אבי עורי^1,2, הדר שקד¹ 

¹מרכז רפואי "רעות", תל-אביב; ²הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

מותו של נביא הזעם של הרפואה המודרנית, ד"ר איבן איליץ', גורם לנו לדון שוב בעניין תופעות הרפואה המודרנית וחולייה: פוליפרגמזיה, איבחון וטיפול ב"לא-מחלה" ויאטרוגניות. למרות הקידום האדיר במדעי-הרפואה, עדיין חשופים החולים האמיתיים והמדומים לסיבוכים הנובעים מפעילות רפואית-אמיתית ונחוצה או לעיתים מיותרת. במערכות השיקום הרפואי אנו מתמודדים עם תופעות אלו, בנוסף לתופעות המיוחדות למערכות אלו.

שירה פרז¹, פיליפ השקס², יוסף עוזיאל³

¹המח' לרפואת ילדים והשירות לרימטולוגיה ילדים, בית חולים מאיר, מרכז רפואי ספיר, כפר סבא, ²בית חולים קליבלנד ארה"ב

הכנסים המדעיים השנתיים של האיגוד הישראלי לרימטולוגיה מהווים במה להצגת עבודת המחקר בתחום הרימטולוגיה המדעית והקלינית המבוצעת בישראל.

המטרות במחקר הנוכחי היו לבחון את השפעתו. ואיכותו התקצירים שהוצגו בכנסים אלו על-פי שיעור פירסום התקצירים שהוצגו בכנסים כמאמרים בכתבי-עת העוברים סקירת עמיתים (Peer-reviewed) וכן את הגורמים המשפיעים על פירסום התקצירים.

למטרה זו נבדקו 79 תקצירים שהוגשו לכנסים המדעיים לרימטולוגיה בין השנים 1998-2000. כן נערכה סריקה ב-MEDLINE של כל התקצירים יצרנו קשר טלפוני עם מחברי התקצירים אשר לא אוזכרו בסריקת הפירסומים, במטרה לברר האם פורסם המאמר המלא ומה הם הגורמים שהשפיעו על הגשתו לפירסום. מדווח במאמר על שיעור הפירסומים, ונבחנה ההשפעה האפשרית של גורמים שונים על הפירסום.

במחקר עלה, כי עד ספטמבר 2002 פורסמו 63 תקצירים (80%) בכתבי-עת העוברים סקירת עמיתים, ביניהם נכללו גם תקצירים שנמצאו עד לאותו תאריך בשלבי עריכה לפירסום לאחר שהתקבלו (In press). רוב התקצירים פורסמו בכתבי-עת לרימטולוגיה (61%). שישים-וחמישה אחוזים מהמחקרים מקורם היה בבתי-חולים שלישוניים ו-19% היו רב-מרכזיים. המחלות השכיחות ביותר שנחקרו היו תיסמונת הנוגדנים לפוספוליפידים (20%), זאבת אדמנתית מערכתית (19%) ודלקת מיפרקים שיגרונתית (18%). רוב המחקרים שבוצעו היו בנושא פתוגנזה (35%) או הסתמנות הקלינית (33%). שלושים-וארבעה אחוזים סווגו כמחקר מדעי בסיסי. בחמישים-ושיבעה אחוזים מהמחקרים דווח על תוצאות חיוביות (קרי, איששו את ההשערה בבסיס המחקר) וב- 9% על תוצאות שליליות (קרי, סתרו את ההשערה בבסיס המחקר) וב-9% על תוצאות שליליות (קרי, סתרו את ההשערה בבסיס המחקר). אף אחד מהגורמים שנבדקו לא נמצא קשור לפירסום התקצירים או לאי-פירסומם.

הסיבות העיקריות שהובאו על-ידי המחברים לאי-פירסום התקציר היו מחסור בזמן להשלמת הכתיבה של מאמר מלא או רצונם להרחיב את היקף המחקר. אחד-עשר מחברים ציינו כי יש עדיין בכוונתם להגיש מאמר לפירסום בעתיד.

לסיכום, על-פי אומדן שיעור הפירסום בכתבי-עת העוברים סקירת עמיתים, נמצא שיעור גבוה של פירסום תקצירים מהכנסים המדעיים השנתיים של האיגוד הישראלי לרימטולוגיה במיסגרת מאמרים. כמו-כן, הפירסומים היו איכותיים ובעלי חשיבות מדעית.

גליה בירן, טליה לוי

המח' לרפואת נשים ויולדות, מרכז רפואי וולפסון, חולון, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

סקר לגילוי קודמן ((Precursor של סרטן צוואר-הרחם באמצעות מישטחי צוואר-הרחם בשיטת "פאפאניקולאו" (פאפ), מפחית את שכיחות המחלה בקרב האוכלוסייה הנבדקת.

לבדיקת מישטח פאפ יש שיעור לא מבוטל של בדיקות שליליות כוזבות (False negative), ולצורך שיפור יעילות הבדיקה והעלאת רגישותה פותחו טכנולוגיות שונות - על שתיים מהן מדווח בסקירה זו. /טכנולוגיה הראשונה היא איסוף תאים מצוואר-הרחם לתוך נוזל והכנת מישטח חד-שכבתי של תאים אלו. באופן זה מקבלים מישטח דק, נקי וקל יותר לפיענוח. בהשוואה לשיטה הרגילה. כתוצאה מכך, יכולת איתור נגעים טרום-סרטניים והדיוק באבחנה גבוהים יותר.

הטכנולוגיה השניה היא פענוח מחשבי של מישטח מצוואר-הרחם שהוכן בשיטה הרגילה או בשיטת המישטח הדק. הפיענוח המחשבי מתבסם על מדידות מבניות של התאים באמצעות מכשיר שתוכנת להבדיל בין מרכיבים תאיים תקינים לבלתי תקינים. בשיטה זו מסווג המחשב את המישטחים לתקינים ולכאלה הזקוקים לפיענוח של איש מקצוע, או לחלופין מסמן את התאים הכי פחות תקינים לפיענוח הציטופתולוג. באופן כזה פוחת עומס העבודה של הציטופתולוג, ויעילות הבדיקה ורגישותה עולות.

מיכאל שטיינמן¹, רפי חרותי^{1, 2}, דיאנה גולדין¹, אנטולי ליבשיץ¹, פרידה שמש¹, אבי עורי^1,2

¹המח' לשיקום, מרכז רפואי "רעות", תל-אביב, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

במחלקתנו אושפזו בשנתיים האחרונות 11 דרי רחוב נכים. המישלב של נכים בגופם ודרים ברחוב שעברו משברים קשים, ונחשפו לבעיות חדשות כגון שתיינות, הוא אתגר קשה לשיקום. יש להקנות להם לא רק הרגלי חיים תקינים, אלא גם לשלבם בסדר היום של תהליך השיקום. שישה מתוך 11 דרי הרחוב עלו מרוסיה, שישה מתוכם היו שתיינים ואחת צרכה סמים. כולם עברו תהליך שיקום מוצלח, אף שבסופו שבו רובם לרחוב. מצב זה הוא עבורנו חדש: תהליך השיקום שונה, בעיקר משום הקושי לכפות על חולים אלה סדר-יום טיפולי. גם יחסיהם עם שאר המאושפזים, "הבשילו" לאט. ראוי לציין היעדר פסיכופתולוגיות בקרב תת-אוכלוסייה זו. לא נמצאו מחלות מתמידות כמו שחפת, תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש וכד'.

 

ש' גרינברג, נ' אלמרו, ג' קרן, ד' שפס 

היח' למניעת מחלות-לב, המח' הקרדיולוגית מרכז רפואי תל-אביב

רקע: תוכניות לשיקום ולמניעת מחלות-לב נועדו לצמצם את התחלואה ואת התמותה לאחר אירוע לב, או לאחר מחלה כלילית. למרות זאת, שיעור ההשתתפות של חולים בתוכניות שיקום נמוך, והנשירה במהלכן רבה. מטרת המחקר הנוכחי היא לבחון את השפעת הצטרפותו של בן-הזוג של המטופל לתוכניות השיקום והמניעה, על פרק הזמן שהמטופלים נטלו בהן חלק, ועל השיפור בכושרם הגופני.

שיטה: במהלך השנים 1998 2001 נטלו חלק 24 זוגות בפעילות היחידה למניעת מחלות-לב שבמרכז הרפואי בת"א. הזוגות סווגו ל-2 קבוצות על פי מצבם הרפואי: 1) קבוצת השיקום (14 חולים) שבה אחד מבני הזוג עבר אוטם בשריר הלב או ניתוח מעקפים כלילי, 2) קבוצת המניעה השניונית (10 חולים) שבה אחד מבני הזוג עבר השתלת תומך סלילי בעורק כלילי, או שהוא נושא עדות למחלת-לב כלילית. קבוצה נוספת: קבוצת בני הזוג (21 בני-זוג). לכל קבוצה נבחרה, לשם

השוואה, קבוצת בקרה שכללה מטופלים ללא בני-זוג מקרב היחידה למניעת מחלות-לב, בהתאם למצבם הרפואי.

המשתנים שנבדקו: מיספר המיפגשים שהמטופלים נטלו בהם חלק, רמת הכושר הגופני שלהם בתחילת התוכנית ובסיומה.

תוצאות: מטופלים שהתאמנו עם בני-זוגם השתתפו במיספר גדול יותר של מיפגשים (p<0.05; 87+17) בקבוצת השיקום, בהשוואה לקבוצת הבקרה (47+6). לא היה הבדל ברמת הכושר הגופני בתחילת התוכנית בין שתי קבוצות המטופלים : עם בני-זוג (3.5+0.2 METS) בהשוואה למטופלים ללא בני-זוג (3.4+0.2 METS) (p=0.5). בשתי הקבוצות נצפתה עלייה דומה ברמת הכושר הגופני: קבוצת בני הזוג השתפרה ב- METS  0.79+0.1 בהשוואה ל- METS 0.6+0.1 בקבוצת הבקרה (p=0.6). לעומת זאת, בקבוצת הבקרה של קבוצת המניעה השניונית המטופלים נטלו חלק במיספר גדול יותר של מיפגשים (51+13 לעומת 31+6; p>0.02) רמת הכושר ההתחלתית של שתי הקבוצות הייתה דומה (METS 3.7+0.3 לעומת METS 4.2+0.2; p=0.2) בהשוואה לקבוצת הבקרה. בסיום הפעילות חל שיפור גדול יותר בכושר הגופני בקבוצת הבקרה. ב METS 0.7+0.2 לעומת METS 0.3+0.1 (p<0.05).

בני הזוג (קבוצה 3) נטו להשתתף במיספר גדול יותר של מיפגשים (p=0.2; 45+10) בהשוואה לקבוצת הבקרה. לא היה הבדל ברמת הכושר בתחילת הפעילות בתוכנית לעומת זו שבסיומה, בין קבוצת בני הזוג לבין קבוצת הבקרה.

מסקנות: תמיכה ושיתוף של בן-הזוג בצורה פעילה בתוכנית השיקום עשויה לשפר את שיעור ההשתתפות בתוכנית השיקום, לעומת זאת, בתוכנית המניעה השניונית שיתוף בן-הזוג עלולה לגרום לנשירה מוקדמת. לא נמצא הבדל בשיעור ההשתתפות ובמדדי הכושר הגופני בין קבוצת בני הזוג לבין קבוצת הבקרה.

יאיר ליאל, חנה קסטל

היח' למטבוליזם של מינרלים ומחלות עצם מטבוליות, השירות האנדוקריני והמח' לרפואה פנימית ג' מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

רקע: מעט ידוע על האפידמיולוגיה של שיברי אוסטיאופורוזיס בישראל. הנתונים הקיימים מוגבלים לשיברי צוואר הירך וממוקדים באזור הגיאוגרפי של ירושלים.

מטרות: לבדוק את שיעור ההיארעותש ל שברים, במקומות שונים בשלד, כתוצאה מחבלה קלה עד בינונית. שברים כגון אלה מקובל ליחס לאוסטיאופורוזיס.

שיטות: במחקר נכללו כל הנשים והגברים מגיל 50 שנה ומעלה, שטופלו בחדר המיון ובחלקות האישפוז של המרכז הרפואי סורוקה בחודשים ינואר ובפרואר של השנים 1998-2001, בגין שבר חדש כתוצאה מחבלה קלה עד בינונית. התיעוד הרפואי של המטופלים נסקר בקפידה. הנתונים תועדו במסך מידע מחשבי לצורך מיון ועיבוד סטטיסטי.

תוצאות: אותרו 580 מטופלים (461 נשים ו-119), שנתוניהם תאמו את מדדי ההכללה של המידגם הנחקר, לאחר שלקו בשבר מסיבה של אוסטיאופורוזיס. שיעור ההיארעות של כלל שיברי אוסטיאופורוזיס באוכלוסיה של בני 50 שנה ומעלה בנגב, נאמד ב-1064/100,000 לשנה (רווח סמך ברמת בטיחות 95%: 1153; 981). נמצא ששיעור ההיארעות של שיברי אוסטיאופורוזיס אצל נשים גדול פי שלושה מאשר שיעורה אצל גברים [(1675; 1390) 1526/100,000 שברים לשנה בנשים לעומת (580; 408) 100,000/490 בגברים]. שיברי האמה הרחיקנית וצוואר הירך היו השכיחים ביותר בקרב נשים (25% כ"א). שכיחים פחות: שברים בעצם הזרוע (18%), בקרסול (12%), ובאגן (5%). השברים השכיחים ביותר אצל גברים היו שיברי צוואר הירך (39%), ושכיחים פחות: שברים בעצם הזרוע (18%), באמה הרחיקנית (15%) ובקרסול (14%). ב-2.5% מהמטופלים אובחנו שברים מרובים.

מנתוני מחקר זה ניתן ללמוד על אומדנים ראשוניים, מיקטיים, הקשורים בשיברי אוסטיאופורוזיס אצל נשים ואצל גברים בישראל. לא נכללו במחקר מרבית שיברי המעיכה של חוליות עמוד השדרה. דרוש מחקר נוסף על-מנת לאפיין אוכלוסיות ו/או קבוצות אתניות הנתונות בסיכון-יתר, על מנת למקד מאמצים למניעת שברים בקרבן.

אבי עורי, פרידה שמש, אנטולי ליפשיץ, דיאנה גולדין, עמירם כ"ץ

המח' לשיקום, מרכז רפואי רעות, תל-אביב, המח' לשיקום שידרה, ביה"ח לוינשטיין, רעננה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

שחפת החוליות לא מוגרה. אומנם רוב התפרצויות המחלה המדווחות בספרות הרפואית מתרחשות במדינות המתפתחות, אך מדווח על חולי שחפת גם במדינות המפותחות, ללא קשר למחלות כרוניות כמו סוכרת, שיינת (uremia) או תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש ((AIDS. בישראל, אותרו בבתי-החולים לווינשטיין ורעות 10 חולים בלבד שאושפזו בגין נזק נירולוגי שנגרם משחפת עמוד-השידרה, מאז ש-Percival Pott דיווח לראשונה על המחלה השתכללו מאוד אמצעי הדימות, הטיפול השמרני והניתוחים של עמוד-השידרה. כיום מחייב שיקומם של חולי שחפת החוליות שיתוף-פעולה בין רופאי הריאות לרופאי השיקום.

דני סלודובניק, אריה אינגבר

המח' לרפואת העור, בית-החולים האוניברסיטאי, הדסה עין-כרם 

במאמר להלן נסקרת הספרות הרפואית העדכנית לגבי יישומי הטקרולימוס ברפואת העור, תוך התמקדות בעיקר על המריחה המקומית של החומר.

יעילותו של טיפול במריחה מקומית הוכחה במספר מחלות עור, ובעיקר בדלקת עור אטופית. עובדה זו נעוצה במנגנון הפעולה של התרופה, שאתר הפעילות העיקרי שלה הוא לימפוציטים מסוג T. לפיכך, צפוי כי התרופה תספק מענה למחלות העור הדלקתיות, ביניהן ספחת, ליכן פלנוס, פיודרמה גנגרנוזום ועוד.

טקרולימוס אינו גורם להשפעות-הלוואי הנפוצות במריחה מקומית ממושכת של סטרואידים. רמתו הבטיחותית גבוהה, ולכן צפוי כי בעתיד יגבר הטיפול בתרופה זו בתחום הדרמטולוגיה.

יצחק שרף, רמי הרשקוביץ

המח' לרפואה פנימית ד', מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין

במאמרים רבים בספרות הרפואית מיוחסת התופעה של נמק בעור כתוצאה של נטילת נוגדי-קרישה כקומדין והפרין. בדיווחים ספורים מדווח על תופעה זו בעקבות טיפול בהפרין נמוך משקל מולקולתי מסוג קלקסן.

המנגנונים האחראיים להשפעת-לוואי זו עקב טיפול בהפרין וקומדין דווחו בדיוק רב, אולם לגבי השפעת-לוואי זו עקב טיפול בקלקסן דווח רק על מנגנונים אפשריים.

מובאת בזאת פרשת חולה שלקתה בנמק בעור כתוצאה מנטילת נוגד-קרישה מסוג קלקסן, ונסקרת הספרות הרפואית בנושא.

אבי עורי

האגף לרפואה שיקומית, מרכז רפואי רעות, ת"א, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

מכל הגורמים לפגיעה בחוט-השידרה כיום, חדירת קליעים או רסיסים הפכה לשכיחה ביותר באוכלוסיית ארה"ב, בנוסף לפגיעות מסוג זה בנסיבות מלחמתיות או בפעולות טרור. הקליע אינו חייב לחדור לחוט-השידרה כדי לגרום לנזק נירולוגי; הוא יכול להיגרם עקב זעזוע, פליטת חום, נזק לכלי-הדם או שבר. לא הוכח שהוצאת הקליע או הרסיס משנה את הפרוגנוזה הנירולוגית.

נסקרים במאמר להלן ההיבטים ההיסטוריים, הבליסטיים-משפטיים, הניסיון בישראל, הסיבוכים והפרוגזנוזה של פגיעות מסוג זה.

משה זוננבליק(1), לנה גרץ(1), דוד רווה(2), אברהם שטיינברג(3), עמוס ינון(2)

המח' לגריאטריה(1), היח' למחלות זיהומית(2), מרכז רפואי שערי-צדק, ירושלים והמרכז לאתיקה רפואית, הפקולטה לרפואה(2), האוניברסיטה העברית, ירושלים

בישראל אין חוק המנחה את הרופאים בתהליך קבלת החלטות לגבי חולה הנוטה למות. עם זאת, הוריות אם יש לתת טיפול תומך חיים ואם לאו מתקבלות בכל זאת על-ידי הרופאים. בפועל אין כל נתונים על שיעור ההוריות לאי-מתן טיפול תומך חיים בבת-החולים השונים בישראל.

המטרה במחקר הייתה לבדוק באופן פרוספקטיבי את שיעור החולים באגף לרפואה פנימית שהתקבלה לגביהם החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים. האם רופא בכיר היה שותף להחלטה והאם היה יידוע של בני-המשפחה לגבי החלטה זו. כמו-כן, נבדקו המאפיינים הדמוגרפיים והקליניים של החולים לגביהם התקבלה החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים.

מתוצאות המחקר עלה, כי מתוך 1,039 חולים שאושפזו ישירות מחדר-מיון במחלקה לרפואה פנימית בבית-החולים שערי צדק ירושלים בחודשים מרץ 2001, דצמבר 2001 וינואר 2002, לגבי 8.8% מהם התקבלה החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים. השיעור הגבוה ביותר (23%) ניצפה במחלקה לגריאטריה ושיעור נמוך מ-1% המחלקה לקרדיולוגיה. רופא בכיר היה שותף בקבלת ההחלטה במרבית החולים (74%). מאידך, ב-29% בלבד מהמקרים היתה המשפחה שותפה בהחלטה.

בניתוח חד-משתנים נמצא, כי שיטיון והיות החולה סיעודי היו המשתנים המשמעותיים ביותר בקבלת החלטה על אי-מתן טיפול תומך חיים. זאת בנוסף למשתנים אחרים, כגון גיל החולה, מצבו המשפחתי, סוג המחלה וחומרתה. בניתוח רב-שתנים נמצא, כי רק המצב התיפקודי קודם לאישפוז היה בעל משמעות סטטיסטית בתהליך קבלת ההחלטות.

מימצאי המחקר תומכים בצורך החיוני להאצת הסדר לכתיבת הוריות רפואיות מקדימות ואימוץ המלצות הוועדה הציבורית לענייני החולה הנוטה למות שהוגשו לאחרונה לשר הבריאות, עשויות לסייע בקבלת החלטות בשאלות מוסריות שונות ביחס לחולה הנוטה למות.

ארנון אדלר, יעקב ג'ורג', גד קרן

המח' לקרדיולוגיה, המרכז הרפואי סוראסקי ת"א

ממידע שהצטבר בשנים האחרונות עולה, כי תגובה דלקתית ממלאת תפקיד חשוב בהתהוות טרשת-העורקים. תגובה דלקתית כרונית בדפנות כלי-הדם גורמת להיווצרות נגע טרשתי המיצר את חלל העורק ויכול לגרום, בין השאר, למצבים כגון תיסמונת תעוקתית יציבה (תת"י). על תהליך כרוני זה עלול להתווסף תהליך חד, שבמהלכו נפגעת יציבות הנגע הטרשתי, נוצר קריש דם וחלל העורק מוצר באופן מהיר. שלב חד זה עשוי לעמוד בבסיס התהוותם של מצבים חדים, כגון תיסמונת תעוקתית בלתי יציבה (תתב"י) או אוטם שריר-הלב.

במחקרים עדכניים מנסים החוקרים לשפוך אור על התהליך הגורם לפגיעה ביציבות הנגע הטרשתי. על-פי מחקרים אלו, לימפוציטים מסוג T, ובייחוד תאי T helper (Th1) – תת-אוכלוסייה של תאי T- עשויים למלא תפקיד חשוב בהתהוותו של תהליך זה. אינטרפרון-גאמא, אחד הציטוקינים המרכזיים המופרשים מתאי Th1, מקטין ייצור קולגן על-ידי תאי שריר חלק וגורם לשיפעול מאקרופאגים, ואלה מפרקים קולגן ואלסטין בנגעים הטרשתיים. בנוסף לכך, מעודד אינטרפרון-גאמא קרישיות-יתר ומפריע לאנדותל ליצור תחמוצת ניטרית. תכונות אלה מחזקות את ההשערה, כי תאי Th1 ממלאים תפקיד חשוב במנגנון ההתהוות של תתב"י.

בניגוד לתאי Th1, הרי שתאי Th2 – תת-אוכלוסייה נוספת של תאי T – עשויים להגן על יציבות נגעים טרשתיים ולהקטין את הסיכון להתהוות תתב"י. תכונותיו של אינטרליקין 10, אחד הציטוקינים המרכזיים המופרשים על-ידי תאים אלו, מחזקות השערה זו. אינטרליקין 10 מפחית הפרשת אינטרפרון-גאמא, מעכב הפרשת אנזימים הפוגעים בריקמת החיבור בנגע הטרשתי ומקטין את הסיכון להיווצרות קריש על-פני נגע לא יציב.

יפתח יסעור (1), גיא בן סימון (2), נחום רוזן (2),

(1) מערך העיניים, קמפוס בילינסון, מרכז רפואי רבין, (2) המכון לעיניים מוריס וגבריאלה גולדשלגר, תל-השומר

מחלת הארובה השכיחה ביותר הנגרמת כתוצאה ממחלה מערכתית היא מחלת בלוטת-התריס בארובת העין (thyroid orbitoparhy) (מבת"א). המחלה מאופיינת בדלקת, בבצקת ובהצטלקות של רקמות בארובה, הגורמות למיגוון ביטויים קליניים הכוללים בלט בעין, בצקת העפעפיים, נסיגת העפעף, בצקת לחמית, דלקת קרנית כתוצאה מחשיפה עד כדי התכייבות הקרנית, הפרעות בתנועת העין, פזילה ונזק לעצב הראייה. זוהי מחלה שכיחה, הסיבות להופעתה אינן מובנות דיין והשפעותיה על הראייה והמראה החיצוני עלולות להיות קשות. בשנים האחרונות חלה התקדמות ניכרת בטיפול הניתוחי במחלה. למרות שהדרך לשליטה מוחלטת במחלה עדיין ארוכה, עומדות כיום בפני החולה אפשרויות טיפוליות שלא היו קיימות בעבר. בעבודה להלן נסקרת ההתקדמות שחלה בהבנת המחלה ובטיפול הניתוחי.

דן אליאן, ויקטור גויטע

מכון הלב, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

לתרופות המעכבות את הקולטן גליקופרוטאין 2b3a תפקיד טיפולי מרכזי הן בחולים הלוקים בתיסמונת חדה של העורקים הכליליים והן באלו העוברים אנגיופלסטיה. הטיפול בתרופות אלו בדרך פומית ובהזרקה לתוך הווריד היה נושא למספר רב של מחקרים בהם נבדקה יעילות התרופות, ההבדלים בין הטיפולים והשפעתם על שיעור הסיבוכים הפקקתיים. במספר רב של מחקרים שנכללו בהם עשרות אלפי חולים נבדק בין השאר ההבדל הקליני בין התרופות, האם מוצדק הטיפול בהם בחולים עם אירוע כלילי חד והקשר שבין מתן התרופות לבין התערבות פולשנית מוקדמת.

חולים העוברים אנגיופלסטיה מפיקים תועלת רבה יותר מהטיפול בחוסמי הקולטן 2b3a בהשוואה לחולים שעברו אירוע כלילי חד. באלו האחרונים מומלצת התרופה כטיפול בחולים המוגדרים בסיכון גבוה, קרי חולים עם תעוקת בית-החזה שאינה מגיבה לטיפול, חולים עם דינמיקה בקע ST בתרשים האק"ג וחולים עם רמות טרופונין גבוהות.

הטיפול בחוסמי הקולטן 2b3a במהלך אנגיופלסטיה ובחולים שעברו אירוע כלילי חד, מפחית שיעורי תמותה ואוטם שריר הלב, אך מעלה שכיחות של דימומים.

אופיר אביזהר, ג'רלד ברוק

המכון לבדיקה תקופתית מונעת, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

טרשת העורקים, כפי שהיא באה לביטוי במחלות הלב וכלי-הדם, היא הגורם הראשון לתמותה בישראל. גורמי-הסיכון העיקריים ידועים במידה רבה וניתנים לטיפול, ושני גורמים אלו הביאו לירידה בשכיחות המחלה ובשיעור התמותה. במאמר הנוכחי נסקרת השכיחות של גורמי-הסיכון העיקריים באוכלוסיית הנבדקים במכון לבדיקה תקופתית מונעת בבית-החולים רמב"ם, חיפה. אוכלוסייה זו צעירה בדרך-כלל ונחשבת לבריאה.

נמצא, כי שכיחות גורמי-סיכון עיקריים באוכלוסייה זו היא גבוהה, וחלק בלתי מבוטל מהנבדקים נמצאים בסיכון גבוה ללקות במחלות לב וכלי דם. לאיתור גורמי-הסיכון ובעלי הסיכון הגבוה ללקות בטרשת העורקים, נודעת חשיבות עליונה.