ארז צומעי¹, טובה ליפשיץ¹, מחמוד אבו-שקרה²

¹מח' עיניים, ²היח' למחלות אוטואימוניות שיגרונתיות, מרכז רפואי סורוקה ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

דלקת מיפרקים שיגרונתית (דמ"ש)¹ היא מחלה אוטואימונית רב-מערכתית המתאפיינת בדלקת ריקמת המיפרק ומיגוון רחב של תופעות חוץ-מפרקיות. בהתאם לגיל הופעת המחלה היא מסווגת לדמ"ש במבוגרים ולדמ"ש בילדים (דמש"י)² (Juvenile Rheumatoid Arthritis - JRA)

בסקירה הנוכחית נדונה מעורבות העין בדמ"ש ודמש"י, וכן מסוכמות תיסמונות העיניים השונות, הסתמנותן הקלינית, אמצעי האיבחון והגישה הטיפולית, ומאפייני דמ"ש הקשורים בהתהוותה של מחלת עיניים. לשם כך נסקרה הסיפרות בנושא בין השנים 1985-2005.

עלה, כי תחלואת העיניים בחולי דמ"ש היא בעיקרה תולדה של דלקת חוץ-עינית, ואילו עיקר ההסתמנות בילדים ונעורים היא כדלקת הענבייה (Uveitis), כלומר, דלקת תוך-עינית. מעורבות העיניים בשתי המחלות מתאפיינת בשכיחות גבוהה ובסיבוכים משמעותיים עד להינקבות העין ואיבוד הראייה. אין התאמה מלאה בין מחלת המיפרקים לבין הביטוי בעיניים בהיבטי תיזמון, חומרת המחלה ומישכה. כמו-כן, לא נמצא גורם קליני או מעבדתי המנבא את הופעת הביטוי בעיניים בחולי דמ"ש או דמש"י.

לסיכום, על כל חולה בדמ"ש להיבדק על-ידי רופא עיניים עם איבחונו במיסגרת תקופתית, על-פי המימצאים והטיפול הרפואי המוצע. מחקרים נוספים נדרשים על-מנת לאפיין גורמים המנבאים את התהוותה של תחלואת עיניים בחולי דמ"ש ודמש"י.

___________________________________________

¹ דמ"ש – דלקת מיפרקים שיגרונתית.

² דמש"י – דלקת מיפרקים שיגרונתית בילדים.

אפרים יאול  

מחלקה גריאטרית לסיעוד מורכב, בית-החולים על-שם שרה הרצוג, גבעת שאול, ירושלים, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים 

הפגיעה בחושים אינה תופעה שולית כלל באוכלוסייה המבוגרת, ולעיתים מהווה גורם עיקרי לירידה תיפקודית ולאיבוד העצמאות עד כדי הגעה למצב של חסך חושי. עקב השלכות הגיל חלים שינויים התלויים בגיל (פיזיולוגיים – Age related) בשמיעה ובראייה. גם בקרב המרכיבים משקפיים לראייה מקרוב, נמצא כי בשליש מהם עדיין קיימת בעיה בקריאה, כי בין המתקשים בשמיעה רק 9% מרכיבים מכשיר שמיעה, כי 3% נוספים מרכיבים מכשיר כזה, אך הוא אינו מופעל, וכי ל- 88% הנותרים אין כלל מכשיר למרות הקושי בשמיעה. מעטים מהנזקקים לכך אכן מסתייעים באבזרי ראייה מתאימים, ושיעור אף נמוך יותר מנסה להתאים עזרי שמע ולהתמיד בכך, למרות יכולתם הגדולה לשפר את התיפקוד ואיכות-החיים. 

מצב עגום זה הוא נחלתם של קשישים רבים שהפגיעה בחושים גורמת להרחקתם מהחברה הסובבת, להגברת תחושת הבדידות, ולהחמרה בהשפעות החברתיות והנפשיות השליליות. הפגיעה החושית מתווספת לפגיעות תיפקודיות קיימות, מוסיפה נכות ומורידה את איכות-החיים של הקשישים.

שכיחותן הגבוהה של בעיות ראייה ושמיעה, ופוטנציאל הסיכון הקיים מחד-גיסא, והיכולת לשפר ולרפא מאידך-גיסא – כל אלה מחייבים את התגייסותם של רופא המשפחה, הרופא במחלקה פנימית, הרופא הגריאטרי וכל רופא המטפל באוכלוסייה המבוגרת לגלות ערנות, ולהפנותם להערכה וטיפול בהתאם. תוכניות סינון קהילתיות עשויות אף הן לסייע באיתור ליקויים בחושים, ובהפניית המטופלים דרך המערכת הרפואית להערכה וטיפול. 

אבנר שחר¹, דנית שחר², יוספה כחל³, דורית ניצן-קלוסקי^3,4,

¹לישכת הבריאות, משרד הבריאות, באר-שבע, ²המרכז הבינלאומי לבריאות ותזונה על-שם דניאל אברהם, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע, ³שירותי המזון והתזונה, משרד הבריאות, ירושלים, ⁴המח' לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

קשישים החווים ירידה במשקל נמצאים בסיכון לתמותה מוקדמת וחוסר תיפקוד. נתונים אלו מהווים סתירה מוחלטת למימצאים הקושרים את מדד מסת הגוף (BMI) למחלות כרוניות באוכלוסיות צעירות יותר.

במאמר זה נסקרו המחקרים שנערכו בנושא שינויי משקל בגיל המבוגר, והשפעתם על תחלואה ותמותה. נסקרו כל המאמרים שפורסמו בעיתונות הרפואית והתזונתית החל משנת 1990.

הנתונים מצביעים על ירידה בלתי מכוונת של כ-5% מהמשקל בשנה כתחילתו של תהליך ההחמרה התזונתית. לגבי מדד מסת הגוף, ברוב המחקרים שנבחן בהם הקשר בין ירידה במשקל תמותה ותחלואה נמצא, כי מדד מסת גוף הגבוה מ-25 מהווה גורם פרוגנוסטי חיובי לבריאות. במחקר רחב-היקף שנערך בהונג-קונג ושבו נכללו 2,032 בני-אדם בגיל 70 שנה ומעלה, נמצא קשר בין משקל כניסה נמוך ותמותה, כאשר משקל כניסה נמוך היווה גורם מנבא עצמאית להופעת מחלה חדשה. בארה"ב נערך מחקר עוקבה רב-מרכזי שנערך בו מעקב אחר 4,714 קשישים ברחבי ארה"ב, ונמצא שיעור תמותה כפול בקרב קבוצה של יורדים במשקל לעומת שארית הקבוצה.

לסיכום, תת-משקל וירידה במשקל הם גורמי-סיכון עצמאיים לתמותה בקשישים. קיימת עדות מדעית מוצקה להשלכתם של אלה על פרוגנוזה, ויש לפתח וליישם שיטות איתור של התופעה בכל המיסגרות הרפואיות המטפלות באוכלוסייה המבוגרת, וכן לבחון מחקרית ויישומית דגמים להתערבות תזונתית יעילה בקרב קשישים בסיכון.

דפנה הוארטה¹, קרול כהן-פלדמן¹, מייקל הוארטה²,

¹גף בריאות, הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה, ירושלים, ²המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון

גיל, מין, מוצא ורמת השכלה ידועים כמנבאים של ניצול שירותי רפואה, אך טרם נבדקו השפעותיהם ההדדיות על אישפוז בבית-חולים בגין אבחנות ראשיות, כגון מחלות מחזור הדם, מערכת הנשימה, מערכת המין והשתן, מערכת העיכול, מערכת העצבים, מחלות זיהומיות וטפיליות, שאתות ממאירות, פציעות והרעלות.

המטרה הייתה לבדוק את הקשר בין גיל, מין, מוצא ורמת השכלה לבין הסיכון לאישפוז בגין קבוצות אבחנה ראשיות.  

נערך מחקר חתך תוך קישור מסדי נתונים מבוססי-אוכלוסייה, כגון מיפקד האוכלוסין וקובץ האישפוזים של מדינת ישראל. 

נכללו במחקר 35,413 מאושפזים ו-386,317 לא מאושפזים. מוצא שאינו ישראלי היווה גורם-סיכון לאישפוז, עם יחס צולב 1.31 למוצא אסיה (רווח בר-סמך 95% 1.25-1.36), 1.43 למוצא אפריקה (1.37-1.50) ו-24 למוצא אירופה-אמריקה (1.20-1.29) (0.0001>P לכל המוצאים). לבעלי השכלה תיכונית היה סיכון גבוה פי 1.18 (1.14-1.21) להתאשפז בהשוואה לבעלי השכלה על-תיכונית (0.0001>P), ולבעלי השכלה יסודית היה סיכון גבוה פי 1.32 (1.28-1.37) להתאשפז בהשוואה לבעלי השכלה על-תיכונית (0.0001>P). המוצא כגורם-סיכון לאישפוז בלט במיוחד בשאתות ממאירות, כאשר היחס הצולב של מוצא אירופה-אמריקה היה 2.19 (1.71-2.79) לעומת מוצא ישראלי (0.0001>P). הקשר ההפוך בין רמת ההשכלה לבין הסיכון להתאשפז נשמר בכל קבוצות האבחנה, למעט שאתות ממאירות.

לסיכום, נמצא קשר מובהק בין השכלה לבין אישפוז בגין כל קבוצות האבחנה, למעט שאתות ממאירות. מוצא נמצא כגורם-סיכון משמעותי לאישפוז בגין שאתות ממאירות, מחלות מערכת הנשימה, מחלות מערכת העצבים, מחלות מערכת המין והשתן ומחלות מחזור הדם.

רפאל כראל

ביה"ס לבריאות הציבור, הפקולטה ללימודי רווחה ובריאות, אוניברסיטת חיפה

תהליכים עולמיים המתרחשים בשנים האחרונות מהווים מוקדי השפעה על אירגון עולם העבודה ומיבנהו, ועל בריאות העובדים ורווחתם. מגמות מהותיות כגון: גלובליזציה של הכלכלה, התפתחויות טכנולוגיות חדשות, שינויים מהירים בתקשורת הבינלאומית, מוביליות שלקבוצות עובדים בין מדינות ויבשות, שינויים במיבנה תאגידים ו"נדידת" תעשיות לארצות מתפתחות, כל אלה בעלי השפעה חשובה על אירגון עולם העבודה ועל בריאות העובדים בעתיד.

גדי מנדלסון, יהושע בן-ישראל

המרכז הגריאטרי המשולב ע"ש שהם, פרדס חנה

נפילה היא אירוע שכיח באוכלוסייה מבוגרת ויש לה גורמים רבים. נפילות זוכות לתשומת לב רבה בסיפרות הרפואית בתחום הגריאטריה וזאת בעיקר בשל סכנת שברים הנגרמים בעטיין, ובייחוד שבר בצוואר הירך. נפילה גורמת לקשיש נזקים גופניים ונפשיים, ופעמים רבות אף לירידה בתיפקוד. דיירי בתי האבות מהווים את אחת מקבוצות הסיכון הגבוה ביותר לנפילות ולנזקיהן. מאמצים רבים מושקעים, ותוכניות התערבות מגוונות בכדי לנסות ולצמצם את מיספר הנפילות, אולם במיקרים רבים אין זה מספק. עקב כך, גוברת והולכת בשנים האחרונות, בעולם כולו, ההסתייעות במגני ירכיים חיצוניים כאמצעי להקטנת הסיכון לשבר בצוואר הירך כתוצאה מנפילה. מטרתה העיקרית של סקירה זו היא לתאר את יעילותם של מגני הירכיים החיצוניים תוך שימת דגש על הערכת ההיענות של הקשישים להיעזר בהם ולשפרה, במיוחד בקרב דיירי בתי אבות.

רונית חיימוב-קוכמן

מח’ נשים ויולדות, מרכז רפואי הדסה הר הצופים, האוניברסיטה העברית, ירושלים

עבודות רבות בתחום האפידמיולוגיה, מן השנים האחרונות, מצביעות על קשר בין מישקל לידה נמוך לבין התפתחות מאוחרת של התופעות: יתר-לחץ-דם, תינגודת לאינסולין, סוכרת מבוגרים ותחלואת לב וכלי-דם. קשר זה חף מגורמי הסיכון המקובלים, כגון: עישון, עודף מישקל, רמה חברתית-כלכלית נמוכה, צריכת אלכוהול והימנעות מפעילות גופנית. המיתאם בין מישקל לידה נמוך והסתמנות של חולי בבוגר קיים לאורך קשת רחבה של מישקלי לידה, לרבות אלה בטווח התקין. נוסף לכך, עלייה מואצת במישקל בשנים הראשונות שלאחר הלידה, קשורה אף היא לעליית הסיכון לתחלואה קרדיו-וסקולארית. "תיכנות תוך-רחמי" הוצע כמנגנון המסביר את המיתאם בין המישקל בלידה, הצמיחה בתקופת הילדות ולבין תחלואה מאוחרת. הנחת היסוד של "תיכנות העובר" היא שגירוי או נזק בתקופות חיוניות של גדילת העובר והתפתחותו, עלולים לגרום לליקוי קבוע ומתמשך במיבנה הריקמה ובתיפקודה. ואכן, עדויות ממחקר בחיה ובאדם תומכות בכך שמיגוון מחלות בחיי הבוגר נגרמות על-ידי השפעת הסביבה התוך-רחמית על העובר.

"תיכנות תוך-רחמי" אוצר בחובו תועלת ביולוגית ליילוד, ומאפשר לו להסתגל גופנית לתנאי תזונה ירודים בחיים שמחוץ לרחם. החשיבות היחסית של גורמים גנטיים וסביבתיים בתופעה זו אינה ידועה עדיין. שתי הנחות "סביבתיות" הוצעו כהסבר לתופעה: תת-תזונה וחשיפה של העובר לסטרואידים, בתוך הרחם. במקביל, על-פי ההשערה הגנטית, גם בין מישקל לידה נמוך וגורמי סיכון לתחלואת לב וכלי-דם קיימת תאחיזה גנטית. ממד נוסף לדיון הועלה על-ידי התצפית שהליקוי הנרכש בחיים שבתוך הרחם עלול לעבור בתורשה לדורות הבאים לאחר הדור הראשון.

ל"תיכנות העובר" יש השלכות בהווה ובעתיד. בהווה ניתן לזהות אוכלוסיות עתירות סיכון לתחלואה ספציפית בגיל מבוגר, ולשפר את שירותי המעקב, התזונה והתמיכה בנשים הרות. מדיניות נבונה בתחום שיפור בריאות נשים וילדיהן היום, תהיה בעלת השפעה מכרעת על בריאות הציבור בדורות הבאים.

באיברים שונים - בעיקר בריאות, במוח ובכבד. תסמיני המחלה קלים ברוב החולים, ומיעוט מהחולים לוקים בסיבוכים מסכני-חיים. חולים עם נצורים בריאות ובמוח עשויים להיות אי-תסמיניים עד להתהוותם של סיבוכים אלה. נמצא, כי שני גנים המקודדים לחלבונים אשר מרכיבים את הקולטן ל-

- transforming growth factor (TGF)- β HHT1ו-HHT2 - הם הגורמים לשתי צורותיה של מחלה זו. אפשרות לאיבחון גנטי קיימת, אם כי היא אינה ביישום קליני נרחב.

המטרה בסקירה הנוכחית היא להגביר את מודעותם של הרופאים המטפלים במבוגרים ובילדים למחלה זו. חולים הפונים לטיפול עם תסמינים לא סגוליים העשויים להתאים לאבחנה של מחלה זו, יש להפנות לבירור ולסקירה לבדיקת נוכחות של נצורים בריאות ובמוח.
 

 שבתאי ורסנו

היח' לחינוך וטיפול בגנחת, מח' ריאות, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים מאיר, כפר-סבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הנחיות קליניות לטיפול בגנחת מתעדכנות בהתאם להצטברות הוכחות חדשות (evidence-based medicine), הן ברמה הלאומית והן ברמה העולמית, ומתפרסמות מדי מספר שנים. כישלון בקיום ההנחיות הטיפוליות כרוך בשיעור תחלואה גבוה יותר ולעתים גם בתמותה שניתן היה למנוע. למרות פירסומן של הנחיות אלה, קיים פער גדול בין ההנחיות המומלצות ליישומן בפועל ברחבי העולם, כולל במחלקות לרפואה דחופה (מלר"ד).

המטרה בסקר הנוכחי היתה להעריך את הגישה הטיפולית הניתנת לחולה הגנחת בישראל במלר"ד ולבדוק את הפערים בין הקיים לבין המומלץ על פי ההנחיות הקליניות הנפוצות.

לשם כך נסקרו המלר"ד של מבוגרים ב-96% מבתי-החולים בישראל (24 מתוך 25 מלר"ד), באמצעות שאלות שמוענו אל מנהל המלר"ד או אל סגנו. הסקר נערך בתקופה של 16 ימים, באמצע דצמבר 2000. ממוצע ההשבה של כל מלר"ד לכלל השאלות היה 99.5%.

נמצא כי בשליש מהמלר"ד בישראל לא נערכת אוקסימטריה בכל חולה שנקלט, אף-על-פי שכל המלר"ד בישראל מצוידים באוקסימטר נייד. מדידת שיעור חסימת דרכי-הנשימה לפני שיחרור (או אישפוז) מתבצעת רק ב- 9% מכלל המלר"ד, וב-52% מהמלר"ד מדידה כזו לא מתבצעת אף פעם. שאיפה (אינהלציה) משולבת של ביתא-אגוניסטים ונוגדי-כולינרגים ניתנת ב-84% מהמלר"ד. טיפול בקורטיקוסטרואידים ליותר מ-80% מהחולים המגיעים עם התקף חד ניתן רק ב-54% מהמלר"ד, ואילו בשיחרור מהמלר"ד ניתנת המלצה להמשך טיפול כזה לכל החולים או למרביתם רק ב-63% מהמלר"ד. בחמישים אחוזים מהמלר"ד לא ניתנת המלצה כתובה למירווח זמן מוגדר שבו החולה המשתחרר חייב לפנות למעקב רפואי. לעומת מימצאים אלה קיימת תמימות-דעים כמעט מלאה (88%) בין המלר"ד בישראל על כך שיש צורך לפעול לפי הנחיות קליניות מוסכמות לטיפול בגנחת במלר"ד, וכי יש לאמץ פרוטוקול שיהיה משותף לכל המלר"ד בישראל (71%).

קיימים פערים בולטים בין ההנחיות לבין הקיים בפועל בבואם של הרופאים במלר"ד להעריך את חומרת ההתקף של חולה הגנחת עם קליטתו ואת התגובה לטיפול לפני ההחלטה על שיחרורו. במיעוט מהמלר"ד מתקבלת החלטה על אישפוז או על שיחרור החולה לפי המדדים המומלצים בהנחיות. פערים רבים בין המלר"ד השונים קיימים גם בהמלצות של כל אחד מהם לגבי המשך הטיפול עם שיחרור חולה הגנחת. עם זאת, ההיבט הצר של הטיפול התרופתי הניתן לחולי גנחת בעת התקף נמצא במיתאם עם ההנחיות קיימות.

הפערים הרבים שהתגלו בסקר הזה בין ההנחיות הקליניות לבין ישומן בפועל מחד-גיסא, וההסכמות העולות ממנו מאידך-גיסא, מצביעים על הצורך באימוץ פרוטוקול הנחיות קליניות, ולא רק תרופתי, שיהיה משותף למלר"ד של כל בתי-החולים בישראל. יתר-על-כן, יש למצוא דרכים יצירתיות ויעילות להטמעת ההנחיות במלר"ד. ההסתדרות הרפואית בישראל, האיגודים הרפואיים המקצועיים הרלבנטיים ומשרד הבריאות – על כל אלה להיענות לאתגר הניצב בפניהם.

לידיה הרכבי(1), אבנר שחר(2)

(1) היח' לפארמקולוגיה קלינית, מרכז רפואי קפלן, האוניברסיטה העברית, ירושלים, (2) המח' לגריאטריה, בית-חולים הרצפלד, האוניברסיטה העברית, ירושלים

הפרעות בחוש הטעם שכיחות בקרב הקשישים כתוצאה מתהליכים פתופיסיולוגיים והשפעת חומרי-מרפא. אחד-עשר אחוזים מהקשישים הנוטלים תרופות רבות מדווחים על שיבושים בחוש הטעם. ההשלכה מסכנת-הבריאות של ירידה או הפרעה בחוש הטעם בקשישים היא אי-הנאה ממזון הגורמת בעקבות זאת לירידה בצריכה הקלורית וברכיבים התזונתיים.

המטרה במאמר זה היא לדווח על הפרעות בחוש הטעם הקשורות לתרופות, במיוחד בקרב קשישים. לשם כך נסקרה במאמר הספרות הרפואית העברית והאנגלית.

נמצא בסקירה, כי שיבושי חוש הטעם מסווגים ל-'היפוגזיה (hypogeusia – הפחתה בחדות חוש הטעם), 'אגזיה' (ageusia – חסר מלא בחוש הטעם) ולשני סוגי 'דיסגוזיה' (dysgeusia – עיוות בחוש הטעם): 'אליאגוזיה' (aliageusia – עיוות הקשור למזון) ו-'פאנטוגוזיה' (phantogeusia – אשליות בחוש הטעם). המנגנונים להשפעת התרופות על חוש הטעם הם מרובים וקשורים לעתים למיבנה הכימי של התרופה. הטיפול בשיבושי הטעם, שהוא אמפירי והצלחתו מוגבלת, כולל חילוף תרופה מאותה קבוצה פארמקולוגית או תוספת אבץ (והוכח כיעיל בחיזוק חוש הטעם למתוק, למר ולמלוח). אמצעים פשוטים כגון מציצת סוכריות, לעיסת גומי נטול סוכר ושטיפות פה בסודה לשתיה, ונטילת נאיצין וויטמין A, עשויים להקל על היפוגוזיה ודיסגוזיה.

לסיכום, עקב השכיחות של שיבושי תחושת-הטעם בקשישים, יש להעלות תופעה זו כאפשרות במצבים של ירידה תזונתית בלתי מוסברת. סקר תרופות מדוקדק הוא מחוייב המציאות ואמצעי התערבות נוספים עשויים להיטיב.

רונית אנדוולט¹, יהודית צמיר², דנית שחר³, דרורית סירקיס⁴, יעקב מנצ'ל⁵

¹דיאטנית, האגף הרפואי, מכבי שירותי בריות, ²יחידת הסקרים, מכבי שירותי בריאות, ³דיאטנית, המרכז הבינלאומי לבריאות ותזונה על-שם דניאל אברהם, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ⁴דיאטנית, מחוז ת"א, מכבי שירותי בריאות, ⁵יועץ גריאטרי, האגף הרפואי, מכבי שירותי בריאות

אוכלוסיית העולם מזדקנת; שיעור הקשישים (בני 65 שנה ומעלה) בישראל עמד בנובמבר 1999 על 10% והוא צפוי לעלות. במכבי שירותי בריאות שיעור הקשישים קטן יותר ועומד על 6%. קשישים רבים נמצאים בסיכון לתת-תזונה בשל מחלות חדות וכרוניות או בשל בעיות גופניות ונפשיות. המטרות במחקר זה היו לבחון את צריכתם התזונתית של קשישים החיים בתל-אביב ורשומים במכבי שירותי-בריאות, להשוות צריכה זו עם ההמלצות הבינלאומיות ולהעריך את הקשר בין צריכה תזונתית לבין פנייה לשירותי בריאות.

נבחרה דגימה אקראית של בני 70 ומעלה בקרב חברי מכבי באזור תל-אביב. הנכללים במחקר נשאלו לגבי צריכתם התזונתית טלפונית או פנים אל פנים, באמצעות שאלון. כמו-כן נאספו משתני אורח-חיים, מצב בריאות ופנייה לשירותי הבריאות הראשוניות בוצעו על-ידי סוקרים, עובדי יחידת הסקרים של מכבי שירותי-בריאות.

נכללו במחקר 158 קשישים. נמצא כי 8% מאוכלוסיית הקשישים בתל-אביב צורכים פחות מ-800 קלוריות ביום, וכי 33% מהאוכלוסיה צורכים מתחת ל-1,200 קלוריות ביום. כמות כזו של קלוריות אינה מאפשרת צריכה מספקת של ויטמינים, מינרלים ויסודות קורט. למעלה מ-40% מהמרואיינים לוקים במחלה כרונית כלשהי ול- 19% בעיות שיניים. מרבית הנשאלים (70%) נוהגים לבקר בתדירות גבוהה יחסית אצל רופא המשפחה (לפחות פעם בחודש), 71% ביקרו אצל רופא מומחה אחד לפחות בששת החודשים האחרונים ו- 12% ביקרו אצל דיאטן. למעלה מ- 90% מהנשאלים אוכלים שלוש ארוחות ביום ומעל 50% עוסקים בפעילות גופנית באופן קבוע. נמצא כי מספר הביקורים אצל רופא המשפחה היה ביחס הפוך ומשמעותי סטטיסטית לצריכת הקלוריות. יחס דומה לא נמצא לגבי ביקור אצל רופאים מומחים.

תוצאות סקר זה מדגימות צריכת קלוריות פחותה מהמומלץ בקרב למעלה מ- 30% מהמרואיינים. נראה כי נדרשת הגברת מודעות האוכלוסייה הקשישה לחשיבות התזונה הנצרכת והשפעתה על איכות חייהם. לנוכח נתונים אלו, נראה כי יש מקום לערוך מחקר מקיף יותר וארצי על אוכלוסיית גיל זאת, ולאמוד ביתר פירוט את היקף הבעיה.

ערן ממן, שמואל דקל ואלי שטיינברג

אי-זיהוי שבר פריקה של שורש כף היד מסוג 'גליאצי' [שבר עצם הכרכיד (radius) הרחיקנית המלווה בהפרעה למיפרק הכרכיד-גרמיד (radio-ulnar) הרחיקני] ואי-מתן טיפול לבעיה זו, עלולים להוביל לנכות צמיתה ולכאב ממושך. דרגת חשד גבוהה, איבחון וטיפול בשלב מוקדם באי-יציבות מיפרק הכרכיד-גרמיד הרחיקני ימנעו סיבוכים אלו בעתיד.

במאמר סקירה זה מובאים ההסתמנות הקלינית, שיטות האיבחון, הטיפול והפרוגנוזה של נגעים אלו בילדים ומבוגרים.

איתן מור

השתלת כבד מתורם חי של חלק מהאונה השמאלית היא שיטת ניתוח, שפותחה כדי לענות על הצורך במציאת שתלי כבד שיתאימו בגודלם להשתלה בילדים. בניסיון הרב שנרכש בהשתלת אונות כבד בילדים בעשור האחרון והתוצאות הטובות שהושגו, הביאו לאחרונה להרחבת היישום של שיטה דומה, שבה מושתלת האונה הימנית ש הכבד מתורם חי במבוגרים.

השתלה זו מתאימה במיוחד לחולים הלוקים בצמקת הכבד (cirrhosis) שאינם מצויים בדרגת סיכון גבוהה ועשויים להמתין זמן ממושך להשתלה מן המת. לדוגמה, חולים הלוקים במחלות כולסטטיות וחולי צמקת עם שאת הכבד מסוג הפאטומה. עם זאת יש לזכור, כי התורמים הם אנשים בריאים, הנוטלים על עצמם סיכון משמעותי בהסכימם לניתוח, מאחר שכריתת האונה הימנית באדם בריא לצורך השתלה היא ניתוח נרחב יותר מכריתת חלק מאונת הכבד השמאלית. ניתוח זה כרוך בסיכון לתחלואה של כ-5%. בעיקר בשל דמם במהלך הניתוח או דלף לאחריו, והסיכון לתמותה מוערך בשיעור של 0.2%-0.5%.

ניסיון נרחב בביצוע מיגוון כריתות והשתלות אונות כבד בילדים הוא תנאי מוקדם לביצוע השתלה מן החי במבוגרים. כמו-כן, קביעת הוריות ברורות לבחירת התורמים והמושתלים יפחיתו את הסיכון לסיבוכים ולתמותה, ויצדיקו את הרחבת היישום של שיטה זו.

צביה זליגמן ואבי בלייך

התעללות מינית בתקופת הילדות היא תופעה שכיחה אשר לה השלכות קשות בתקופת הבגרות, שעלולות לפגוע בתחומי בריאות ותיפקוד שונים. מחקרים בתחום הטראומה הנפשית הובילו לפיתוח דגמים (models) טיפוליים עבור מטופלים שהיו בילדותם קורבנות לפגיעה מינית, בעקבות ההכרה בצרכים המיוחדים של מטופלים אלה.

במאמר הנוכחי אנו מציגים את פעילות היחידה לטיפול במבוגרים שנפגעו בילדותם מהתעללות מינית. יחידה זו פועלת יותר משלוש שנים במיסגרת השירות הפסיכיאטרי במרכז הרפואי סוראסקי. שלוש פרשות החולים המוצגות במאמר זה מהוות דוגמה לפעילות המערך הטיפולי הבין-תחומי ביחידה ולדגם התיאורטי המנחה פעילות יחידה זו.

קיום יחידה טיפולית זו במרכז רפואי כללי, מאפשר גישה למיגוון רחב של נפגעים ומספק טיפול משולב, נפשי ורפואי, לבעיות השונות בהן לוקים הנפגעים. ההתמקדות בפסיכותרפיה היא על ייצוב נפשי, חיזוק הכוחות הנפשיים והסתגלות טובה יותר לטראומה ולהשלכותיה. ליווי המטופל והנחיה בין-תחומית של אנשי המקצוע על-ידי המטפל, מאפשרים טיפול רפואי נכון ונאות בבעיות רפואיות אופייניות, כמו בתחום הגינקולוגיה, בהפרעות אכילה ועוד.

משה בן-שושן, צבי שפירר

האגף לילדים, מח' ילדים א', ביה"ח דנה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

שעלת היא מחלה זיהומית של דרכי-הנשימה, הנגרמת לרוב על-ידי Bordetella pertussis ולעתים רחוקות יותר על-ידי Boredetella parapertussis.

הדיווח הראשון בספרות על מחלת השעלת היה באנגליה והמגיפה הראשונה של שעלת אירעה בפריס בשנת 1578.

מחלת השעלת היתה סיבה מובילה למוות בילדים לפני כ-60 שנה. שיעור התחלואה והתמותה הגבוהים שנילוו למחלה, הובילו לפיתוח מהיר של חיסון עם בידוד החיידק, ובשנת 1930 ניתן חיסון זה לראשונה.