחילתו.

רפי ביצור

המכון לחקר שומני הדם (ליפידים) וטרשת עורקים; המרכז הרפואי ע"ש שיבא; תל השומר

מחלות לב וכלי-דם הן גורם המוות העיקרי בקרב נשים. למרות זאת, עד לאחרונה לא נחקרו המאפיינים הייחודיים למחלה זו בקרב נשים. בשנים האחרונות התחוור כי למחלה הטרשתית אצל נשים מאפיינים שונים מאלה של הגברים, הן מבחינת גורמי הסיכון והן מבחינת הסתמנות המחלה וסיבוכיה. הטיפול ההורמוני, שתלו בו תקוות רבות להורדת הסיכון בקרב נשים ללקות במחלה כלילית - הכזיב. למרות זאת, אין ספק שנשים זקוקות לאיבחון מוקדם של גורמי הסיכון למחלה כלילית ולטיפול בהם, בדומה לגברים. גם הטיפול באירועים הכליליים עצמם אינו שונה בנשים מאשר בגברים.

ויקטור גינזבורג¹, ג'ורג' גרינברג¹, חורחה דלגדו², ואדים צודיקוב³, בוריס קירשטיין⁴, גבריאל סנדרו¹

¹כירורגיית כלי-דם, ²גסטרואנטרולוגיה, ³מכון הרנטגן, ⁴מח' כירורגית א', מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, מסונף לפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

נצור ותין-ושט בבית-החזה הגורם לדמם ממערכת העיכול הוא נדיר. תיקון תוך-נהורי של הפתולוגיה במיקרים שכאלה נדיר ביותר.

במאמר זה מובאת פרשת חולה בת 83 שאושפזה בגין הקאות דמיות שהחלו שעות ספורות לפני התקבלותה. בבירור נמצא שמקור הדימום בוושט, בנצור ותין-ושט. בוצע בהצלחה תיקון תוך-נהורי של פריצת הוותין לוושט והביא להפסקת הדמם. מועלה לדיון קשר אפשרי בין מחלת רקע שהיא דלקת עורק הרקה (Temporal (arteritis אשר לקתה בה החולה בעבר לבין התפתחות הנצור והדימום.

עצמון צור

מחלקת השיקום, ביה"ח לגליל המערבי, נהריה

רקע: נפילות חולים שלקו באירוע וסקולארי במוח ומאושפזים לצורך קבלת טיפול שיקומי, הן תופעה מוכרת וידועה. בכדי למונען, יש לזהות את הגורמים להתרחשותן כבר בשלב מוקדם של האישפוז.

מטרה: לזהות גורמי סיכון לנפילות של נפגעי אירוע וסקולארי במוח אשר נמצאים בתהליך של שיקום.

שיטות: נסקרו 36 נפילות שהתרחשו אצל 25 חולים שאושפזו לשיקום לאחר אירוע וסקולארי במוח. בכל אחד מן המיקרים נדרש החוקר למלא טופס מיוחד שנועד לספק מידע כללי ורפואי אודות החולה ולפרט את תרחיש הנפילה.

תוצאות: 18 חולים נפלו פעם אחת, 5 חולים - פעמיים, ו-2 חולים - ארבע פעמים. 89% מקבוצת חולים זו טופלו בתרופות להפחתת רמת הסוכר בדם ו/או בתרופות להורדת לחץ-הדם ו/או בתרופות בעלות השפעה ישירה על מערכת העצבים המרכזית. חלק נכבד מהנפילות אירעו לחולים שטונוס השרירים היה מופחת (72%), שלקו בשיתוק (58%) או בירידה בתחושה השטחית (52%) בגף התחתון שבפלג הגוף הפגוע. 67% מן הנפילות התרחשו אצל גברים ו-53% מתוכם היו מבוגרים שגילם היה גבוה מ-65 שנים. 47% מן הנפילות אירעו במהלך החודש הראשון שלאחר האירוע הווסקולארי במוח ו-36% מהן - במהלך החודש השני. 78% מן החולים נפלו בשעות היום. 64% מן החולים נפלו בחדרם. הפרעות בתקשורת המילולית (28%), בעיות בתפיסת המרחב (25%) ופלג-עיוורון (Hemianopia) (24%), אותרו אף הם כגורמי סיכון לנפילות של החולים הנסקרים.

מסקנות: חולים, נפגעי אירוע וסקולארי במוח, מועדים לנפילות תוך כדי אישפוזם במחלקת השיקום. זיהוי גורמי הסיכון מהווה צעד ראשון לנקיטת אמצעים למניעתן.

בוריס צ'רטין(1), אלון פרידמנס(1), דמיטרי קוליקוב(1), וואהיל אבו-ערפה(1), משה זילברמן(1), עירית הדס-הלפרין(2), עמיצור פרקש(1)

 (1)המח' לאורולוגיה, (2)והמח' לדימות, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

המטרה במאמר הנוכחי הייתה לסקור את היעילות ארוכת-הטווח של הזרקה אנדוסקופית לטיפול ברפלוקס שלפוחיתי-שופכני. החומר המוזרק מגבה את דופן השרירית של שלפוחית השתן ובצורה זו משנה את זווית כניסת השופכן לשלפוחית השתן. הטיפול האנדוסקופי אורך כ-15 דקות ומתבצע במיסגרת אמבולטורית. כיום זהו טיפול מקובל, המהווה חלופה לטיפול אנטיביוטי מונע ארוך-טווח או לניתוח בטן פתוח. נסקר במאמר ניסיון ארוך-טווח בטיפול האנדוסקופי ברפלוקס שלפוחיתי-שופכני.

לשם כך נסקרה מערכת מידע רפואי, תוך הסתייעות במילות מפתח כגון רפלוקס שלפוחיתי-שופכני (Vesicoureteral reflux). טיפול אנדוסקופי ותוצאות ארוכות- טווח.

מהסקירה עלה, כי קיימים חומרים שונים המתאימים לטיפול האנדוסקופי. ניסיון רב עד כה נרכש באמצעות Polytetrafluoroethlene (PTEE): מבחינת היעילות וההצלחה ארוכת-הטווח זהו החומר המוזרק האמין ביותר לטיפול ברפלוקס שלפוחיתי-שזפכני. Dextranomer/hyaluronic acid copopolymer (Deflux) הו חומר חדש ללא נטייה לפיזור מרוחק ועם תוצאות ראשוניות מבטיחות.

לסיכום, טיפול אנדוסקופי הוא טיפול קל ויעיל להיעלמות רפלוקס שלפוחיתי-שופכני. PTEE עדיין נחשב לחומר היעיל ביותר במעקב ארוך-טווח, אך לא ניתן להתעלם מאפשרות של פיזור מרוחק של ה- PTEE לאחר ההזרקה. דפלוקס הוא חומר הזרקה חדש, והתוצאות הראשוניות בהיבט הטיפולי והבטיחותי מעודדות, אך מחייבות הוכחה נוספת במחקרים פרוספקטיביים ורב-מרכזיים.

אלון שרים, שי אליצור, מריו ביינר, אמיר וייזר, דניאל זיידמן

חטיבת נשים ויולדות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מעכבי התסס ארומטאזה אושרו לראשונה בשנת 1997 לצורך טיפול קליני בסרטן השד. התרופה שתוכננה כדי להפחית את רמות ההורמון אסטרוגן; נחקרה בהצלחה בשנים האחרונות עבור מספר הוריות בתחום רפואת הנשים. נראה כי מעכבי ארומטאזה עשויים להוות תרופה חדשה בעלת יעילות גבוהה בטיפולים כמו השראת ביוץ ודיכוי נגעי אנדומטריוזיס. אם תוצאות המחקרים שפורסמו לאחרונה יאושרו, הרי שטיפול נרחב במעכבי ארומטאזה עשוי להוות מהפכה בתחום רפואת הפוריות והנשים, ממש כדרך שהתרחשה מהפכה עם אישורם לטיפול של ההורמונים האגוניסטיים להורמון משחרד גונדוטרופינים (GnRH). בסקירה הנוכחית מדווח על עקרון הפעולה של מעכבי התסס ארומטאזה, היישומים הנוכחיים וחלק מהיישומים העתידיים בתרופות החדשות.

מיכל צור¹, בת-שבע שמואל¹, נטשה בילנקו^2,3, אמנון הדר⁴, ארקדי בולוטין², אייל שיינר⁴.

¹לימודי מוסמך בבריאות הציבור, ²אפידמיולוגיה והערכת שירותי בריאות, ³משרד הבריאות, מחוז הדרום, ⁴החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, ^1-4מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב

חלב אם הוא המזון המיטבי בשל יתרונותיו לתינוקות, לאמהות ולחברה.

המטרה במחקר היא לבחון קשר בין דפוסי הנקה ומוצא עדתי בקרב אמהות לילדים בני שנתיים בשתי תחנות לבריאות המשפחה, בבאר-שבע ובאופקים.

לשם כך בוצע חקר חתך (Cross-sectional study) שנכללה בו אוכלוסיית האמהות הרשומות ברשומון האחות האחראית בטיפת חלב באופקים (תחנה א' ובבאר-שבע (תחנה ו'), עם ילדים ילידי שנתון 2000. סך-הכל רואיינו 132 אמהות. נכללו בשאלון שאלות על נתונים דמוגרפיים, דפוסי הנקה והרגלי חיים.

מאה-ושש (106) אימהות (80%) היניקו, ואילו 26 אמהות (20%) לא היניקו כלל. משך ההנקה המלאה הממוצע היה 10.7 שבועות (SD=13). נמצאו הבדלים אתניים לגבי הנקה, והקבוצה שהיניקה באופן מובהק זמן ארוך יותר הייתה של יוצאות פרס/עיראק/טורקיה (39.8+29.7), והקבוצה שהדגימה משך הנקה קצר ביותר הייתה של נשים שמוצאן מצפון-אפריקה (p<0.05, 8.8+21.1), משך הנקה משולבת בשבועות היה ממושך יותר בנשים שעבדו מחוץ לבית לעומת אמהות שעבדו בביתן (7.7 +14.5 vs. 16.9 +29.3; P=0/05) כמו-כן נמצא ממוצע שנות השכלה גבוה יותר, המובהק סטטיסטית, בקרב הנשים שעבדו מחוץ לביתן בהשוואה לעקרות הבית

 ( 14+2.7לעומת p<0.01, 11.6+1.4). הבדל מובהק נמצא במשך הנקה ארוך יותר בין אמהות לשני ילדים לבין אמהות לשלושה ילדים ויותר (8.8+10.6 vs. 16.1+19.7; p<0.05).

בביצוע והערכת תוכנית התערבות לעידוד הנקה בקרב נשים הרות יש לשים דגש על עידוד הנקה בקרב נשים שמוצאן בצפון-אפריקה, בנשים חילוניות, בנשים העובדות בביתן ובקרב אמהות לשלושה ילדים ויותר. במחקרים נוספים יש לבחון את היעילות של תוכניות הדרכה קבוצתית ופרטנית בנושא הנקה.

חיים קפלן¹, ערן בר-מאיר¹, דליה גלבוע¹, בתיה יפה², אוסוולדו רבינוביץ³, אבי קרסיק, מרק ויזר⁵, יגאל מדג'ר⁶, יעקב רמון⁷, איל שיף³, חגי צור¹, אריה אורנשטיין¹

¹המח' לכירורגיה פלסטית, ²היח' הארצית למיקרוכירורגיה, ³מח' נשים ויולדות, ⁴היח' לאנגדוקרינוטלוגיה, ⁵המח' לפסיכיאטריה, ⁶היח' לפוריות הגבר, ⁷המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

שכיחות הניתוחים לשינוי מין בישראל נמצאת במגמת עלייה מתמדת. ישראל נמנית עם מדינות ספורות בעולם שבהן מבוצעים ניתוחים לשינוי מין אך ורק במערכת הבריאות הציבורית. בישראל נהוג ניתוח זה משנת 1986. כיום, המרכז היחיד בישראל שמבוצעים בו ניתוחים לשינוי מין הוא המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר. בתל-השומר מכהנת ועדה רב-תחומית שהוקמה על-פי הנחיות משרד הבריאות. ביצוע הניתוח מותנה בקבלת אישור הוועדה,לאחר תקופת מעקב של שנתיים שבה הפרט חי חיים מלאים כבן המין השני.

בסקירה הנוכחית מדווח על ניתוחים לשינוי מין מאישה לגבר ומגבר לאישה, בסקירה נכללים מהלך הניתוח, החלמה, תוצאות וסיבוכים אפשריים. המטרה בסקירה זו היא ליידע את ציבור הרופאים על אפשרות טיפול זו ועל ההוריות האפשריות להפניית מתרפאים.

ענת צור(1), אילנה הרמן-בוהם(2), חוליו וינשטיין(3), איתמר רז(4) 

(1) מירפאה לאנדוקרינולוגיה ולסוכרת, שירותי בריאות כללית, ירושלים, (2) היחידה לסוכרת, מרכז אוניברסיטאי רפואי סורוקה, באר-שבע, (3) מרכז רפואי וולפסון, חולון, היחידה לסוכרת, (4) האגף לרפואה פנימית, בית-חולים הדסה עין-כרם, ירושלים

סוכרת מסוג 2 היא אחת המחלות הכרוניות השכיחות ביותר בעולם. ההערכה היא כי כ-190 מיליון בני-אדם לוקים במחלקה, והתחזית היא שמספר החולים יוכפל ב-25 השנים הקרובות. חוסר פעילות גופנית, ברות (Diet) עתירת-קלוריות ושומן, והשמנת-יתר הם התורמים העיקריים לעלייה בשכיחות הסוכרת עד לכדי מגפה כלל-עולמית.

עוז צור¹, אלי כרמלי², מרדכי הימלפרב³, יצהל ברנר⁴

¹המרכז הישראלי לטיפול בסחרחורת ובחוסר שיווי-משקל, רעננה ותל-אביב, ²החוג לפיזיותרפיה, בית הספר למקצועות הבריאות סטייר, אוניברסיטת תל-אביב, ³המח' לאא"ג, מרכז רפואי סוראסקי, ת"א, ⁴המח' לגריאטריה, בית חולים מאיר, כפר-סבא

שינויים אנטומיים ופיזיולוגיים עוברים על המערכת הווסטיבולרית עם התקדמות הגיל, ועיקרם הפחתה במספר תאי השערה באוזן הפנימית וירידיה בעוצמת ה-Vestibulo-Ocular Reflex – VOR. שינויים אלו עלולים לגרום לליקוי וסטיבולרי המתבטא בהפרעות בשיווי-המשקל ובסחרחורות -גורמי-סיכון עיקריים לנפילות ולשברים בקשישים.

הקשר בין ירידה בתיפקוד המערכת הווסטיבולרית לנפילות בקרב קשישים תועד בעבודות מועטות בלבד. תוצאות מחקרים מעידות על כך שבאמצעות תוכניות התערבות ושיקום ווסטיבולרי ניתן לשפר חוסר שיווי משקל  ובכך להקטין את שכיחות הנפילות.

המטרות במאמר הנוכחי היו לבדוק את הקשר בין תיפקוד המערכת הווסטיבולרית בקרב קשישים לבין שברים בצוואר עצם-הירך בעקבות נפילה, וכן אילו ממשתני הרקע הדמוגרפיים והבריאותיים עשויים להוסיף מידע שיסייע לנבא הופעה של שבר.

נכללו באוכלוסיית המחקר 169 קשישים מעל גיל 65 שנה. שמונים וארבעה מתוכם היו מאושפזים במחלקת שיקום גריאטרי בבית-חולים מאיר בכפר-סבא עקב ניתוח של שבר בצוואר עצם-הירך כתוצאה מנפילה, ו-85 האחרים התגוררו בבתי-אבות כשהם עצמאיים בתיפקודם וללא אנאמנזה של שבר בצוואר עצם-הירך הערכת התיפקוד הווסטיבולרי מבוצעת באמצעות ארבעה תבחינים קליניים המותאמים לבדיקת חולים המתלוננים על חוסר שיווי משקל וסחרחורת. שלושה מהתבחינים ממוקדים לאיבחון  הרפלקס הווסטיבולרי-ראייתי (Vestibulo-Ocular Reflex – VOR) (להלן רו"ר), והרביעי – לאיתור (Benign Positional Periodic Vertigo) BPPV.

בשניים מתוך שלושת התבחינים לאיבחון רו"ר נמצא הבדל משמעותי (P<0.05) בין הקבוצות (עם וללא שבר) לגבי הרו"ר, גיל, מחלות אנדוקריניות ותרופות לטיפול בסוכרת, אולם לא נמצא הבדל משמעותי בין שתי הקבוצות לגבי איבחון של  BPPV, שאר מחלות או תרופות שנטלו.

לסיכום, באמצעות התבחינים הקליניים ניתן לאתר קשישים הנמצאים בסיכון גבוה לנפילה. אבחון מוקדם של ליקוי ווסטיבולרי בקרב קשישים יכול להוות גורם מניעה ראשוני של נפילות.

עצמון צור 

יח' השיקום, ביה"ח לגליל המערבי, נהריה

בתקופה של 12 חודשים, שוחררו 136 מטופלים מיחידת השיקום שבביה"ח בנהריה, למסגרת הקהילה. 71 חולים קיבלו טיפול שיקומי לאחר האירוע המוחי הראשון, ו-25 נוספים לאחר אירוע מוחי נישנה: 13 טופלו לאחר שעברו ניתוח לתיקון שבר בצוואר-הירך: 15 לאחר ניתוח לקטיעת רגל מתחת לברך, ו-1 לאחר ניתוח לקטיעת רגל מעל לברך, 11 מטופלים נוספים אושפזו ביחידת השיקום בגלל מחלות אחרות. המטופלים שסיימו את הליך השיקום הוגדרו כבעלי כושר ניידות אם יכלו לצעוד בחופשיות או בסיוע כלי-עזר למרחק של 5 מטר למיצער, בתוך מחלקת האישפוז או במכון הפיזיותרפיה. אלו שלא היו מסוגלים לצעוד כלל או להשלים אותו מרחק, הליך השיקום לגביהם הסתכם בכישלון.

9 חולים בלבד נותרו במועד השיחרור מביה"ח, רתוקים לעגלת-הנכים (6 אחרי אירוע ואסקולרי-מוחי, 1 אחרי שבר בצוואר-הירך ו-2 קטועי רגל). 6 החולים שלקו באירוע המוחי לא היו מסוגלים לשאת את משקל גופם על הרגל המשותקת בגין טונוס שרירים ירוד, אף לא בסיוע אביזר עזר. החולה שנותח לשם תיקון שבר בצוואר-הירך ונותר מרותק לעגלת-הנכים לקה בהמיפלגיה, בשבר ישן בצוואר-הירך הנגדי ובמחלת פרקינסון. מבין שני קטועי הרגל שאיבדו את כושר הניידות, חולה אחת סירבה להשקיע בטיפול השיקומי, וחולה אחר לקה בעבר בשלושה אירועים ואסקולריים-מוחיים, שבעטיים אובחנו אצלו בעיות מוטוריות וקוגניטיביות קשות שהשפיעו לרעה על הליך השיקום.

אריה אלדד, תומר צור

המח' לכירורגיה פלסטית והיח' לכוויות, בית החולים האוניברסיטאי של הדסה עין-כרם, ירושלים

פצעים קשים לריפוי מהווים מעמסה טיפולית כבירה ומחייבים השקעת משאבים רבים. למרות ההתקדמות בהבנתנו את הביולוגיה של פצעים קשים לריפוי ופיתוחן של דרכי טיפול חדשות, אין טיפול אחד המתאים לכל סוגי הפצעים ולכל החולים.

גורמים רבים - מקומיים ומערכתיים - מפריעים לתהליך הריפוי. הטיפול הקיים היום כולל הטרייה debridement)) בשיטות שונות, חבישות אוטמות הידרוקולואידיות, הסתייעות במרכיבי גדילה, חמצן בלחץ גבוה, תחליפי עור מהונדסים ועוד.

בעשור האחרון גובר והולך הטיפול בחבישת לחץ שלילי ( Vacuum Assisted Closure System- VAC) בחולים עם פצעים קשים לריפוי מגורמים שונים, כגון סוכרת, מחלות ורידים ופצעי לחץ. מניסיוננו, הודגמו תוצאות טובות בטיפול בפצעים על רקע סוכרת ואי-ספיקת ורידים, ותוצאות פחותות הודגמו בטיפול בפצעי לחץ. תוצאות מבטיחות הודגמו גם בפציעות חדות, ובעקבות זאת פחת הצורך בשיחזורים מיקרו-ואסקולריים, מחקרים פרוספקטיביים לבחינת יעילות ועלות הטיפול בהשוואה לשיטות אחרות אינם הכרחיים לצורך יישום נרחב ומושכל של השיטה.