תוצאת חיפוש

קרן אולשטיין-פופס

מרכז רפואי הדסה עין-כרם, ירושלים

במאמרם של סייר וחב' המתפרסם בגליון הנוכחי של "הרפואה", מדווח על פרשת חולה, ילדה בת 4 שנים, עם תסמונת PICA, אשר הופנתה לבית החולים עם הסתמנות של אי שקט ואאוזינופיליה. החולה אובחנה כלוקה ב-Toxocariasis . תחת טיפול מתאים חל שיפור קליני וירידה במספר האאוזינופילים. פרשת חולה זו מדגישה את החשיבות בהכרת הגורמים העלולים להוביל לאאוזינופיליה ובמציאת האבחנה העומדת מאחוריה.

צבי זמישלני, איתן נחשוני

המרכז לבריאות הנפש גהה והפקולטה לרפואת סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

בעשייה הרפואית היומיומית נדרשים רופאים להתמודד דרך קבע עם מציאת המוות. העיסוק בהיבטים הרגשיים, הפסיכולוגיים והחברתיים סביב המוות, כמו גם המיומנות הרפואית הקלינית הנדרשת מול חולים אלה ובני משפחתם, אינם זוכים להתייחסות הולמת בהכשרתו של הרופא.
 

יעל לנדאו¹, שלמה וינקר^1,2, מיכל שני^1,2, ששון נקר^1,2,

¹המח' לרפואת המשפחה, מחוז מרכז, שירותי בריאות כללית, ראשון לציון, ²החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

משך הביקור אצל רופא המשפחה הוא משאב יקר ערך, וחשוב לבחון האם מיפגש רפואי ארוך יותר מביא בהכרח לתוצאות טובות יותר בהיבטים של תחלואה ותמותה, ושל שביעות רצון המטופל והרופא.

בבעיות רפואיות דומות נע משך המיפגש הרפואי בין  2-3 דקות עד 30 דקות. המטלות החדשות על רופא המשפחה בתחומים כמו רפואה מונעת, טיפול בחולה המורכב ותחום בריאות הנפש, גורמות לרופאים רבים לחוש כי משך הביקור אינו מספיק.

בסקירת הסיפרות נמצאו מחקרי תצפית שנמדד בהם משך הביקור, מתוך ניסיון לחפש קשר בין משך הביקור למדדי איכות רפואיים. כן נמצאו מחקרי התערבות שנקבע בהם מראש משך המיפגש ונבדקו תוצאות המיפגש.

בסקירה הנוכחית נתמקד בהשפעת משך הביקור על מדדי האיכות שנבדקו: שביעות-רצון המטופלים והרופאים, לחץ הרופא בזמן הביקור, שיעור הביקורים הנשנים, איתור בעיות נפשיות על-ידי רופא המשפחה, ביצוע פעולות רפואה מונעת והמלצות על אורח-חיים בריא בזמן הביקור, איבחון וטיפול בבעיות חדות ובמחלות כרוניות, וכן צריכת משאבים כגון תרופות, בדיקות עזר והפניות לייעוצים.

מרים אינס זיבצינר¹, חיה באליק², אנדרה מטלון³

¹המרכז הישראלי להערכת טכנולוגיות בשרותי הבריאות, מכון גרטנר, המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר, האגף למדיניות טכנולוגיות רפואיות, מינהל הטכנולוגיות והתשתיות, משרד הבריאות, החוג לסיעוד, בית-הספר למקצועות בריאות, אוניברסיטת תל-אביב, ²בית-הספר האקדמי לסיעוד שיינברון, המרכז הרפואי תל-אביב סוראסקי, החוג לסיעוד, בית-הספר למקצועות בריאות, אוניברסיטת תל-אביב, ³המח' לרפואת המשפחה, מרכז רפואי רבין, בית-חולים בילינסון ומחוז דן-פתח-תקווה, שירותי בריאות כללית והחוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

במהלך המאה העשרים זכו הרופאים למעמד מיוחד במערכת הבריאות, דבר העשוי להשתנות בעקבות שינוי ביחסי רופא-מטופל ומאפייני שוק העבודה בבריאות. חלק מהשינוי שהתרחש טעון באימוץ מונחים מעולם העסקים אשר הועברו למערכת הבריאות. הרופא מוצג כ"ספק שירותים", בעוד שהמטופל מוצג "כלקוח או צרכן". מגישה ממוקדת במטופל, Patient centered medicine , הפכו יחסי רופא-חולה להיות יחסי צרכן-ספק שירותים כמו בתחומים אחרים של החברה הצרכנית.

במאמר זה מנותחים השינויים בדפוסים של יחסי-גומלין בין רופא ומטופל, לנוכח השינויים החברתיים בעשורים האחרונים, כגון יצירת תקנות וחוקים הקשורים לזכויות המטופלים, ייסוד אירגונים המייצגים חולים, הפצת ידע ומידע באמצעות תקשורת המונים, שינויים במעמד הרופאים, האקדמיזציה של מקצועות הבריאות האחרים, שינויים בניהול שירותי הבריאות וגישות כלכליות הקשורות להכלת עלויות הבריאות.

אריאל פינקלשטיין, גד קרן, שמואל בנאי

המחלקה לקרדיולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

גבר בן 61 שנה התקבל לחדר המיון עם הסתמנות של אוטם תחתון חד כשעה וחצי מתחילת הכאבים.

לאחר טיפול ראשוני בזריקת דחף (בולוס) ראשונית של הפרין לתוך הווריד, ומתן אספירין בדרך פומית (300 מ"ג) ופלביקס (600 מ"ג), הובהל החולה לחדר הצינתור לביצוע צינתור טיפולי ראשוני.

יורם אפשטיין

מכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

במאמר של אדלבי וחב' [1], המתפרסם בגיליון זה של "הרפואה", מתייחסים הכותבים להיבט אחד שנלווה לאורח-החיים המודרני: עבודה מול צג מחשב. במאמרם של אדלבי וחב' מתמקדים המחברים אמנם רק בתיסמונת השלד-שריר המכונה (Cumulative Trauma Disorder (CTD או בשמה האחר RSI) Repetitive Strain Injury) והקשורה בארגונומיה שבתחנת העבודה הבודדת, אך נושא המאמר פותח צוהר לחוליים הקשורים בסביבת העבודה המודרנית.

יובל מלמד^1,2, אסנת זמיר¹, עדיאל דורון^1,2, יהודית גלברד¹, אבי בלייך^1,2

¹המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב-השרון, ²מסונף לאוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, תל-אביב

מינוי אפוטרופוס הוא תהליך מורכב וחשוב ביותר בעת הצורך. זוהי התערבות פטרנליסטית בחיי הפרט הבאה להגן על אלו הזקוקים לכך. מינוי אפוטרופוס פוגע במידה ניכרת בזכות הפרט ובאוטונומיה, ולכן עליו להישאר כמוצא אחרון עבור הזקוקים לכך.

מאידך, אי מינוי אפוטרופוס לנזקק עלול לחשוף אותו לפגיעה כלכלית וגופנית, לניצול והזנחה. החוק מאפשר מינוי אפוטרופוס לאדם שאינו יכול לדאוג לכל ענייניו או לחלק מהם. בחוק, ולמעשה גם בפסיקה, לא הוגדר מיהו שאינו יכול לדאוג לענייניו.

מדדים למסוגלות כלכלית: האם המטופל יודע מהו היקפם של נכסיו, הכנסותיו, הוצאותיו, ומגלה יכולת לקבל החלטות הגיוניות בנושא.

מדדים למסוגלות אישית (לגוף): האם המטופל יכול להתנהל בעצמאות, ולדאוג לעצמו בתחומים של אספקת מזון, מחסה, ביגוד, ביטחון כללי, סביבה בטוחה למגורים?

מומלץ שבחוות-הדעת תהיה התייחסות באופן מוגדר לנושא אפוטרופוס לגוף או לרכוש, תוך מתן נימוקים: 

א'   הסיבה – מהי ההפרעה שבה לוקה החולה.

ב'   הפגיעה הקוגניטיבית – מהי הפגיעה הקוגניטיבית שבה לוקה החולה עקב מחלתו.

ג'   ההפרעה בתיפקוד – מהי הפגיעה בתיפקוד בחייו עקב מחלותיו.

ספי מנדלוביץ¹*, צבי סיימון²**, יוליה קונדל², טניה רבין², רפאל קטן², רפאל פפר²

¹הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן גוריון, ²המכון לאונקולוגיה, מרכז שיבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

*המאמר נכתב כחלק מן הדרישות האקדמיות לקבלת תואר M.D. בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן גוריון, באר-שבע.

** למחבר ראשון ושני חלק שווה בכתיבת המאמר.

גמציטבין היא תרופה המחוללת בתאי סרטן הלבלב רגישות לנזק מקרינה. טיפול המשלב גמציטבין במינון מלא עם קרינה תלת-ממדית לשדה קרינה מצומצם, מהווה גישה חדשנית בטיפול בסרטן לבלב מתקדם בלתי ניתן לניתוח.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לסכם את התוצאות, הסבילות והרעילות של הטיפול המשולב.

נערך מחקר רטרוספקטיבי עם איסוף מידע מהתיקים, מירשם האוכלוסין ועיבוד סטטיסטי באמצעות SPSS. הקרינה שתוכננה באמצעות טומוגרפיה מחשבית כוונה לגוש השאתי, ללא הניקוז הלימפטי האזורי, וניתנה ב-15 מיקטעים של 2.4 Gy למנה כוללת של 36 Gy. התרופה גמציטבין ניתנה בתחילת כל שבוע במינון של 1,000 מ"ג/מ"ר².

השפעות-הלוואי במערכת העיכול העליונה דורגו על-פי אמות-המידה המקובלות. מבחינה שליטה מקומית הוגדרה התגובה לטיפול על-פי המדדים של RECIST, דהיינו, תגובה חלקית משמעותה ירידה של 30% לפחות בקוטר הארוך ביותר של המימצא.

מתוך 19 חולים, 18 סיימו את הטיפול ללא צורך בפסק זמן במהלך הטיפול המשולב. בהמשך פיתחו 4 חולים רעילות קשה בדרכי-העיכול העליונות. בעת ההערכה הראשונית ניצפתה תגובה חלקית טובה ב-37% והקלה קלינית חשובה ב-52% מהמטופלים. ההישרדות החציונית הייתה 11.7 חודשים.

גמציטבין במינון מלא עם קרינה תלת-ממדית לשדה מצומצם הוא טיפול הנסבל היטב. כמו-כן, הוא גורם לשיעור נמוך יחסית של רעילות קשה בדרכי-העיכול העליונות בהשוואה למישלב התרופה עם שדות הקרינה המקובלים, הכוללים הן את השאת והן את הניקוז הלימפטי. תגובה חלקית טובה ניצפתה ביותר משליש מהמטופלים; יציבות בגודל השאת המוקרנת בשאר החולים; וכן הקלה בכאב ושיפור קליני משמעותי בקרב מחציתם. כמחצית מהחולים שרדו למעלה משנה.

לסיכום, טיפול זה מתאפיין בסבילות טובה ובשיעור השפעות-לוואי קטן יחסית, המניב תוצאות זהות לסדרות אחרות של כימו-רדיותרפיה עדכנית ולעיתים אף עולה עליהן.

מרדכי גוטמן¹, פייר זינגר², צבי גימון³

¹המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא, ²המח' לטיפול נמרץ, מרכז רפואי רבין, ³המח' לכירורגיה, בית-חולים הדסה עין-כרם, ירושלים

מחלת הסרטן יוצרת מצב קטבולי בחולה, הגורם לכיחשון הסרטן (Cancer cachexia). קטבוליזם זה מוחמר בתגובה לניתוחים, כימותרפיה וקרינה. ניתן להאט קטבוליזם זה, אך לא ניתן להפכו לאנבוליזם באמצעות תמיכה תזונתית. תמיכה תזונתית בחולה סרטן, אנטרלית או פרנטרלית, מסייעת לו להתמודד בקטבוליזם המלווה את הטיפולים בסרטן. אין עדויות ניסיוניות לכך שתמיכה תזונתית בחולה הסרטן מאיצה את התקדמות המחלה, את קצב גדילת השאת (Tumor) או את התפשטותה.

לחולה סרטן במצב סופני שמיצה את הטיפולים האונקולוגיים למיניהם, לא נותר אלא טיפול פליאטיבי – עוזר ותומך. בין השאר הוא זקוק לתמיכה תזונתית. הדרך האנטרלית, בדרכי נגישות שונות, היא טיפול הבחירה, ואנו עושים מאמצים רבים כדי לתת לחולה את ההזנה הדרושה. עם זאת, כאשר נחסמת הדרך האנטרלית עקב חסימת מעיים, נצור או כל סיבה אחרת, איננו ממהרים להזין את החולה בדרך פרנטרלית, מחשש של האצה בצמיחת השאת, עלויות, סיבוכים או חשש מהארכת סבל מיותרת. ההחלטה שלא לתת הזנה לתוך-הווריד קשה מאוד מבחינת החולה.

תמיכה תזונתית נתפסת במודעות החולה ובני-משפחתו כצורך בסיסי ביותר וכטיפול שיאריך את ימיו של החולה, אשר בהיעדרו יהיה הגורם למותו של החולה. אולם יש חולים שמצבם הגופני והנפשי עדיין טוב, אשר תוחלת-חייהם החזויה עולה על שלושה חודשים (50< Karnofsky status או 3 > ECOG scale). אלה עשויים להפיק תועלת מתמיכה תזונתית לתוך-הווריד. ההחלטה אמורה להתקבל על-ידי צוות רב-מקצועי המכיר היטב את החולה, בשיקול דעת מעמיק. על החולה ובני-משפחתו להבין שההזנה אינה טיפול סגולי במחלתו, ושקרוב לוודאי לא תאריך את ימיו. בהתקבל ההחלטה על טיפול כזה, יש לעשות כל מאמץ לבצעו בבית החולה.

לודמילה ליסי, שמואל עובדיה, טטיאנה זובקוב, ישראל קופר, ג'יזל זנדמן-גודארד

המח' לרפואה פנימית ג', היח' לרגל סוכרתית, מרכז רפואי וולפסון

מחלת סוכרת מהווה את הסיבה העיקרית לקטיעת גפיים במדינות המערב. כיבים מזוהמים ברגל של חולה סוכרת גורמים לכ-85% מהקטיעות הלא טראומתיות של הגפיים התחתונים באוכלוסייה זו. חיידקים חודרים דרך הכיב וגורמים לזיהום המחמיר את מצב הכיבים בחולים אלו. המטרה בטיפול בחולים הללו היא לשמור על שלמות הרגל. בסיפרות דווח על ירידה בקטיעות גדולות, זאת בעקבות גישה רב-תחומית בטיפול בחולי סוכרת עם סיבוכים בכף הרגל. בסוף שנת 2002 הוקמה יחידה לטיפול בכף רגל של חולי סוכרת במרכז הרפואי וולפסון.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לזהות את סוגי החיידקים ולעקוב אחר תוצאות הטיפול בכיבים בחולי סוכרת. נלקחו נתוני רישומים רפואיים מ-210 אישפוזים בחולים שטופלו ביחידה לרגל של חולי סוכרת במרכז הרפואי וולפסון במהלך השנים 2003-2004. החולים טופלו באופן שמרני ובניתוח. ברוב החולים היה המחולל מסוג גראם-שלילי, וחלקם לקו בזיהומים עמידים מסוג MRSA ו-ESBL. שיעור הכריתות הגדולות היה 10.5% בשנת 2003 ו-9.6% בשנת 2004.

ככלל, השכיחות של כריתות הגדולות שבוצעו במחלקתנו תואמת את זו המדווחת במרכזים אחרים הנוקטים בגישה רב-תחומית בטיפול ברגל של חולה סוכרת.

סיבוכי כף רגל בחולה סוכרת הם הסיבה הראשונה במעלה לאישפוז חולי סוכרת ולקטיעת הגף התחתון. בעשור האחרון מתגברת ההכרה בחשיבות ניתוח הרגל של חולה סוכרת ככלי יעיל לטיפול בו ולמניעת סיבוכים מהמחלה.

כיבים בחולי סוכרת שאינם מלווים בזיהום מטופלים באופן שמרני על-ידי הפחתת לחץ מאזור הכיב וטיפול בפצע. ניתוחים נדרשים במצבים שבהם הטיפול השמרני נכשל או שאינו יעיל, ואלה כוללים פעולות להפחתת לחץ מאזור הכיב על-ידי שינוי מבנה כף הרגל ופעולות לסגירת הפצע.

הטיפול בכיב המזוהם כולל מתן אנטיביוטיקה, טיפול רפואי תומך וניתוחים, בחלקם דחופים, כולל ניקוז מוגלה, הטרייה (Debridement), קטיעות חלקיות של כף הרגל, וקטיעות מתחת ומעל לברך. לאחר השתלטות על הזיהום ניתן לבצע ניתוחים לסגירת פצע.

ניתוח מונע מבוצע כשהטיפול השמרני נכשל, והמטרה בביצועו היא להקטין את הסיכון להישנות הכיבים על-ידי שינוי מבנה כף רגל והפחתת הלחצים הנוצרים בזמן הליכה. תיקון העיוות בכף הרגל מאפשר הקטנת התלות באמצעים חיצוניים כנעליים רפואיות וסדים.
 

מערכת יחסים טובה בין מטופל לרופא היא מאושיות הרפואה הראשונית בעידן העכשווי. מצבים נדירים שבהם מופר האיזון העדין המתקיים בבסיס הוויה זו, יוצרים מציאות שבה לא רק למטופל זכות לממש את זכאותו לבחירת הרופא המטפל, אלא גם הרופא רשאי לאחר הליך הולם של מיצוי ניסיונות תקשורת ובחינה אירגונית מהותית משותפת, להינתק מהמטופל באופן יזום.

במאמר הנוכחי נדונות הסיבות למציאות מיוחדת זו ומובאות דרכי גישה מובנות להתמודדות עם הבעיה.

 

חוק טיפול בחולי נפש התשנ"א 1991, "משקף גישה חדשנית, הבאה לידי ביטוי, בין היתר, באפשרות של מתן טיפול כפוי במירפאה במקום אישפוז בבית-החולים". החוק הישראלי מקנה לוועדה פסיכיאטרית מחוזית סמכויות לדון גם בעניינו של חולה המטופל מתוקף צו אישפוז או צו טיפול כפוי במירפאה. יחד-עם-זאת, שיעור ההתקבלות לאישפוז כפוי בצו בית-המשפט, מסך-הכל ההתקבלויות לאישפוז, מצוי במגמת עלייה מזה כעשור.

בתיקון תשס"ד לחוק, סע' 29א, מובהר, כי החולה רשאי להיות מיוצג בוועדה על ידי עורך-דין ומסדיר את דרכי המימוש של זכות זו. תיקון תשס"ד טרם יושם בכל המחוזות בישראל. הוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות אינן נוטות להורות על המרת צו לאישפוז כפוי בצו לטיפול כפוי במירפאה, כמתאפשר מתכלית החוק, ועדיין אינן נשענות על אפשרות זו כשיטה להבטחת המשך החלמה או ליווי תהליך השיקום לאחר האישפוז הפסיכיאטרי מכוח צו. יתר-על-כן, צווי האישפוז אף אינם קצובים בזמן חרף פסיקה מחייבת. להערכתנו, במציאות של צווי אישפוז שאינם קצובים בזמן, ללא הפעלה מיטבית של ברירת המרת צו האישפוז בצו להמשך טיפול כפוי בקהילה, האמור לצמצם את משכי האישפוז ואף להקטין את שיעור האישפוז הנשנה, ובהיעדר מימוש מלא לחובת ייצוג לחולה בפני הוועדה, תכלית החוק, דהיינו, מדיניות טיפול תוך הגבלה למזער (Least restrictive environment), אינה מיושמת כהלכה. החולה מצוי לעיתים בחזקת נוכח-נפקד.

יש להגביר את המודעות לזכויות האדם החולה במערכת ולהקצות משאבים לשילוב טיפול עם שיקום בקהילה גם למטופלים על-פי צו, תוך הקפדה על מתן השירות במיסגרות המאפשרות אכיפת הטיפול ומעקב, להבטחת המשך ההחלמה והשיקום בקהילה. הפעלה יעילה של טיפול פסיכיאטרי כפוי בתנאי הגבלה למיזער, תימנע עלייה בשיעור הישנויות האישפוז ותקדם את הבטחת שלום הציבור. בהיעדר הקפדה על אכיפת המשך הטיפול בקהילה במידה הולמת לרמת הסיכון, אין לשלול עלייה ברמת הסיכון לפגיעה בשלום הציבור, בד בבד עם הפגיעה בזכויות החולה.

 

מירב חשין ואלן רובינוב

האגף לרפואה פנימית, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, הדסה עין-כרם, ירושלים

"הגבלה" (restraint) מוגדרת כ-"מניעה או הגבלת חופש פעולה או תנועה של החולה באופן מכוון" [1]. במצבים מסוימים נדרש הצוות הרפואי להגביל או לקשור חולה, לא אחת בניגוד לרצונו, כדי שלא יזיק לעצמו או לסביבתו. בעבר רווחה תפיסה פטרנליסטית שלפיה הרופא "ידע" מה טוב לחולה והחלטותיו לא ניתנו לעיעור [1]. כיום השתנתה התפיסה, ומקובל שהחולה אוטונומי לקבוע מה ייעשה לו ולגופו. האוטונומיה של אדם על גופו נתפסת כערך עליון ונראה כי אינה עולה בקנה אחד עם הגבלת חולה, גם אם נועדה למנוע ממנו להזיק לעצמו. כיצד, אם כן, ניתן להסביר את הצורך בקשירה?

עדי ניב-יגודה

עורך-דין ומגשר, מרצה בתחום רפואה ומשפט, ונושא מעמד בילד במשפט הרפואי

עניינו של מאמר זה הוא ניסיון לבחון את יכולותיו של קטין המטופל במערכת הרפואית להיות שותף להליך הטיפולי הנוגע לגופו הוא. נבחנת אפשרות החלתו של חוק זכויות החולה על קטין, למרות הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, השוללות באופן גורף מכלל הקטינים את האפשרות למעורבות ושיתוף בטיפול הרפואי. בשלב השני, בהתייחס לדעות הרווחות בתקופה שבה אנו חיים כיום ותוך דיון במרכיבים השונים של עקרון ההסכמה מדעת – חובת גילוי המידע, הבנתו, והליך ההסכמה בהיבטו הטכני – ניתן לראות כי כישוריו של הקטין עולים על אלה שהיו ברשותו של קטין בשנות ה-60 של המאה הקודמת, בעת "המודרני" שנחקק חוק הכשרות המשפטית. נראה כי מחובתנו החוקית והמוסרית להתאים את המצב הנוהג כיום, שבו ככלל אין לקטין זכות להיות שותף בהליך הרפואי, למעט בחריגים מסוימים, למצב שבו זכויותיו ייגזרו על-פי רמת התפתחותו והבנתו של הקטין.

מאמר זה נכתב תוך התאמה לנוהל המקובל בעולם ביחס לזכויות העומדות לקטין המטופל במערכת הבריאות, אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, מסקנות וועדת רוטלוי וחוק החולה הנוטה למות – כל זאת במטרה להביא לשינוי חשיבתי-תרבותי ביחס של המערכת הרפואית  אל הטיפול בקטין ובני-משפחתו.