תוצאת חיפוש

יעקב בורנשטיין¹, לילי מרדלר-לנדמן², לודמילה אוסטרובסקי³, צבי אלתר³, רנה טנדלר¹, עדה תמיר¹

¹המח' לרפואת נשים ויולדות, בית החולים לגליל המערבי, נהרייה, ²היח' לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי כרמל, ³היח' לקופוסקופיה, מרכז רפואי כרמל, ⁴המח' לאפידמיולוגיה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה.

משנות ה-80 של המאה העשרים עוברת מערכת שירותי הבריאות האמבולטוריים בישראל רפורמה, המאופיינת בהעברת שירותי בריאות ממירפאות חוץ וחדרי ניתוח של בתי- החולים למירפאות בקהילה. רפורמה זו מתקיימת גם במדינות אחרות, והכוח העיקרי המניע אותה הוא כלכלי. בישראל, כמו במדינות אחרות, מבוצעת הרפורמה ללא סקר מוקדם של עמדות או תגובות החולים והצוות.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק את העמדות השונות של חולים ואנשי צוות כלפי הרפורמה, במספר מירפאות המייצגות היבטים שונים של הטיפול הרפואי האמבולטורי הן בבית-החולים והן בקהילה. במחקר נבדקו אילו מדדים קודמים לחולים ואילו לצוות, כדי לשפר את תהליך המעבר של מתן שירותי בריאות לקהילה.

למטרה זו בוצע בין ינואר2001 לדצמבר 2001 סקר חתך, שכלי המחקר שיושם בו היה מילוי שאלון עמדות לחולים ושאלון עמדות לאנשי צוות. השתתפו בסקר אלף חולים ו-78 חברי צוות במירפאות הקהילה וביחידות אמבולטוריות מקבילות בבתי-חולים.

בתוצאות המחקר נמצא, כי גורם משמעותי להעדפת מקום קבלת הטיפול הוא הכרת הרופא המטפל בחולה. הדבר הוכח גם בבדיקת תסוגה (רגרסיה) לוגיסטית. לגורמים הבאים אין השפעה על מידת ההעדפה של מקום קבלת הטיפול: קבלת טיפול דומה באותו מקום בעבר, מחלה כרונית ברקע, מין החולה, המצב המשפחתי, איזה טיפול קיבל החולה וגיל החולה. קיימת בקרב החולים התפיסה של בית-החולים כמוסד שבו ניתן לטפל בסיבוכים באופן יעיל יותר מאשר במירפאה, וכן שבבית-החולים הרופאים מיומנים יותר. קיים הבדל בין עמדות החולים לאנשי הצוות בשיקולים להעדפת מקום הטיפול.

לסיכום, מספר שיקולים חשובים לחולים ועשויים להגביר את שביעות הרצון שלהם מהמקום אליו יישלחו לקבלת הטיפול. העובדה שאנשי הצוות מעניקים משקל שונה מאשר החולים לשיקולים שונים מדגישה את החשיבות של בדיקת עמדות החולים עצמם בעת קביעת העדפות לקביעת מיקום הטיפול.

^1,2יובל מלמד, ^2,3מיכאל דוידסון, ^1,2אבי בלייך

¹המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון, פרדסיה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א, ³האגף לפסיכיאטריה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

ניסויים קליניים בחולים מעוררים דילמות אתיות ורפואיות-משפטיות, בין השאר, עלול המחקר החיוני של תרופות חדשות לחשוף את החולים לטיפול בתרופות שאינן יעילות ובאינבו (פלסבו).

הבעיה קשה שבעתיים לגבי חולי-הנפש, אשר מחד-גיסא אחד עדיין לא קיים טיפול מרפא למחלתם, ומאידך-גיסא עקב מחלתם עומדת השאלה האם הם מסוגלים להיכלל במחקר תוך כדי מתן הסכמה מדעת.

המטרה במאמר הנוכחי היא גיבוש נייר עמדה בנושא מטעם האיגוד לפסיכיאטריה.

לשם כך הוקמו קבוצות דיון בנושא, נבדק החומר המדעי בעיתונות המקצועית בדגש על השנים האחרונות, נעשה ניתוח של הצהרת הלסינקי על שינוייה השונים ונעשתה פניה למומחים בתחום.

ניסויים בתרופות חדשות הם צו השעה בכל תחומי הרפואה - קל וחומר בתחום הפסיכיאטרייה. הדרישה לשילוב זרוע אינבו בניסויים התרופתיים מציבה דילמות קליניות ואתיות שהן סבוכות במיוחד בכל הנוגע לחולי-הנפש, אשר יכולתם לבחירה חופשית ולהסכמה מדעת מוטלת לעיתים בספק.

מאידך, אין אנו סבורים שיש בכך כדי להצדיק שלילה גורפת של מתן אינבו בפסיכיאטרייה, באשר גלומה בהם תועלת לא מבוטלת עבור החולים. עם זאת, חובתנו לדאוג לסייגים מחמירים אשר יאפשרו בקרה קפדנית על ההיבטים המדעיים, הקליניים והאתיים של הניסוי.

לסיכום, אנו מציעים את המדדים הבאים על-מנת לאשר ניסויים תרופתיים הכוללים זרוע אינבו: הצדקה מדעית; הצדקה קלינית ואתית; קבלת הסכמה מדעת; שיתוף חולים המאושפזים בהסכמה; מניעת נזק; מתן התערבויות נוספות שיש להן פוטנציאל טיפולי; מתן יתרונות לחולה הנכלל במחקר; מנגנון בקרה ומעקב על הניסוי כפי שייקבע על-ידי ועדת הלסינקי המקומית; קביעת מנגנון פיקוח בהנהלת המוסד הרפואי.

* נייר עמדה של איגוד הפסיכיאטרייה בישראל בנושא ניסויים קליניים בבקרת אינבו בקרב חולי סכיזופרניה.

ל' פושנוי, ר' כראל

המח' לרפואה תעסוקתית, החט' לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון ב"ש

נזק שמיעה מושרה רעש הוא מחלת המיקצוע השכיחה ביותר בקרב העובדים בישראל, למרות מאמצי המיגון, הפיקוח והניטור הרפואי-התקופתי של אוכלוסיות עובדי גדולות, רבים עדיין פונים אל המוסד לביטוח לאומי על מנת שתוכר פגיעתם כמחלת מיקצוע. הפניות מתבצעות באיחור, יחסית, כאשר קיימים כבר נזקים מתקדמים לשמיעה ולאיכות החיים.

בעבודה זו, הבנויה כמחקר מיקרה-בקרה, נעשה ניסיון לאתר גורמים מסייעים או מעכבים בהחלטת העובד להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, לשם הכרה בנכות. ממימצאי העבודה עולה שהגורמים העיקריים המעודדים פניית עובד אל הביטוח הלאומי הם חומרת התלונות הקליניות והיקף הפגיעה באיכות החיים. נמצא שה"מנבאים" העיקריים לפנייה הם:

תלונות על טינטון OR=3.3, 95%CL=5.2-2.1; קשיי תיקשורת מילולית OR=2.7, 95%CL=3.2-1.9; תלונות על סחרחורות OR=1.9, 95%CL=2.5-1.4; חומרת הפגיעה בשמיעה (אודיוגרמה) OR=1.04, 95%CL =1.06-1.02; ותלונות על פגיעות במערכת שריר ושלד OR=1.6, 95%CL=2.2-1.2.

מימצאים אלה מצביעים על כך שהפנייה אל המוסד לביטוח לאומי נעשית בשלבים מאוחרים יחסית של הופעת נשמ"ר (ניזקי שמיעה מושרי רעש). על מנת להביא להקטנת הנטל של פגיעה תעסוקתית שכיחה זו בעתיד, ובכדי לסייע בהליכי איתור והתערבות מוקדמים יותר, יש לנקוט במספר דרכי פעולה: א. להגביר את המודעות של צוותים רפואיים ורופאי קהילה, רופאי תעסוקה, (אא"ג וכד') לצורך בהפניית הניפגעים אל המוסד לביטוח לאומי, מוקדם ככל שניתן; ב. לעדכן את העובדים החשופים לנשמ"ר, לגבי זכויותיהם; ג. להרחיב את פעולות המניעה, ההדרכה והפיקוח על-ידי הגופים המתאימים בקרב הציבור הגדול של העובדים החשופים לרעש בעבודתם.

ש' פנחס

מרכז רפואי הדסה, בית חולים הדסה הר הצופים

מערכות בריאות הן מן המערכות המורכבות ביותר העומדות לשירותו של האדם. רפורמות נישנות ותפיסה כוללת של כישלון משקפים תחושה של אי-שביעות רצון תמידית. ייתכן שהתחושה הקודרת מקורה במרכיבים הבסיסיים ביותר של מערכות אלו לרבות המילים ואופני הניסוח שבאמצעותם מוגדרים העקרונות ודרכי הפעולה, בהיגיון פנימי שלהם ובמישטר החברתי המסויים שבמסגרתו הן (המערכות) מתקיימות. מבדיקה מעמיקה של המרכיבים הבסיסיים, עולה ספק ביחס לאפשרות, הצלחתן של מערכות כה מסובכות ומורכבות, כפי שהן מוכרות כיום במערב.

אחד ממאפייניו העקרוניים של מישטר דמוקרטי הוא שיטת קבלת ההחלטות הרוב. אולם, כבר במאה ה-19 התברר ש"עיקרון הרוב" בכוחו ליצור ולשמר סדר חד-פעמי, אך אינו מאפשר הגדרה קבועה ועקיבה של העדפה.

המרקיז מקונדורצט [1] הדגים זאת בבירור, במאמר משנת 1785, בשם: “Essay sur laplication de lanalyse a la probabilite des decisions rendues a la plurite des voix “, לפיו הצבעות הרוב עשויות להוביל לבידוד ולמצב של חוסר ביטחון במסגרות חברתיות. על סמך תגליותיו ניתן לעמוד על הסכנה, שכללי החקיקה עלולים להיות מנוצלים דווקא לבחירת הצעה שהיא נוגדת את דעת הרוב או להוביל למבוי סתום, לחוסר פעולה וכנובעות מכך להשלכות חברתיות מזיקות. בהמשך לתיאוריה זו של המרקיז הידועה כ"פרדוקס של קונדורצט", ובהתבסס עליה, פורסמו במאות ה-19 וה-20, עבודות רבות על הקושי לטפל בהעדפות אישיות בהיבט של סדר חברתי. הליך סבוך שהוא, בין השאר, גיבוש הפרטים (אגרגציה) למסגרת של הסכמה חברתית מוגדרת.

במהלך המאה העשרים התברר שיש סוגיות שאי-אפשר למצוא להן פיתרון אפילו בגישה הגיונית נכונה. שתי עבודות חשובות שמחבריהן עוסקים בקושי זה הן: מאמרו של קורט גודל משנת 1931, בשם : "Ueber formal unentscheidbare saetze der principa mathematica und verwandter systeme " שהוא בבחינת פריצת דרך, ומאמרו של קנת ארו זוכה פרס נובל, בשם "תאורמת אי-האפשרויות" (בחירה חברתית וערכים אינדיבידואליים, 1951). לשיטתו של גודל קיים פער גדול בין מה שנתפס כאמת לבין מה שניתן להוכחה. ועל פי התיאוריה המיוחסת לארו המעבר מהעדפות אישיות לסדר חברתי הוא בלתי אפשרי אלא במישטר של דיקטטורה. שתי התיאוריות מבוססות על מימצאים, ואפשר בעזרתן להסביר באופן כללי את המחלוקות הבלתי פתורות בדבר המבנה הרצוי או המיטבי של מערכות בריאות. ובעזרת ה"תאורמה של אי-אפשרויות" של ארו, גם באופן סגולי.

אי-אפשר להגדיר ערכי יסוד מסוימים בניסוח לוגי, או ליצור מערכת מורכבת שלמה ומקיפה של העדפות המושתתת על בסיס הגיוני מוגדר, ללא מערכת חישוב משוכללת, כך לשיטתו של סטיבן וולפרם ב"מדע חדש": מערכות מורכבות אינן נוחות להפשטה לגורמיהן, ואין דרך לחזות את המשך התפתחותן אפילו על בסיס חוקי יסוד פשוטים, ללא מערכת חישוב מורכבת. אלו הם המעכבים את בנייתן של מערכות בריאות מספקות, גורמים לקשיים במבנה האירגוני שלהן ולשיבושים בתיפעולן.

גיל סיגל

הפקולטה למשפטים והפקולטה ללימודי בריאות ורווחה, אוניברסיטת חיפה

בניסיון לאתר את עקרונות הביו-אתיקה המערבית המודרנית, הציעו Beauchamp & childress את ה"עקרונות של ג'ורג'טאון": עשיית הטוב (beneficence) הימנעות מעשיית הרע ומגרימת נזק (non-maleficence), אוטונומיה, וצדק (justice). עקרונות אלו נדונו בהרחבה בארה"ב ובאנגליה, ואומצו על ידן כעקרונות המובילים בחינוך האתי ברפואה. בשנים האחרונות עקרונות אלו אף הוצעו כבסיס למסגרת ביו-אתית גלובלית במסגרות בינלאומיות שונות. עם התגבשותה של אירופה כיחידה פוליטית-חברתית, עולים ונשמעים קולות ביבשת זו הקוראים לבחינה ביקורתית של עקרונות אלו, תוך קביעה כי הם מעולם לא היוו את הקוד האתי ה"אמיתי" של האירופאים. מאמר זה משרטט את גבולות העימות בין התפיסה הצפון אמריקנית לזו האירופאית ומתמקד במקומה של ישראל בשיח הזה, תוך הדגמת השווה והשונה בין התפיסות האתיות באירופה מחד גיסא לבין אלו המקובלות בארה"ב מאידך גיסא. החקיקה בישראל מדגימה היטב את הייחודיות הישראלית, תוך שהיא מציבה דרישות חוקיות שאינן חופפות באופן שלם את העקרונות הנ"ל. המסקנה המתבקשת היא כי בשנים הקרובות יש לאפשר רב שיח אתי, תוך התאמתו למציאות הייחודית בישראל כחברה רב דתית, רב לאומית ורב תרבותית. העשרת תוכנית הלימודים בתחום הביו-אתי מוצעת לבתי הספר לרפואה ובתוכניות ההתמחות, בכדי לחשוף את הרופאים לתכנים ביו-אתיים נוספים, ולסייע להם במילוי חובותיהם החוקיות במלואן.

יצחק (צחי) בן-ציון (1,3), בלה צודקוב (2,3), ג'ולי צוויקל (3), חיים בלמייקר (2, 3)

(1) מרכז רפואי סורוקה לנגב, באר-שבע, (2) מרכז לבריאות הנפש, באר-שבע, (3) אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

העיסוק במין למטרות מסחריות הוא נושא בעל השלכות רפואיות רבות.

בשנים האחרונות, התפרסמו מאמרים רבים על זנות, בספרות הרפואית והחברתית. אולם בעיון מחודש במאמרים אלה, מתברר כי מרביתם עוסקים בדעות ולא בידיעות המבוססות על עבודה ניסויית בשטח. מסתבר, לדוגמה, כי בעולם המערבי, הזונות אינן המקור העיקרי להפצת מחלות-מין בכלל, ולתיסמונת כשל חיסוני נרכש (AIDS) בפרט, כפי שמקובל לטעון. עוד מסתבר כי הכרת דרכי עבודת המין הממוסחר חשובה, היות ויש לכך השלכות בריאותיות, לדוגמה: הכרת הנוהג של קיום מין פומי (אוראלי) ללא שימוש בקונדום, עשוי להיות חשוב לרופאים מקבלי החלטות בתחום בריאות הציבור. בעבודת שטח נמצא כי רבות מהעוסקות במין ממוסחר אינן חולות נפש או מכורות לסם, חלקן, כך מסתבר, רואות בעיסוקן עבודה לגיטימית, שהגיעו אליה בשל בעיות כלכליות, על רקע מצבן המשפחתי ו/או האישי.

קיומו של מין ממוסחר שלא במסגרת החוק, הוא בעל משמעויות רפואיות, הן מבחינה טיפולית והן מבחינה מחקרית. כך לדוגמה, נמצא כי נשים העוסקות במין ממוסחר לוקות בקשיים נפשיים ובבעיות רפואיות והן אינן פונות לקבלת טיפול.

כדי להקיף את הנושא, כפי שנחקר עד כה, יובא בסקירה זו סיכום העבודות שנערכו בתחום תעשיית המין, לרבות עבודתנו האחרונה בנושא, שבוצעה בישראל.

שלמה ברק

המח' לניתוחי פה ולסת, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

הוספת פלואור למי השתייה (הפלרה) בישראל הומלצה לראשונה על-ידי ועדת מומחים שמינה שר הבריאות בשנת 1973. ההחלטה עוגנה לבסוף בחקיקה משנית (תקנות), והחל מנובמבר 2002 חייבים כל ספקי המים והרשויות המקומיות להפליר את מי השתייה.

במחקרים אפידמיולוגיים בארה"ב נמצא, כי הוספת 1 מ"ג פלואור לליטר מי-שתייה מביאה לירידה של 50%-60% בשיעור הילדים הלוקים בעששת השיניים, מבלי לגרום להשפעות-לוואי כלשהן. בשנת 1994 קבע אירגון הבריאות העולמי, כי הפלרת מי-השתייה היא האמצעי היעיל ביותר למניעת עששת בכל קבוצות הגיל ובכל שכבות האוכלוסייה, ומסקנה דומה נקבעה בשנת 2000 בדו"ח של ה-General Surgeon.

מתנגדי הפלרת המים טוענים כי הפלואור הוא חומר כימי-תרופתי כנגד עששת, והספתו למי-השתייה כמוה כמתן טיפול רפואי לכלל אוכלוסיית המדינה, ללא קבלת הסכמה מדעת של התושבים, וזו עשויה אף להיחשב כמתן טיפול רפואי בכפייה – בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק זכויות החולה. במחקרים אפידמיולוגיים נמצאה שכיחות גבוהה יותר של שברי אגן הירכיים בקרב נשים הלוקות באוסטאופורוזיס, ואף דווח על  שכיחות גבוהה של אוסטאוסרקומה בקרב בני-נוער השותים מים מופלרים.

למרות זאת, בכל הוועדות המדעיות הבלתי תלויות שנבדקו בהן היבטים שליליים של הוספת פלואור למי-השתייה לא נמצא ביסוס מדעי בין החדרת הפלואור למי-השתייה לבין השפעות-לוואי או מחלות שונות.

בישראל, שבה טיפולי השיניים אינם נכללים בסל שירותי הבריאות, הפלרת מי-השתייה היא האמצעי היעיל והזול להקטנת שיעור תחלואת השיניים, בעיקר לאוכלוסיות מעוטי היכולת.

אריק קרסנטי^1,2, הרולד סגן-כהן³, יובל ארד³, אלכס לבנטל²

¹היח' לאפיסמיולוגיה סביביתית, משרד הבריאות, ²שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ³המח' לרפואת שיניים קהילתית, הפקולטה לרפואת שיניים, האוניברסיטה העברית, הדסה, ירושלים

הפלרת מי-השתייה כשירות לקהילה היא השיטה הבטוחה, בעלת עלות-תועלת הגבוהה ביותר והשוויונית ביותר למניעת מחלת העששת במדינות רבות. להפלרת המים תפקיד הגנתי מובהק כנגד עששת השיניים בכל מחזור החיים, ומפיקים תועלת מכך ילדים ומבוגרים כאחד. לאוכלוסיית הפעוטות והילדים הקטנים מהווה הפלרת המים שיטת המניעה היחידה לקידום בריאות השיניים, שאינה מצריכה ביקור במירפאת השיניים או נקיטת צעדים הדורשים רמת מודעות, השכלה והנעה (מוטיבציה) גבוהה של ההורים. יש להדגיש, כי אין תחליף סביר להפלרת המים לקהילה במלחמה כנגד העששת. עלותה של כל חלופה אחרת גבוהה בהרבה וקשה מאוד ליישום לאורך זמן. שיניו של האדם זקוקות לפלואוריד בכל ימי חייו להגנה בפני העששת. הפלרת המים נמנית על עשרת הישגי הרפואה המרשימים והבולטים ביותר במאה העשרים. עלות של שלושה שקלים לאדם בשנה (בקבוק מים מינרליים של חצי ליטר) מקדמת את בריאות השן של תושבי מדינת ישראל. בריאות הפה היא חלק בלתי נפרד מבריאותו הכללית של האדם, אך מסיבות שונות טיפול שיניים אינו נכלל בסל השירותים של חוק ביטוח בריאות ממלכתי שנחקק ב-1994. לאחר יישום התקנות להפלרת מי-השתייה בישראל ודחיית עתירתם של המתנגדים בבית-המשפט העליון תגיע ההפלרה בישראל לכלל האוכלוסייה, ומדינת ישראל תתקרב למצב שבו הציבור יפיק לכל הפחות תועלת מהיתרונות של שיטת קידום בריאות יעילה, ותיקה ובטוחה: ההפלרה המיטבית של מי-השתייה.

עומר בונה, רונן סגמן, מאור כ"ץ, עטרה קפלן-דינור

המחלקה לפסיכיאטריה, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

על-פי תוצאות מחקרים, רמות העקה המדווחות על-ידי סטודנטים לרפואה גבוהות מהממוצע לאוכלוסייה. עם זאת, טרם נבדק דיו הקשר הסיבתי בין גורמי עקה אפשריים לבין מצוקתם הנפשית של הסטודנטים לרפואה.

המטרות במחקר זה היו להעריך את המצוקה הנפשית בקרב סטודנטים בפקולטה לרפואה בירושלים ולאפיין את סיבותיה. לשם כך הסתייענו ברשימת המצאי הקצרה לתסמינים ובשאלון גורמי עקה אפשריים בקרב סטודנטים בשנתם הראשונה השלישית והחמישית ללימודי הרפואה. על-ידי ניתוח נתונים נבדק הקשר ההדדי בין גורמי העקה המדווחים לבין מידת המצוקה, ונבדקה מידת השונות המוסברת על ידי כל אחד מהגורמים.

מתוצאות המחקר עלה, כי מידת המצוקה בקרב כל הנבדקים הייתה גבוהה מהממוצע באוכלוסייה. המצוקה הגבוהה ביותר דווחה על-ידי תלמידי השנה השלישית (מתוך שש שנים). גורמי העקה שהוגדרו מראש יכולים להסביר את מרבית השונות במידת המצוקה בקרב הסטודנטים. עם זאת, גורמים שונים השפיעו במידה שונה בקרב סטודנטים בשנות לימודים שונות ובין המינים.

לסיכום, בשל אופיים של מקצועות הרפואה ותכונותיהם של הסטודנטים הבוחרים לעסוק בו, אין זה סביר להניח שסביבת הפקולטה לרפואה תוכל להיות נטולת עקה. עם זאת, בהתחשב בנטייתם שלא לפנות לשירותי בריאות הנפש, הרי שהניסיון לשנות את הגורמים המעוררים עקה בפקולטה לרפואה חשוב במיוחד.

חנוך מיודובניק, חגית כהן, משה קוטלר, ולדימיר לרנר

משרד הבריאות, המרכז לבריאות הנפש באר שבע, הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע

הטיפולים המקובלים כיום בסכיזופרניה נמצאו יעילים ביותר כנגד הסימנים החיוביים של המחלה, אך עדיין נותרה בעיה של השפעות-הלוואי הממושכות הנובעות מטיפולים אלו, בשנים האחרונות פורסמו בספרות המדעית מספר דיווחים על ניסיונות טיפוליים בסימנים החיוביים של סכיזופרניה על-ידי מתן ויטמין 6B. כמו כן, דווח על שיפור בהפרעות תנועה בחולי פרקינסוניזם ובחולים שלקו בהשפעות-הלוואי הדיסקינטיות.

למטרה זו נערך מחקר מבוקר כדי לבחון את השפעת תוסף ויטמין 6B הן על הסימנים החיוביים והשליליים של סכיזופרניה והן על הדיסקינזיה המאוחרת במקביל למדידת רמות ויטמין 6B בפלסמה.

לשם כך נערך המחקר באופן כפול-סמיות, צולב עם בקרה (double-blind crossover controlled study). במחקר זה נכללו 15 חולים הלוקים בסכיזופרניה ובהפרעה סכיזואפקטיבית, וטופלו בוויטמין B6 בניסיון להתגבר על השפעות-הלוואי הדיסקינטיות.

בתוצאות המחקר הודגם כי תוסף וויטמין B6 יעיל בשיפור הפרעות התנועה הדיסקינטיות בחולי סכיזופרניה המטופלים בתרופות נוגדות-פסיכוזה. השיפור בהשפעות-הלוואי  הדיסקינטיות ניצפה כשלושה עד ארבעה שבועות מתחילת הטיפול בוויטמין 6B כשזה ניתן במינון 300 מ"ג ביום. בבדיקה של השפעת הטיפול בוויטמין B6 על הסימנים החיוביים והשליליים של המחלה (תוך הסתייעות בסולמות הערכה PANS ו- CGI) לא הוכחה יעילות הטיפול.

לסיכום, לנוכח הממצאים שצוינו לעיל, נדרש המשך המחקר באוכלוסיות גדולות, לטווח ארוך ובמישלב עם תרופות אחרות, כדוגמת התרופות החדשות נוגדות-הפסיכוזה, ובמינונים גבוהים מאלה שניתנו במחקר הנוכחי.
 

אלכס לבנטל¹, יצחק ברלוביץ², דניאל שם טוב^1,3

¹שרותי בריאות הציבור, ²המשנה למנכ"ל , ³המחלקה לשחפת ואיידס, משרד הבריאות, ירושלים

התופעה העולמית של הגירה ממדינות מתפתחות לצורך עבודה החלה בישראל בשנת 1993, השנה בה הותר למעסיקים להעסיק עובדים זרים. היום, בשנת 2003, מגיע מספרם של העובדים הזרים לכרבע מיליון בני-אדם, רובם ללא אשרות עבודה.

המטרה במאמר להלן היא לדווח לראשונה מנקודת מבטה של מערכת הבריאות על ההיבטים הקשורים לשהות מהגרי העבודה בישראל ועל שירותי הבריאות שסופקו להם, תוך התלבטות בין האסטרטגיות של הכלה להדרה.

המוסד לביטוח לאומי הוא הגוף הראשון שהתמודד עם נוכחותם של מהגרי עבודה בישראל; הוא קבע כי הם זכאים לקבל מילגה חודשית או פיצויים במקרה של תאונת עבודה או היפגעות בפעולות איבה. מערכת הבריאות הכילה בתוכה בשלבים את מהגרי העבודה עם האשרות, עד לחקיקת פרק הבריאות ב"חוק העובדים הזרים" (העסקה שלא כדין) בשנת 2000. בחוק מודגשת חובת המעביד לספק למהגרי העבודה בעלי האשרות ביטוח בריאות באמצעות חברות ביטוח פרטיות. כמו-כן, סל השירותים לו זכאים העובדים הזרים על-פי חוק ביטוח ממלכתי, כמעט זהה לזה שזכאים לו תושבי ישראל.

בחלקו השני של המאמר נדונה התמודדות מערכת הבריאות עם אספקת שירותים למהגרי עבודה ללא אשרות שהייה, כולל עובדים המתגוררים בישראל עם בני-משפחותיהם. במאמר מוצגת הכל חלקית בשלבים, המתבטאת במתן השירותים הבאים: שירות מונע לילדים ולנשים הרות, אפשרות לבטח את ילדיהם ב"קופת חולים מאוחדת" תמורת תשלום חודשי, שירות רפואי אמבולטורי במירפאה המנוהלת בהתנדבות על-ידי העמותה לרופאים לזכויות האדם בתל-אביב, טיפול חינם בנושאי נגיף הכשל החיסוני הנרכש (HIV), בנשים הרות ולאחר הלידה, או בחולי שחפת ובמגעי שחפת, טיפול במירפאות למחלות המועברות במגע מיני ואפשרות לרכישת מסיכות מגן במלחמה בעיראק, שיושמה במארס 2003.
 

גל שובל (1), צבי זמישלני (1,2)

(1) מחלקה ג', המרכז לבריאות הנפש "גהה", פתח-תקווה, (2) הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הפסקת טיפול תרופתי היא תופעה מוכרת בקרב חולים לוקים במחלות ממושכות. בקרב חולי נפש ההיענות לטיפול היא חשובה במיוחד, שכן אלו מחלות עם החמרות נישנות, הגורמות סבל לחולה ולמשפחתו, ומלוות באישפוזים נשנים ובעלות רבה למערכת הבריאות. לדוגמה, 700% מהלוקים בסכיזופרניה המפסיקים את הטיפול התרופתי, לוקים בתוך שנה באירוע פסיכוטי נישנה: בעבודה זו נסקרות הסיבות לאישפוז והאבחנות שנקבעו ל-100 חולים עוקבים, שהתקבלו לאישפזז במחלקה סגורה במרכז לבריאות הנפש גהה מה-1.4.2000 ועד ה-23.6.2000.

מתוך 100 חולים שאושפזו ל-54% היתה אנמנזה של הפסקת הטיפול התרופתי על-ידי המטופל בשנה האחרונה. הפסקת הטיפול לא היתה קשורה לאבחנה שנקבעה, למין החולה, לתרופה או לצורת מתן התרופה.

בעיית חוסר ההיענות לטיפול צריכה להיעשות בשתי רמות: ברמת המטפל-מטופל וברמה המערכתית של אירגון שירותי בריאות הנפש. ברמת מטפל-מטופל יש צורך בהתאמת הטיפול באופן יחודי לכל חולה, כך שההשפעה תהיה מרבית והשפעות הלוואי מיקטיות, תוך יצירת קשר טיפולי ואמון עם החולה ובני-משפחתו. ברמה המערכתית חייבת בריאות הנפש להיכלל בחוק הבריאות הממלכתי ולעבור לאחריות הקופות המבטחות, בדומה למקצועות הרפואה האחרים.
בצורה זו יוכלו חולי נפש להיות בטיפולו של רופא המשפחה, תוך שמירת הרצף המערכתי עם בית-חולים. בנוסף, יש להעתיק את מרכז הכובד של הטיפול מבתי-החולים אל הקהילה. הזמינות והנגישות של השירות בקהילה, והצמדתו למירפאות רפואיות, יסייעו להגברת ההיענות ולהורדת אות הקלון (STIGMA) בחולים הלוקים במחלות נפש.

מיכל כהן-דר (1), ליאורה אור (1), חזי לוי (2), אבשלום סטרולוב (3), שיהב שיהב (4), רחל מעוז (1), חנה סלע (1), אלכס לבנטל (5)

(1) לשכת בריאות מחוז הצפון, (2) פיקוד צפון, (3) לשכת בריאות נפת כינרת, (4) לשכת בריאות נפת עכו, (5) שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים

מאז 'שלום הגליל' בשנת 1982 שלטה ישראל ברצועת מגן בדרום-לבנון, אזור בו פעלה מיליציה של התושבים, שהפכה עם הזמן לצבא דרום-לבנון (צד"ל). ברבות השנים התעצמה והלכה פעילות הטרור באזור הביטחון, וגברה והלכה מעורבותו של צה"ל בלחימת גרילה באזור זה להגנת יישובי הצפון. בשנת 1999 הוחלט על-ידי ממשלת ישראל על נכונות לסגת מדרום-לבנון תוך הגעה להסכם עם ממשלת לבנון. משנכשלו המאמצים לחתימת הסכם עם לבנון וסוריה, נסוג צה"ל במאי 2000 מכל אזור דרום-לבנון, תוך שהוא מייצב קו הגנה חדש על גבולה הבינלאומי של מדינת ישראל על-פי החלטת האו"ם 425. ההיערכות לפינוי דרום-לבנון ללא הסכם והחשש לנהיגה שתלווה בלחימה עם ארגוני המחבלים, חייבו את צה"ל ומערכת הבריאות להיערך למתן שירותי רפואה לחיילי צה"ל, ולחיילי צד"ל ובני-משפחותיהם, הן במהלך הפינוי והן עם קליטתם בישראל. במחוז הצפון לקראת פינוי צה"ל מדרום-לבנון, על אופן קליטת עקורי דרום-לבנון ובעיות הבריאות שהתעוררו, ולהציג לקחים מערכתיים שיוכלו לסייע לרשויות בריאות להתמודד עם בעיות דומות בעתיד, המידע המוצג מבוסס על ראיון עם גורמי מערכת עם גורמי מערכת הבריאות שנטלו חלק פעיל במירב התהליכים וההחלטות, ועל מסמכים רלבנטיים בלישכת הבריאות במחוז צפון. ההיערכות לוותה בהתכוננות למספר תרחישים אפשריים ובמעטה כבד של שמירת סוד, שהקשתה על שיתוף גורמים נוספים במהלך ההכנות.

תוצאת ההיערכות הייתה קליטה ראשונית בחוף אמנון של 5,861 מפונים ופיזור מרביתם (4,201 בני-אדם) ל-11 מוקדים בנפות עכו, כינרת וצפת. עיקר פעילות מערכת הבריאות הייתה מתן שירותים טיפוליים (שירותי בריאות כללית), שירותי רפואה מונעת באמצעות צוות 'טיפות חלב' (חיסונים ומעקב נשים הרות) וביצוע פיקוחים (תברואיים והסעדה) במוקדים על-ידי צוותי בריאות הציבור. בעיות בריאות עיקריות היו התפרצות אבעבועות רוח, חרדה, בעיות מתחום בריאות השן וצורך בקבלת טיפולים מיוחדים.

לסיכום, נודעת חשיבות רבה לשיתוף-פעולה בין גורמים רפואיים, צבאיים, וגורמי ביטחון ואחרים בשיגרה ובשעת חירום. ערך רב נודע לניסיון שנצבר במחוז בעקבות ירי הקטיושות על יישובי קו העימות בראשית שנת 2000 ולנוהל שניבנה בעקבותיו, כולל להיערכות במבצע 'ענבי זעם' (1996) וקליטת האתיופים במבצע שלמה (1991). מומלץ לבנות נוהל ייחודי לקליטות פליטים, הכולל התייחסות למפתחות כוח-אדם, לכלים לניטור הפעולות הננקטות, וכן למימצאי המיפוי והמעקב.

הלל הלקין

המכון לפארמקולוגיה וטוקסיקולוגיה קלינית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב

שגיאות בכתיבת מירשמי תרופות, בפיענוח מירשמים אלו או בפיענוח פקודות למתן טיפולים תרופתיים עקב היותם כתובים בכתב-יד מרושל, מהוות את הסיבה העיקרית להשפעות-לוואי קשות או מסכנות-חיים בחולים מאושפזים. מאמצים אירגוניים לשיפור איכות הכתיבה הידנית אינם משיגים את המערכת מחשביות, המחייבות הקלדת מירשמים ופקודות, ומצליבות בזמן-אמת את תוכנם עם מידע מחשבי אודות החולה, התרופה וכל מיקבץ כללי הבטיחות (מינונים, תגובות-לוואי בין-תרופתיות וכיו"ב), מסוגלות להפחית ב-80% ויותר את שיעור הטעויות שלא זוהו במועד. מערכות אלה חוסכות בעלוית האישפוז, שהוא שווה-ערך לעלויות פיתוחן ויישומן. לפיכך, יש לפתח ולהפעיל מערכות כאלה בישראל בהקדם האפשרי.

אייל מלצר (1), אורי אלקיים (2),

המח' לרפואה פנימית ה' (1) והמכון למחלות רימטולוגיות (2), מרכז רפואי סוראסקי תל-אביב והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מתוך למעלה מרבע מיליון מהגרי עבודה המצויים בישראל, שיעור גדול מהם שוהים ללא רישיון עבודה ולרוב בלא כל סוג של ביטוח בריאות. פועל יוצא מכך הוא נגישות נמוכה לשירותי רפואה אמבולטרית, עם השלכות בריאותיות מובנות. מהגרי עבודה חסרי רישיון אלה והרופאים המטפלים בהם בעת שהייתם בבית-החולים הציבורי נאלצים להתמודד עם בעיות רבות: מעשיות ואתיות. מובאים במאמר זה מספר אירועים המאירים בעיות אלה, ומוצגת הסכנה הנשקפת מהמצב הנוכחי לבריאות אוכלוסייה זו ולאתיקת העבודה בבית-החולים הציבורי.