תוצאת חיפוש

הדי אורבך(1), יהודה שינפלד(2)

(1) המח' לרפואה פנימית והיח' לרימטולוגיה, בית החולים ביקור חולים, ירושלים, (2) המח' לרפואה פנימית ב' והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

דלקת מיפרקים שיגרונתית (דמ"ש) (rheumatoid arthritis) היא מחלה שיש לאבחנה בשלב מוקדם. עם האיבחון יש להתחיל בטיפול תוקפני הכולל מישלבי תרופות עם השפעות-לוואי אפשריות. עלותן של חלק מתרופות אלו היא גבוהה. רוב המדדים לאיבחון דמ"ש הם קליניים. הגורם השיגרונתי (RF) הוא תבחין המעבדה היחיד הנכלל במדדים המקובלים לאיבחון. תבחין זה מבוצע לעתים בבריאים, אך גם בחולים במחלות אוטואימוניות אחרות ובמחלות זיהומיות.

Antiperinuclear factor (APF) ו-antikeratin antibodies (AKA) הם תבחינים בעלי סגוליות גבוהה שיישומם לא מבוצע כשיגרה בשל אי-הנוחות שבביצועם. ה-APF ו-AKA הם נוגדנים לפילגרין antifilaggrin antiboddies (AFA), הנקשרים למרכיבים המכילים את החומצה האמינית הלא שיגרתית ציטרולין. לאחר השיעתוק על-ידי התסס peptidylarginine deiminase (PAD), מחליף הציטרולין את החומצה האמינית ארגינין, בתהליך של דאימינציה.

נוגדנים עצמיים המגיבים עם קטעים רקומביננטיים של פילגרין שעברו ציטרולינציה, נמצאים באופן סגולי בנסיוב חולי דמ"ש. אלה הם פפטידים ישרים, ההופכים למעגליים כשהחומצה האמינית סרין מוחלפת בציסטאין. שינוי המיבנה מחקה את המבנה התלת-ממדי המקורי של הפילגרין, וכך מתחזקת ויכולת הקשירה של הנוגדן לפפטיד המעגלי.

לאחרונה פותח תבחין ELISA לאיתור הנוגדנים ל- anti (anti-CCP) cyclic citrullinated peptide. בעבודות השונות היתה הרגישות של anti-CCP לאיבחון דמ"ש כ-68%-51% והסגוליות נעה סביב 98%-96% (גבוהה משמעותית מזו של RF). ל-anti-CCP חשיבות במישלב עם תבחין לגורם השיגרונתי בהגברת היכולת לאבחן דמ"ש כבר עם פרוץ המחלה. תבחין זה עשוי לסייע לנבא אילו מהחולים ילקו במחלה ממושכת עם נזק רדיולוגי [?], (מאידך, לא הוכח ש-anti-CCP מהווה מדד לפרוגנוזה גרועה יותר מ- RF). בהוספת התבחין ל-anti-CCP ניתן להקדים איבחון דמ"ש ולהתחיל טיפול ב- modifying anti rhumatic drugs (DMARDs), בהתאם לחומרת התהליך הדלקתי.
 

דורון רימר (1), יוסי רימר (2)

(1) המח' לרפואה פנימית ה', מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, (2) המח' לפדיאטריה, מרכז רפואי בני-ציון, חיפה

מקור שמותיהן של מחלות רבות השגורות בשפה הרפואית כיום נובע מפרשיות ותגליות מהעבר הרחוק והקרוב. במאמר זו מובאות מספר פרשיות הקשורות בשמותיהן של מחלות ובחוקרים שעזרו להסיר מעט מהמסתורין האופף מחלות ותחלואים אלו, כמו-כן, מובאות האטימולוגיה (etymology) של שמות מחלות אלו.
 

מחמוד אבו-שקרה, דן בוסקילה ושאול סוקניק

הכנס השנתי של האיגוד הישראלי לרימטולוגיה לשנת 2001 התקיים בין ה- 18-20 באוקטובר 2001, במלון דן כרמל בחיפה. שמונה-עשרה עבודות שונות הוצגו במסגרת הכנס, בשישה מושבים שונים. עבודות אלו כללו מחקרים במדע הבסיסי ברימטולוגיה, היבטים טיפוליים ומדדים איבחוניים במחלות שיגרון. כמו-כן, הוקדש מושב שלם למחלה ים-תיכונית משפחתית.

פעילויות נוספות במהלך הכנס היו בחירתו של יושב ראש חדש לאיגוד – דן כספי מהמרכז הרפואי סוראסקי, ובחירת ועד חדש. רימטולוגים פדיאטריים נבחרו בחטיבה במסגרת האיגוד הישראלי לרימטולוגיה. בסיכום זה נסקור מספר עבודות מדעיות שהוצגו בכנס.

כריסטינה קצור, ראובן מדר, עמי בן-אמוץ וישי לוי

מובאות במחקר זה תוצאותיו של מחקר קליני השוואתי, שנבדקו בו ריכוזי הוויטאמינים נוגדי-החימצון ויטאמין E, קארוטן וויטאמין A בפלסמה. נבדקו שתי קבוצות: בקבוצה הראשונה נכללו 15 חולים עם דלקת מיפרקים שיגרונתית (rheumatoid arthritis), ובקבוצת הבקרה נכללו מטופלים ללא מחלות מיפרקים דלקתיות.

בקבוצת החולים אובחנה ירידה משמעותית בריכוז ויטאמין E, קארוטן וויטאמין A בפלסמה לעומת קבוצת הבקרה (ויטאמין – E 4.9+-30.4 מיקרוג'/מ"ל לעומת 8.2+-43.6 מיקרוג'/מ"ל; ביתא-קארוטן – 0.26+-0.73 מיקרוג'/מ"ל לעומת 0.22+-1.02 מקירוג'/מ"ל; ויטאמין A – 0.07+-0.22 מיקרוג'/מ"ל לעומת 0.15+-0.46 מיקרוג'/מ"ל, 0.01>P, בהתאמה). תוספת ביתא-קארוטן ממקור טבעי (האצה דונלילה) במשך 3 שבועות לקבוצת החולים, הביאה לעלייה משמעותית בריכוז הוויטאמינים: ריכוז ויטאמין E עלה ל- 47.9 מיקרוג'/מ"ל, ריכוז בתא קארוטן עלה ל- 0.21+-0.87 מיקרוג'/מ"ל וריכוז ויטאמין A עלה ל- 0.15+-0.55 מיקרוג'/מ"ל, ללא השפעה על מדדים קליניים של פעילות המחלה. ייתכן שהירידה בריכוז הוויטאמינים נוגדי-החימצון בפלסמה קשורה לעובדה, שתהליכי החימצון מתרחשים במיפרק המודלק. המשמעות של תוספי ויטאמינים נוגדי-חימצון לחולים אלה, אינה ברורה עדיין.

(1) טליה וולק, (2) שמעון וייצמן, (3) אילנה הרמן-בהם, (4) מיכאל פריגר, (1) שאול סוקניק,

(1) המח' לרפואה פנימית ד', (2) החטיבה לבריאות הקהילה, (3) המירפאה לסוכרת, (4) היח' לאפידמיולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

המטרה במחקר היתה לבדוק את שכיחות תסמונת הפיברומיאלגיה ומאפייני כאב נוספים ב-137 חולי סוכרת מסוג 2, לעומת 139 חולים ללא סוכרת מסוג 2, תואמים מבחינת גיל ומין. לא נמצא הבדל בשכיחות פיברומיאלגיה בין הגברים בשתי הקבוצות, אולם לגברים חולי הסוכרת היה סף כאב נמוך יותר ומספר רב יותר של נקודות רגישות, והם דיווחו על כאב בשיעור גבוה יותר לעומת גברים בקבוצת הבקרה.

לעומת זאת, נמצאה שכיחות יתר של פיברומיאלגיה בנשים חולות סוכרת מסוג 2 לעומת הנשים בקבוצת הבקרה – 23.3% לעומת 10.6%, בהתאמה (P=0.048). למרות ההבדל בשכיחות הפיברומיאלגיה בנשים, לא נמצא הבדל משמעותי בין שתי קבוצות הנשים במספר הנקודות הרגישות ובסף הכאב. כמו-כן נשים חולות סוכרת התלוננו על כאב בשיעור גבוה יותר. הן בנשים והן בגברים חולי סוכרת היו מספר הנקודות הרגישות וקריאות הדלורימטר ביחס ישיר עם משך המחלה.

יוני וינר (1), אורנה דלי גוטפריד (1,2), אנטוני לודר (1,2), פנחס השקס (1,3)

המח' לרפואת ילדים, בית-החולים זיו, צפת (1), שירות לריטולוגיית ילדים, בית-החולים פוריה(2), והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

בהמשך למאמרנו, שבו נדונה סוגיית הטיפול בפאראצטמול בילדים, ובו דנו ביתרונות ובחסרונות שטומן בחובו טיפול זה, ברצוננו להצביע בסקירתנו זו על חלופה אפשרית שבימים אלה נכנסה כטיפול בילדים. מדובר באיבופרופן שהיא בבחינת תרופה ותיקה, שבימים אלה נמכרת בישראל בצורת תרחיף המיועד לטיפול בילדים. זמין לכל, ללא צורך במירשם רופא. משנת 1989 הצטבר ניסיון קליני רב בטיפול באיבופרופן. בשנים האחרונות החלו להתפרסם דיווחים על טיפול מוצלח באיבופרופן בהורדת חום בילדים, והתוצאות בולטות, בעיקר נוכח מיעוט השפעות-לוואי.

בן עמי סלע

המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, החוג לביוכימיה קלינית, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

השפעות שליליות של עישון פעיל אך גם סביל על ההריון ותוצאותיו, ידועות ומתועדות מעל שלושים שנה. בסקירתם של זיידרמן ומשיח ב"הרפואה", הודגש ריבוי הפלות עצמוניות, נזקים לשיליה כהיפוקסיה והסתיידות השיליה, הגורמים לשיעור גבוה של היפרדות מוקדמת של השיליה בקרב מעשנות, פגיעה בקצב הגדילה התוך-רחמית ולידת ילודים שמשקלם הממוצע נמוך בכ-150 ג', סיכון מוגבר למומים מלידה בגין ריבוי מוטאגנים בטבק והשפעה טראטוגנית על העובר, ואף השפעה של מיפגעים נשימתיים והתנהגותיים בתינוקות בחודשי חייהם הראשונים. לצד עלייה מאוד משמעותית במקרי הריון חוץ-רחמי בנשים מעשנות, שעלולה להגיע ל-OR=3.5 בנשים המעשנות מעל חפיסת סיגריות ליום, יש לציין לכף זכות את השפעתו החיובית של עישון בהפחתה משמעותית של תופעת רעלת ההריון, בקרב נשים המעשנות בתקופת ההריון, ואף בקרב אלה שעישנו תקופות ארוכות טרם ההריון.

בסקירה זו, מוצגת השפעת העישון על פוריות האישה בהיבט של פגיעה ביכולת להרות, המתבטאת בפרק זמן מוגבר החולף מתחילת הניסיונות של בני זוג להביא להריון מלא. במדינות המתועשות, הגדרת אי-פוריות מתייחסת בדרך כלל לתקופה של שנה ומעלה הנדרשת לתחילת הריון, ממועד תחילת קיום יחסי-מין רצופים שמטרתם להביא להריון. כ-15% מכלל הזוגות המנסים להביא לפרי-בטן, נכשלים לחוות הריון במהלך השנה הראשונה לניסיונותיהם והגורמים לכך רבים: פגימות אנטומיות של מערכת הרבייה הנקבית, נזקים מכאניים, כגון אלה הנגרמים מהתקן תוך רחמי והפרעות ביוץ. ב-20%-30% מכלל המקרים של פוריות פגומה, הסיבה נעוצה בבן הזוג, כתוצאה מפגם תיפקודי של תאי הזרע בהפריית הביצית.

The Interaction Between Saliva and Cigarette Smoke and its Devastating Biological Effects as Related to Oral Cancer

Rafael M. Nagler, Ifat Klein, Abraham Z. Reznick

Department of Oral & Maxillofacial Surgery, Salivary Clinic and Oral Biochemistry Laboratory and Department of Anatomy and Cell Biology, Rambam Medical Center and Bruce Rappaport Faculty of Medicine, Technion - Israel Institute of Technology, Haifa, Israel

Saliva is the first body fluid to confront inhaled cigarette smoke (CS) which is injurious to the oral cavity and is associated with several oral diseases and cancer. We have recently demonstrated in an In vitro model that an exposure of saliva to nine `puffs' of CS induced a distinct increase in protein carbonyls. This elevation of protein carbonyls caused by CS may be the result of aldehydes presented in the CS reacting with sulphydryl (-SH) groups of the proteins. Moreover, following the exposure to CS, the activities of several salivary enzymes amylase, lactate dehydrogenase (LDH) and acid phosphatase (ACP) were found to be significantly reduced by 83%, 57% and 77%, respectively. However, CS had no effect on the activities of aspartate aminotransferase and alkaline phosphatase. In the current study we found that CS also reduced salivary peroxidase activity by no less than 80% which may be of a great importance to the clinical set up as peroxidase is considered a pivotal enzyme of the the salivary protecting system. Furthermore, in contrast to LDH findings in saliva, the LDH activity in plasma was not reduced following its exposure to CS.

Conclusion: Hence, we concluded that the loss of salivary enzyme activities may be due to various agents in the CS that affect the enzyme via different mechanisms.

בן עמי סלע

המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לביוכימיה קלינית, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מדי שנה, כ-40% מכלל המעשנים מנסים, או לפחות מצהירים על רצונם להיגמל מעישון, אך רק כ-6% מתוכם אכן מצליחים במשימה זו לטווח ארוך. גם שיטות הגמילה עם תחליפי-הניקוטין, כגון טבליות הלעיסה או הדיסקיות המוצמדות לעור, העלו את שיעור הנגמלים פי 1.4 עד 2.6 בהשוואה לנוטלי האינבו, אך 80%-70% מבין אלה שחדלו לעשן באמצעות תחליפי-ניקוטין, חזרו תוך שנתיים לשיגרת העישון.

ניסויים לגמילה מעישון באמצעות תרופות נוגדות-דיכאון נמצאים לאחרונה בקו-עלייה. כך לדוגמה, התכשיר nortriptyline התלת-ציקלי, נמצא מכפיל את שיעורי הגמילה, ותוצאות מבטיחות התקבלו עם doxepin ו-fluoxtein. ייתכן, שההצלחה היחסית של נוגדי-דיכאון בגמילה מעישון, מקורה בקשר הגורדי בין דיכאוניות ועישון: מעשנים עם רקע דיכאוני תלויים יותר בניקוטין והצלחתם בגמילה פחותה, שכן דיכאון הוא אחד מתסמיני הגמילה הבולטים אצלם. עישון סיגריות מביא גם כן להפחתת פעילות האנזים monoamine oxidase B במוח במנגנון שאינו שאינו קשור לניקוטין, ובכך משתמרת יותר רמת הדופאמין, בעלת השלכות נוגדות-דיכאון.

מחמוד אבו-שקרה

היח' למחלות אוטואימוניות שיגרוניות, מרכז רפואי סורוקה ואוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

בשנים האחרונות, בעבודות מרובות הודגם קשר בין ממאירות ותופעות אוטואימוניות ושיגרוניות. קשר זה הוא דו-כיווני. מחד גיסא, קיימת שכיחות יותר גבוהה של סך הממאירות בחולים עם דרמאטומיוזיטיס, פולימיוזיטיס וסקלרודרמה בהשוואה לכלל האוכלוסייה. כמו כן, בחולים עם דלקת מיפרקים שיגרונתית וחולי זאבת אדמנתית מערכתית, קיים סיכון מוגבר ללקות בממאירות המאטולוגית או לימפו-פרוליפרטיבית.

מאידך גיסא, מיגוון רחב של תופעות אימונולוגיות וביטויים שיגרוניים שונים יכולים להתרחש בחולים עם מחלקה ממארת. תופעות אלו יכולות להוות תוצאה של ייצור נוגדנים עצמיים, חדירה של ריקמה שאתית למיפרקים, תיסמונות פארא-ניאופלסטיות שונות, או ביטויים שיגרוניים מישניים לכימותרפיה.

בגיליון זה של "הרפואה" מדווחים חביב וחב' על חולה עם סרטן הריאה אשר הביטוי הראשוני למחלתו היה כאב בברכיים ותיסמונת אוסטואתרופתיה היפרטרופית.

בבמה זו, אסקור את המנגנונים והתופעות האוטואימוניות השונות בקרב חולים עם מחלה ממארת ואתייחס לתיסמונת אוסאוארתרופתיה היפרטרופית.

Cholesterol Pericarditis Associated with Rheumatoid Arthritis

B. Knobel, P. Rosman

Dept. of Medicine B, Edith Wolfson Medical Center, Holon; and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Cholesterol pericarditis (CP) is a rare and unusual disease characterized by chronic pericardial effusion with high cholesterol concentration. Precipitation of cholesterol crystals may occur and induce inflammation and constrictive pericarditis. CP may be idiopathic, but is usually associated with a systemic disease, such as tuberculosis, myxedema, or as in our case, rheumatoid arthritis (RA).

We present a 78-year-old woman with RA, typical deformities of the metacarpo- and metatarso-phalangeal joints and subcutaneous rheumatoid nodules. She was hospitalized with increasing dyspnea and weakness and a 2-dimensional transthoracic echocardiogram showed a large pericardial effusion, without tamponade.

Blood cholesterol was 208 mg/dl, triglycerides 169 mg/dl, LDH 37 u/L and rheumatoid factor 2560 u; glucose, kidney, and thyroid function tests were normal and PPD test negative. Pericardiocentesis yielded 800 ml of opaque, cloudy fluid, with glucose 19 mg/dl, cholesterol 264 mg/dl (normal 20-40 mg/dl), triglycerides 169 mg/dl, LDH 5820 u/L and rheumatoid factor 40 u; viral titers and cultures for bacterial, mycobacterial and fungal infections were negative. The pericardial fluid had a distinctive scintillating, gold-paint appearance and many cholesterol crystals were evident microscopically.

The patient responded to treatment with methotrexate and steroids. Factors responsible for increase in pericardial fluid cholesterol may be its liberation from injured pericardial cells and rheumatoid nodules, lysis of red cells, or lymphatic obstruction and impairment of the absorptive capacity of the pericardium.

Aortopexy for Tracheomalacia in Infants and Children

I. Vinograd, B. Klin, A. Silbiger, G. Eshel

Depts. of Pediatric Surgery, and Anesthesia, Dana Children's Hospital, Sourasky-Tel Aviv Medical Center;  Dept. of Pediatric Surgery and Intensive Care Unit, Assaf Harofeh Medical Center, and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

During the past 12 years (1985-1998), 28 infants and children were operated on here for tracheomalacia. The diagnosis was made in all using rigid bronchoscopy. During the examination the infants breathed spontaneously, but the trachea collapsed on forced expiration.

Indications for surgery were repeated cyanotic spells ("dying spells") in 22, recurrent pneumonia, and inability to extubate (in 8). In 11 there were more than 1 indications. Age at surgery was from 7 days to 3 years (average 11.7 months).

All 28 children underwent bronchoscopy and guided aortopexy via a left-third intercostal approach. The ascending aorta and aortic arch (and in 6 the proximal innominate artery as well) were lifted anteriorly, using 3-5 non-absorbable sutures (5.0). The sutures were placed through the adventitia of the great vessels and then passed through the sternum.

Respiratory distress was significantly improved in 21. Another 2 required external tracheal stenting with autologous rib grafts, and in 1 other an internal Palmaz stent was introduced for tracheal stability. In 4 aortopexy failed, 1 of whom had tracheobronchomalacia throughout, and another 3 had laryngomalacia which required tracheostomy to relieve the respiratory symptoms.

Postoperative complications were minor: pericardial effusion in 1 and relaxation of the left diaphragm in another. 1 infant subsequently died, of unknown cause 10 days after operation, after having been extubated on the 1st postoperative day. On long-term follow-up (6 months to 12 years) 25 were found free of residual respiratory symptoms and 3 remained with a tracheostomy.

Thus, infants and children with severe tracheomalacia associated with severe respiratory symptoms, can be relieved by bronchoscopic guided suspension of the aortic arch to the sternum.

Acute Ischemia of the Lesser Gastric Curvature 

D. Czeiger, A. Ariche, G. Shaked, N. Sion-Vardi, I. Levi

Trauma Service, Dept. of Surgery, and Pathology Institute, Soroka University Medical Center, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

The rich blood supply of the stomach protects it from ischemia and necrosis. Acute gastric ischemia, an emergency with high mortality, is rare. Atherosclerosis is the leading cause of acute ischemia, and the lesser curvature of the stomach is more vulnerable due to its relatively lesser blood supply. Reduction in gastric blood supply usually presents as chronic disease characterized by gastritis, gastric ulcer, or gastroparesis.

Gastroscopy can identify lesions of the gastric mucosa, and angiography demonstrates occluded vessels. Treatment of acute gastric ischemia is surgical, with total gastrectomy preferred over partial resection.

Autologous Chondrocyte Transplantation - from Science Fiction to Routine Clinical Practice

Dror Robinson, Hana Ash, David Aviezer, Gabriel Agar, Nahum Halperin, Zvi Nevo

Dept. of Clinical Biochemistry, Sackler Medical School, Tel Aviv University, Ramat Aviv; Dept. of Orthopedic Surgery, Assaf Harofeh Medical Center, Zerifin; and CTI Ltd., Science Park, Kiriat Weizmann, Nes Ziona

Adult articular cartilage lacks the capacity for self-repair. The limiting factor appears to be the inability of chondrocytes to proliferate while embedded in the extracellular matrix typical of hyaline cartilage. Cartilage defects larger than 1 cm² change articular biomechanics and lead to eventual osteoarth-ritis and joint destruction.

During the past decade, several competing techniques have evolved to stimulate articular cartilage repair. Small lesions can be successfully treated by either micro-fracture or osteochondral cylinder grafting. The latter technique allows immediate weight bearing but leads to damage of previously uninvolved areas of articular cartilage, which limits its application to lesions of less than 2 cm².

When the damaged area is more extensive, grafting of autologous chondrocytes should be considered. First a diagnostic arthroscopy is performed to assess the damaged area and a small cartilage biopsy is taken. 6 weeks later, arthrotomy and chondrocyte transplantation are performed. In the interval, the antologous chondrocytes have expanded by 2 to 3 orders of magnitude. Our experience to date includes 10 cases with follow-up of 6 months to 5 years. Preoperative complaints of crepitation and locking disappear. There is functional improvement and pain reduction of approximately 50%. This procedure, currently limited to patients under 55 years of age with limited damage to an articular surface, for the first time allows reconstruction of damaged articular areas without resorting to allografts.

Unconventional Treatment of Severe Heart Failure in the Elderly

Z. Fidelman, Z. Korshun

Geriatric Medical Center, Natanya

In the elderly, congestive heart failure is common and associated with significant morbidity and mortality.

Comprehensive management of heart failure improves functional status and decreases mortality. Diuretics remain the mainstay in treating congestive heart failure. However, some patients are resistant to diuretics. This is a serious problem as it seems to represent a final manifestation of congestive heart failure.

In an 85-year-old woman diuretic resistance was recognized as the cause of failure of conventional diuretic therapy. When the dose of furosemide was rapidly increased from 120 mg per os to 1000 mg IV within 4 days, diuresis began and there was dramatic improvement in her condition. The dose was then gradually decreased until a conventional maintenance dose of 200 mg/day per os was reached. This dose was sufficient to keep her heart failure under control.