רון מימון (1), מיכל שרון *, אורית רייש (2), דויד שניידר (1), ראובית הלפרין (1), אריה הרמן (1)

(1) המח' לרפואת נשים ויולדות; (2) והמכון לגנטיקה, בית-חולים אסף-הרופא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

המטרה בעבודה להלן היתה הערכת הליקויים העובריים שבגינם בוצעו הפסקות הריון בשליש השני והשלישי להריון. לשם כך בוצע סקר רטרוספקטיבי, שנכללה בו קבוצת הנשים שעברו הפסקת הריון, במרכז הרפואי אסף-הרופא בין 1999-2000. במהלך שנתיים בוצעו 137 הפסקות הריון יחיד בעקבות הוריה עוברית. מאה-ושניים מתוכן היו הפסקות הריון מוקדמות (עד שבוע 23) ו-35 הפסקות הריון מאוחרות (שבוע 23 ואילך). הגיל האימהי הממוצע היה 5+-31 שנים וגיל ההריון הממוצע עמד על 5+-20. הוגדרו שלוש הוריות עיקריות להפסקת הריון: אנטומית, כרומוסומית/גנטית וזיהומית.

בקבוצת הפסקות ההריון המוקדמות ההוריות העיקריות היו אנטומיות וכרומוסומיות/גנטיות (בכל אחת מהן: 45 עוברים, 44%). מאידך, בקבוצת הפסקות ההריון המאוחרות הרוב המכריע היה בשל מומים אנטומיים (29 עוברים, 83%). מבין הפסקות ההריון המשניות לליקוי האנטומי – הסיבה השכיחה ביותר היתה מומים במערכת העצבים המרכזית (31%) ואחריה מומים בשלד (23%). בקבוצת הפסקות ההריון המוקדמות אובחנו יותר מומים רב-מערכתיים מאשר בקבוצת הפסקות ההריון המאוחרת (18% מול 7%, p<0.001). מאידך, בקבוצת ההפסקות ההריון המוקדמות אובחנו יותר מומי לב ומומי מערכת השתן (17% מול 11% ו-14% מול 9%, בהתאמה). מבין המומים הכרומוסומיים/גנטיים אובחנה טריזומיה 21 ב-24 עוברים (53%). מחלות זיהומיות היוו הוריה להפסקת הריון ב-13 עוברים (9%), ב-12 מהם עד השבוע ה-22 להריון. הגורם שבודד במרבית העוברים היה נגיף הציטומגלו.

לסיכום, בהריונות עד השבוע ה-23 היו הגורמים העיקריים להפסקת הריון ליקויים אנטומיים וכורמוסומיים/גנטיים, והיחס ביניהם היה שווה. בקבוצה זו של גורמים להפסקת הריון בלטו גם זיהומים. לעומת זאת, בקבוצת ההריונות המתקדמים היוו המומים האנטומיים הוריה עיקרית להפסקת הריון.

חנה סטרול (1,2), רמי אליקים (1,3), זמיר הלפרן (1,2) נדיר ארבר (1,2)

(1) האיגוד הישראלי למחלות דרכי העיכול והכבד, (2) המכון למחלות דרכי העיכול והכבד, מרכז רפואי סוראסקי תל-אביב, (3) המכון למחלות דרכי העיכול והכבד, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

מניעה וגילוי מוקדם של סרטן הכרכשת בכלל האוכלוסייה – יום עיון וסיכום עמדת האיגוד לגסטרואנטרולוגיה

סרטן הכרכשת (colon cancer) מהווה גורם מוביל במדינות המערב לתמותה מסרטן, עם עלייה חדה בהיארעות המחלה מגיל 50 שנה וסיכון המגיע ל- 5%-6% במהלך החיים. ברחבי העולם מאובחנים מדי שנה מעל 1,000,000 חולים חדשים בסרטן הכרכשת (היארעות שנתית של 57 לכל 100,000 בני אדם. בישראל מתגלים מדי שנה כ-3,000 חולים חדשים (שיעור דומה בקרב גברים ונשים), וכ-1,500 חולים נפטרים ממחלה זו מדי שנה.

כ-75% מהלוקים בסרטן הכרכשת מאובחנים באוכלוסייה המצוייה בסיכון ממוצע. למרות ההתפתחות שחלה בתחום האיבחון והטיפול, שיעור ההישרדות ארוך-הטווח לא השתפר משמעותית בשלושת העשורים האחרונים, וכמחצית מחולים סרטן הכרכשת נפטרים מהמחלה.

בעשור האחרון הפך סרטן הכרכשת לנושא מניעתי חשוב בקהילה הרפואית ובכלל האוכלוסייה. מניעה וגילוי מוקדם של סרטן הכרכשת באוכלוסייה בסיכון ממוצע בישראל היה נושאו של יום עיון חשוב, שנערך ביולי 2002 בחסות האגודה למלחמה בסרטן. בכנס זה השתתפו שר הבריאות הרב ניסים דהאן ודמויות מפתח בתחום מניעת הסרטן, גסטרואנטרולוגיה, אונקולוגיה ובריאות הציבור.

במאמר זה מובא סיכום העמדות שגובשו ביום העיון לגבי בדיקות סקר למניעת סרטן הכרכשת בכלל האוכלוסייה.

סיגל טייץ (1), צבי הלפרין (1), פיליפ חג'אג (2), זהבה חן (3), איזבלה הרציאנו (3), אורה מרכוס (3), תפחה הורן (4), אריאל הלוי (1)

המח' לכירורגיה ב' (1), המכון לאנדוקרינולוגיה (2), מעבדות ביוכיומיות (2), מכון איזוטופים (4), מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

במשך שנים רבות התבססה הגישה המקובלת לכריתה של בלוטת יותרת-התריס, שמטרתה ריפוי פעילות-יתר ראשונית של בלוטת יותרת-התריס, על סקירה דו-צדדית של הצוואר, זיהוי כל בלוטות יותרת-התריס וכריתה של הבלוטה או הבלוטות המוגדלות.

לאחרונה דווח בספרות, שקביעת מיקום טרום-ניתוחית של הבלוטה או הבלוטות הנגועות באמצעות דימות במישלב עם ניטור תוך-ניתוחי של רמות פאראתהורמון בנסיוב, מאפשרים את ביצוע הניתוח במידת הצלחה הזהה לשיטה בה ננקטת סקירה חד-צדדית מכוונת של הצוואר. שינוי זה בגישה הניתוחית מקצר את משך הניתוח, מקטין את הצלקת שלאחר הניתוח, מאפשר ביצוע הניתוח באילחוש מקומי במסגרת אישפוז יום ועשוי להקטין את שיעור התחלואה בעקבות הניתוח. בעבודה זו מובאות התוצאות הראשוניות של ניסיוננו ביישום השיטה.

ערן תמיר, דרור רובינסון, גבריאל אגר, נחום הלפרין

המח' לאורתופדיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

חומצה היאלורונית היא מולקולת ענק במשקל מולקולתי של 3.5-5 מיליון דלטון, המורכבת משרשרת פוליסאכארידית של D-glucuronate ו-N-acetylglucosamine המופיעים לסירוגין. חומצה היאלורונית מיוצרת על ידי תאים מסוג A בריקמה הסינובית של המיפרק ומהווה מרכיב חשוב התורם לתכונות המגנות של הנוזל הסינובי, הכוללות בלימת זעזועים ושימון המישטחים הסחוסיים. בנוסף לכך המישטח הפנימי של הממברנה הסינובית מצופה בשיכבת חומצה היאלורונית, המונעת נדידת תאים ומולקולות גדולות לתוך המיפרק.

המכון למחלות דרכי העיכול והכבד¹, המח' לאישפוז יום² והמח' לרפואה פנימית³, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב 

TNFα הוא ציטוקין פרו-דלקתי במחלת קרוהן. הפחתה ברמתו מביאה לשיפור במצבם של החולים. Imfliximab הוא נוגדן כימרי חד-שיבטי ל- TNFα

התכשיר ניתן במוסדנו החל בדצבמר 1998 במסגרת פרטנית. עקבנו אחרי החולים ותוצאות הטיפול בהם במטרה להעריך את יעילות ובטיחות התכשיר. התגובה נמדדה על פי מדד פעילות מחלה בחולים שטופלו בשל מחלה פעילה, ועל פי הערכת ההפרשה בחולים שטופלו בשל נצור חיצוני.

Glucosamine Sulfate and Chondroitin Sulfates for Degenerative Joint Disease 

R. Debi, D. Robinson, G. Agar, N. Halperin

Orthopedic Dept., Assaf Harofeh Medical Center, Zrifin

Osteoarthritis results from progressive catabolic loss of cartilage proteoglycans due to imbalance between synthesis and degradation. The availability of glucosamine, an intermediate in mucopolysaccharide synthesis, can be rate-limiting for proteoglycan production in cartilage tissue culture.

57 patients suffering from osteoarthritis of the knee were randomized into a group treated for 4 weeks with daily IV glucosamine sulfate (GS) together with 800 mg chondroitin sulfate, and a placebo group. Knee pain at rest, on movement and on palpation, as well as range of knee motion were then recorded.

In the GS group, there was significant reduction of clinical symptoms (p<0.01), but no significant reduction in the placebo group. Physicians' assessment of tenderness and range of motion were significantly in favor of the GS group (p<0.01). In those treated with glycosamine there were no adverse reactions and no changes in laboratory blood tests.

Autologous Chondrocyte Transplantation - from Science Fiction to Routine Clinical Practice

Dror Robinson, Hana Ash, David Aviezer, Gabriel Agar, Nahum Halperin, Zvi Nevo

Dept. of Clinical Biochemistry, Sackler Medical School, Tel Aviv University, Ramat Aviv; Dept. of Orthopedic Surgery, Assaf Harofeh Medical Center, Zerifin; and CTI Ltd., Science Park, Kiriat Weizmann, Nes Ziona

Adult articular cartilage lacks the capacity for self-repair. The limiting factor appears to be the inability of chondrocytes to proliferate while embedded in the extracellular matrix typical of hyaline cartilage. Cartilage defects larger than 1 cm² change articular biomechanics and lead to eventual osteoarth-ritis and joint destruction.

During the past decade, several competing techniques have evolved to stimulate articular cartilage repair. Small lesions can be successfully treated by either micro-fracture or osteochondral cylinder grafting. The latter technique allows immediate weight bearing but leads to damage of previously uninvolved areas of articular cartilage, which limits its application to lesions of less than 2 cm².

When the damaged area is more extensive, grafting of autologous chondrocytes should be considered. First a diagnostic arthroscopy is performed to assess the damaged area and a small cartilage biopsy is taken. 6 weeks later, arthrotomy and chondrocyte transplantation are performed. In the interval, the antologous chondrocytes have expanded by 2 to 3 orders of magnitude. Our experience to date includes 10 cases with follow-up of 6 months to 5 years. Preoperative complaints of crepitation and locking disappear. There is functional improvement and pain reduction of approximately 50%. This procedure, currently limited to patients under 55 years of age with limited damage to an articular surface, for the first time allows reconstruction of damaged articular areas without resorting to allografts.

Spinal and Extra-Spinal Tumors Mimicking Discal Herniation

E. Tamir, Y. Mirovsky, D. Robinson N. Halperin

Orthopedics Dept., Assaf Harofeh Medical Center, Zerifin

Low back pain radiating to a limb is usually caused by lumbar disc herniation. Tumors of the spinal cord or near the sciatic or femoral plexus can cause neural compression and clinical signs similar to those of disc herniation. Such tumors are usually misdiagnosed as discal herniation and appropriate treatment is delayed. We present 4 men who had tumors causing low back pain radiating to the leg: a 70-year-old with metastatic squamous cell carcinoma of the lung, a 20-year-old with aneurysmal bone cyst of the vertebral column, a 52-year-old with retroperitoneal sarcoma and a 32-year-old who also had retroperitoneal sarcoma. Diagnosis and trwere delayed because the clinical symptoms were ascribed to lumbar disc herniation. The latter 2 patients had CT-scans showing lumbar disc herniation, but similar findings are common among asymptomatic individuals.

The differential diagnosis of low back pain radiating to the leg should include tumor when there is a history of cancer, pain not relieved by conservative treatment nor by lying down, pain is increased at night, pain accompanied by weight loss, and when physical examination demonstrates injury to more than 1 nerve root. In these circumstances work-up should include EMG, radioisotope scan and CT of the pelvis.

Photodynamic Therapy for Dysphagia due to Esophageal Carcinoma

H. Kashtan, F. Konikoff, R. Haddad, M. Umansky, Y. Skornick, Z. Halpern

Dept. of Surgery A and Institute of Gastroenterology, Tel Aviv Medical Center and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Surgery is the mainstay in the treatment of esophageal carcinoma and is effective for palliation of dysphagia. Patients unfit for surgery are difficult therapeutic problems. We evaluated photodynamic therapy for palliation of dysphagia in this condition.

Patients were given 5-aminolevulinic acid, 60 mg/kg, orally and 24 hour later gastroscopy was performed during which red light illumination (100 j/cmŽ2 for 600 seconds) was administered. This was repeated 48 hours later. The degree of dysphagia was recorded before and 14 days after treatment.

8 patients with an advanced non-resectable tumor, or who were unfit for surgery, were thus treated. 4 had squamous cell carcinoma of the mid-esophagus and 4 had adenocarcinoma of the lower esophagus. There was mild, self- limited photosensitivity in all. Liver and renal function tests and blood count were not affected by the treatment. Dysphagia was improved in all except 1 patient. A patient with early stage disease continued to eat a normal diet.

We believe that photodynamic therapy with systemic aminolevulinic acid as a photosensitizer and a non-laser light source is feasible and safe in advanced esophageal cancer. It is an effective modality for relief of dysphagia in that condition.

Injuries Due to Falls in Urban Buses: 100 Consecutive Cases 

Ron Bachar, David Aladgem, Jacky Sarov, Patrick Sorkine, Oded Szold, Pinchas Halpern

Dept. of Emergency Medicine and Critical Care Unit, Tel Aviv-Sourasky Medical Center and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

We reviewed the charts of 100 consecutive emergency department (ED) cases of injuries in public buses (not due to actual traffic accidents) seen during 7 months in 1995. There were 29 males and 71 females with a mean age of 55.6-21.4 years, median 60, and range 13-91. 92 were discharged home directly from the ED. 3 were admitted to general surgical wards, and 1 each to the orthopedic, medical and neurosurgical wards, while 2 soldiers were sent for observation to a military clinic.

There were 28 spinal column, 27 head and 25 chest injuries; 1 patient died. There were no significant differences in admissions during the months of the year. 58% of injuries occurred during normal working hours, with a peak incidence at about 1000 hrs. The most common cause was falling while standing, due to sudden acceleration/deceleration or sharp turns.

There are 1900 buses in Tel Aviv which carry 1.1 million passengers daily and most of which are capable of significant acceleration. A high proportion of passengers travel standing, and elderly passengers are more liable to fall when the bus accelerates, decelerates or turns. We calculate a potential national yearly bus injury toll from falls of more than 1000, which often result in significant morbidity and even mortality. A national survey is now being planned.

Severe Heat Stroke in an Intensive Care Unit

Amir Halkin, Dina Lev, Oded Szold, Philip Bidermann, Sarah Bulocnic, Pinchas Halpern, Patrick Sorkine

Depts. of Medicine and Surgery, and Intensive Care Unit, Tel Aviv Medical Center

During the August 1998 heat wave in Tel Aviv we admitted many patients for acute heat-related illness; 6 had severe heat stroke and were admitted in critical condition. We describe their clinical courses during the first 5 days of hospitalization, including response to treatment and implications for future management of this disorder.

The mean APACHE II score of the 6 was 30±3.5 and mean Glasgow Coma Scale rating 3.5±0.5; they were in hypovolemic shock and respiratory failure, necessitating mechanical ventilation. Despite early effective therapy (core temperature in all was reduced to less than 398C in less than 1 hour), there was 1 death (mortality 15%) and 4 required further intensive care for life-threatening multiple organ failure.

During severe heat waves a significant number of referrals for acute heat-related illness must be anticipated, possibly overwhelming admission capacity of regional intensive-care units. Severe heat stroke complicated by multi-organ failure is not necessarily related to prior physical activity. Although important in determining prognosis, early treatment does not prevent severe complications. Mechanisms regulating body heat may remain disturbed for days following early treatment and apparent stabilization, mandating continued hospitalization.

Epidural Spinal Abscess

E. Tamir, Y. Mirovsky, N. Halperin

Orthopedics Dept., Assaf Harofeh Medical Center, Zerifin

A 42-year-old man was admitted for fever and severe low back pain radiating to both legs. On MRI, an epidural spinal abscess from S1 to D10 was seen. Treatment included laminectomy, drainage of the abscess and antibiotics. Recovery was complete without neurological damage. Increased awareness of this disease may lead to diagnosis and treatment.

Technetium 99-M Sestamibi Bone Scan in Musculo-Skeletal Neoplasms

Dror Robinson, Lena Pinkas, Lilia Mindlin, Nahum Halperin, Tifha Horn

Dept. of Orthopedics and Nuclear Medicine, Assaf Harofeh Medical Center, Zerifin

It is often difficult to assess accurately the nature of a skeletal lesion. Problems include differentiating a malignant from a benign bone tumor, as well as determining the cause of a pathologic fracture. Such fractures may occur through osteoporotic bone as well as through neoplasm-affected bone. Thus, development of an imaging modality capable of distinguishing between such lesions is of importance. During 1996, we ran a prospective study in which results of Tc-99m-methyl-diphosphate (MDP) bone scans were compared with those of sestamibi (MIBI) bone scans and with subsequent biopsy and clinical course. The results of the bone scans were assessed by 2 independent "blinded" observers, and the ratios of counts in lesions to those in normal tissue (L/N ratios) were calculated. In cases of malignant (7) and benign (8) tumors, intensity of uptake in MDP scans were not predictive of degree of aggressiveness. On the other hand, MIBI bone scans demonstrated significant difference in intensity of uptake between benign and malignant bone tumors (L/N ratios 2.05 vs 2.75). In 5 of 8 benign lesions the L/N ratio was 1. In the others, increased uptake was minimal. In 2 patients changes in uptake in MIBI bone scan following chemotherapy appeared to be related to the degree of tumor necrosis achieved. While the MIBI bone scan cannot replace tissue biopsy as a definitive diagnostic modality in bone neoplasms, it does appear to allow better preoperative assessment and prognosis.