תוצאת חיפוש

אלכסנדרה בלביר-גורמן^1,3, גלב סלובודין^2,3

¹היחידה לרימטולוגיה על שם ב' שיין, הקריה הרפואית לבריאות האדם, רמב״ם, חיפה, ²היחידה לרימטולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, חיפה, ³הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה

רימטולוגיה היא מקצוע עתיק ברפואה בתחום מחלות המיפרקים, השרירים והשלד. עם השנים התרחב התחום וכולל כיום גם מחלות מערכתיות ואוטואימוניות. התחלואה במחלות שיגרון היא גבוהה: דלקת מיפרקים שגרונתית (Rheumatoid arthritis) פוגעת ב-1% לערך מהאוכלוסייה המבוגרת, ושכיחות מחלות ניווניות של המיפרקים והשלד אף גבוהה יותר. מחלות שיגרון (Rheumatic diseases) גורמות לסבל רב, ולהרס למיפרקים, לשרירים ולשלד, בחלק מהחולים קיימת מעורבות של איברים פנימיים שגם בהם מתרחש תהליך דלקתי והרס. השפעת מחלות השיגרון על איכות החיים רבה ומתבטאת בתופעות כמו ירידה במצב הרוח, דיכאון, תשישות והפרעה בדימוי העצמי, ירידה קשה ביכולת התפקוד ואף נכות. ההתמודדות עם מחלה שגרונית שלרוב הופכת להיות מחלה כרונית, אינה קלה ומחייבת מאמצים רבים מהחולה, משפחתו הקרובה וצוות המטפלים. עשרות שנים אחורה, הכלים שבאמצעותם יכולנו לאבחן מחלות שגרוניות היו מוגבלים, ואמצעי הטיפול היו מוגבלים אף יותר. מאמצים רבים הושקעו ואף הניבו פירות בהבנת מנגנון מחלות השיגרון, בפיתוח כלים לגילוי והערכת המחלה על ידי בדיקות מעבדה ובדיקות חדשות, ובזיהוי מוקדם של מחלות שיגרון וסיבוכיהן. הקידמה המהפכנית של המדע הבסיסי וגילוי חומרים ביולוגיים, הממלאים תפקיד מפתח במחלות האוטואימוניות והדלקתיות, הביאו לפיתוח תרופות מכוונות – טיפולי מטרה. התגליות החדשות הביאו לשינוי משמעותי בגישה לחולה, הן במישור האבחון וההערכה והן בגישה הטיפולית. כתוצאה מכך, נוצר אופק טיפולי חסר תקדים אשר איפשר למיליוני חולים בעולם לנהל חיי שגרה, למנוע נזק למיפרקים, שרירים, שלד ולאיברים חיוניים למנוע נכות ולשמור על איכות חיים טובה. כיום רימטולוגיה היא תחום רפואי מבוקש, פעיל, תוסס, רב גוני, המחייב ידע רב במדע בסיסי, מיומנות קלינית, שימוש בבדיקות דימות ומעבדה מתקדמות, ומעניק אפשרויות טיפוליות מועילות. בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מתפרסמים מאמרים של רימטולוגים ישראלים בתחומי המחקר הבסיסי והמחקר הקליני, ומאמרי סקירה על נושאים עכשוויים בתחום.

שפרה שורץ

המרכז לחינוך רפואי על שם משה פריבס, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

מחברת מכותבת: המרכז לחינוך רפואי על שם משה פריבס, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

ביום ה-21 במרץ 1973, התכנסה המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) בראשות שר החינוך דאז יגאל אלון, להצבעה בשאלה האם לאשר את הקמתה של הפקולטה לרפואה בנגב. במהלך הדיון המקדים פנה אברהם הרמן, נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים אל פרופ' משה פריבס, נשיא אוניברסיטת בן גוריון בנגב וקרא "זכור את דבריי: בית הספר שלך בבאר שבע לעולם לא יקום". עם תום הדיון נדרשו עשרים חברי המל"ג להצביע. תוצאות ההצבעה היו תיקו. שמונה בעד, שמונה נגד, ושלושה נמנעים. על פי תקנון המל"ג במקרי שוויון נידרש היו"ר להכריע בקולו. ידו של יגאל אלון, שר החינוך דאז, הצטרפה אל תומכי התוכנית. ברוב של קול אחד, קולו של אלון, אושרה הקמתה של הפקולטה לרפואה בנגב.

החלטת אלון בעד הקמת הפקולטה לרפואה סיימה מהלך רב שנים שבו לקחו חלק אנשי העיר באר שבע בראשות דוד טוביהו, ראש העיר דאז, רופאי הנגב בראשות פרופ' חיים דורון, מנכ"ל קופת חולים הכללית דאז, ראשי המכון להשכלה גבוהה בנגב-אוניברסיטת בן גוריון בנגב, בראשות פרופ' משה פריבס דאז ורבים אחרים, אשר פעלו במשך שנים לפיתוח הנגב וקידומו.

במאמר זה מובאים הרקע להחלטה על הקמת הפקולטה לרפואה בבאר שבע והעמדות השונות לגביה: של קופת חולים הכללית, אנשי הנגב ומערכת הבריאות בנגב מחד גיסא, ושל מתנגדי התוכנית ובראשם נציגי האוניברסיטה העברית בירושלים ואחרים מאידך גיסא. העבודה מתבססת על מסמכים וחומרים ארכיוניים, דו"חות, התכתבויות ועל זיכרונותיו של אחד פרופ' חיים דורון.  

אנטון קבאשה, אייל רוזנטל, מוחמד כליפה, איגור וקסמן

המחלקת לכירורגיה ב', המרכז הרפואי האוניברסיטאי לגליל, נהרייה

הקדמה: גישה לפרוסקופית מיועדת לכריתת הכרכשת (המעי הגס) והחלחולת עוד מימיה הראשונים של הלפרוסקופיה, כאשר הגישה הרווחת בעולם הכירורגיה היא Laparoscopic assisted (LA). בעוד שבגישת LA ניתן ליצור השקה תוך גופית, היא עדיין מחייבת חתך בבטן כדי להוציא את המעי שנכרת. חתך שכזה טומן בחובו סיבוכים ידועים כגון זיהום חתך הניתוח, בקע (הרניאציה) והיפרדות רקמה. הימנעות מחתך בבטן וסיבוכיו הייתה ההניעה (מוטיבציה) לפיתוח שיטות חדשות כגון Natural Orifice Specimen (NOSE). ברבות משיטות NOSE משתמשים בגדם חלחולת פתוח להוצאת המעי שנכרת. יישום שיטות אלו להוצאת המעי לאחר הכריתה טומן בחובו סיכון להתפתחות זיהומים תוך בטניים.

מטרות: דיווחנו לאחרונה על שיטה חדשנית לכריתת מעי נקייה בשיטת תוך הנהור (Endo-luminal), בגישת NOTES assisted דרך הבטן ודרך פי הטבעת (Abdominal and trans anal). בעבודה זו, אנו מסכמים את ניסיוננו הכולל בשתי קבוצות ניסוי בדגם חזיר: קבוצה אחת בגישה פתוחה דרך הבטן (אבדומינלית), וקבוצה שנייה בגישה לפרוסקופית מלאה דרך הבטן.

שיטות: במחקר שימשו עשר חזירות נקבות – חמש בקבוצת גישה פתוחה דרך הבטן, וחמש בקבוצת גישה לפרוסקופית מלאה (Totally laparoscopic) דרך הבטן. לאחר שהושגה גישה לחלל הבטן נוידה החלחולת, והמזנטריום בחלחולת נותק קרוב ככל הניתן לדופן המעי. שדכן היקפי הוכנס דרך פי הטבעת במצב סגור כאשר הוא מחובר חוץ גופית לסדן. השדכן נפתח בגבול הקריבני (פרוקסימלי) של הכריתה. בשתי הקבוצות בוצעה קשירה סביב החלחולת בגבול הכריתה הקריבני, 20-15 ס"מ מפי הטבעת, על מנת לחבר את החלחולת למוט הסדן. לאחר מכן השדכן נסגר ונמשך החוצה דרך פי הטבעת כדי ליצור התפשלות רקטו-רקטלית ו-Pull through. כעת השדכן נפתח מחדש חוץ גופית, קשר נוסף הונח סביב לחלחולת בגבול הכריתה הרחיקני (דיסטלי), כאשר הוא מחבר אותו למעי שנקשר מוקדם יותר למוט הסדן. חלק המעי נכרת והוסר על ידי חתך דרך שני דפנות המעי. השדכן הופעל והשקה רקטו-רקטלית נוצרה. ההשקה הוחזרה לחלל הבטן, נוזל צפק (פריטונאלי) נדגם לתרביות, החזירות הומתו מיד לאחר תום הניסוי ובוצעה בהן נתיחה.

תוצאות: כל עשר החזירות בשתי הקבוצות עברו כריתת חלחולת בשיטת תוך הנהור בגישת IPT דרך פי הטבעת (Trans anal). לא נמצאה אף צמיחה בתרביות שנלקחו מנוזל הצפק בכל עשר החזירות. בניתוח היסטולוגי הודגמו בכל האובייקטים מאפיינים סטנדרטיים של השקת קצה לקצה שבוצעה עם שדכן היקפי.

מסקנות: במחקרנו הודגמה ההיתכנות השיטה המתוארת כאן בשתי הגישות – גישה פתוחה וגישתNOTES Assisted, totally laparoscopic , לכריתה בשיטת תוך הנהור נקייה, והוצאת חלק המעי שנכרת דרך פי הטבעת על ידי שימוש בשדכן היקפי סטנדרטי. העובדה שלא נמצאו זיהומים של חלל הצפק באף אובייקט תומכת בסיווג ראשוני של שיטה חדשנית זו כנקייה לעומת ההליכים הנמצאים ביישום רווח כיום, אשר מסווגים כולם כנקיים נגועים.

עצמון צור^4,1, ארקדי גלין¹, נאיל שקיר¹, צבי סגל^4,1, דורית איטח³, דנה אילוז³

¹מחלקת שיקום, ³מחלקת עיניים, ³המכון לריפוי בעיסוק, המרכז הרפואי לגליל, נהרייה, ⁴הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר אילן, צפת

הקדמה: בין הסיבות שתוארו ככאלו שעלולות להוות גורם סיכון להתרחשות נפילות בקרב מבוגרים וקשישים, ניתן לציין את אלו החיצוניות דוגמת היתקלות בעצמים, החלקה על משטח רטוב ועוד ואת אלו שאינן חיצוניות, משמע, אשר התרחשו באופן פתאומי וללא מניע ברור שניתן לצפות אותו.

מטרות: לבדוק את הקשר בין הסיבה לנפילה, חיצונית או לא, לבין גורמים שונים, רפואיים וכאלו שאינם רפואיים.

שיטות: נסקרו 82 איש, מהם 53 נשים ו-29 גברים אשר נפלו ושברו את צוואר עצם הירך, עברו ניתוח לתיקון השבר וטופלו במחלקה לשיקום. בתחקיר שנעשה נמצא, כי 39 חולים נפלו מסיבות חיצוניות ו-43 חולים נפלו באורח פתאומי מסיבות שאינן חיצוניות. נבדק הקשר עם מספר גורמים, רפואיים ואחרים שעלולים להשפיע על תרחיש הנפילה בכל אחת משתי הקבוצות.

תוצאות: נפילות מסיבות חיצוניות התרחשו בכל שעות היממה, בקרב אנשים ששהו לבדם ונעלו נעליים או סנדלים בעת התרחשות הנפילה ובנוסף, סבלו מהפרעות קלות בקשב ובריכוז או שלא סבלו מהן כלל. נפילות מסיבות שאינן חיצוניות התרחשו בעיקר בשעות המיועדות למנוחה או לשינה, בקרב חולים שהתהלכו יחפים, בגרביים או בכפכפים, ואשר סבלו מבעיות בינוניות או קשות בקשב ובריכוז.

מסקנות: למרות שקיימים הבדלים בין הסיבות החיצוניות לנפילות שגרמו לשבר בצוואר עצם הירך לבין אלו שאינן חיצוניות, קשה בשלב זה להציע כלים חדשים בנוסף לאלו המוכרים על מנת למנוע תופעה זו. קיים קושי בניסיון לנבא תרחיש עתידי של נפילה ובעטיה חבלה.

משה שילר¹, ולדימיר גנס², גאנם קאסם¹, ויסאם סבית¹

¹המכון לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, המרכז הרפואי לגליל, הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר אילן, ²קופת חולים לאומית

מבוא: היחסים הנרקמים בין הרופאים המטפלים ובין המטופלים הם מורכבים מאוד.עיקרון הסכמה מדעת הופך את המטופל לבעל אוטונומיה משלו. על הרופא להסביר לחולה לפי מיטב יכולתו את מצבו, דרכי הטיפול, החלופות השונות העומדות בפניו, יתרונות וחסרונות של כל אחת מהן, ולאפשר לו לבחור ביניהן. אולם עיקרון זה מערים קשיים ומעורר שאלות. יחס שונה של מטופלים כלפי מערכות הבריאות נובע משוני תרבותי בחברות השונות ובנוי מקשרי גומלין מורכבים בין החולה-המטפל והרקע התרבותי של כל חולה. הסכמה מדעת לטיפול רפואי מעוגנת בחוק זכויות החולה, תשנ"ו- 1996 והתפתחה במקביל להתפתחות המשפטית של ההכרה בזכויות האדם והזכות לאוטונומיה על גופו.

שיטות מחקר: רואיינו 400 מטופלים אמבולטוריים, נבדקו משתנים דמוגרפיים, חברתיים-כלכליים, רמת הדתיות של המטופלים, ורצונות והעדפות המטופלים בנושא מתן הסברים לפני החתמה מדעת על טופס ההסכמה לביצוע פעולה אנדוסקופית. נבדקו הקשרים בין המדדים והפריטים השונים ובין המשתנים הסוציו-דמוגרפיים בקבוצות השונות.

תוצאות: מרבית המטופלים היו ברמת דתיות נמוכה ובינונית, ובעלי השכלה יסודית או תיכונית והשתייכו לעשירונים נמוכים ברמת הכנסה. כמעט כל המטופלים מצאו חשיבות רבה ורבה מאוד ליחס הרופאים והצוות, להסברים לפני ואחרי הפעולה ולמיומנות הטכנית של הרופאים. בפילוח עמדות לפי משתנים ביקשו יותר מידע – משכילים, יהודים שארץ מגוריהם ישראל לעומת חבר העמים, ישראלים יהודים בהשוואה לערבים ילידי ישראל, בעלי רמת דתיות נמוכה יותר ומטופלים בעשירונים גבוהים יותר של הכנסה.

מסקנות: הרופאים מחויבים בהתאם לחוק למסור מידע למטופלים, כולל על סיבוכים וסיכונים על מנת שיוכלו לבחור ולהחליט מה הטיפול המועדף בעיניהם מתוך הסכמה מדעת. חוסר גילוי יפגע בחובה לשמירת האוטונומיה של המטופלים. הגיון אינו הגורם היחיד הקובע בתהליך קבלת ההחלטות של מטופלים, וגישתם כלפי סיכונים מושפעת מגורמים נוספים: תרבותיים,דתיים וחברתיים-כלכליים. יש לפתח גישה פרטנית ולהתאים את ההסברים למטופל, תוך התחשבות בערכיו ומבלי לפגוע באוטונומיה שלו.

אורלי סנה ארביב¹, ירון ניב¹, דורית בליקשטיין²

¹המכון לגסטרואנטרולוגיה, בית חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, ²המכון להמטולוגיה, בית חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין

תרופות נוגדות קרישה ונוגדות איגור טסיות דם נמצאות בטיפול נרחב למניעה ראשונית ושניונית במחלות של תסחיפי פקקת בוורידים או בעורקים. דמם הוא סיבוך נפוץ במטופלים הנוטלים טיפול בתרופות אלו, בעיקר סביב פעולות פולשניות. כיום נמצאים בשוק מספר תכשירים פומיים, השונים זה מזה במנגנון הפעולה, דרישות ניטור התרופה, טיפול סותרן Antidote)), והתייחסות לאוכלוסיות מיוחדות כגון חולים שבהם מבוצעות פעולות אנדוסקופיות. דרגת הסיכון לדמם בפעולות אנדוסקופיות של דרכי העיכול מסווגת לפעולות שבהן הסיכוי לדמם גבוה, דהיינו מעל 1.5%, ולפעולות שבהן הסיכוי לדמם נמוך. טרם ביצוע פעולה פולשנית במטופל הנוטל תרופות אלו, יש לבצע הערכה הכוללת את הסיכון לדמם בפעולה מול הסיכון להיווצרות פקקת הטמון בהפסקת התרופה. בהערכה זו נכללים מדדים כגון סוג הפעולה, סוג הטיפול בתרופות וההוריה שבה ניתן הטיפול. במאמר זה ניתנים קווים מנחים לטיפול בתרופות אלו, סביב פעולות אנדוסקופיות ברירניות (אלקטיביות) שונות של דרכי העיכול, במטופלים הנוטלים טיפול זה באופן קבוע בהוריות השונות.

ירון ניב^1,2,3, יבגני ברקוב^1,3,4, פזית קנטר^1,3, יבגני אברהמסון⁵, אורי גבאי^1,6

¹המערך לניהול סיכונים, איכות ואקרדיטציה, מרכז רפואי רבין, ²המכון לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי רבין, ³החוג לרפואה פנימית, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁴מחלקה פנימית א', בית חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, ⁵אגף מידע ומחשוב, מרכז רפואי רבין, ⁶החוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הקדמה: שעור התמותה באשפוז הוא מדד תוצא המשקף לכאורה את איכות הטיפול. אין הסכמה בספרות העולמית לגבי התאמת שיעור התמותה באשפוז כמדד איכות לנוכח תמהיל מאושפזים שונה, כך שלא מתאפשרת השוואה בעלת משמעות. מחקרים לגבי תמותה תוך 24 שעות בפנימיות לא פורסמו.

מטרות: בדיקת שיעור הפטירה תוך 24 השעות במחלקות הפנימיות והערכה אם מתאים להוות מדד איכות.

שיטות: מחקר פרוספקטיבי היסטורי שבו נכללו כל המאושפזים לפנימיות בין ה-1.7.14 ל-30.6.15 במרכז הרפואי רבין. נבדקה פטירת חולים באשפוז ובמהלך שבעת הימים שלאחר השחרור. התמקדנו במאפייני הנפטרים תוך 24 שעות, באבחנה הראשית (הנחנו שהיא גם סיבת המוות) ובתחלואה נלווית. בוצע ניתוח סטטיסטי תיאורי של מאפייני הנפטרים ושיעורי הפטירה ב-SPSS גרסה 22.

תוצאות: בתקופת המחקר אושפזו בפנימיות 25414 חולים. 1,620 מהם נפטרו באשפוז (6.37%), מהם 164 חולים (0.65%) נפטרו תוך 24 שעות (10.1% מהפטירות באשפוז) שהם נשוא המחקר. גילם היה מבוגר מאד (חציון 82 שנים), רבים חוסים במוסד סעודי וכמעט כולם הובאו באמבולנס. האבחנות הראשיות המובילות בשכיחותן היו אלח דם (24%), דלקת ריאות (22%), סרטן גרורתי (9%) ואירוע נירולוגי חריף (5%).

דיון ומסקנות: התוצאות שוללות עודף מוחלט או יחסי בפטירות תוך 24 שעות מהאשפוז בפנימיות. מאפייני הנפטרים מאפשרים להניח כי ככלל התמותה תוך 24 שעות הייתה צפויה ובלתי ניתנת למניעה.

סיכום: אין עודף בפטירות מוקדמות, התמותה צפויה ונמצאה השפעה עונתית. לנוכח נתונים אלה והשונות בתמהיל בין המרכזים הרפואיים, המדד אינו מתאים להוות מדד איכות בין ארגוני.

סיגל אייזנר¹, יעקב אורלין², אביתר נשר¹, ודים מז'יבובסקי¹, מיכאל גורביץ'¹ , רחל מיכוביץ'¹, רותי רחמימוב³, איתן מור¹

¹מחלקת השתלות, בית חולים בילינסון, ²בנק הדם ³והמכון הנפרולוגי, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, מסונף לפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב

עם הכנסת טיפולים חדשניים נפרץ מחסום ההתאמה בסוג הדם בביצוע השתלות כליה. דיווחים בספרות מהעשור האחרון מוכיחים שיעור הצלחה דומה בביצוע השתלות אלו לשיעור ההצלחה בהשתלות תואמות בסוג הדם. המטרה בעבודה שלנו היא לסכם את הניסיון הראשוני בביצוע השתלות כליה שאינן תואמות סוג דם במרכז הרפואי רבין.

שיטות: בתקופה שבין 3.2010 עד 4.2015, 22 חולים מבוגרים עם PRA 0% עברו השתלה מתורם חי שאינה תואמת סוג דם. נערכה השוואה ל-325 השתלות מתורם חי מסוג דם תואם, שבוצעו במקביל באותה תקופה. הטיפול לנטרול נוגדנים כלל מתן ריטוקסימב (375 מ"ג/ק"ג/מ²) וכן שלושה מחזורי שחלוף פלסמה ומתן IVIG (0.5 ג'/ק"ג). נערכה השוואה בין שתי הקבוצות לגבי שיעורי ההישרדות של השתל והחולים, הדחייה ותפקוד הכליה לאורך המעקב לאחר ההשתלה.

תוצאות: שיעורי הישרדות השתל ב-1, 3 ו-5 שנים בקבוצת המחקר היו 95.5%, בעוד ששיעורי ההישרדות בקבוצת הבקרה לאחר הוצאת איבוד שתל בשל תמותת החולה, היו 99.4% בשנה הראשונה ו-97.9% ב-3 ו-5 שנים, בהתאמה (p=ns). שיעור ההישרדות החולים בקבוצת המחקר באותם מרווחי זמן היה 100%, בעוד שבקבוצת הבקרה היו שיעורי ההישרדות המקבילים 100%, 98.3% ו-97.5%, בהתאמה (p=ns). בקבוצת המחקר, בשני חולים (9.1%) הייתה דחייה הומורלית, אחד מהם איבד את השתל, בהשוואה לשתי דחיות בלבד (0.85%) בקבוצת הבקרה (p<0.05). לא היה הבדל משמעותי בין שתי הקבוצות בתפקוד שתל הכליה לאורך המעקב.

מסקנות: השתלת כליה מתורם חי ללא התאמת סוג דם היא אפשרות נוספת להשתלה המאפשרת תוצאות מצוינות. בהשתלות אלו נדרש ניטור צמוד של רמת הנוגדנים בדם לאחר ההשתלה, כדי להגיב בהקדם לעלייתם ולמנוע הופעת דחייה קשה.

גלוריה צבטוב^1,2, אילנה סלוצקי^1,2, דניה הירש^1,2 , היבא מסרי^1,2, ציפי שוחט³ , אלכסנדר גורשטיין^1,2, אילן שמעון^1,2

¹מכון אנדוקריני, מרכז רפואי רבין קמפוס בילינסון, פתח תקווה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³יחידה לייעוץ סטטיסטי, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקווה

הקדמה: אוסטיאופורוזיס בגברים היא מחלה שכיחה שלעיתים קרובות אינה מאובחנת ואינה מטופלת כראוי. השכיחות של אוסטיאופורוזיס בגברים עולה עם עליית גיל האוכלוסייה. למחלה יש השלכות רבות בתחום הכלכלי ובריאות הציבור. בהשוואה לנשים, בהן נערכים מחקרים רבים הקשורים לטיפול באוסטיאופורוזיס, קיים מידע מוגבל אודות הטיפול בגברים עם אוסטיאופורוזיס.

המטרה במחקר: אפיון דמוגרפי וקליני של גברים עם אוסטיאופורוזיס במעקב של המכון האנדוקריני במרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון.

שיטות המחקר: איסוף מידע רטרוספקטיבי מתיקים רפואיים של מטופלים עוקבים גברים שאובחנו עם אוסטיאופורוזיס והיו במעקב המכון האנדוקריני בשנת 2013.

תוצאות: 270 גברים מתוך 1,940 (14%) מטופלים עם אוסטיאופורוזיס היו במעקב במירפאה של המכון האנדוקריני במרכז הרפואי רבין, קמפוס בילינסון בשנת 2013. הגיל הממוצע של הגברים עם אוסטיאופורוזיס היה 67.9±13.6. 113 גברים (42%) סבלו משברים אוסטיאופורוטיים. בקרב 57 (51%) נמצאו שברים בחוליות ו- 28 גברים (25%) סבלו מיותר משבר אחד. בקרב 82% מהגברים עם שברים היווה השבר ביטוי ראשון של המחלה (בגיל 62.2±14.5). בקרב 141 חולים (52%) נמצא חוסר בוויטמין D (25OHD) (רמה נמוכה מ-60 ננומל'/ל', בטווח התקין של 250-75 ננומול'/ל'), ורמת ויטמין D ממוצעת בגברים אלו הייתה 39.9± 12.6 ננומול'/ל'.

סיבות משניות לאוסטיאופורוזיס נמצאו ב- 166 גברים (61%), מתוכן הסיבות השכיחות היו טיפול כרוני בגלוקוקורטיקואידים (45%), היפוגונדיזם (36%) , היפרקלציאוריה (23.4%) והיפרפראטירואידיזם (19%). רוב הגברים (223) קיבלו טיפול בביספוספונטים כקו ראשון של הטיפול באוסטיאופורוזיס.

מסקנות: בקרב גברים עם אוסטיאופורוזיס שטופלו במירפאה האנדוקרינית ב- 2013, המחלה אובחנה במקרים רבים אחרי שבר אוסטיאופורוטי ראשון. בגברים רבים נמצאו סיבות משניות לאוסטיאופורוזיס, השכיחה בהן- טיפול כרוני בסטרואידים. הגברת המודעות לאוסטיאופורוזיס בגברים עשויה לסייע באיתור מוקדם של המחלה ובמניעת השלכותיה הקשות.

איגור וולודרסקי, שרה שמעוני, קובי ג'ורג'

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי קפלן, רחובות, מסונף לאוניברסיטה העברית

החלפה מלעורית של מסתם הוותין היא פעולה יחסית חדשנית, שבוצעה לראשונה בשנת 2002, אך מאז עברה התפתחות מהירה, וכעת היא מיושמת במרכזים רפואיים רבים ברחבי העולם. הוריה עיקרית לפעולה היא טיפול בהיצרות קשה ותסמינית של מסתם הוותין. בתחילת דרכה הפעולה נועדה לטיפול בחולים שאינם מתאימים לטיפול העיקרי, קרי החלפה של מסתם הוותין בניתוח. יחד עם זאת, יישומה הנרחב של פעולה זו, פיתוח המכשור המיוחד לביצועה וניסיונם המצטבר של מבצעי הפעולה הביאו אותה לדרגה גבוהה מאוד, וכעת יש ראיות התומכות בכך שהפעולה יכולה להיות חלופה עדיפה לניתוח עבור אוכלוסיה נרחבת של מטופלים, ולאו דווקא עבור חולים שמצבם הוא הקשה ביותר.

במאמר הנוכחי, נסקרת הספרות הרפואית לגבי הפעולה הזו שפורסמה מאז יישומה של הפעולה ועד לאחרונה, כולל המכשור הייעודי לפעולה, גישות לביצועה, הוריות נגד לביצועה, סיבוכיה האפשריים ופרוגנוזה של המטופלים שעוברים את פעולה, תוך התבססות על המחקרים העיקריים שבוצעו בנושא.

ויטה מירקין, אלן ברבי, איגור רחמן, מיכל הרן, לב שוידל

המכון להמטולוגיה, המעבדה לחקר ליקמיה על שם דייויס, מרכז רפואי קפלן, רחובות

הקדמה ומטרות: בספרות דווח בעבר על השפעת צמחי מרפא מסוג כורכומין ותה ירוק על חיות (Vitality) של תאי ליקמיה לימפוציטית כרונית ( Chronic Lymphocytic Leukemia (CLL –. הצמח ארטמיסיה משמש ברפואה הסינית כחומר נוגד סרטן ונוגד מלריה. בעבודה זו, נבדקה ההשפעה הציטוטוקסית של תמצית הארטמיסיה אבסינטום (תה שיבה) על תאי B בשלבים הקליניים השונים של ליקמיה לימפוציטית כרונית.

שיטות מחקר: המחקר נערך לאחר קבלת הסכמה ולקיחת דם משבעה חולים בשלבים שונים של המחלה. לאחר הדגרת (אינקובציה) התאים עם ריכוזים וזמנים שונים של תמצית ארטמיסיה, נקבעה רמת המוות התאי המתוכנת (אפופטוזיס) באמצעות Annexin V בשיטת ה-Flow cytometry.

תוצאות: נמצא כי הטיפול בתאי CLL עם תמצית עלי ארטמיסיה בריכוז 100 מיקרול/מ"ל לאחר אינקובציה של 48 שעות גרם לשיעור מוות תאי מתוכנת של 75% בתאי B לעומת 32% מוות עצמוני (ספונטני) של תאים ללא תוספת ארטמיסיה.

מסקנות: התוצאות מצביעות בבירור על השפעתה של תמצית הארטמיסיה על מוות In vitro של תאי CLL.  מחקר זה עשוי להוות בסיס לניסוי קליני מבוקר בצמח ארטמיסיה בחולי ליקמיה לימפוציטית כרונית.

יבגניה גורביץ¹, דניאל לנדאו²

¹מחלקת ילדים א', מרכז סבן לרפואת ילדים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ²מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה

היפופוספטזיה היא מחלה גנטית נדירה. היא נובעת ממוטציה הגורמת לאיבוד התפקוד של הגן המקודד לאנזים מסוג פוספטזה הבסיסית שאיננו ייחודי לרקמה (TNSALP). הביטוי של המחלה משתנה, מצורה סב לידתית (פרינטאלית) העלולה להביא למוות מאי ספיקת נשימה בשל היעדר מינרליזציה מספקת של עצמות בית החזה, ועד לבעיות שיניים בלבד במבוגרים. לא דווח עד כה על אירועי היפופוספטזיה של גיל הינקות בישראל. לנוכח קיומו של טיפול חלופי יעיל באנזימים, חשוב להעלות את המודעות לאבחון מוקדם של מחלה זאת.

מדווח במאמר זה על פרשת חולה, תינוק שהסתמן עם מרפס בולט, פרכוסים בתקופת הילוד המגיבים לפירידוקסין ומצוקת נשימה ("נשימתית"), היפרקלצמיה ורמות נמוכות של פוספטזה בסיסית בדם. התינוק נמצא הומוזיגוטי למוטציה בגן TNSAP.

ישי אוסטפלד¹, זאב קפלן^2,3, חגית כהן^2,3

¹חיל הרפואה, צבא הגנה לישראל, ²יחידת המחקר לטראומה וחרדה, משרד הבריאות, המרכז לבריאות הנפש באר שבע, ³החטיבה לפסיכיאטריה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

רקע: התסמונת הדחק הבתר חבלתית (PTSD) היא מחלת נפש שכיחה בחיילים ונגרמת בשל העומס הגופני והנפשי, אך בעיקר בשל האיום הקיומי המלווה את הלחימה. עימותים צבאיים בין צבא מדינה סדיר לגורמים לא מדינתיים (קבוצות מחבלים, אירגונים קיצוניים וכדומה) היו קיימים במהלך ההיסטוריה, אך בעשורים האחרונים תופסים עימותים אלו בהדרגה את מקומה של המלחמה המסורתית כדפוס העימות השכיח. עימותים שכאלו, המכונים "עימותים נמוכי עצימות", מאופיינים במהלך ממושך המלווה בשיאי לחימה קצרים ובהפוגות ביניהם. השפעת דפוס לוחמה "נמוך עצימות" על התגובות הנפשיות טרם הובהרה ולמעשה, עדיין לא ידוע האם בעימות נמוך-עצימות קיימים שיעורים גוברים או פוחתים של תסמונת דחק בתר חבלתית. יתר על כן, כחלק מהלחימה נמוכת-העצימות, מקובל בשנים האחרונות ל"רענן" את הלוחמים מיד בתום הקרב ובטרם יופנו לביצוע משימה החדשה. אולם ייתכן שגישה זו סותרת את עקרונות הטיפול המסורתיים בתסמונת הדחק הבתר חבלתית, המדגישים את הצורך הטיפולי ב"קירבה" וב"המשכיות" לשדה הקרב. על כן, נדרש במיוחד לוודא האם גישת ה"רענון" מיטיבה או מחמירה את הסיכון לפגיעה נפשית בלוחמים.

מטרה: (1) בניית מודל חולדות להערכת ההבדלים בין דפוסי החשיפה השונים לדחק ממושך, (2) בחינת ההשפעות ההתנהגותיים והמולקולאריות בין חשיפה ממושכת ורציפה לדחק לבין חשיפה חוזרת לשיאי דחק (לסירוגין) במודל חולדות, כמחקר מקדים למחקר שדה קליני.

שיטת המחקר: נבדקו התגובות ההתנהגותיות, ההורמונלית והשינויים המורפולוגיים המוחיים בחולדות שנחשפו למצבי דחק רציף או לשיאי דחק לסירוגין במשך 21 ימים.

תוצאות: שכיחות התגובה המדמה תסמונת הבתר-חבלתית הייתה גבוהה באופן מובהק בחולדות שנחשפו לגורמי דחק ממושך ורציף בהשוואה לאילו שנחשפו לגורמי דחק לסירוגין ולקבוצת הביקורת.

סיכום: תוצאות העבודה תומכות בהנחה ש"רענון" הכוחות הלוחמים עשוי להפחית את היארעות התסמונת הבתר-חבלתית. היות ומדובר בעבודה ראשונית ובמודל בעלי חיים, יש לתקף את הממצאים גם בעבודות תצפית בבני אדם.

אלי פריד, ולדימיר יוטקין, דב פודה, עמוס שפירא, גיא הידש, אילן גיאלצי'נסקי, יחזקאל לנדאו, שילה רוזנברג, מרדכי דובדבני, עפר נ' גפרית

המחלקה לאורולוגיה, הדסה עין כרם, ירושלים

*העבודה בוצעה במסגרת מילוי חלק מדרישות הפקולטה לרפואה בירושלים לקבלת תואר דוקטור לרפואה.

המטרות במחקר: להעריך את תוחלת החיים של חולים שנותחו לכריתת שאת חודרנית של שלפוחית השתן, ולבדוק מהם הגורמים המנבאים את הישנות המחלה ושיעור התמותה של חולים אלו.

חולים ושיטות: נסקרו כל החולים שעברו כריתה נרחבת או חלקית של שלפוחית השתן כטיפול בשאת חודרנית של השלפוחית, במרכז הרפואי הדסה עין כרם, בין השנים 1992-2014. נבדקה מידת השפעתם של משתנים טרום ובתר ניתוחיים על תוחלת חייהם של החולים.

תוצאות: הוכללו במחקר 160 חולים, וזמן המעקב החציוני היה 25.5 חודשים. שיעור ההישרדות הכולל לאחר שנתיים וחמש שנים היה 70% ו-61.2%, בהתאמה. שיעורי ההישרדות ללא הישנות המחלה לאחר שנתיים וחמש היו 64.4% ו-61.9%, בהתאמה. שיעור ההישרדות הכולל בחולים עם שאת המוגבלת לשלפוחית השתן (≤T2N0) לשנתיים וחמש שנים היה 88.2% ו-82.4%, ובחולים עם שאת מפושטת בשלפוחית השתן (≥T3N0) היה השיעור 56.5% ו-45.7%, בהתאמה. גורמים שנמצאו קשורים בצורה מובהקת לתמותה כללית מוגברת היו סרטן מפושט של שלפוחית השתן, מחלות רקע מרובות (צרלסון 11-6) וקוטר שאת גדול. לא נמצא קשר בין: הסתמנות השאת, רקע של עישון, ציטולוגיה חיוביות, שאת ראשונית או משנית, נוכחות משתנה (וריאנט) היסטולוגי, נוכחות גדילה אנדופיטית של השאת, נוכחות CIS, נוכחות הידרונפרוזיס וקשריות לימפה חשודות בבדיקות דימות טרם הניתוח, סוג הכריתה (נרחבת או חלקית) ומתן כימותרפיה משלימה, לבין הסיכון להישנות השאת או לתמותה כוללת.

מסקנות: שיעור ההישרדות הכוללת ושיעור ההישרדות ללא מחלה במחקר זה דומים למדווח בספרות שמקורה במוסדות הגדולים בעולם. שלב השאת הוא הגורם המנבא החזק ביותר להישנות ותמותה כללית בחולי סרטן שלפוחית השתן. לקוטר השאת יש קשר מובהק לשיעור תמותה כללי – מימצא שטרם פורסם בספרות. לתחלואה נלווית יש השפעה מובהקת על שיעור התמותה הכללי.