תוצאת חיפוש

אוריאל כץ, ניצה זילברמן, ענבר רוסינק, אלי שוורץ

מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, רמת-גן

בתאריך 6.3.05 התקבלה במרכז הרפואי שיבא בקשה מנשיא גינאה המשוונית (Equatorial Guuinea) לסייע להם לפעול כנגד מגיפת הכולרה שהתפרצה בעיר הבירה מלבו, שבה עלה מספר החולים ליותר מ-650 ביום. משלחת רפואית שכללה 4 אנשי צוות, 2 רופאים ו-2 אחיות מהמרכז הרפואי שיבא התארגנה במהירות ויצאה לדרך תוך 48 שעות. ציוד רפואי רב אשר כלל אנטיביוטיקה, תמיסות נוזלים ומלחים, עזרים לעירוי לתוך הווריד וציוד נוסף, הוכנה להטסה ויצאו יממה אחרינו. שהותנו שם היתה למשך שבוע.

רישרד נקש, מנחם בן חיים, פאולינה כץ, טטיאנה יחנין

יח' השתלות, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

השתלת לבלב כטיפול בחולי סוכרת סוג 1 בוצעה לראשונה בשנת 1966. לאחר מכן בוצע ניתוח זה לעיתים רחוקות עקב שיעורי הצלחה נמוכים יחסית. כיום, השתלת לבלב מוצלחת היא שיטת הטיפול היחידה המאפשרת להשיג רמה תקינה ויציבה של גלוקוזה בדם (Normocglycemia), הממעיטה בשיעור הסיבוכים של מחלת הסוכרת.

מנואל כץ(1), שילה ורשבסקי(1), שירלי רוזן(1), נורית ברק(1), יוסי פרס(2) 

(1)היחידה לרפואה ראשונית, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב,  (2)מח' מיון ילדים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

המטרות במחקר הנוכחי היו לפתח וליישם הנחיות להתקבלות ילדים לאישפוז, תוך התאמה מקומית, לצורך יישומן במחלקה למזון ילדים ולהערכת מידת ההצדקה של ההתקבלות לאישפוז בהתאם להנחיות אלה.

לשם כך נקבעו על-ידי רופאי ילדים בכירים הנחיות להתקבלות ילדים לאישפוז, תוך הסתייעות בשיטת דלפי להשגת קונסנזוס, לצורך יישומן של ההנחיות במחלקת מיון ילדים של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. כן הוערכה מידת ההצדקה של ההתקבלות לאישפוז במחלקות הילדים במהלך 33 ימים שנבחרו באופן אקראי בשנים 2000-1999, לפני יישום ההנחיות, ובמהלך 30 ימים שנבחרו באופן אקראי בשנת 2001 לאחר יישומן. סך-הכל הוערכו 1,037 תיקים.

נמצא שיעור של 12.4% התקבלויות לא-מוצדקות לאישפוז, בהתבסס על ההנחיות להתקבלות ילדים לאישפוז שהותאמו מקומית. לא נמצא הבדל בשיעור ההתקבלויות הלא-מוצדקות לאישפוז לאחר יישום ההנחיות במחלקת מיון ילדים.

נמצא שהתקבלויות לא-מוצדקות קשורות לגיל מעל 3 שנים, לעונה ולאישפוז במשך יומיים ופחות. הסיבות העיקריות לכך שהתקבלות לאישפוז הוגדרה כלא-מוצדקת היו שההתקבלות לא התאימה להנחיות ושניתן היה לטפל בבעיה במיסגרת אמבולטורית. נמצאו הבדלים מובהקים במאפיינים של האוכלוסיות היהודית והבדואית שבמידגם, אבל לא נמצא הבדל ביניהן בשיעור האישפוזים הלא מוצדקים.

לסיכום, העבודה הרפואית במחלקת מיון ילדים של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה מותאמת לתנאים המיוחדים של מרכז רפואי זה ולמאפיינים המיוחדים של האוכלוסייה שהוא משרת. ההנחיות להתקבלות לאישפוז שפותחו במיסגרת מחקר זה משקפות את התנאים המיוחדים הללו. לא נמצא הבדל בשיעור ההתקבלויות הלא מוצדקות לאחר הנהגת ההנחיות להתקבלות לאישפוז. תוצאות אלו מצביעות על כך, שההנחיות משקפות את החשיבה הרפואית שהייתה נהוגה במחלקת מיון ילדים בסורוקה עוד לפני יישומן.

יש מקום לשלב הנחיות להתקבלות לאישפוז במערכת הבריאות, אך חשוב להתאים את ההנחיות כך שתשקפנה את התנאים והצרכים המקומיים.

אלי פלד^2,1, מיכאל פישקין², מרק אידלמן², אלכסנדר כצמן², ויקטור ביאליק²

¹המח' לאורתופדיה ב', ²היח' לאורתופדיה ילדים, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה 

הדגמת מיפרקי הירכיים בילודים ויונקים מבוצעת באמצעות בדיקת על-שמע, בשל רגישותה הגבוהה בגילאים אלה בהשוואה לבדיקת דימות רנטגנית. בבדיקה נמדדות שתי זוויות: זווית אלפא נועדה לתאר את הגג הסחוסי. דרגה IIA על-פי Graf ניתנת לסיווג לשתי קבוצות מישנה:IIA+  ו- IIA-. בעבודה זו נבדק המורך במעקב אחר מיפרקי ירכיים של ילודים בקבוצה זו.

באוכלוסיית הנבדקים נכללו ילודים שנולדו בתקופה שבין 01.01.1999 לבין 01.04.2002. סך-הכל נבדקו בבדיקה קלינית ובבדיקת על-שמע 20,862 מיפרקי ירכיים (10,432 ילודים), מהם נמצאו לא תקינים 915 מיפרקים. דרגה IIA אובחנה ב-330 מיפרקי ירכיים של 232 תינוקות. בדיקות מעקב בוצעו בילודים בגיל 6 ו-12 שבועות, וכן בגיל 6 חודשים. בכל בדיקת מעקב נמדדת הזווית אלפא.

שכיחות דרגה IIA מכלל המיפרקים שנבדקו הייתה 1.6%, ובסך-הכל 36.9% מהמיפרקים הלא-תקינים. קבוצת מיפרקים אלו סווגה לשתי קבוצות מישנה: בקבוצה הראשונה, A, נכללו 254 מיפרקים מקרב 156 ילודים שנקבעה להם אבחנה בדרגה IIA בשני מיפרקי הירכיים או במיפרק ירך אחד. בקבוצה זו נכללו 116 בנות (74.3%) ו-40 בנים (25.6%); בקבוצה השניה, B, נכללו 76 מיפרקי ירכיים מקרב 76 ילודים שנקבעה להם אבחנה של מיפרק ירך אחד עם דרגה IIA ושני בדרגת חומרה גבוהה יותר. בקבוצה זו נכללו 72 בנות (94.5%) וארבעה בנים (5.5%).

מעקב בלבד נמצא מתאים בקרב 88% מכלל מיפרקי הירכיים בדרגה IIA, ו-12% נזקקו לטיפול על-פי שיטת Palvik. כל מיפרקי הירכיים שאובחנו עם דרגה IIA חד-צדדית התפתחו למצב תקין עד גיל שישה חודשים, ללא צורך בטיפול כלשהו וללא תלות בזווית אלפא שנמדדה.

יעקב אורקין¹, מנואל כץ², אליהו גזלה¹, יאיר בר-דוד¹

¹החטיבה לילדים, מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

ילדים עם צרכים מיוחדים מהווים אתגר טיפולי לבני-משפחתם ולרשויות המטפלות בהם. בעיותיהם מתאפיינות, בין השאר, במורכבותן ובמשאבים המיוחדים הדרושים להן. מערכת הבריאות היא רק אחת מתחנות הטיפול בילדים אלה, ולכן נדרש ממנה תיאום ושיתוף-פעולה עם רשויות אחרות. רוב הפעילות הטיפולית בילדים עם צרכים מיוחדים מתבצעת על-ידי צוותי הבריאות בקהילה. לשם כך על הרופאים בקהילה להיות מודעים לצרכים השונים של ילדים אלה. אירגון העבודה בקהילה הן ברמת הפרט והן ברמת קבוצת המטופלים, מחייב תיכנון מראש ופעילות יזומה. בטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים יש לשלב רפואה מונעת, רפואה משקמת ורפואה של מצבי בריאות חדים. טיפול בעזרת צוות רב-מקצועי, ניצול של מקורות תמיכה מהקהילה ופיזור נכון של משימות הטיפול לאורך ציר הזמן - כל אלה הם עקרונות חשובים בתהליך השיקום של הילד ובני- משפחתו. הצבת מטרות טיפוליות קצרות- וארוכות-טווח, ובניית מערכת תמיכה לאורך זמן, מהוות יסודות חשובים בהעצמת הביטחון של הילד ובני-משפחתו לכך שהמטרות תושגנה. בסקירה הנוכחית מדווח על משימותיהם של הילדים ובני-משפחותיהם, על תפקידיו של הצוות הרפואי ועל אירגון העבודה בקהילה של המטפלים בילדים עם צרכים מיוחדים.

נעמה מרקוס-בראון (1), דוד סגל (1), מירי מרקין (2), ארנון ויזניצר (1), מרים כץ (1), סליס תגר (3), ראובן איליה (2), משה מזור (1)

החטיבה למיילדות וגינקולוגיה (1), המערך לקרדיולוגיה (2), המח' לניתוחי לב ובית-החזה (3), מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

הטיפול בנשים בגיל הפוריות עם מסתם תותב מכאני הוא בעייתי ומציב מספר אתגרי טיפול בפני הצוות הרפואי. קומדין (Warfarin) הוא טיפול נוגד-קרישה יעיל ובטוח בחולים שעברו השתלת מסתם תותב, אולם הוא מהווה בעיה במהלך הריון ובפרט בשליש הראשון, עקב מעבר דרך השליה והסיכון

לפגיעה מבנית בעובר. טיפול בהפרין בשליש הראשון להריון מפחית את שיעור המומים העובריים, אך מעלה את שיעור התחלואה והתמותה האימהיים.

טיפול בקומדין במהלך כל ההריון נהוג בעיקר באירופה, עם שיעור סיבוכים אימהיים נמוך ושיעור מומים עובריים הנע סביב 6%. במספר מחקרים בוצעה השוואה בין טיפול בקומדין במהלך ההריון כולו לעומת מעבר לטיפול בהפרין בשליש הראשון להריון. הקשר בין מינון הקומדין לסיבוכים העובריים הוא נושא חדש המתפרסם בשנתיים האחרונות. במאמר זה מדווח על שתי פרשות חולות - נשים הרות עם מסתם תותב מכאני, שטופלו בהפרין במהלך השליש הראשון להריונן. שתיהן עברו החלפת מסתם דחופה עקב מסתם תקוע בשבוע השמיני בקירוב להריונן.

כמו-כן, נסקרת במאמר הספרות הרפואית בנושא טיפול נוגד-קרישה בנשים הרות עם מסתם תותב, השוואת הטיפול בקומדין במהלך כל ההריון לעומת מעבר להפרין בשליש הראשון, והקשר בין מינון הקומדין לשיעור המומים מלידה. שתי פרשות החולים מהוות דוגמה לגישת הטיפול הקיימת ולסכנות הטמונות בה. בדיון מוצגת גישה חדשה לטיפול בנשים עם מסתם תותב, המלווה בהנחיות לצוות המטפל.

אלי כרמלי (1), מרק ורטהיים (2), מיכל כץ לוירר (1)

(1) הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לפיסיותרפיה, בניין ריימונד, אוניברסיטת תל-אביב, (2) המכללה לחינוך גופני זינמן, מכון וינגייט

קיימים מבדקים ושאלונים רבים להערכת תיפקודו של האדם הקשיש. בעשור החרון הוחל בניסיון להפריד בין בריאות כללית לבין איכות-החיים ושיטות המדידה למטרה זו. ההסתייעות במבדקים  ובשאלונים להערכת התיפקוד של האדם הקשיש אינה מאפשרת תמיד קבלת מושג רב-ממדי וייצוגי על מידת תיפקודו האמיתי.

המטרה היתה לבדוק אם קיים קשר בין תחושת הנבדק (על-ידי דיווח על-גבי שאלון) לבין תוצאת שני תבחינים קליניים, אם איכות התיפקוד של שיווי-המשקל שנבדקה על-פי תבחין טינטי דומה לאיכות התיפקוד שנמצאה בעקבות תבחין ברג, והאם תוצאות המבדקים משקפות לאמיתה את מצבו התיפקודי והריגשי של הנבדק.

לשם כך בוצעו שני תבחינים קליניים: תבחין תיפקוד טינטי (POMA I), תבחין סולם ברג, ובנוסף לכך שאלון מדד 36-SF. התוצאות הושוו עם נבדקים עצמאיים ב-ADLs המתגוררים בבית-אבות (38 קשישים 3.4+-79) שעברו אימון של 12 שבועות לשיווי-משקל.

תוצאות התבחינים הקליניים הושוו לסולם שביעות-רצון של מידת השיפור אותו דירגו הנבדקים. לגבי המטרה הראשונה, לא תמיד נמצא מיתאם בין רמת הביצוע של הנבדק לבין תפיסתו כפי שווחה על-ידו. מתוצאות התבחינים לאחר האימון, נמצא כי 7 נבדקים דיווחו שמצבם כעבור 12 שבועות נותר ללא שינוי, 27 נבדקים דיווחו דיווחו כי חלה הטבה ושניים דיווחו על החמרה במצבם. לעומת זאת, ב-13 נבדקים לא נמצא כל שינוי באיכות הביצוע של שלושת המבדקים, בעוד שבשאר (25 נבדקים) חל שיפור. לא חלה החמרה באף נבדק לאחר 12 שבועות של אימון. לגבי המטרה השנייה, לא נמצא מיתאם גבוה בין תבחין טינטי לבחין ברג.

לסיכום, נמצא כי המישלב של תבחין טינטי עם שאלון מדד SF-36 יעיל יותר להערכת איכות תיפקודו של האדם הקשיש ותחושותיו 'האמיתיות'.

מרק אידלמן (1), אלי פלד (1,2), אלכסנדר כצמן (1), ויקטור ביאליק (1)

(1) היח' לאורתופדיית ילדים, (2) המח' לאורתופדיה ב', מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

בדיספלזיה התפתחותית של מיפרק הירך (דהמ"י) (Developmental Dysplasia of the Hip Joint–DDH) שכונתה בעבר גם בשם פריקה מלידה של מיפרק הירך (Congenital Dislocation of the Hip–CDH), נכללת קבוצת בעיות במיפרק הירך בילודים ובילדים – חלקן מאובחנות מיד לאחר הלידה וחלקן לאחריה. לעתים הן מלוות בחוסר יציבות קליני של מיפרק הירך, עם או ללא שינויים אנטומיים במיבנהו, קרי דיספלזיה, תת-פריקה או פריקה. לאחרונה מקובל לאבחן את הבעיה זמן קצר לאחר הלידה. המימצא יכול להשתפר עד לריפוי עצמוני מלא או להחמיר עד לפריקה מלאה ולגרום להפרעות קשות בשלב מאוחר יותר. מירב מיפרקי הירכיים עם דהמ"י אינם בפריקה, המיפרקים החולניים בעלי מידה מסויימת של דיספלזיה ורק מיעוטם בפריקה. אי טיפול בבעיות אלו עלול להשליך על החולה בגיל מבוגר. המפתח להצלחה בטיפול בדהמ"י תלוי באיבחון וטיפול מתאים כבר בשלב מוקדם. סריקה מוקדמת של מיפרקי הירכיים תביא להצלחה בטיפול רק אם יוחל בעקבותיה טיפול 'מתקן' מוקדם.

בעבר פותח מיגוון רחב של שיטות ואמצעים לצורך הטיפול בדהמ"י. שיחזור סגור של מיפרק הירך, לעתים אלים, ושמירת העמדה באמצעים נוקשים שונים, עלולים לגרום לנמק ואסקולרי של ראש עצם הירך (AVN). שיטות אלו מוחלפות כיום בתדירות גבוהה והולכת בשיטת Pavlik, ויישום נכון של שיטה זו מאפשר להגיע ל-0% אירועים של AVN.

דניאל אלבירט, אילן אשר וזאב שטגר

מחלת בכצ'ט היא מחלה מורכבת ורב-מערכתית. המחלה תוארה לראשונה בשנת 1937 על ידי הדרמטולוג הטורקי  Hulusi Behcet, אך כנראה זוהתה עוד בתקופות קדומות. בתיאורו המקורי התייחס בכצ'ט לתסמונת הכוללת כיבים נשינים בחלל-הפה ובדרכי-המין, ודלקת הקשתית העלולה לגרום עיוורון. כיום ברור שמחלת בכצ'ט היא מחלה הגורמת לתסמינים נוספים ועשויה לערב את מערכת העיכול, מערכת העצבים המרכזית וכלי הדם הגדולים. עדיין לא קיים תבחין מעבדתי איבחוני למחלה, והטיפול בלוקים בה הביא להצלחה מוגבלת בלבד.

אולם מחקרים גנטיים יכולים לסייע באיתור אוכלוסיות חולים בסיכון, ולתרום להבנה טובה יותר של התהוות המחלה ומהלכה. הטיפול בחולים הלוקים במחלת בכצ'ט תלוי בחומרת המחלה ובאופי הפגיעה המערכתית. הטיפול בחולים אלה כולל מתן תרופות מקומיות ומערכתיות או ניתוח תרופות שהוכחו כבעלות יעילות מוגבלת בלוקים במחלת בכצ'ט כוללות קולכיצין, אינדומטצין, כלורמבוציל וסטרואידים מערכתיים. בשנים האחרונות ננקטות שיטות טיפול חדשות, הכוללות מתן ציקלוספורין, תאלידומיד ואינטרפרון, וטיפול במינונים גדולים וקצרי טווח בסטרואידים ובציקלופוספמיד.

במאמר זה נסקרות ההסתמנות הקלינית של מחלת בכצ'ט והגישה האיבחונית, תוך מתן דגש על טיפולים עכשווים שהוצעו לאחרונה לטיפול בלוקים במחלה זו.

אלינה וייסמן-ברנר, ברוך ברנר, ליאור כ"ץ ואריאל הורביץ

רעלן הריצין, המופק מזרעי צמח הקיקיון, הוא אחד הרעלנים הצמחיים הרעילים ביותר בעולם. הרעלן מורכב משתי שרשרות רב-פפטידים הקשורות בקשר גופריתי כפול. מנגנון ההרעלה מבוסס על עיכוב בלתי-הפיך של ייצור חלבונים. דרך החשיפה השכיחה ביותר היא בבליעה, אולם דווח על חשיפה עקב מגע או שאיפה, וכן דווח בשנת 1978 על מקרה יחיד של הזרקה לתוך השריר למטרת התנקשות. סימני ההרעלה מופיעים כעבור מספר שעות או ימים, וכוללים כאב בטן, שילשול דמי, חולשה, קוצר-נשימה, חום והחמרה עד לתמט (collapse) מערכתי, סימנים מרכזיים, נמק בכבד ואי-ספיקת כליות. הטיפול בהרעלת ריצין הוא תומך בעיקרו, וקיים חיסון שנוסה בבעלי חיים בלבד. הריצין עלול לשמש כנשק ביולוגי בשל עמידותו לחום, קלות ייצורו ושכיחות העולמית. אולם בימים אלה נבדק שימוש אחר בריצין – מתן תכשיר זה כאימונוטוקסין לטיפול בחולי סרטן.

עמוס כץ, אלי זלצשטיין

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

עלות הטיפול הרפואי מהווה מרכיב חשוב במערך השיקולים של כל מערכת רפואית. אחת הדרכים המקובלות בישראל ובעולם להורדת עלות הטיפול הרפואי היא מעבר לטיפול בתרופות גנריות. דרך זו מאפשרת זמינות גבוהה של התרופות לכל האוכלוסיות, מבטלת את האפשרות של מונופול ומגבירה את התחרות בין חברות התרופות.

לאחרונה מסתמנת מגמה של מעברת לתרופות גנריות במרבית התחומים הרפואיים מיד עם תום זכויות היוצרים של התרופה המקורית. השאלה הנשאלת היא, האם ניתן לטפל בתרופות גנריות שעברו את הבדיקות המקובלות לקבלת אישור מטעם המוסדות הרפואיים (משרד הבריאות בישראל וה- FDA בארה"ב) בביטחה בכל התחומים הרפואיים? המשמעות הכלכלית החשובה בטלה בשישים אם התרופה הגנרית אינה בטוחה כמו זו המקורית.

בסקירה זו נדונה סוגיית הטיפול בתרופות גנריות נוגדות הפרעות-קצב. תרופות אלה מהוות עדיין טיפול הבחירה בהפרעות-קצב מסוגים שונים. כישלון טיפולי בתרופות אלה עשוי לגרום לאי-נוחות לחולה, אולם במצבים מסוימים הוא עלול להוות סכנת-חיים. כל תרופה אמורה לפעול בטווח טיפולי (therapeutic window). טווח זה מייצג את חלון הטיפול שבו ריכוז התרופה נמצא מעל הריכוז המיקטי הנדרש לצורך השפעה טיפולית, אך מתחת לריכוז העלול לגרום להשפעות-לוואי. קיימות תרופות בעלות טווח טיפולי רחב, ואלה נחשבות לתרופות בטוחות. לעומת זאת, תרופות בעלות טווח טיפולי צר מחייבות מישנה זהירות טיפולי. שינויים ברמה של תרופה נוגדת הפרעות-קצב בדם, מעל או מתחת לטווח הטיפולי, עלולים לגרום להיעדר השפעה ולהפרעת-קצב מחד-גיסא, ול-proarrhythmic effect מאידך-גיסא, דהיינו הפרעות-קצב מסוכנות יותר מאלה עבורן ניתן הטיפול במקור. תופעות של חריגה מהטווח הטיפולי מושפעות מגורמים שונים, כגון פעולת-גומלין עם תרופות אחרות, עם מזון וכד'. אחת הסיבות העיקריות לחריגה מהטווח הטיפולי היא החלפת התרופה המקורית בתרופה גנרית, או להפך, באותו מטופל.

עמירם כ"ץ, מיכאל שגיב

המח' לשיקום ד', ביה"ח לוינשטיין, רעננה, המכללה לחינוך גופני זינמן, מכון וינגייט

התיפקוד התקין של כל אברי הגוף תלוי בגירוי עצבי המגיע אליהם מהמוח דרך חוט-השידרה. נזק לחוט-השידרה גורם לנתק של הקשר העצבי בין המוח לאברי הגוף אליהם מגיעים עצבים מחלק חוט-השידרה שמתחת לאזור הפגיעה. כאשר הנתק מתרחש בחוט-השידרה הצווארי, ייתכנו שיתוק מלא או חלקי של מערכת העצבים האוטונומית מתחת לאזור הפגיעה. אלה יתבטאו בהפרעות בתיפקוד ובניידות ובהתהוות חולי קשה – סיבוכים גופניים מגוונים הקשורים בכשל תיפקודי של מערכות גוף שונות עקב אי קבלת גירוי עצבי תקין, ביניהם הפרעות של דרכי המין, דרכי השתן, דרכי העיכול, הלב וכלי הדם ודרכי הנשימה.

ההפרעה בתיפקוד דרכי-הנשימה היא אחת המשמעותיות ביותר. היא מהווה כיום הסיבה השכיחה ביותר לתמותה בקרב נפגעי חוט-השידרה, ועלולה להפריע לניצול פוטנציאל התיפקוד הגופני שנותר לנפגעים אלה. הפרעת התיפקוד בנפגעי חוט-השידרה קשורה בחלקה לירידה ביכולת העבודה האאירובית, ולהפעת הנשימה תיתכן תרומה מסוימת לירידה זו.

עמירם כ"ץ, יאיר שפירא

המח' לשיקום ד', ביה"ח "לוינשטיין", רעננה, ביה"ח "אסותא", תל-אביב

לאדם, כמו ליונקים אחרים, מנגנון ויסות-טמפרטורה שנועד לשמר את טמפרטורת הגוף בטווח המאפשר פעילות פיזיולוגית תקינה. בגיל הזיקנה, משתבש מנגנון זה ואיננו יעיל כמו בגיל צעיר. לשיבוש זה סיבות אפשריות אחדות, וקיימים חילוקי דעות בין החוקרים על המשמעות של חלק מהן.

Metallic Stents for Acute Colonic Obstruction

M. Itkin, E. Atar, H. Neuman, D. Kravarosic, Z. Fuko, M. Kaz

Radiology and General Surgery B Depts., Golda Campus; and General Surgery Dept., Beilinson Campus; Rabin Medical Center, Petah Tikva

The traditional treatment of acute colonic obstruction, usually caused by malignant tumor, is a 2-stage surgical procedure. The first operation is emergent and includes primary tumor resection and end colostomy followed by scheduled colostomy closure. These operations are associated with high mortality and morbidity. Recently, insertion of self-expanding metallic stents for temporary colonic decompression has been was introduced. With this new technique colostomy can be avoided in the acute phase.

In advanced colonic cancer stent-insertion is the only palliative treatment. It is done in the radiology department under fluoroscopic guidance. We present 2 cases of malignant colonic obstruction treated successfully by stent insertion.

Aggressive Surgical Approach in Pancreatic Cancer - Is it Justified?

V. Catz-Snir, P. Schachter, M. Shimonov, Y. Avni, G. Gvirtz, A. Czerniak

Depts. of Surgery, Gastroenterology, and Diagnostic Radiology, Wolfson Medical Center, Tel Aviv and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Resection presents the only possible cure for pancreatic cancer. An aggressive surgical approach may extend the limits of resection and offer cure for more patients. 37 women and 28 men, mean age 67 years (range 33-84) with focal lesions underwent pancreatic resection (1993-1999). Cancer of the pancreatic head was found in 45, in the ampulla in 4 and in the body or tail in 16. There was a tumor larger than 5 cm in 9, vascular involvement in 8, and a combination of both in 6.

All were evaluated prior to exploration by standard imaging techniques and 44 by laparoscopic ultrasound. 42 underwent pancreatico-duodenectomy, 16 distal subtotal pancreatectomy and 3 local excision of an ampullary tumor. Benign lesions were found in 8 (focal pancreatitis in 4 and a serous cystic lesion in 4).

Curative resection (microscopically negative margins, negative lymph nodes) was achieved in 44. 2 died 1-2 months after operation of septic complications (2% operative mortality). The most frequent complication (in 8) was pancreatic fistula. Additional complications included anastomotic-line bleeding (3), intra-abdominal abscess (2), and 1 developed portal vein thrombosis (treated surgically).

1- and 2-year survival in those after curative pancreatic resection was 81% and 55% respectively. 2-year survival in those after palliative resection (positive resection margins or positive lymph nodes) was 50% and 11%, respectively.

After proper selection of those in whom it is possible to perform curative resection, regardless of size or vascular involvement, an aggressive surgical approach is justified.