תוצאת חיפוש

^1,2יובל מלמד, ^2,3מיכאל דוידסון, ^1,2אבי בלייך

¹המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון, פרדסיה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א, ³האגף לפסיכיאטריה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

ניסויים קליניים בחולים מעוררים דילמות אתיות ורפואיות-משפטיות, בין השאר, עלול המחקר החיוני של תרופות חדשות לחשוף את החולים לטיפול בתרופות שאינן יעילות ובאינבו (פלסבו).

הבעיה קשה שבעתיים לגבי חולי-הנפש, אשר מחד-גיסא אחד עדיין לא קיים טיפול מרפא למחלתם, ומאידך-גיסא עקב מחלתם עומדת השאלה האם הם מסוגלים להיכלל במחקר תוך כדי מתן הסכמה מדעת.

המטרה במאמר הנוכחי היא גיבוש נייר עמדה בנושא מטעם האיגוד לפסיכיאטריה.

לשם כך הוקמו קבוצות דיון בנושא, נבדק החומר המדעי בעיתונות המקצועית בדגש על השנים האחרונות, נעשה ניתוח של הצהרת הלסינקי על שינוייה השונים ונעשתה פניה למומחים בתחום.

ניסויים בתרופות חדשות הם צו השעה בכל תחומי הרפואה - קל וחומר בתחום הפסיכיאטרייה. הדרישה לשילוב זרוע אינבו בניסויים התרופתיים מציבה דילמות קליניות ואתיות שהן סבוכות במיוחד בכל הנוגע לחולי-הנפש, אשר יכולתם לבחירה חופשית ולהסכמה מדעת מוטלת לעיתים בספק.

מאידך, אין אנו סבורים שיש בכך כדי להצדיק שלילה גורפת של מתן אינבו בפסיכיאטרייה, באשר גלומה בהם תועלת לא מבוטלת עבור החולים. עם זאת, חובתנו לדאוג לסייגים מחמירים אשר יאפשרו בקרה קפדנית על ההיבטים המדעיים, הקליניים והאתיים של הניסוי.

לסיכום, אנו מציעים את המדדים הבאים על-מנת לאשר ניסויים תרופתיים הכוללים זרוע אינבו: הצדקה מדעית; הצדקה קלינית ואתית; קבלת הסכמה מדעת; שיתוף חולים המאושפזים בהסכמה; מניעת נזק; מתן התערבויות נוספות שיש להן פוטנציאל טיפולי; מתן יתרונות לחולה הנכלל במחקר; מנגנון בקרה ומעקב על הניסוי כפי שייקבע על-ידי ועדת הלסינקי המקומית; קביעת מנגנון פיקוח בהנהלת המוסד הרפואי.

* נייר עמדה של איגוד הפסיכיאטרייה בישראל בנושא ניסויים קליניים בבקרת אינבו בקרב חולי סכיזופרניה.

אייל וינקלר, אלי רגב, ערן בר-מאיר, אריה אורנשטיין

המח' לכירורגיה פלסטית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

שתלי שד מגיל סיליקון נמצאים מנוצלים באופן נרחב כאמצעי לשיחזור שד לאחר כריתה וכן בניתוחים קוסמטיים שמטרתם הגדלת השד ועיצובו. בשנות השמונים פורסמו מספר פרשות חולים שהועלתה בהם האפשרות לסיבוכים מערכתיים, ביניהם סרטן השד ומחלות ריקמת חיבור בנשים עם שתלים מכילי ג'ל סיליקון. בשנת 1992 הורה מינהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) על הגבלת ההשתלה של שתלי ג'ל סיליקון, והתיר את השתלתם למטרות שיחזור השד ובמספר מוגבל של נשים שהיו מוכנות להיכלל במחקר פרוספקטיבי. מאז הנחיית המינהל פורסמו עבודות מקיפות וממצות שבהן לא נמצא קשר בין שתלי שד מג'ל סיליקון לבין הגברת הסיכון להתהוות סרטן השד. במאמר קודם שפורסם בנושא מעל דפי 'הרפואה', נדונו תוצאות עבודות שנשלל בהן הקשר האפשרי בין שתלי שד מג'ל סיליקון לבין מחלות אוטואימוניות.

במאמר סקירה זה מסוכמת הספרות המקצועית העדכנית בנושא, שבה נשלל כל קשר בין שתלי סיליקון להגברת הסיכון לחלות בסרטן השד.

עמי ברק¹, אמיר טרן¹, שרגא מייבלום¹, רון טנצר¹, דן חברון ², ירון הר-שי¹

¹היח' לכירורגיה פלסטית, ²המח' לדימות, מרכז רפואי כרמל, הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה.

עיוות בית-החזה כתוצאה מקצירת סחוסי הצלעות לשיחזור אפרכסת הוא אחד ממיכלול סיבוכים נוספים העלולים להיווצר, כמו אוורת בית-החזה (pneumothorax), תמט ריאה וצלקת פתולוגית.

ההסתייעות בסחוסים אלה לשיחזור היא עד היום הדרך הטובה ביותר לתוצאות ניתוח מוצלחות בשיחזורי מומים מלידה של האפרכסת.

להלן מדווח על פרשת חולה, ילד בן שמונה שנים, שעבר שיחזור אפרכסת בשני שלבים. כשנה לאחר-מכן לקה בעיוות בקידמת בית-החזה שהתבטא באי-סימטריה של קו הצלעות, בשקע מהאזור שממנו נקצרו הסחוסים ובבלט של צלע מספר חמש באותו צד.

בית-החזה הוא מיבנה דינמי הבנוי מחוליות, צלעות, עצם בית-החזה ושרירי הנשימה. קצירת מיקטע סחוס מצלעות שש עד תשע לצורך שיחזור אפרכסת יוצר חוסר איזון במיבנה זה, במיוחד בשלב ההתפתחות של בית-החזה.

במאמר להלן מוצגת סריקה מחשבית תלת-ממדית של העיוות בבית-החזה, מובאות סקירת הספרות הרפואית בנושא והמלצות קליניות להפחתת שיעור הסיבוכים, עם המלצה להסתייעות בסחוסי הצלעות לשיחזור האפרכסת.

אייל וינקלר(1), ערן בר-מאיר(1), אלי רגב(1), יוסף חייק(1), ירמי תמיר(1), אריה אורנשטיין(1)

המח' לכירורגיה פלסטית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

שתלי סיליקון לשדיים מנוצלים בניתוחים לשיחזור השד לאחר כריתה ובניתוחים קוסמטיים להגדלת השד. נוכח פירסומים מהם עלה קשר אפשרי בין שתלים מכילי סיליקון ג'ל לבין התהוות תסמינים אוטואימוניים שונים, הטיל ה-FDA מיגבלה על השתלת שתלים אלו. בהחלטת ה-FDA נמסר, כי לא נצבר מספיק ידע על בטיחות השתלים, ולכן האישור לשתלי סיליקון ניתן למספר מרכזים שהתחייבו לבצע מעקב פרוספקטיבי אחר המנותחות. בשנים האחרונות פורסמו מספר עבודות ומטה-אנליזות מקיפות בנושא, ומניתוח התוצאות נשלל קשר בין שתלי סיליקון ג'ל לבין התהוות מחלות אוטואימוניות. בסקירה זו נדונות עבודות שנחקר בהן הקשר בין שתלי סיליקון ג'ל למחלות אוטואימוניות.

דן מירון (1), מרינה שטיינפלד (1), ג'מאל חסנין (2), קלרי פלסר (2), דן רייך (2)

(1) המח' לרפואת ילדים א', (2) המח' לפגים וילודים, מרכז רפואי העמק, עפולה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

גנטמיצין ניתן כטיפול אמפירי בילודים שקיים לגביהם חשד לזיהום חיידקי פולשני, עד לקבלת תוצאות התרביות. המטרה במחקר להלן היתה לבדוק את הבטיחות של טיפול קצר-טווח בגנטמיצין הניתן פעם ביום בפגים.

נכללו במחקר פגים שנולדו בגיל הריון של 32-37 שבועות ושקלו מעל 1,500 ג'. פגים שהיה חשד לגביהם ביום הראשון לחייהם כי הם לוקים בזיהום פולשני שאינו של מערכת העצבים המרכזית, סווגו לשתי קבוצות: האחת טופלה באמפיצילין במינון 50 מ"ג/ק"ג פעמיים ביום ואילו השניה בגנטמיצין במינון 5 מ"ג/ק"ג ביום בשתי מנות או במנה אחת (17 ו-18 פגים, בהתאמה). לא נכללו במחקר ילודים שלקו בהם בהלם, בפגיעה בתיפקודי הכליות ובמומים ידועים בכליות באוזניים ובלב. לאחר 72-96 שעות של טיפול בוצעו בכל פג הבדיקות הבאות: רמות קריאטינין ונתרן בנסיוב ובשתן. כמו-כן, חושבו קצב סינון הפקעיות (GFR) וההפרשה היחסית של נתרן בשתן (Fna). בדיקת שמיעה בוצעה בגיל חודשיים.

ערכי הקריאטינין בנסיוב, קצב סינון הפקעיות, ה-Fna ורמת הליזוזים בשתן היו דומים בשתי קבוצות המחקר, ובשתיהן פורשה בדיקת השמיעה כתקינה. בקבוצות המטופלים בגנטמיצין פעם ופעמיים ביום, בהתאמה, היו רמות השיא של גנטמיצין בנסיוב 9.9+-4.6 ו-5.9+-1.9 מק"ג/מ"ל (p<0.04), ורמות השפל של גנטמיצין בנסיוב היו 1.55+-0.55 ו-2.4+-0.9 מק"ג/מ"ל (p=0.028). בקרב 10 (55.6%) מהמטופלים בגנטמיצין פעמיים ביום היתה רמת השפל של גנטמיצין בנסיוב גבוהה מ-2 מק"ג/מ"ל בהשוואה ל3 (23.1%) מקבוצת המטופלים במנה חד-יומית (p=0.035).

לסיכום, טיפול קצר בגנטמיצין במנה חד-יומית (פעם ביום) בפגים עשוי להיות בטוח ויעיל יותר ממתן התרופה מספר פעמים ביום.

יוסף אל און, יוחנן פייזר

המעבדה לפרזיטולוגיה ומינהלת חדר ניתוח, מרכז רפואי סורוקה, המח' למיקרוביולוגיה ואימונולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

טוקסופלסמוזיס (toxoplasmosis) היא מחלה הפוגעת בבני-אדם ובעלי-חיים בכל העולם, ונגרמת על-ידי טפיל חד-תאי ותוך-תאי מסוג טוקסופלסמה (toxoplasma). כמיליארד בני-אדם בעולם נגועים במחלה, והיא נחשבת למחלה החד-תאית הטפילית השכיחה ביותר בעולם. תפוצת המחלה מושפעת ממנהגי בני-האדם בכל הקשור לגידול צאן, אכילת בשר ואופן שימורו, מגע עם חתולים ותנאי אקלים. הטפיל שייך לקבוצת ה-Apicomplexa, שאליה משתייך גם טפיל המלריה, ולא בכדי הוא נפגע ונהרס באמצעות תרופות נוגדות-מלריה.

מחלת הטוקסופלסמוזיס פוגעת בילדים ומבוגרים בקרביים, בעוד שבעוברים ובילודים היא פוגעת בעיקר במוח ובעיניים. נודעת חשיבות מכרעת לזיהוי המחלה בהדבקה ראשונית של האם בתקופת ההריון, שכן הדבר עלול להיות גורלי באשר להמשך הטיפול באם ובעובר כאחד. בשנים האחרונות פותחו שיטות בדיקה חדשות לזיהוי המחלה, ובמאמר סקירה זה נדונה מחלת הטוקסופלסמוזיס, ומובהרת חשיבותם ומשמעותם של תבחינים אלו.

ראובן גפשטיין, רמי דוד

היח' לניתוחי עמוד-שידרה, בי"ח מאיר כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, ת"א

ורטברופלסטיה היא שיטה חדשנית לייצוב חוליות עם חולשה מכאנית-מיבנית או עם תמט הנובעים מתהליכים חולניים שונים. לפי השיטה המקורית עליה דווח לראשונה לפני כ-15 שנה, מזריקים לגוף החוליה חומר אקרילי, המוכר שנים רבות בניתוחים האורתופדיים. ההזרקה מבוצעת באופן מילעורי עם בקרה רנטגנית ובאילחוש מקומי. ההוריות המקובלות היום כוללות שברים אוסטאופורוטיים, שאתות טבות כגון המאנגיומות וגרורות לחוליות. תוצאות של פעולות דומות המדווחות בספרות הרפואית הן מעודדות, ושכיחות הסיבוכים בעקבות הפעולה היא קטנה. נסקרו במאמר זה גם שיטות חדשניות, הכוללות תיקון עיוותים בחוליה הפגועה, וכן הסתייעות בסוגי cement המשתתפים בפעילות המטבולית של העצם ומוחלפים בהדרגה בריקמת עצם.

עמי ברק, אמיר טרן, שרגא מייבלום, דניאל אמסלם וירון הר-שי

שיחזור האפרכסת למומים מלידה של האוזן, בעיקר למיקרוטיה, עבר תהפוכות רבות בארבעת העשורים האחרונים. ניצול מפגש סחוסי הצלעות על-מנת ליצור תבנית סחוסית לשיחזור האפרכסת הוא עיקרון שהנחה את רוב המנתחים הפלסטיים בעולם. שיחזור האפרכסת בוצע במשך שנים רבות במספר שלבים, בדרך כלל על-פי שיטתו של ברט ברנט. אולם בשנים האחרונות, בניסיון לצמצם את מספר שלבי השיחזור, החלו מבוצעים ניתוחים אלה בשני שלבים בלבד, על-פי שיטתם של סאטורו נגאטה ו-פרנסואה פירמין.

בשלב הראשון מתבצעת קצירת הסחוסים, גילופם וחיבורם לתבנית תלת-מימדית, הכנסת התבנית לכיס בתת-עור באזור המיועד לשיחזור האפרכסת וניוד התנוך. בשלב השני, המתבצע חצי שנה לאחר מכן, מונפת האוזן למצב תלת-מימדי, תוך הסתייעות במיקטע סחוס, בחיתולית רקתית-פריאטלית ובשתל עור.

מובאת במאמר זה סקירה של שיטות הניתוח לשיחזור אפרכסת בחולים עם מיקרוטיה, פיתוחן של שיטות אלו במהלך העשורים האחרונים וניסיון המחברים בסיבוכים הנגרמים מניתוחי שיחזור אלו בילדים.

כריסטינה קצור, ראובן מדר, עמי בן-אמוץ וישי לוי

מובאות במחקר זה תוצאותיו של מחקר קליני השוואתי, שנבדקו בו ריכוזי הוויטאמינים נוגדי-החימצון ויטאמין E, קארוטן וויטאמין A בפלסמה. נבדקו שתי קבוצות: בקבוצה הראשונה נכללו 15 חולים עם דלקת מיפרקים שיגרונתית (rheumatoid arthritis), ובקבוצת הבקרה נכללו מטופלים ללא מחלות מיפרקים דלקתיות.

בקבוצת החולים אובחנה ירידה משמעותית בריכוז ויטאמין E, קארוטן וויטאמין A בפלסמה לעומת קבוצת הבקרה (ויטאמין – E 4.9+-30.4 מיקרוג'/מ"ל לעומת 8.2+-43.6 מיקרוג'/מ"ל; ביתא-קארוטן – 0.26+-0.73 מיקרוג'/מ"ל לעומת 0.22+-1.02 מקירוג'/מ"ל; ויטאמין A – 0.07+-0.22 מיקרוג'/מ"ל לעומת 0.15+-0.46 מיקרוג'/מ"ל, 0.01>P, בהתאמה). תוספת ביתא-קארוטן ממקור טבעי (האצה דונלילה) במשך 3 שבועות לקבוצת החולים, הביאה לעלייה משמעותית בריכוז הוויטאמינים: ריכוז ויטאמין E עלה ל- 47.9 מיקרוג'/מ"ל, ריכוז בתא קארוטן עלה ל- 0.21+-0.87 מיקרוג'/מ"ל וריכוז ויטאמין A עלה ל- 0.15+-0.55 מיקרוג'/מ"ל, ללא השפעה על מדדים קליניים של פעילות המחלה. ייתכן שהירידה בריכוז הוויטאמינים נוגדי-החימצון בפלסמה קשורה לעובדה, שתהליכי החימצון מתרחשים במיפרק המודלק. המשמעות של תוספי ויטאמינים נוגדי-חימצון לחולים אלה, אינה ברורה עדיין.

יואב פז, עמיחי שיינפלד ויעקב לביא

ניתוחי לב בחולים מבוגרים מסווגים היום לשלושה תחומים עיקריים: כירורגיה כלילי, כירורגיה של מסתמי הלב וניתוחים לחולים עם נזק נרחב ובלתי הפיך לשריר הלב. בעוד שבשני התחומים הראשונים – ניתוחים כליליים וניתוחים של מסתמי הלב – הושגו הישגים מרשימים המתבטאים במיגוון נרחב של שיטות ניתוח, הרי שבתחום השלישי – נזק בלתי הפיך ונרחב לשריר הלב – בולט היעדר פיתרונות מספקים. לפיכך, למרות השיפור שחל בשנים האחרונות בטיפול התרופתי בחולי אי-ספיקת לב סופנית, שיעור התמותה של חולים מאי ספיקת לב סופנית הוא עדיין גדול.

ניתן להציע לחולי לב עם נזק בלתי הפיך לשריר הלב מספר סוגי התערבויות ניתוחיות: השתלת לב, מכשיר תומך בחדר שמאל (left ventricular assist devices), הליך בטיסטה וקרדיומיופלסטיה דינאמית (ק"ד). מאחר שהזמינות של תורמי לב היא נמוכה ביותר, והשימוש במכשיר תומך בחדר שמאל מהווה רק גשר להשתלת לב (נכון לזמן חיבור הסקירה), חשוב לדון באפשרויות הנוספות – הליך בטיסטה וקרדיומיופלסטיה דינאמית, שנדון בה במאמר זה.

המטרה בסקירה זו היא להסביר את ההגיון העומד מאחרוי ביצוע ניתוח זה, את השיטה שבה הוא מבוצע, את התוצאות שהושגו עד כה ואת הצורך בשיפור התוצאות של ניתוחים מסוג זה.

רם סילפן, אברהם אמיר, דניאל האובן,

המח' לכירורגיה פלסטית וכוויות, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

חסר בעור לכיסוי רקמות רכות מהווה בעיה שכיחה שעימה מתמודד המנתח הפלסטי המשחזר. חסרים אלה ניתנים לעיתים לסגירה ראשונית, אולם כשאפשרות זו אינה קיימת, בשל חסר נרחב בעור, מן צורך להתמודד עם השיחזור בשיטות שונות. לשם כך הוצעו מתלים מקומיים ומרוחקים עוריים ופציו-עוריים רבים, ואף היתה הסתייעות במתלים חופשיים בשיטת המיקרו-כירורגיה.

לעור נטייה להתרחב. תכונה זו ידועה לנו מזה אלפי שנים. עובדה זו, דווקא בשל היותה ברורה מאליו, היתה אולי הגורם לכך שהשכלנו לנצל תכונה זו בתחום ניתוחי השיחזור רק בשנים האחרונות. דוגמה לכך היא מתיחת דופן הבטן לנשים לאחר הריון – שבמהלכו עור הבטן נמתח בתגובה לרחם הגדל והולך.

משלמדנו על תכונותיו הגמישות של העור, היתה זו רק שאלה של זמן עד לניצול נטייתו העור להימתח והסתייעות במרחיבי רקמות לצורך ניתוחי שיחזור מודרניים.

הטיפול במרחיבי רקמות הוא פשוט יחסית, אולם הוא מצריך תשומת-לב רבה. מן הצורך לתכנן באופן קפדני את מיקומו של המרחיב ולערוך בדיקות נישנות ותכופות לאישור תקינות המרחב ולמילויו מחדש.

למרות שההסתייעות במרחיבי רקמות בניתוחים של ילדים עשויה להביא לפיתרונן של בעיות שיחזור רבות, נחשב טיפול זה עד לא מזמן כלא-בטיחותי, והוא נקשר בסיבוכים שונים בילדים, דוגמת פגיעה בגדילת השלד הגרמי.

בעשור האחרון חלה התעוררות של ממש בטיפול במרחיבי רקמות בילדים, ואלו נוטלים היום חלק חשוב בניתוחי בילדים ובמתבגרים. יתירה מזאת, מתוצאות מחקרים שונים עולה, כי למרחיבי הרקמות יתרונות דווקא בילדים ובמתבגרים. יתרונות אלו באים לידי ביטוי כשמתבצעת 1) בחירה נכונה של החולה; 2) תיכנון קדם-ניתוחי קפדני; 3) לוח-זמנים קפדני לגבי ניפוח של מרחיבי רקמות.

במאמר זה יובאו ההוריות, השיטה להשתלת המרחיב, יישומיו וסיבוכים עקב הטיפול בילדים. בנוסף יובאו עידכונים ומחקרים עדכניים מהספרות בנושא.

Traumatic Brain Injury: The National Trauma Registry*

Einat Peles, Vita Barell, Valentina Boyko, Arnona Ziv, Giora Kaplan

Health Services Research Unit, Ministry of Health, Sheba Medical Center Tel-Hashomer

Background: Traumatic Brain Injury (TBI) has been established as a category in reporting systems. Uniform data systems case definition has been suggested for hospital discharge data surveillance systems cases based on ICD-9-CM diagnostic codes. These include fractures and specific mention of intracranial injuries such as contusion, laceration, hemorrhage, and concussion. Inspection of data from the Israel National Trauma Registry suggested that two diagnostic groups of very different severity and outcome were being unjustifiably combined.

Aim: To evaluate the validity of categorizing TBI into two discrete groups, using the presence of specific mention of intracranial injury and/or loss of consciousness for more than one hour as the definition of definite TBI. Possible TBI includes skull fractures with no mention of intracranial injury and/or concussion with no loss of consciousness.

Methods: The study population includes all traumatic injuries admitted to hospital, dying in the ER or transferred to other hospitals and recorded in the 1998 Trauma Registry in all 6 level I trauma centers in Israel and two level II centers.

Results: The significant difference in severity between groups supports the validity of sub-dividing the TBI classification into definite and possible subcategories. As a result, we obtain two different severity groups without measuring specific severity scores which are limited in the reporting system.

Conclusion: The groups were significantly different in severity, hospital resource use, immediate outcome, demographic and injury circumstances.

*           Level I: Rambam, Beilinson-Schneider, Sheba, Ichilov (Tel Aviv Sourasky Medical Center), Hadassah Ein Karem and Soroka.

            Level II: Hillel Yaffe and Kaplan

אורי שולמן, רם סילפן, אברהם אמיר, דניאל האובן

המח' לכירורגיה פלסטית והיח' לכוויות, קמפוס בילינסון, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה

מלאנומה ממארת של העור (ממ"ע) היא שאת ששיעור היארעותה עולה בקצב מהיר בעולם כולו והיא מהווה אתגר טיפולי נרחב. כיום, הניתוח הוא הטיפול העיקרי בממ"ע, ואם השאת מאובחנת ומטופלת בשלב מוקדם, לפני חדירה עמוקה לשיכב הדרמיס, היפגעות קישיות לימפה והתהוות גרורות מרוחקות, הרי שסיכויי ההישרדות גבוהים.

ממ"ע באזור ראש-צוואר המתהווה בשכיחות של כ-20% מתוך כלל החולים במלאנומה ממארת, שונה במספר מובנים מאשר באזורים אחרים בגוף: כריתה נרחבת של השאת מוגבלת בגודלה עקב המיקום האנטומי באזור ראש-צוואר, הניקוז הלימפטי עשיר ביותר, ההשלכות האסתטיות עלולות להיות מרחיקות לכת וההשפעות התיפקודיות יכולות להיות בלתי הפיכות.

ממ"ע באזור ראש-צוואר מתרחשת בשכיחות שווה בנשים ובגברים. השאת ממוקדת בעיקר בפנים, ובשכיחות יורדת באזור הצוואר, הקרקפת והאוזניים.

קיימים מספר גורמי סיכון להתהוות מלאנומה ממארת בכל אזורי הגוף, ביניהם אנשים עם שומות מלאנוציטיות מרובות, שומה מלידה גדולה בקוטר מעל 20 ס"מ (giant congenital nevi), שומה דיספלסטית (dysplastic nevi) בעלי עור, עיניים ושיער בהירים עם נטייה להיכוות לאחר חשיפה קצרה לקרני השמש, בעלי עור עם נמשים, אנשים שנחשפו רבות לקרני השמש במהלך חייהם, אנשים בעשור החמישי לחייהם ואילך, אנמנזה משפחתית של מלאנומה ממארת המגבירה את הסיכון ללקות במחלה בשיעור של פי 2-8, אנמנזה של סרטני עור בעבר ואנשים עם דיכוי המערכת החיסונית. הסיכון במהלך החיים להתהוות מלאנומה ממארת בפעם השנה הוא 1%-8%.

ירון הר-שי, נטע שינפלד

היחידה לכירורגיה פלסטית, מרכז רפואי כרמל, הפקולטה לרפואה ע"ש רפפורט, הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

Alibert היה הראשון שתאר בשנת 1806 התהוות ריקמת צלקת משגשגת כשאת ממאירה, המונח קלואיד (keloid) נגזר מהמלה היוונית chele שמשמעותה צבת הסרטן המדמה את הצלקת הקלואידית כנוגסת בתוך העור הבריא וסביבו.

Mancicni וחב' הגדירו בשנת 1962 ו- Peacock בשנת 1970 את הצלקת המשגשגת כצלקת היפרטרופית – צלקת מורמת מהעור המתוחמת לגבולות הצלקת. קלואיד היא צלקת מורמת המתפשטת מעבר לגבולות הצלקת. בנוספת צלקת היפרטרופית עוברת תסוגה עצמית עם הזמן ואין הישנות שלה לאחר כריתה ניתוחית; אין הדבר כך לגבי צלקת קלואידית.

בשנת 1990, דיווחו Muir וחב' על סוג ביניים של צלקת...